בעזהי"ת

ישבתי בחנות שלי, עוד צהריים רגיל כבכל יום. 

בצהריים תמיד יש בחנות פחות אנשים מבדרך כלל; ואם נצרף למשוואה את העבודה שגם בשעות העומס החנות לא סובלת מפיצוץ אוכלוסין, נגיע למסקנה שהחנות הזאת היא בסך הכל מקום שקט להעביר בו את החיים וגם לחסוך, כן, אולי לחסוך קצת בשביל עתיד טוב יותר. 

בשמונה השנים שחלפו מאז פרשתי מלימודי באמצע השישית ועד כה, הספקתי לצבור די הרבה יידע בכל הנוגע לחנות הזו. בעל הבית סומך עלי בעיניים עצומות, מטיל עלי את מלאכת ההזמנות והתיאומים עם הספקים השונים, ומשלם בעין יפה בהתאם כך שהעסק יוצא משתלם לשתינו. 

אני נחשב למוכר מצליח יחסית; וודאי הסיבה לכך נעוצה בכך שלמדתי להכיר את קהל הלקוחות הקבועים דיי מהר, ומכך נובע- יכול אני לזהות מיהו לקוח 'וותיק' ומיהו סתם עובר אורח. כך, למשל, למדתי להכיר את הגברת הקשישה שגרה מעבר לרחוב ונכנסת לחנות מפעם בפעם לרכוש מוצרים בסיסיים, למדתי לזהות את נכדיה של הקשישה הבאים לקנות ממתקים בדמי הכיס שסבתם מעניקה להם, פיתחתי קישרי ידידות עם חבורת האופנוענים שמתדלקים עצמם בסיגריות שאני מוכר להם, ולמדתי להכיר את הבחורה הצעירה עם המבט הכבוי בעיניים, זאת שטרם מלאו לה שמונה עשרה, ולכן מקפידה לקנות את האלכוהול שלה בחנויות פורעות חוק, כמו הקיוסק שלי. 

ובכן. בשעת צהריים ריקה זו, אוהב אני לשבת בניחותא ולצפות בשידורים החוזרים של משחקים חשובים, במחשב הנייד שרכשתי בכספי המשכורת הראשונה שלי. גם היום צפיתי במשחק; ריאל מדריד מול ולנסיה בגמר ליגת האלופות 2000. בדיוק כשרוברטו קרלוס עמד להבקיע פעם נוספת ולצבור נקודות ייתרון, היא נכנסה. 

שוב המבט הכבוי, שוב תנוחה הרפויה של הידיים לצד הגוף, שוב עמידה שכל כולה ייאוש ויהירות גם יחד. בזווית העין ראה איך היא נותנת בו מבט מזלזל, שפירושו 'הגברים האלה. תן להם משחק מול העיניים, והם לא יזיזו ראש גם אם יתהפך העולם', ומכניסה חפיסת מקופלת לכיסה. מסכנה; נערת רחוב כפשוטו. אפילו אני, שבעיני המתבונן הוגדרתי 'נוער בסיכון' מעצם העובדה שפרשתי מהתיכון, מעולם לא הגעתי למצב של גניבה. 

מסכנה. גניבה זהו שפל המדרגה. 

בחרתי לשים עצמי כלא שם לב; מי יודע, אולי היא חייבת את המקופלת הזו עכשיו. 

ראיתי אותה מחייכת לעצמה חיוך זחוח; וחשבתי לעצמי, מצויין. לפחות הצלחתי להקנות לה תחושת סיפוק. כשתצא, אשים בקופה את סכום השוקולד מכיסי. עכשיו צריך לחכות שהיא תפתח בשיחה; אולי אצליח לגלגל את השיחה לכיוון חיובי. היא נראית כ"כ אבודה, כאילו היא מחכה שמישהו יבוא ויטלטל אותה, יוציא אותה מזה..

"סליחה?" 

אני גם רציתי על המוכר..

אפשר בכל זאת?

ותודה רבה על כל ההשקעה! שכוייח! 

(מקווה שאצליח..)

אני כותבת פה עכשו,אז זה לא יהיה משו,אחרי זה אני יערוך.

הכל התחיל בתחילת החופש הגדול.

בהתחלה עשיתי טיול עם החברות והשלמתי קצת לימודים.

אח"כ כבר לא היה לי מה לעשות,חיפשתי איזה התנדבות לעשות.

אני לא צריכה הרבה כסף,כסף כבר יש לי מספיק.

אוריה קישרה אותי אליהם.אז עכשו אני כל בוקר קמת ונוסעת לתחנה מרכזית.

העבודה הזאת מעניינת,לפגוש אנשים מכל הסוגים,לפעמים קצת משעמם,סה"כ הצלחתי להכיר כמה חברות בחופש הזה.

הנהג הקבוע של הבוקר שכבר יודע לשמור לי את המקום הקבוע באוטובוס,

את האישה שנוסעת כל בוקר לשחייה ומביאה לי סוכריות מנטה. גם 2 השומרים המתחלפים בתחנה מרכזית כבר מכירים אותי.

ריקי,מוכרת הפלאפל כבר יודעת מה לשים לי בידיוק.יחסי חברות.

כמעט שכחתי, יש גם את טל שמתנדבת ביחד איתי.

אותו היום היה יום רגיל,באתי בבוקר,גם קניתי לי אייס.

הגעתי קצת לפני הזמן ככה שהיה לי זמן לדבר עם האחיות לפני שמתחילים.

באותו היום עברו הרבה אנשים,היה קצת עומס.באותו יום היו הרבה אנשים ככה שלא היה לי הרבה זמן להסתכל מי האנשים,אבל בכלליות זה היה בערך כמו תמיד,הרבה אולפניסטיות,בני"שים,תל-אביבים ועוד אנשים שא"א להגדיר.

אני לא יודעת למה,אבל היא תפסה אותי,מכל האנשים שראיתי באותו יום,וראיתי הרבה היא ממש תפסה אותי.

אולי בגלל שהיא הזכירה לי את יעל.

במראה הם ממש שונות,אבל המבט,המבט הזה.

לי המבט הזה הזכיר את יעל,יעל שלי.

בדרך הביתה חשבתי רק עליה,על שתיהן,יעל והיא עם המבט.

מההיכרות שלי עם יעל ידעתי שאין לה עוד הרבה זמן,אבל המבט שמוחבא,שלמדתי לראות אותו אחרי שהכרתי את יעל.

