אלא במקרים שהילד מסכן את עצמו ממש ואין דרך אחרת ללמד אותו (מקרי קיצון נדירים ביותר)

שבימינו יכולת הביטוי המילולי מפותחת מספיק

והנפש של הילדים עדינה יותר וחלשה יותר

ומצד שני הילד צייתן פחות

ולכן חינוך בדיבורים יכול לכסות כמעט כל מה שצריך, אם לא כל

לגבי מכות פיזיות - 

הן יכולות להיות כלי חינוכי רק אם הילד מבין את ההקשר שלהן

אבל בדרך כלל ילד שמבין את ההקשר שלהן יבין גם בלי המכות.

בדורות קודמים נראה לי שלא היתה היכולת המילולית לחנך בדיבור ברמה שהיא קיימת היום ולכן החינוך היה דומה יותר לאילוף מהבחינה הזאת.

ולהגיד כן כן כן

ילד צריך לשמוע לא

ילד צריך לשמוע נו נו נו

ואסור

וגם קצת עונשים כאשר הוא בודק גבולות

השאלה היא האם להרביץ.. לא בהכרח קשורה קשר ישיר לפסוק (למרות שזה הכוונה בפשט)

הפסוק אומר למרות שקשה לך כי אתה האבא/אמא שלו ואתה אוהב אותו, תהיה קשוח למרות שהוא יבכה

נזכיר גם מה שאמרו חז"ל (כחינוך להורים!), כשאשר אדם מרביץ לבנו זה לא מתוך עצבים. אלא הוא קודם כל יירגע, יהיה שליו, ואז ירביץ לילד. שזה לא מעשה של עצבים, אלא חינוך נטו. ולכן גם המכות האלה אמורות להיות יותר סמליות מאשר מכאיבות. אולי קצת מכאיב. אבל כואב של סימן אזהרה, ולא של סימן של פנס בעין ח"ו..

מכירים את הסיטואציה שילד לוקח איזה גולה, כדור קטנצ'יק, ואז האמא רואה אותו ומעיפה לו את זה מהיד? סיטואציה מוכרת.. נותנת לו מכה כזאת ביד שאומרת "תעזוב את זה, זה מסוכן", מישהו היה חושב להימנע מזה היום? זה פחות הדיון כי זה לא "אלימות".

גם חז"ל מלמדים אותנו שעצם ההכאה לבן אסור שהיא תהפוך לאלימות. חינוך גרידא.

תחשבו על אם ילד עושה משהו לא ראוי, האמא עושה לו "נונונו" כימטב המסורת, ואז נותנת לו מעין "כיף" קטן, אבל על גב היד. זה כזה נורא בעיני המתבונן? לא. וזו אותה מטרה.

ואחרי שחפרתי,

והאמת שקצת הבעתי דעה בעד ההכאה,

בכל זאת אי אפשר להתעלם מההבדלים בין הדורות. אנחנו לא חיים לפני 500,1000 שנה. ולכן אין סיבה לחנך כמו לפני 500 שנה. או 1000 שנה. לא בכדי ממליצים היום שלא להרביץ, שלא לזרוק על הילדים נעלים או לאיודע מה.

בסוף.. יש אמת לכאן ולכאן. וזה תלוי במקרה ובילד ובמקום ובמצב רוח, ובכלל עד כמה חמור מה שקרה, הכל צריך לעשות מתוך שכל ישר. אני באמת לא רואה סיבה שכאשר הילד מחזיק איזה כדור קטן ואני מפחד שהוא יבלע אותו לתת לו איזה מכה ביד שיוריד את זה..

ילד בן שנתיים שמשתולל ומכניסים אותו לעגלה/לול/מיטה בכוח - כמובן הכי לגיטימי בעולם.

מכות, הכוונה היא ליצור התניה אצל הילד, שכאשר הוא עושה מעשה מסוים שההורים לא מרוצים ממנו, התגובה תהיה כאב פיזי.

