היו קטעים שפשוט בכיתי....

ואז היתה תקלה והכל נמחק...

אני לא אנסה לשחזר

רק אומר את המסקנה שלי--

 לא שוכחים

יש דברים שלא שוכחים לעולם

ומי שלא מחזיר צילצול הוא פרה בלי קשר אם הוא נשוי או רווק...

בין שלל התחושות שכל דבר מעלה בי, הציניות היא המעניינת מכולם הפעם "גם זו דרך לשווק את עצמך". 

ישנם שתי דרכים שאפשר ללכת בהם, מצד אחד לראות את הכול כפריקה, ושם הכול מותר.

ומאידך, לראות את הקטנוניות האנושית, ההאשמות, צרות העין, הקנאה, הרגשות השליליים, ולהתחלחל, לא כך!

ומעבר לזה. אומנם כולם רוצים להתחתן, וזה תופס מקום אצל כולם. אבל זה קצת מוגזם. קצת הרבה מוגזם. נדמה היה שאין לבחורה שום דבר אחר בחיים שלה מלבד חלומות על נישואין, והאכזבה מאי התגשמותם. אני תוהה אם דבר ייפתר בשבילה, אף כאשר היא תמצא את בעלה.

צרות, רק מתחלפים. והשאלה היא על הלקחים שהפקנו, על המידות שתיקנו, והאישיות שבנינו. וזה חסר מאוד מאוד באותו המסמך. 

מעין ילדה קטנה שרוצה סוכרייה, ויושבת על הרצפה ובוכה וצווחת על אימא שלא נותנת. ומסתכלת בצרות עין וקנאה על כל הילדים שכן קיבלו.

איני יכול לתת לגיטימציה לקטנות אנושית שכזו. זה מסוג הדברים שמחלישים את הקוראים. אומנם קל לנו להזדהות עם הכתוב, עם הרגשות חסרות הגבולות, והתחושות השליליות שגם אנחנו מרגישים ברגעי משבר. אבל להפוך את זה ללגיטימי? למיין סטרים? לבסדר? 

בואו נקיש- דמיינו שכך היינו מדברים על מדינת ישראל - בוכים וצווחים כל היום על מה שחסר ומה שאין, לא חוגגים עצמאות, לא חוגגים יום ירושלים, לא אומרים הלל, ולא מודים על הטובה, כל היום רק קיטורים - מצטער, אבל זה לא דרכנו, ואומנם קל להזדהות, אבל זה רק מחליש את העם והאומה. 

במקום זאת - עלינו לעודד, להרבות בסיפורים על הצלחות, לשתף את כל התמונות של הזוגות המוצלחים. 

אני כבר אמרתי, שצריך למנוע מרווקים לנחם רווקים, אין חבושים מתירים עצמם מבית האסורים. 

צריך לגזור עליהם, רק דיבור עם זוגות נשואים. שיראו שזה מצליח ואפשרי, ואל כזה רחוק. 

שיראו שהבעל אינו מושלם, והאישה גם כן. שאין חלומות, אלא עבודה ושמחה. 

על דרך הציניות, אם נושיב שתי רווקות לדבר על מצב הנישואין - הן יתאבדו. 

ואילו אם נושיב רווקה עם נשואה, זה יתמרץ אותה, זה ייתן לה הסכלות בריאה, וכו.. 

הכי פשוט להזדהות, להשלים. לבכות על מר גורלנו. 

וכמה קשה לעבוד, לקחת אחריות על חיינו, למצוא דרכים חדשות, לעבוד על המידות ולבנות את האישיות. לגוון בדברים נוספים בחיים, להיות נעימים ונחמדים, לדאוג לאחרים, ולא להיות איגוצנטרים שכל היום חולמים על גן עדן בשביל עצמם. ולהבין מה זה אומר להיות יהודי תחת האלוקות, כזה שיוצר קדושה ומנתב את אנושיותו ליהודיותו.

לא, לא אהבתי בכלל. 

נגעלתי. ובכל זאת, היא צריכה חיבוק, ולא פחות- אולי רבנית שתעזור לה. ואולי זה חשוב הרבה יותר מבעל עכשיו.

הוא דווקא מאד עודד אותה.

נראה לי שהכי נכון היה להביא לה משיב (+בן) שיתמוך וייעץ לה.

כשאתה יודע שאתה לא היחיד בצרה, יש בזה מן הנחמה (חצי או שלילית, זה לא משנה..).

והוא יכל לעזור לה מאותו מקום שהיא נמצאת בו. יש הרבה יותר הקשבה למי שמזדהה ונמצא איתך באותה סירה.