אני מפחדת שיקרא לה מה שקרא ליעל.

רציתי להציל אותה,לנסות להצליח מה שלא הצלחתי עם יעל.

ניסיתי לפתוח איתה בשיחה,להבין מי היא.אפילו בכמה שניות.התחלתי כמו שאני מתחילה תמיד,וכן,היא הלכה לתרום דם.

לפחות היא עשתה עוד משהו טוב לפני שהיא נופלת.

אותי לפחות,זה הרים פעם,עם יעל.

איזה מעגל מוזר.יעל הצילה אותי פעם,ואני לא הצלחתי להציל אותה,לא יכלתי,זה לא היה תלוי באף אחד.אבל אני הצלחתי להציל מישהי.אני מקווה.

איזה דמות עשיתי!לא דמיינתי.

הסוף פתוח,מקווה שהוא מובן.

יש דמויות אחרות..אולי תסבירי לנו איך היא הגיע למצב הזה? או אחת מהמתרימות?

ולכל השאר אין עליכם! הייתי בטוח שתייבשו..

אבל באמת באמת אתם מדהימים...

ממש תודה

טוב, כתבתי. אנלא סגורה על זה שזה יצא לי טוב. זה נראלי דיי מרוח. אשמח להערות.. אה, וזה בגוף שלישי-ראשון.. לא ממש מוגדר. אנלא אוהבת לכתוב בגוף מוגדר, וגם לא בגוף ראשון.

היא בכלל לא רצתה להגיע לשם.

מי חשב, שאחרי שנים של חלומות, היא, דווקא היא תגיע למקום הזה?

זה לא שזה מקום מיותר. ברור לה שהוא חשוב. אבל למה דווקא היא? יש אנשים שהרבה יותר מתאימים לעבודה הזו.

היא בכלל רצתה להיות רופאת ילדים. לעזור לילדים הקטנים, התמימים. להציל אותם. לרפא אותם.

אבל משהו שינה לה את התוכניות.  זה לא שהיא מזלזלתץ בחשיבות של טיפול באמא. אבל למה נעה עזבה, טסה לחו"ל והשאירה אותה לבד, אחראית לכך שלאמא יהיהה טוב? למה בגלל שנעה אגואיסטית כ"כ, היא צריכה לגנוז את החלומות הכמוסים שלה?

היא לא ויתרה לגמריי. אבל להיות רופאה היא לא תהיה. לא בזמן הקרוב. היא למדה סיעוד במסלול מקוצר. ועכשיו היא כאן. בעמדה הזו, באמצע ירושלים. לפחות שהיתה מתקבלת לעבודה במחלקת ילדים!!

אבל עבודה היא עבודה. כסף צריך. אז עובדים.

היא בכלל לא אוהבת את העבודה הזו. הרבה אנשים. כל אחד שונה. עד שמתרגלים לאדם אחד, הוא כבר הולך ובא אדם אחר. ותמיד צריך לחייך אל אנשים. להרגיע. לדאוג שהכל בסדר. גם אם הם ממש מגעילים אליה.

מגיעה כל בוקר. שמה את החלוק הלבן. ואת החיוך. החיוך המלאכותי. זה שצריך לשדר לכולם שהכל בסדר. לתרום דם זה חשוב. נכון. אבל למה דווקא היא מכל האנשים מוצבת כאן?!

היום דווקא התחיל בסדר. היה רגוע. לא הרבה אנשים. אבל גם לא שקט. לא היתה לה מנוחה. כל פעם שהיא חשבה שתוכל להתיישב רגע עם הקפה, הגיע עוד אדם שדרש התייחסות מיידית.

היא היתה עייפה. כמעט ולא ישנה בלילה. אמא שלה אושפזה שוב. בשעה 2 הקפיצו אותה לבוא. והיא באה. ומאז היא כבר לא יכלה לישון. איך אפשר לישון כשאמא כמעט נעלמת לך בין העיניים?!

בבוקר המצב התייצב. בבוקר המצב תמיד נראה טוב יותר. בבוקר סווטלנה התקשרה. שאלה אם היא יכולה בכל זאת לבוא. לא מצאו לה מחליפה. והעמדה הזו חייבת איוש. אז היא באה. יש לה ברירה?

השעה כבר 4. עוד מעט כבר נגמר היום. היא מחכה שייגמר עוד לפני שהתחיל. רק עוד שעתיים לסחוב.

השעה כבר 4 וחצי. רק עוד שעה וחצי, קצת פחות. פתאום הניידת מלא באנשים. הגיעו קבוצה של ילדות רעשניות. דתיות כאלה. לפחות הן רוצות לתרום.

ונכנסה עוד מישהי. שקטה. נראית מנותקת. לא קשורה. חתמה במהירות על הטפסים. ואז קצת היססה. היא הסתכלה על השם. 'ריקי סרבין' השם הזה מוכר לה. היא לא זכרה מאיפה.

הנערה נראתה מהוססת. אפילו מותשת קצת.

"ריקי, הכל בסדר?" היא שאלה.

"כן, כן. אני פשוט עייפה, לא עצמתי עין הלילה." ריקי חייכה. היא ניסתה לחייך חזרה, אך החיוך יצא לה מעורפל, כאילו צוחק עליה. ציני.

היא התחילה. לא לחשוב על המשמעות. עובדת כבר בצורה מוכנית. לחטא את המקום. לקחת את המחט. פתאום ריקי התסתכלה עליה בעיניים מפוחדות. היא הבינה אותה.

"את מוכנה?" שאלה. לא מתוך רצון לשמוע באמת את התשובה. רק כי חייבים.

היתה מופתעת לשמוע את התשובה. "לא." הנערה התחילה לרעוד. אין דבר. זה טבעי. הילדות מאחורה קראו אליה קראיות גנאי. היא קמה וסגרה את הדלת. כשחזרה, הנערה היתה כבר מוכנה להתחיל.

רק לעשות את זה מהר. ולגמור עם זה. עוד מעט היא כבר תוכל לחזור הביתה. ללכת לישון.

היא סיימה. השקית התמלאה. ניתקה את הצינור. "איך את מרגישה?" שאלה מתוך חובה. "מעולה, רק עייפה" חשה הזדהות.

"אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן" היא אמרה, ספק לנערה, ספק לעצמה.

היא פנתה לתורם הבא. יודעת שנשארה לה רק עוד שעה עד שהיא תוכל לחזור הביתה. לישון.

