הסתייגות קטנה - לא כל מה שכתבתי זה דברים מהשיעור, יש יש כמה דברים שכתבתי ששמעתי בשיעורים אחרים שלו, ויש גם כמה מחשבות שלי שהוספתי בפנים. זה לא ממש סיכום של השיעור, אלא מה שאני לקחתי ממנו..
נושא השיעור הוא - 'למה יש זמנים של קַטנוּת ודכדוך? מה תכליתם? איך לעבוד את ה' ולהתקדם גם כשיש חולשה?'
קודם כל, צריך להבין מה זה מצבים של קַטנוּת.
יכולים להיות מצבים שונים בחיים, שבהם אנחנו מרגישים יותר בקטנות.
זה יכול להיות מצבים שנובעים מתוך ניסיונות חיצוניים - תקופות של קושי אובייקטיבי. (גם שם לא חייבים להיות בקטנות, למשל יוסף הצדיק היה בהרבה מקומות של קושי, אבל הוא עצמו היה תמיד 'איש מצליח', תמיד בגדלות. אבל בדרך כלל אצל אנשים רגילים מצבי קושי מביאים גם לקטנות - קושי בעבודת ה').
זה יכול להיות תקופות של קטנות בלי סיבה חיצונית - תקופות של רצון חלש יותר, שמשפיע על כל מרחבי החיים.
ואני חושבת שזה יכול להיות גם ירידות קטנות בתוך היומיום - רגעים קטנים שבהם קשה לנו יותר, ואנחנו לא מצליחים להיות במקום שהיינו רוצים (אולי זה לא ממש תקופה של קטנות, אבל הכלים שהרב מדבר עליהם יכולים לעזור גם בזמנים הקטנים האלו).
חשוב להבין, שהזמנים האלו של הקטנות הם לא משהו שלא אמור להיות, זה לא נפילה כי אנחנו לא בסדר. זה משהו שהוא חלק מהחיים, אנחנו תמיד נמצאים בתנועה, והעליות והירידות הן חלק מזה, כך ה' ברא את העולם. עמ"י נמשל ללבנה - שמתכסית ונגלית. כי אנחנו אמורים לעבור את הירידות והעליות לאורך החיים.
בשיעור הרב ציטט מתוך איגרת שכתב הרב קוק זצ"ל לרב חרל"פ (איגרת שע"ח באגרות הראי"ה ה'), בנושא של התמודדות עם קטנות. קודם כל אנחנו לומדים מזה שאפילו גדולי עולם כמוהם התמודדו עם זמנים של קטנות (כמובן שהקטנות שלהם גדולה הרבה יותר מהגדלות שלנו, אבל את הגלים של העליות והירידות גם הם הרגישו).
באיגרת, הרב כותב על כך שיש עבודה שמיועדת לימי הקטנות. תוך כדי הקטנות אי אפשר (או קשה מאוד) לבנות אותה, אבל אם בזמנים של גדלות זוכרים גם את תקופות הקטנות, ומתכוננים אליהם, אז יודעים איך לעבוד בהם כשהם מגיעים.
הסכנה בתקופות של קטנות היא שהרבה יותר קל ליפול - לדכדוך, לייאוש, למידות לא טובות, וגם לתאוות. ברגע שהרצון, המנוע שלנו, חלש, זה משפיע על עולם המחשבות (וגורם למחשבות שליליות יותר), על עולם הרגשות (גורם למידות פחות טובות להתבטא), ועולם החוש שהכי פחות נפגע (כי החושים תמיד קיימים גם כשהרצון חלש) תופס יותר מקום וגורר את האדם לתאוות (אכילה ועוד, וכו').
אבל מה שחשוב להבין זה שיש חשיבות לתקופה הזו. כמו שלרכב יש זמנים שהוא על הכביש ויש זמנים שהוא במוסך - כך גם אצלנו. אם נחשוב שהזמן שהרכב במוסך הוא רק בזבוז ורק נחכה שהוא יעבור, לא נצליח לתקן את הרכב, לא נממש את המטרה של הזמן הזה. וכך גם אצלנו - צריך להבין מה המטרה של הזמן הזה ואיך לעבוד בו, כדי להצליח לקבל ממנו את מה שהוא צריך להוסיף לנו.
אז מה המטרה והעבודה של זמני הקטנות?
אפשר לחלק את זה לשלושה כיוונים:
1. זמני הקטנות הם כמו זמנים של חושך. אבל את בדיקת חמץ עושים *דווקא* בחושך, לאור הנר. כי דווקא עם האור של הנר אפשר לראות כל פרט בפני עצמו, אפשר לשים לב לדברים הקטנים שבאור לא רואים.