בדורות קודמים זה נתפס כשיטת חינוך קיימת, וכמו שמציג ספר משלי אפילו רצויה.

היום לדעתי היצירה של התניה כזו לא תהיה נכונה, כי הלכי הנפש של דור ההורים וגם של דור הילדים לא בנויים לזה.

אולי יש מקום שאפשר להחריג מכות שהכאב שהן גורמות הו זניח ובקושי מורגש אבל הן מעבירות מסר ברור והמסר נקלט יותר מאשר המכה (כמו שסטירה היא הרבה יותר אירוע משפיל מאשר כואב...), כמו לדוגמה מכה קטנה על היד וכו'. מה שחשוב זה שזה ייתפס גם אצל ההורה וגם אצל הילד כהעברת מסר ולא כהפעלת כוח, וגם שזה יהיה מצב שבו המכה עדיפה על דיבור. ולכן בדוררוב החינוך יהיה בדיבור ולא בצורה כזאת.

שמבחינה חוקית, זה אסור במדינת ישראל 2022

חוק חובת דיווח וכו'.

בלי לדבר על ההשלכות הנפשיות של הדבר הזה על ילדים

ואיזה מין חינוך זה לחנך ילד שבאמצעות כוח משיגים שליטה.

ושאלימות היא דרך לגיטימית לומר משהו.

ורק להסביר לילד טוב טוב,זה עדיף פי כמה וכמה ממכה.

קלטתי באיחור את התרתי משמע של עצמי 🙈

לא זכו - נעשית להם סם טימטום.

אולי ככה זה כשלא מברכים בתורה תחילה.

לא יכולה להתייחס כי לא רוצה לשמוע מוסיקה עכשיו.

אבל מעניין אם זה אכן  הכצעקתה? 

אין צורך לשמוע כדי לראות את האבסורד.

למה הרי נדרש הווקאלי? בגלל האבלות, כדי לא לעורר שמחה.

אז לייצר ווקאלי שמח (!) ולהגדיל ולצרף לו "רוקדים" זה שיא חדש של בורות או של זילזול באבלות של שלושת השבועות.

ווקאלי שמח זה אוקסימורון בהקשר יהודי הלכתי.

צריך להקשיב לשיעורים. זה היה כל כך מזמן. אמנם עברנו דורות

של רדיפות ומיתות משונות עקב זה,  אבל הזמן עושה את שלו

גם במובן השלילי.

ונוסף לזה, הלוואי וזה היה השרץ העיקרי והיחיד

שאוחזים ביד......מה עם לשון הרע, כעס, שנאת

חינם , מחלוקות וכיוצא בהנה?

כולנו יושבים על הרצפה בחצות ואומרים בבכי

תיקון חצות?....

כולם מתנהגים באחווה ורעות כפי שזה מתבטא

בזמנים של מלחמה?

ודאי שזה יותר בולט ולא ראוי, אבל.......

אם כבר, עדיף לחזור לדינא דגמרא לגבי איסורי האבלות, ולהשקיע בלימוד ובירור ענייני המקדש (בכל אופן בוודאי שזה עדיף מפלפולי פלפולים בהלכות מוקצה) ובצעדים מעשיים לבניין בית המקדש בפועל במקום בכל חומרות איסורי האבלות.

זה כ"כ אבסורדי, זה כמו שאדם גווע מרעב יתחנן ויבכה למישהו שיתן לו אוכל, ובמקום לתת לו הוא רק יבכה איתו ביחד.

זה מדהים איך יש פה שיקוף של הטעות של רוב שומרי התומ"צ ביחס לעלייה לארץ (רק שאז היו חילונים שיצילו אותנו). במקום להתעסק בעיקר מתעסקים במסביב. במקום שטבח ומלחמה ואומן יגרמו להרבה מסורתיים להתחזק, בית מקדש היה יכול לעשות את זה.

זה מה שקורה כשמונים 2025 להולדתו ימש במקום למנות לחורבן.