כל היום הוא שוטט שם, באיזור. הוא אוהב להיות שם. תמיד הוא מוצא שם דברים מוזרים.

אנשים גם חושבים שהוא לא מבין. אחח, הם חיים בסרט. הוא יודע הכל. הוא רואה הכל.

בבוקר הזה הוא קם עם מצב רוח, הייתה לו שינה טובה. הוא הסתכל על גוזליו בחיבה, נפרד מאשתו והתחיל לשוטט באיזור. 

רחבת המשביר הייתה יחסית ריקה מתמיד. הוא התיישב על הגג וחיכה לראות מה יילד היום. אחרי שעתיים הגיעה חבורת נערות. הן דיברו וצווחו בהתרגשות, כדרכן של נערות. "קרע, קרע, קרע". הוא ניסה לומר להן שישתקו קצת, הרעש שהן עושות מפריע לגוזלים שאשתו ילדה. אבל זה לא עזר, רק הבהיל אותן. זה אף פעם לא עוזר. כמה שהוא שומע את בני האדם המוזרים האלה מדברים הוא לא מצליח לחקות את אופן הדיבור שלהם.

הוא חיכה על הגג עוד שעה, אבל רק אנשים בודדים חלפו שם. הוא חזר לקן. הגוזלים כבר התעוררו ואשתו ביקשה שיילך להביא להם אוכל. הוא עף לסיבוב, וכשחזר הגוזלים היו כבר ממש רעבים וקירקרו בחוסר סבלנות. הוא האכיל את כולם באהבה עד שלא היה אחד שהיה רעב. הם שבעו וחזרו לישון. ככה הם, כל היום- אוכלים וישנים. כשהם יגדלו אולי הם יעשו דברים יותר מועילים.

הוא חזר למקומו על הגג. זוג חברים, שהוא היה נותן להם שש עשרה, התקרבו, משולבי ידיים. הם דיברו ביניהם, ואפילו מהמרחק הוא יכל לזהות את האהבה בעיניים שלהם. אחח, כמה שהוא אוהב את הזוגות האלה. כל כך רומנטיים.

מסתבר שזה סתם עוד יום משעמם, הוא חשב לעצמו.

ואז- היא הגיעה.

מיד כשראה אותה ידע שזה משהו אחר. שזה מיוחד.

היא הייתה נראית מטושטשת. היא הלכה עקום והתנדנדה קצת כנוטה ליפול. הוא הסתכל עליה במבט תוהה. מעניין מה היא מחפשת. במצב שלה הוא היה עף לקן ותופס שינה. אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן.

היא חצי התיישבה חצי נפלה על הרצפה, ליד הפח. התקפלה שם. הוא תהה אם היא מסוממת. אבל מבט לתוך עינייה הבהיר לו שהיא לא. היה נראה שקר לה. היא שפכה את תכולת התיק שלה על הרצפה.

עכשיו היא כבר נראתה ממש מטושטשת. מבולבלת. הוא הסתכל עליה בעניין. תהה מה היא רוצה לעשות. היא שלפה בקבוק ושתתה קצת. לפי המבט המעורפל שנהייה בעיניה הבין שהיא שתתה אלכוהול. עכשיו הוא כבר ממש לא הבין מה עובר עליה. מרחוק אשתו קראה לו לחזור לקן. "קרע, קרע, קרעע." היא רוצה קצת זמן איכות איתו. היא צווח לה בחזרה שתחכה קצת. "קרע, קרע." מפונקות הנשים האלה. כל היום רוצות שיעשו מה שמתחשק להן. הנערה המוזרה הרימה משהו חד מהרצפה. הוא לא הצליח להבין מה זה בדיוק. הוא ראה שהיא מקרבת את הדבר החד לידה ו.. חותכת את עצמה. אאוץ. זה בטח כואב לה, כל הדם שיוצא משם. הוא לא הצליח להבין למה היא מכאיבה לעצמה. אולי דפוקה בשכל. הדם התחיל לזלוג מידה בקצב. הוא נבהל. היא הולכת למות. משוגעת, למה היא עשתה את זה לעצמה? הוא עופף בדאגה מהגג ונחת על הגדר הקרובה אליה. "קרע, קרע, קרע". מה את עושה, את הורגת את עצמך! ניסה להגיד לה. "קרעע?" את רוצה עזרה, ניסה לשאול?

 היא לא הבינה. הם אף פעם לא מבינים אותו. אבל הוא ראה שהיא מסתכלת עליו ובדל חיוך על שפתיה. לפחות הצחיקה ברגעים האחרונים לחייה. אשתו צווחה לו שוב מהקן. שיבוא כבר. קרע, קרע. הוא נתן בה מבט אחרון ועזב את המקום. 

אבל הזיכרון נשאר לו. נערה צעירה שוכבת על הרצפה, ידה מדממת, ומבט אבוד בעינייה.

לא בכל יום הוא רואה כאלה. 

הוא המריא מהגדר ועף בחזרה אל הקן. למרות הכל, בסוף לא היה לו יום כל כך משעמם.

לתגובות אני משתדל לכתוב בדרך כלל, אבל בסך הכל עברו יומיים נשמה..לא רק לך לא כתבו אולי אם תכתבי לאחרים הם יכתבו לך חזרה?

ואולי תחכי עוד קצת זה לא בדיוק הפורום הכי תוסס.

כל היום הוא שוטט שם, באיזור. הוא אוהב להיות שם. תמיד הוא מוצא שם דברים מוזרים.

אנשים גם חושבים שהוא לא מבין. אחח, הם חיים בסרט. הוא יודע הכל. הוא רואה הכל.

בבוקר הזה הוא קם בלי מצב רוח, הייתה לו שינה לא משהו. כל דקה הוא התעורר מצעקות של ארסים ברחוב שלא שתקו לשנייה. הוא שנא אותם. ואחרי הלילה הגרוע הזה הוא קם בבוקר, התעלם מאשתו ויצא לסיבוב להתעורר סופית ולהירגע. הוא התחיל לשוטט באיזור. 

רחבת המשביר הייתה יחסית ריקה מתמיד. הוא התיישב על הגג וחיכה לראות מה יילד היום. אחרי שעתיים הגיעה חבורת נערות. הן דיברו וצווחו בהתרגשות, כדרכן של נערות. "קרע, קרע, קרע". הוא ניסה לומר להן שישתקו קצת, כי תמיד יש כאלה שרוצים לישון. אבל זה לא עזר, רק הבהיל אותן. זה אף פעם לא עוזר. כמה שהוא שומע את בני האדם המוזרים האלה מדברים הוא לא מצליח לחקות את אופן הדיבור שלהם.