אז גם אצלנו, כשאנחנו בזמן של קטנות, זה מאפשר לשים לב לדברים שלא רואים כשנמצאים למעלה, בגדלות. לראות איפה עוד צריך לתקן, לחזק את הכלים שלנו, במקום לעסוק בתוכן, לעסוק ב'איך'. והירידה הזו שמכשירה את הכלים, מאפשרת אחר כך ליותר אור להתבטא - ירידה שמכשירה את העליה הבאה.
2. הזמנים של הקטנות מאפשרים לנו לעבוד על הצדדים החלשים שלנו שלא מתבטאים כשאנחנו בגדלות.
כשאדם נמצא בגדלות, אז הוא בקלות מתייחס לכולם בנדיבות, בנחת, באהבה. שם הוא לא צריך להתגבר על עצמו בשביל לתת, בשביל לסלוח, בשביל לוותר.
כשנמצאים בזמן של קטנות, זה המקום בו אפשר לעבוד על איפה שקשה - להתגבר למרות שזה לא בא בקלות.
אני אוהבת לדמיין שההתקדמות שלנו בחיים היא כמו בגרף. הכיוון הכללי הוא למעלה, לאורך הזמן אנחנו מתקדמים, וכמובן שבתוך יש עליות וירידות קטנות.
אבל בעצם בגלל שאנחנו בני אדם ולא נקודה, הגרף הוא לא נקודה אחת של עליה. כשאדם עולה בסולם, הוא לא נמצא על שלב אחד, אלא יש את הרגליים של האדם, ויש את הראש שלו. כשאנחנו בגדלות, אנחנו בראש, עובדים את ה' בשמחה, עושים את מה שצריך בחשק, ומתקדמים בתוך זה להוסיף יותר.
אבל כשאנחנו בקטנות, זה לא שנפלנו מאיפה שהיינו, אנחנו עוברים לעבוד על החלק של הרגליים, על המקומות הנמוכים שלנו. וגם שם אנחנו צריכים לעבוד ולהעלות אותם.
(ניסיתי לצייר איזשהו גרף סמלי שיראה את מה שהתכוונתי, אבל לא הצלחתי לצרף פה, אולי אני אנסה בתגובה הבאה).
3. ייסורים מכפרים - יש צד שבו עצם הסבל והצער מתקנים משהו, גם בלי שאנחנו נעשה עבודה מעצמנו. אנחנו רק נמצאים בקושי, והקב"ה הוא ה'מוסכניק' שלנו - הוא דואג שיצא תיקון מתוך הקושי.
ומה שעוד חשוב לזכור זה לא לצפות שהעבודה בזמני הקטנות תהיה כמו בזמני הגדלות.
כשאדם בגדלות, הכל נעשה יותר בחשק, בשמחה, בקלות.
זה כמו אדם שנוסע ביום, ורואה לפניו מרחבים ונופים.
כשאדם נמצא בקטנות, הוא לא יכול לצפות לכל זה. בלילה לא רואים נופים. אם אדם נוסע בלילה והרכב מולו מסנוור אותו, כל מה שהוא רואה זה את הפס הצהוב שמראה לו את הדרך. אבל אם הוא ממוקד בו ולא מחפש את הנופים ומתייאש כשלא רואה אותם, הוא ממשיך להתקדם.
כך גם אנחנו, שנמצאים בקטנות, צריכים להיאחז במה שאנחנו יכולים, לא לצפות להיות כמו בגדלות ואז להתייאש כשלא מצליחים ולעזוב הכל. להבין שעכשיו אנחנו בפאזה אחרת, היכולות שלנו אחרות, להתמקד בדברים הקטנים שמצליחים בכל זאת לעשות, מתוך הקושי, ולהבין שזו העבודה של התקופה הזו.
ועוד נקודה חשובה - בזמנים האלו של הקטנות, זה לא הזמן להתבונן באופן כללי על החיים. זה הזמן להתרכז באיך לעבור את הרגע. אחר כך זה יעבור, שוב יאיר האור ויהיה אפשר לראות איך ממשיכים. כן אפשר לחלום (הזמן של החלומות הוא דווקא בלילה) - לדמיין את הטוב, לאן שואפים. אבל לא לחשוב איך ממשיכים בתוך הקושי. כמו שבלידה מתמקדים בכל ציר בפני עצמו, ולא חושבים איך נעבור את הצירים הבאים.
יצא לי ממש ארוך, יש עוד דברים שהיו בשיעור שלא הכנסתי פה. ממליצה שוב לכל מי שמרגישה שזה מתחבר אליה לשמוע את השיעור המלא, הוא הרבה יותר טוב ממה שאני כתבתי…
וגם מתייגת את
@דבורית, חשבתי עלייך תוך כדי שכתבתי ❤️
)