לדעתי, אם היו מביאים לה משיב/ה נשוי/אה, זה לא היה עוזר. יופי, אתה נשוי, לך תדבר..

זו דעתי.

1. לא מדובר עליה אישית - כי הדבר התפרסם. ומספיק אנשים קוראים את זה. 

2. ואני הייתי שולח אותה לרבנית. 

לי היה נראה שהיא חיפשה מקום לפרוק בו את הרגש, את הכאב.

ושמישהו שמבין ומזדהה עם מצבה יעודד אותה להמשיך ולא להתייאש.

מישהו שלא מכיר אותה.

לא מקצועי דווקא.

אבל אני מסכימה איתך, שמומלץ בסופו של עידוד גם להפנות לפתרון מעשי (שדכנית מקצועית, רבנית..).

והבנתי שלא דיברת עליה ספציפית, אלא  על בעיה כללית קיימת.

בשירשור הזה- אני הנשואה היחידה שהשיבה...

ומה שעניתי זה די הפוך מכל מה שאתם אומרים

אולי אני אתן יותר פירוט:

פעם אחרי שזוג ששידכתי- נפרדו

היה לי ממש כואב מזה

אמרתי לבעלי:

"אבל אתה כבר מצאת אותי- נכון?"

יש משו בכאב הזה- שלא שוכחים

להרבה הרבה זמן

יש בזה גם צד של להוציא מתוק ממר- להעצים את הזוגיות כשמבינים כמה זה לא מובן מאליו כמה זה דבר יקר כמה עבדנו בשביל שנזכה לזה

אני חושבת שכותבת השאלה מהלינק- יש לה תביעה קשה נגד נשואים ודיבור איתם

שהם לא זמינים

לכן ברוך- לשלוח רווקים לדבר עם נשואים- זה לא יועיל- כי הם לא ימצאו עם מי לדבר!!

בעיה

מתחת לזה

אני חושבת שיש משו שהבחורה לא הבינה באמת

שינוי סטטוס- הוא באמת שינוי מרכז הכובד בחיים!!
פעם החברות שלך היו מרכז עולמך- היית שם בשבילן- תמיד

היום- בעלך הוא העולם שלך

הילד שלך הוא מי שחייב את החיס שלך כל יום כל היום בלי התניות

דברים אחרים- באמת צריכים לתפוס מקום אחר, מישני יותר

ככה טבעו של עולם

ככה ראוי להיות

זה לא!! מצדיק להיות חברה זבל שלא מחזירה צלצולים באופן קבוע- ופוגעני

אבל זה כן משו שכל רווקה צריכה להבין- זה ייקרה גם לך, מותק... וזה בסדר

ברוך. נכון, יש מקום מאד לא נכון בלהתאמלל כל החיים ו"לחיות את הרווקות". אבל אתה לא יכול לשלול את הכאב שלה.   גם לילדה שיושבת על הרצפה ורוצה סוכריה- יש כאב. והוא אמיתי לא פחות מכל כאב אחר. 

נכון שהפתרון האמיתי זה עבודת מידות נכונה- לעבוד על קנאה וצרות עין. לעבוד על סבלנות ועל אמונה ועל סדר עדיפיות בחיים.

אבל- עדיין יש את הכאב, את החוסר. והוא לא הולך לשומקום גם עם אמונה ותקוה כמו שצוטט פה בעבר- אני יודעת שבסוף יהיה לי הכי טוב, אבל זה לא עושה את הכאב לכואב פחות (ציטוט לא מדויק.. אבל רוח הדברים עוברת) ואין לך זכות לשלול אותו או לכנות אותו כקטנוני ומגעיל.

ולגבי מה שאמרת על שיח רווקות נשואות-

בצד הטכני, נשואה טריה- אין מה להשוות. קשר עם חברה שמתחתנת- תמיד יורד והופך (במקרה הטוב) לקשר חד צדדי- אני צריכה אותה, היא לא צריכה אותי- כי יש לה בעל. (או במקרה הרע- שיחה קצרצרה פעם ב.. כי אין לה זמן..)

נשואה ותיקה- ברוב המקרים כבר שכחה מה זה להיות רוקה, מה זה לחפש. יש איזו הסתכלות "מלמעלה" של אלו שמצאו כבר.

ויש גם את האלו שהתחתנו עם החבר מהשמינית\הראשון\השלישי שיצאו איתו וכו'- שאפעם לא היו אפילו במקום הזה, ואין להן מושג ירוק מה הרווקים עוברים. 