הוא חיכה על הגג עוד שעה, אבל רק אנשים בודדים חלפו שם. הוא חזר לקן. הגוזלים הקטנים שלו כבר התעוררו ואשתו ביקשה שיילך להביא להם אוכל. לעזאזל. כל היום הם רק רוצים שיתנו להם. מתי כבר ידאגו לעצמם? הוא עף לסיבוב, וכשחזר הגוזלים היו כבר ממש רעבים וקירקרו בחוסר סבלנות. הוא האכיל את כולם עד שלא היה אחד שהיה רעב. הם שבעו וחזרו לישון. ככה הם, כל היום- אוכלים וישנים. כשהם יגדלו אולי הם יעשו דברים יותר מועילים.

הוא חזר למקומו על הגג. זוג חברים, שהוא היה נותן להם שש עשרה, התקרבו, משולבי ידיים. הם דיברו ביניהם, ואפילו מהמרחק הוא יכל לזהות את האהבה בעיניים שלהם. אחח, כמה שהוא אוהב את הזוגות האלה. כל כך רומנטיים. האמת שהוא מאחל אותם לעצמו. הוא ואשתו אף פעם לא הסתדרו במיוחד. היום אין לו מושג למה התחתן איתה בכלל. הוא חיכה לעוד אנשים. מסתבר שזה סתם עוד יום משעמם, הוא חשב לעצמו.

ואז- היא הגיעה.

מיד כשראה אותה ידע שזה משהו אחר. שזה מיוחד.

היא הייתה נראית מטושטשת. היא הלכה עקום והתנדנדה קצת כנוטה ליפול. הוא הסתכל עליה במבט תוהה. מעניין מה היא מחפשת. במצב שלה הוא היה עף לקן ותופס שינה. אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן.

היא חצי התיישבה חצי נפלה על הרצפה, ליד הפח. התקפלה שם. הוא תהה אם היא מסוממת. אבל מבט לתוך עיניה הבהיר לו שהיא לא. עיניה היו צלולות. היה נראה שקר לה. היא שפכה את תכולת התיק שלה על הרצפה.

עכשיו היא כבר נראתה ממש מטושטשת. מבולבלת. הוא הסתכל עליה בעניין. תהה מה היא רוצה לעשות. היא שלפה בקבוק ושתתה קצת. לפי המבט המעורפל שנהייה בעיניה הבין שהיא שתתה אלכוהול. עכשיו הוא כבר ממש לא הבין מה עובר עליה. מרחוק אשתו קראה לו לחזור לקן. "קרע, קרע, קרעע." היא רוצה קצת זמן איכות איתו. היא צווח לה בחזרה שתחכה קצת. "קרע, קרע." מפונקות הנשים האלה. כל היום רוצות שיעשו מה שמתחשק להן.  שוב חזרה למוחו התהייה למה התחתן איתה בכלל. הנערה המוזרה הרימה משהו חד מהרצפה. הוא לא הצליח להבין מה זה בדיוק. הוא ראה שהיא מקרבת את הדבר החד לידה ו.. חותכת את עצמה. אאוץ. זה בטח כואב לה, כל הדם שיוצא משם. הוא לא הצליח להבין למה היא מכאיבה לעצמה. אולי דפוקה בשכל. הדם התחיל לזלוג מידה בקצב. הוא נבהל. היא הולכת למות. משוגעת, למה היא עשתה את זה לעצמה? הוא עופף בדאגה מהגג ונחת על הגדר הקרובה אליה. "קרע, קרע, קרע". מה את עושה, את הורגת את עצמך! ניסה להגיד לה. "קרעע?" את רוצה עזרה, ניסה לשאול? 

וואו.. הנוער של היום. לא מבינים שום דבר עד שהם לא חווים בעצמם. אם היא הייתה חווה את הכאב שלו על הגוזל שנולד להם ומת... טוב, אולי זה בכל זאת לא היה כזה מזיז לה. הרי בעצם גם הוא לא כ"כ הצטער. פחות פה להאכיל, פחות אחד לדאוג לו. מצער, אבל לא יותר מדי.

הוא חזר אליה. 

היא לא הבינה אותו. הם אף פעם לא מבינים אותו. אבל הוא ראה שהיא מסתכלת עליו ובדל חיוך על שפתיה. לפחות הצחיקה ברגעים האחרונים לחייה. אשתו צווחה לו שוב מהקן. שיבוא כבר. קרע, קרע. הוא נתן בה מבט אחרון ובהשלמה על גורלה רצה לעזוב את המקום. הוא כבר כמעט עף משם כשהוא ראה את ידה רועדת. היא ניסתה להרים את הפלאפון שלה. לקח לה קצת זמן, אבל היא הצליחה. הוא עף מיד למטה וישב מרחק כמה מטרים ממנה. היא הסתכלה עליו באדישות, לא פחדה. היא כבר לא פחדה מכלום באותו שלב. היא לחשה לתוך הפלאפון כמה מילים בכאב. הוא הקשיב.

"ריקי, עשיתי משהו נורא." קולה היא נמוך, וטומן בחובו המון.

אה, סוף סוף היא הבינה את המשמעות של מעשיה. זה הרגיע אותו מעט שהיא יודעת מה היא עשתה.

אחרי שנייה של שקט היא דיברה שוב. קולה נחלש יותר ויותר. הייתה לו הרגשה שהיא נאבקת מול משהו גדול ממנה. 

"בואי בבקשה," היא לחשה. "אני ליד המשביר.." וניתקה.

יופי. היא הזעיקה עזרה. זה אומר שהוא כבר לא נחוץ שם. היי, מה הוא עובד על עצמו.. כאילו שעזר כשהיה לידה.

הוא ראה שהיא עוצמת עיניים. המלחמה הייתה קצת מעבר לכוחותיה. לא! שלא תוותר עכשיו, לא ברגע האחרון!! הוא צווח בקול. לא. שלא תוותר. אסור לה. שלא תיכנע! היא שמעה אותו ופתחה עיניים. כן. שתפתח עיניים, עוד מעט תגיעה העזרה שהזעיקה.

