סליחה על האיחור...
לוקח דף ומנסה לכתוב את ההרגשות שלי,
במקום שהעיפרון יכתוב את המילים, את האותיות,
הדמעות כותבות אותן,
את החיים שלי,
דמעה אחרי דמעה, אות אחרי אות,
הן כותבות, ולא מפסיקות,
מטפטפות,
אחת אחרי השניה, לאט לאט,
וממשיכות לכתוב,
כותבות הכל!
הן חונקות בגרון, לא נותנות לדבר,
והפלאפון בצד לפעמים מצלצל,
לפעמים מצפצף,
אבל שום דבר מהחבר הטוב הזה,
אני יודע שכל שניה הוא יכול להתקשר,
אבל איך אני אדבר איתו כשגרוני חנוק,
חנוק מדמעות, דמעות שכותבות את החבר,
כותבות את כל הסיפור,
עליות, ירידות, נפילות,
ממשיכות ולא עוצרות.
הלילה הכוכבים זוהרים בשמיים,
שקט,
הזמן המושלם לעשות את השיחה,
את השיחה הגורלית,
ואותו טקס חוזר על עצמו,
הזיעה מתחילה לעלות שוב,
הרעידות, הכל מהתחלה,
אני מנסה להשתלט על עצמי,
לתפוס את עצמי על חבל דק,
לא ליפול,
ליפול שוב פעם לפחד הזה,
לבור הזה שאין לו תחתית,
כי משם אני לא אעלה,
ואני רוצה לעלות,
לעלות לגבהים,
ואני לא מצליח,
אני נופל עוד פעם,
ועוד פעם,
הלב בפנים נמחץ,
כי אני רוצה להתקשר,
ולדבר, לפתוח,
לפתוח את הלב.
המשך בקרוב....
אשמח לתגובות!