כך שמה שנשאר לנו- זה אותן חברות שנמצאות שם בשבילנו..

מעבר לזה- דוקא מישי שנמצאת במקום שלי, שיודעת בדיוק מה עובר עלי, ומעודדת אותי (וכן- זה בד"כ עידוד.) זה הרבה יותר מחזק. ומעבר לזה- אני רואה על עצמי, שכל פעם שאני מעודדת חברה- אני מעודדת גם את עצמי!

לכן במקום קריאה לדיבור עם נשואים- קריאה לדיבורים מעודדים. 

(ועוד נק' קטנה- כבר קרה לי שמישי נשואה, מתוך רצון לעודד, באה וסיפרה לי עד כמה היא לפעמים מתגעגעת לרווקות, ועד כמה זה בעצם קשה להיות נשואה..)

אני נשואה טריה (פחות משנה) ויכולה לומר (בגאווה לא מוסתרת) שהקשר שלי עם החברות הטובות לא פחת.

אולי קצת בכמות

אבל בכלל לא באיכות.

ואני מאוד מאוד מאוד משתדלת לחזור.

ומצד שני - גם הן יודעות לקבל בהבנה כשאני עסוקה או עמוסה. וזה גם קורה להן.... (להזכירכם...)

הכל תלוי באדם.

עד כמה חשוב לו להשאר בקשר עם האנשים שקרובים אליו..

סתם בתור דוגמא:

בין החברות הכי טובות שלי מתחתנת עוד מעט, ואני הולכת לשבת כלה שלה, ומשאירה את בעלי בלעדיי.

מה תגידו על זה???

אז נכון.

זה לא כל שבת כלה, כי אני לא חושבת שזה נכון.

אבל חברה שאני איתה כבר 9 שנים - קרובות מאוד, אוהבות מאוד - מגיע לה שאני אגיע.

בפירוש ככה.

וגם היא שמחה בזה מאוד.

ומעריכה גם..

הכל תלוי באדם..

לצערינו ממש אין הרבה כמוך.

(למרות שגם בזה צריך להיזהר- לא להזניח את הבעל על חשבון החברות..)

באמת אין הרבה כאלו.....

ואני יכולה להבין שהיא יכולה להיות עמוסה וקשה לה

והבעל שלה צריך אותה, והילד...

אבל

מותר לה להיות לפחות קצת בשבילי - כמו שאני הייתי בשבילה, כשהיא היתה צריכה אותי...

וחבל שזה לא כ"כ קורה.

נערה פרקה תחושות שעל הלב שלה. וזה טוב. (ברוךש - זה לא סותר בכלל מאמצים, זה צורך[ועוד יותר לבחורה])

התשובה? נו טוב...

החלק של ההזדהות הוא טוב.

האריכות - פחות...

שתי הערות קטנות למשיב:

א. אתה לא אמור לדחוף בחורה בת 24, שדוחה הצעות על ימין ועל שמאל לעוד בררנות. (זה נובע מהתשובה)

ב. טוב נו, אותי לימדו בישיבה שהקב"ה מעמיד אותנו למשפט, ולא חלילה ההפך...

ונסיים בטובה- מאוד מאוד חשוב ההזדהות. והייתה כאן. זה בעצם כל מה שהבחורה הייתה צריכה - כתף

הוא פריקת הכאב. אבל מלבד זה אין חדש תחת השמש. לדעתי - מעבר לענין שהכל רשום מלמעלה בדייקנות מקסימלית - כל המחכים והמתייסרים צריכים לבדוק את ההתנהלות שלהם בדייטים.  ובקיצור אומר כאן: אם כבר השקעת את הזמן, ההכנות וכו' עליך לדאוג לכך שהזמן יעבור בנעימים ככל האפשר ללא קשר לתוצאות!! היי מענינת, מצחיקה, אנרגטית, לא צפויה, ואת העניקי לעצמך שעה של קורת רוח, אל תסמכי עליו בנידון ואח"כ תיפלי למעמקי האכזבה! בשיטה הטיפולית הנקראת "גשטאלט" גורסים כי האדם, ורק הוא, אחראי למצב רוחו ולצרכיו הריגשיים ולא זולתו. כשאני נקלעת לסיטואציה מדכאת ומשעממת אני  אומרת לעצמי הרי אני כבר פה, וכנראה יהיה עלי להיות פה עוד כמה זמן, אז אני אדאג לעצמי לכיף לצחוקים ולאפס שממון. מוזמנים לנסות!

אין אבינועם הזה תותח!!!!!אהבתי ++++

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.