מונית טויוטה נכנסה לחנייה במהירות. נערה גבוהה יצאה ממנה, מבוהלת. היא זרקה לנהג שטר של חמישים, צרחה 'תשמור את העודף' ורצה לעבר הנערה השנייה, שכמעט התאבדה לו מול העיניים. הוא מיד זיהה דמיון בינהן. בטח אחיות. הגבוהה הסתכלה על אחותה והחווירה כמו סיד. היא הוציאה פלאפון, חייגה משהו במהירות וצעקה את הכתובת. ואז היא נפלה על אחותה בוכה. היא לא תיתן לה ללכת ממנה. היא לא תיתן.

העורב נרגע, יש לה עזרה. רק שלא תמות. אחותה תבכה על זה. הוא עף לאשתו שצרחה כבר כמה דקות שיבוא כבר ונתן בשתי האחיות מבט אחרון. הלוואי שהגדולה תציל את אחותה הקטנה. שלא תיתן לה ללכת.

זה סיפור מזעזע!

מי העיז לכתוב את זה?!

אויי זה עשה לי כזאת צמרמורת לקרוא את זה.

לא רוצה לכתוב על זה!

במקום להגיד שזה סיפור מזעזע וכו', פשוט תשני לו את הסוף? מה את אומרת?

פשוט תכתבי שבסוף היא לא מתה, ואז הסיפור יהיה לרצונך.

אנסה לנרמל אותו קצת.

לסיפור..אף אחד עדיין לא ממש לקח אותו.

"מה הטעם בלחיות בלי סוכר?..." השיר הזה רודף אותי כבר שנתיים, מהיוםשהרופא הסביר לי על הרגישות שיש לי, ואיך הסוכר פוגע לי בגוף, ומה זה אומר ומה אניצריך לעשות, או ליתר דיוק, מה אסור לי לעשות. מאז השיר הזה מלווה אותי. נכון אשתי היקרהמכינה לי עוגות ממש סבירות יחסית לעוגות שאין בהם לא קמח ולא סוכר... שיר נוסף עולהבי- "כי איך אפשר להכין לביבה בלי סוכר, קמח, בכלל?..."

אבל הבוקר בשורות טובות. הדם שלי בריא ואני יכול לחזור לתרום דם, כמושעשיתי שנים. אני אוהב לתרום דם, ההבנה שאני באמת מציל למישהו את החיים! ולי זה לאעולה כלום, רק חצי שעה וטרופית.

יצאתי מהרופא שמח והלכתי לחפש ניידת שמתרימה דם, בטח בתחנה המרכזית תהיהאחת. חציתי את הכביש וכמה רמזורים ועליתי על הגשר המוזר שתקעו לנו בכניסה לעיר,גשרהמיתרים, חשבתי על השם שלו ונזכרתי שאני צריך לקנות מיתר לגיטרה שלי. אחרי שאתרום אניארד לעיר.

לא שיערתי לעצמי כמה תשמח אותי העליה במדרגות הנעות של התחנה המרכזיתבדרך לניידת, באמת התגעגעתי לזה.. אשתי כרגיל תצחק שאני משוגע קצת..

מתיישב על המיטה כמו פעם, השאלות המוכרות, וביניהם- האם תרמת דם בשלושה חודשים האחרונים? אני עונה לא וחיוך גדולעולה על פני. האחות מטפלת בבחורה שבמיטה לידי, מהתיק מציצה לה מקופלת, האהבה הגדולה שלי שנאלצתי לוותר עליה בכאב,כי הרופא הבהיר- אדוני כל מקופלת זה שנה או שנתייםמהחיים שלך! קח את זה בחשבון בפעם הבאה שתאכל כזו אחת! המבט שלי מטפס לבחורה של התיק, ונבהל. מה קרה לה? למההיא נראית ככה? האחות לא שמה לב אבל העיניים שלה כבויות,יותר מזה הן כבר מתות. אני נחרד מהמחשבה על מה עלול לקרות לבחורה הזו, על מה היא עלולה להביא על עצמה.ילדים.. בעיקר נערות, אני אוהב אותם כ"כ. נכון אני יש לי את הגיטרה והלהקה שמחייםאותי, ואשתי יש לה את המטופלות שלה שתוך כדי מסאז היא נהיית הפסיכולוגית שלהן, וכלאחת מהן כמו הבת שלה, אבל הכאב הישן ההוא לאנעלם. אם היא עוד היתה בחיים היא היתה צריכה להיות בגילה. מסכנה, כמה סבלה הילדה הקטנה המתוקה הזו שלנו עד שבחרהלשוב לכור מחצבתה. מחלה גנטית. לעולם לא אביןאיך לשני אנשים בריאים יכולה להוליד ילדה כ"כ חולה... האחות שסיימה עם הנערה העצובהקטעה את הרהורי.

"תעודת זהות?"

"אכלת משהו היום?"

"אם ארוחה בלי קמח או סוכר נחשבת אוכל אז כן, אכלתי," אני צוחק.אוהב לשתף אחרים. שאשתי תגיד מה שתגיד.

היא מחייכת באהדה, ומחדירה לי את המחט ליד. מדהים אותי באיזה קלות הןעושות את זה.

כמה דקות חולפות והאחות שולפת לי במיומנות את המחט מהיד. הבחורה העצובהעוד שוכבת במיטה, חיוורת, דמה זורם באיטיות. אני רוצה להגיד משהו, לרמוז, אבל האחותכבר מבקשת ממני לצאת.

הלכתי באיטיות לכיוון היציאה שלפתע משך את עיני שלט קטן- בית כנסת. כמעטהמקום היחיד שלא הייתי בו בתחנה המרכזית. למרות שמאז שהבת שלנו מתה לא נכנסתי לשוםמקום כזה, הפעם העיניים העצובות של הבחורה איכשהו משכו אותי פנימה. עמדתי בשקט מביטסביבי על הספסלים, ארון הקודש, מעט מתפללים, ולחשתי בקול בלתי נשמע "אלוהים, אנייודע שעברו 15 שנה מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתך, אבל יש לי בקשה מיוחדת, תשמור עלהילדה הזו! בבקשה..."

וזה יוצר קושי בקריאה.

כמו כן, הקפידי יותר על סימני פיסוק.

אבל בכללי, ממש יפה!!! אהבתי!!

אני ישתדל אבל לא מתחייבת,

כלומר לשנות את זה שהיא לא תתאבד בסוף, הבנתי נכון?!

מי שנשאר לו אז בעיקרון התאריך האחרון הוא עד מוצ"שבועות.

מאז אנחנו כבר נתחיל לערוך.