אך נעסוק נא בלימוד זכות על עם קודשו, ולא חלילה בקטרוג.

אה, וגם פעם עברתי ליד חנות בגדים באיזור חרדי והתנוסס שלט גדול: "מבצעי בין המיצרים" - עכשיו ברמת החשבון ההלכתי, אפשר להבין אותם. הם צריכים להתפרנס, אז גורמים שלקונים זה יהיה 'דבר האבד' וככה לא מפסידים שלושה שבועות. ובכל זאת...

בציבור הדת"ל אין דברים כאלה?

נו, שיהיה.

להבדיל מאיסור נגינה בשלושת השבועות, שהסיבה שלו ברורה לחלוטין - להמעיט בשמחה.

אין לנשים יהודיות מצווה ללכת מנוולות, מותר להתאפר ולהתייפות וללבוש בגדים חגיגיים, ומנגד גם אשה עם גוף מכוער לא יכולה ללכת חשוף.

פשוט אני היקר. אני מעריכה את דעותיך ונהנית לקרוא מה שאתה כותב.

במקרה הזה כאב לי לקרוא את המילים ''נבל'' ו ''טובל ושרץ בידו'' בהקשר לישראל בש שאני מכירה אישית מיום היוולדו.

לעצם העניין, קורים מצבים שאדם זקוק מסיבות שונות למוסיקה שמחה ומקפיצה גם ב3 השבועות. (לדוג'- אדם בדיכאון שזקוק למוסיקה, אישה כמוני שזקוקה למוזיקה כדי לקבל כוח לקום לנקות את המטבח ולהכין משהו לאכול למשפחה שלי, או הילדה האוטיסטית שלי שחייבת להזיז את עצמה מבחינה בריאותית וזה מתאפשר רק עם מוזיקה מאוד ספציפית. בטוחה שיש עוד מצבים)

בשביל זה- טוב שהדבר הזה קיים. אני מרגישה יותר זוכרת את החורבן ואת האבלות עם מוסיקה ווקלית. גם כשאני חייבת להדליק מוסיקה - בגלל ימי האבל מעדיפה ווקלית. וטוב שיש מבחר.

המגן אברהם הוסיף איסור על 'ריקודים ומחולות', ההשלכה שעשו חלק מפוסקי דורינו מ'ריקודים ומחולות' לכל מוזיקה מוקלטת, היא מאוד מרחיבה (חלקם מסבירים שבעצם היה צריך לאסור תמיד, אבל הנח וכו', אז כששומעים נאסור)

כששאלנו את מרן הגר"א שפירא זצ"ל על שמיעת מוזיקה, ענה: "אם זה מוסיף לך יראת שמיים תשמע".  בישיבה ההשכמה היתה עם מוזיקה, בחרו שירים שמתאימים לאווירת הימים הללו.

אם כבר הרבה יותר סביר ושומר על ההתייחסות הראויה לימים אלו - לשמוע מוזיקה שקטה, בדגש על שירי כיסופים לגאולה ולמקדש, מלשמוע שירים סוערים ומקפיצים, גם אם הם רק בפה. 

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.

"דע מה למעלך ממך" וגו'. לא משתלם להסתיר ולעוות דברים, בסופו של דבר, הכול יתגלה.

עושה מה שחתולים עושים.

ולהבין מה באמת קורה בפנים.

אני לא יודע לאיזה מובן אתה מתכוון.

הייתי אומר לך שהערך העליון שלי זה יראת ה', אבל זה לא ממש "ערך" במובן הרגיל, זה יותר איזשהו עיקרון מופשט.

הייתי אומר שקשה לענות על זה סלי איזה מבחן שבודק התנגשות מסויימת.

למשל, לעבוד מ8 עד 8 ולהרוויח הון תועפות

או לעבוד בעבודה ממוצעת פחות שעות ולהיות יותר עם המשפחה.

תביא דוגמאות שאפשר יהיה לבחון את הערכים.