כמובן שאפשר עוד לשלוח אבל אני לא מבטיח שזה יכנס

ריקי סרבין. אחותה של הגיבורה.

אם מישהו כאן מוכן לקחת אותה ותוך כדי גם להסביר לנו למה הגיבורה היגע חמצב הזה זה יהה מאוד..משמח.

-ריקי-

תמיד ידעתי שיש בה משהו קצת מוזר, באחותי הקטנה. היינו דומות להפליא ושונות להחריד, ושניהם באותה המידה.

פעם, כשעוד היינו צעירות ועוד לא עמדנו על ההבדלים בינינו, החלפנו בגדים, תסרוקות, הכל. וכשאמא חזרה הביתה היא מצאה את ריקי המסודרת שלה בוזזת את הגלידה מהמקפיא, בעוד הגיבורה [אין שם?!] יושבת וקוראת ספר בשקט מופתי.

שתינו התגלגלנו מצחוק כשאמא העבירה את המבט בינינו, מבולבלת, וזה מה שגרם לה להבין בסוף, ולצחוק ביחד איתנו.

אבל זה היה מזמן. בימים אלו הקשר בינינו מסתכם בישיבה ליד שולחן משותף כששתינו אוכלות ארוחת בוקר ביחד. קשה לי לומר את זה, אבל בכנות, למרות ששמתי לב לכך שהיא משתנה, מעולם לא היה לי אכפת. היה קשה לא לשים לב לך שככל שעובר הזמן היא משתופפת עוד ועוד במושבה, ולעיתים גם לא מופיעה. אי אפשר היה שלא להבחין בבגדים שלה, שהופכים יותר ויותר רחבים וארוכים עם הזמן, לא מצניעות אלא מניסיון נואש להסתיר את עצמה.

אחר כך התחיל להיות לי אכפת, זה כן. אני לא יודעת אם היא הבחינה, אבל המיטה שלה היתה מסודרת כשהיא הגיעה הביתה. הבגדים שלה קופלו והוכנסו אל הארון. היא מעולם לא היתה מסודרת במיוחד, לא כמוני, אבל קיוויתי שהיא תשמח ממה שעשיתי. ובכל מקרה, לא ידעתי איך אוכל ליצור קשר איתה בדרך אחרת. הייתי פחדנית מדי, רחוקה מכדי להגיש לה יד.

עכשיו, כשאני יושבת ומנסה לסיים את התרגילים במתמטיקה, אני מקבלת סמס מירדן, החברה הטובה שלי. אנחנו יורדות לעיר, את באה?

אני מסמסת לה שכן ומתחילה להתארגן. מכניסה לתיק בקבוק מים, מוציאה את הארנק שלי מהמגירה, ומתוך הרגל, עושה בו בדיקת מלאי. כסף, אשראי, רשיון נהיגה, כולם ישנם. אבל תעודת הזהות שלי איננה, ואני פותחת מגירה ומחפשת אותה. היא לא נמצאת בשום מקום ברחבי החדר שלי. אני עוצמת עיניים, מנסה לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. כמובן- כשיצאנו לטיול השנתי בשבוע שעבר. והתיק... הוא אצל אחותי.

אני ניגשת לחדר שלה. המיטה המסודרת בולטת בתוך ים הבלאגן שלה. אני ניגשת אל השולחן שלה, פותחת מגירה. כמה דפים, ושום תעודת זהות. פותחת מגירה שניה. אין שם תעודת זהות, אבל יש שם שוקולד. חפיסות על גבי חפיסות של שוקולד, מסודרות בשורות ישרות. שוקולד שאני קניתי לה והחבאתי מתחת לכרית, צ'ופרים קטנים להמתקת החיים. יש שם גפ פתק מעוך, ואני מרימה אותו.

את השוקולד אני לא אוכל, אני לא יכולה להרשות לעצמי, אבל לפחות אסדר אותו. כמו שאחותי אוהבת.

אני מבינה פתאום. מבינה שגם לה אכפת ממני, גם אם היא מעולם לא הראתה את זה. מבינה שגם היא רצתה לשלוח יד, אבל לא ידעה איך.

ובעוד אני עומדת מול המגירה הפתוחה, אני מקבלת סמס נוסף.

הצילו.

הוא ממנה, ולא כתוב בו דבר נוסף. אני מתקשרת אליה.

"ריקי," היא לוחשת. "עשיתי משהו נורא." היא נשמעת חצי מתה, קולה נמוך ויבש.

"מה קרה?" אני שואלת.

"בואי בבקשה," היא אומרת, מתנשמת. היא ממלמלת את המקום בו היא נמצאת, ואז דממה על הקו.

אני מאמצת את הפלאפון אל לבי. תופסת את התיק שלי, עם המים והארנק, ורצה החוצה. הדם הולם בראשי, והמדרכה רוחשת תחת נעליי בעוד אני רצה, להציל אותה. להציל את אחותי. להציל את שתינו.

אני קוראת וכולי רעד. כתבת מדהים!!!!! ואוו!!! אין מילים.

יום חדש הגיע. השמש שוב זרחה, כמו תמיד. מכל עבר אנשים רצים, ממהרים להספיק את שיגרת חייהם, רק כדי שהם יוכלו לגלות שהם פספסו אותה. כמו כל הימים שהיו. כמו כל הימים שיבואו. מדי פעם עובר אחד שבחר להאט את הקצב, ולקח הפסקה קצרה מהחיים. או ארוכה. או לתמיד. ושוב, אלפי טפיפות רגליים, הליכות, ריצות, קפיצות ועוד קצת.

וזהו.

לא שהוא התלונן. אלה החיים של גרם מדרגות קשיש. לפחות הוא לא צריך לרוץ כל הזמן. הוא יכול להשאר רגוע ולהיות בטוח שהוא לא פספס בטעות כלום כי הוא מיהר למקום אחר.

והוא באמת לא מפספס כלום. אין אחד שיעבור עליו בלי שיזכה לניתוח מעמיק. ככה זה כשאתה כזה זקן, העבר מכריח אותך להשתמש בו. "בטח הייתי קורא לזה "קריאת רגליים", הוא חושב לעצמו, "אם הייתי בן-אדם". לא שיש קשר לקריאה, במשך השנים הוא למד לזהות את סוג הנעליים, את צורת ההליכה אפילו את העוצמה המושקעת בדריכה. הוא היה מנסה לנחש בכל אדם מחדש, מיהו או לאן הוא הולך. בחור צעיר שהלך בצעדים מהירים אך בטוחים, תיירת מבוגרת שפוחדת לפספס משהו, אחות במדים שחוזרת עייפה ממשמרת, עורב צעיר שמנתר בעליצות ומחפש משהו חדש לראות או לאכול.

ופתאום, מכיוון ניידת תרומת הדם, מגיעה נערה צעירה שמושכת את תשומת ליבו עוד לפני שהיא דורכת עליו. כבר מרחוק הוא יכול לראות שהיא מוזרה, או אולי בעצם מיוחדת.

הוא כבר הכיר כאלו שברחו מהחיים, בדרך כלל-נערים. הוא היה רואה אותם נופלים, מזריקים, מקווים לקום לעולם יפה יותר. או פשוט לא לקום. אבל היא היתה שונה. החיים עדיין לא באמת עזבו אותה, היא הלכה איכשהו באמצע, על חבל דק. דק מאוד. הוא יכל להרגיש את יאוש המוות, את הסופניות, את ההחלטה שהתקבלה, ללא שמץ של היסוס. אבל מצד שני, במקום מוסתר, עמוק בפנים, היה ים של חיוניות  בלתי נדלית. רצון להספיק, לראות, לגעת. רצון לשנות. הוא לא הצליח להבין איך שניהם נכנסים באותו אדם. ועוד כל-כך שברירית. ומעל הכל, ואולי חזק מכל, היה רגש החרטה. חרטה על דברים שנעשו. חרטה על המעשה שיעשה.

היא מסיימת לעלות והוא כבר לא מרגיש אותה, אבל עדיין שומע. ואז הוא שומע בקבוק נשבר ופתאום, הדבר האחרון שהוא ציפה לשמוע – צחוק, צחוק אמיתי. לא צחוק של איבוד שליטה או שיגעון,  אפילו לא צחוק של השלמה, אלא פשוט צחוק אמיתי וטהור. ואז, כמעט מבלי משים, הוא מתחיל גם לצחוק, צחוק אילם שרק הוא יכול לשמוע. בהתחלה מהסס, כמו מתלבט אם הוא עושה את זה נכון, ואז בעוצמה, גל אחר גל של צחוק מתפרצים ושוטפים את הנצח. ומבעד לצחוק האילם שלו הוא מצליח להבחין בניידת תרומת הדם שעוזבת את האיזור, בעורב הצעיר שקורא "קרע קרע", ובשיחת פלאפון שמחליפה את הצחוק: "ריקי", הוא שומע, "עשיתי משהו נורא". ואז קבוצת בנות רועשת מטפסת עליו והוא כבר לא שומע כלום.

ובלי לדעת למה, הוא מרגיש עצב עמוק ואמיתי, כמו שלא הרגיש מעולם. וגם צחוק וגם עצב באותו יום הם יותר מדי, אפילו בשביל גרם מדרגות זקן. ולראשונה בחייו הוא אוטם את עצמו, אטום לקולות, אטום לאנשים ואטום לרגשות שהוא מעולם לא חשב שיהיו לו.

יום חדש יגיע. השמש שוב תזרח, כמו תמיד. מכל עבר אנשים ירוצו, ממהרים להספיק את שיגרת חייהם, רק כדי שהם יוכלו לגלות שהם פספסו אותה. כמו כל הימים שהיו. כמו כל הימים שיבואו.

הכל התחיל בתחילת החופש הגדול.

בהתחלה עשיתי טיול עם החברות והשלמתי קצת לימודים.

אח"כ כבר לא היה לי מה לעשות,חיפשתי איזה התנדבות לעשות.

אני לא צריכה הרבה כסף,כסף כבר יש לי מספיק.

אוריה קישרה אותי אליהם.אז עכשו אני כל בוקר קמת ונוסעת לתחנה מרכזית.

העבודה הזאת מעניינת,לפגוש אנשים מכל הסוגים,לפעמים קצת משעמם,סה"כ הצלחתי להכיר כמה חברות בחופש הזה.

הנהג הקבוע של הבוקר שכבר יודע לשמור לי את המקום הקבוע באוטובוס,

את האישה שנוסעת כל בוקר לשחייה ומביאה לי סוכריות מנטה. גם 2 השומרים המתחלפים בתחנה מרכזית כבר מכירים אותי.

ריקי,מוכרת הפלאפל כבר יודעת מה לשים לי בידיוק.יחסי חברות.

כמעט שכחתי, יש גם את טל שמתנדבת ביחד איתי.

אותו היום היה יום רגיל,באתי בבוקר,גם קניתי לי אייס.

הגעתי קצת לפני הזמן ככה שהיה לי זמן לדבר עם האחיות לפני שמתחילים.

באותו היום עברו הרבה אנשים,היה קצת עומס.באותו יום היו הרבה אנשים ככה שלא היה לי הרבה זמן להסתכל מי האנשים,אבל בכלליות זה היה בערך כמו תמיד,הרבה אולפניסטיות,בני"שים,תל-אביבים ועוד אנשים שא"א להגדיר.

אני לא יודעת למה,אבל היא תפסה אותי,מכל האנשים שראיתי באותו יום,וראיתי הרבה היא ממש תפסה אותי.

אולי בגלל שהיא הזכירה לי את רחל.

במראה הם ממש שונות,אבל המבט,המבט הזה.

לי המבט הזה הזכיר את רחל,רחל שלי.

בדרך הביתה חשבתי רק עליה,על שתיהן,רחל והיא עם המבט.

מההיכרות שלי עם רחל ידעתי שאין לה עוד הרבה זמן,אבל המבט שמוחבא,שלמדתי לראות אותו אחרי שהכרתי את רחל.

אני מפחדת שיקרא לה מה שקרא לרחל.

רציתי להציל אותה,לנסות להצליח מה שלא הצלחתי עם רחל.

ניסיתי לפתוח איתה בשיחה,להבין מי היא.אפילו בכמה שניות.התחלתי כמו שאני מתחילה תמיד,וכן,היא הלכה לתרום דם.

לפחות היא עשתה עוד משהו טוב לפני שהיא נופלת.

אותי לפחות,זה הרים פעם,עם רחל.

כשהיא יצאה החלטתי לדבר איתה,לא ידעתי איך להתחיל,אז פשוט התחלתי,כמו שאני יודעת.

ביקשתי הפסקה והלכתי איתה החוצה.

סיפרתי לה על רחל,מה קרה לה ומה קרה לי.והיא התחילה לספר לי הכל.בהתחלה בלי רגש ואח"כ היא התחילה לבכות.

הלכנו למסעדה,לא יודעת למה אפילו.הלכנו לקינמון.שנים שלא הייתי שם.אבל הפעם הראשונה שהייתי שם הייתה עם רחל.

מאז שרחל הלכה לא נכנסתי לשם.

הזמנתי אותה לישון אצלי.ניסיתי להיות כמו רחל.

מקווה...

איזה מעגל מוזר.רחל הצילה אותי פעם,ואני לא הצלחתי להציל אותה,לא יכלתי,זה לא היה תלוי באף אחד.אבל אני הצלחתי להציל מישהי.אני מקווה.

ישורון, תחיית עמ"י, בת שמש.

יש מצב שתדקו לטקסט המקורי?

אפשר להחליט שמשנים את הטקסט. אבל צריך להחליט על זה.

כולם.

בבקשה תפנו אלי בש"א עד סוף שבוע

צריך להחליט אם משנים את הטקסט

שכל אחד ישלח לי את דעתו.

יכול להיות שהיה לה רגע של צלילות והיא שלחה את הסמס, לא?

לאחר דיון עם העורכים החלטנו השטקסט עצמו יכול להשתנות

אבל לא הסיטואציה.

מותר לשנות אבל שלא תשתנה משמעות הקטע

בעזהי"ת

להראות את אותם הדברים מנקודת מבט אחרת ככה שישתלבו בסיפור במדוייק [כמו שאני עשיתי- השארתי אפילו את תימלול השיחה המדוייק],

או לשנות חלק מהסיפור/להמשיך וכו'? [כמו שאני רואה שחלק עשו]

אני לא מבינה בזה יותר מדי,  כתבתי, מקווה שזה טוב. העורכים- אתם ממש לא חייבים להכניס אם לא מתאים, בייחוד אם כבר מאוחר מדי.. בכ"ז רציתי לכתוב.

האחות הראשונה.

בוקר. יום חדש. יום חדש? כבר הרבה זמן שהיא לא ציינה את זה לעצמה. יום חדש. הזדמנות חדשה. בד"כ היא פשוט נשטפת בזרם השוצף של השגרה, בלי להקדיש תשומת לב מרובה לדברים כגון אלו.

בעצם זה לא מדויק. לפעמים, מדי פעם, היא עוצרת את שיטפון המחשבות, כשהיא נתקלת בתורם מיוחד. היא עובדת כאחות, מתרימה דם באמצע התחנה. לא מתוך אידיאל, (היא?? אידאלים?? ח"ו...) אלא כי זה מה שהציעו. ולפעמים הגיע תורם חריג. שגרם לה לחשוב, ואפילו להעריך. מי שיער שדווקא איש מסוים זה או אחר יקדיש חצי שעה מזרם היום להציל חיים? רוב התורמים שגרתיים למדי. לפחות בעיניה, לא היה יותר מדי הבדל בין תורם זה או אחר. אבל לפעמים, כמו גל מתנפץ, נשברה לרגע שגרת יומה כשתהתה איזה סיפור מסתתר מאחורי התורם.

אבל היא לא נכנעה למחשבות, או לתחושות. זה המוטו שלה, להמשיך, להעביר, לזרום. היא ראתה את חבריה בתיכון שוקעים אחד אחד, מי יותר ומי פחות, בבעיות גיל ההתבגרות. היא לא הייתה חלק מכל זה. צפתה עליהם מהצד. לא שלה לא היו בעיות, ספקות. אבל היא הדחיקה אותם, אטמה. אטימות? הכי טוב. למה ליפול למלכודת המוזרה של הרגשות?

הנה, הנערה הזאת נראית בדיוק כמו חבריה מהתיכון. כמו אלה ששקעו יותר עמוק. יותר חזק.

היא מתקרבת לעמדה, למיטה. אני מסדרת את הכל, כבר רגילה לשגרה הזאת. מכינה את המחט. מחדירה. הנערה נרעדת. אני מסתכלת עליה. ופתאום גם בי עובר איזה רעד. כנראה היא אחת מהאנשים ששוברים את השגרה. המחשבות משתחררות, מסתחררות בתוכי. נעות במהירות משגעת ממקום למקום, לא נחות. עושות לי כאב ראש נוראי. הופה, זהירות! לשמור על המחט יציבה. אסור לי לתת למחשבות לפגוע במשהו, לא בי ובייחוד לא כשאני בעבודה, בפציינטים. אבל שוב המחשבות האלו. שברי משפטים, רסיסי תמונות, קטעי זיכרונות. הכל מוצף במערבולת אחת גדולה. אי אפשר להסתכל על הנערה הזאת ולא להזכר בבעיות שלך. היא כולה זועקת מצוקה. די, **** [לא נבחר שם], מה עובר עלייך?! מספיק עם השטויות האלה, צריך לעבור הלאה. גם ככה מחר יבואו רגשות אחרים. לא?

מתייצבת.

זהו, הוצאתי את המחט. היא מבררת איפה עוד אפשר לתרום בעיר, אחותה גם רוצה, היא אומרת. אני מסבירה לה. פתאום היא שואלת "אני יכולה את המחטים?" לשם מה לעזאזל היא צריכה מחט?? לא, **** [השם ^^ בע"מ], אל תחשבי על זה! אני מסבירה לה שאסור לי לתת, ומבקשת ממנה לקום מהמיטה.

היא קמה. מפנה את גבה, הולכת. היה איזהשהו דחף, אולי אינסטינקט, כשרואים מצוקה באים לעזרה. אבל בתיכון, כשכולם שקעו, היא דווקא צפה על פני המים. אולי אפילו ריחפה באוויר לפעמים. למדה לדכא את רפלקס הרחמים, החמלה. למדה לדכא מחשבות, תחושות, כאבים.

אני מביטה בגבה המתרחק. מצמצת עיניים. בעוינות. ומפנה את גבי שלי.

ניסיתי גם את התיירת-- (התלבטתי בגלל שבעיקרון היא דוברת שפה אחרת, החלטתי לנסות...)

ישראל. ישראל. הגשמת חלום ישן. רוברט היקר שלי, היית כ"כ שמח לראות את זה. שמח. גאה! בעם! שלנו! במדינה שהצלחנו להקים! והנה גם אני כאן! הו, רוברט, זה מושלם!

כמובן, במידה ומסתבכים במציאת הדרך, יש למי לפנות..

הנה, נערה הולכת, לא נראית ממהרת במיוחד, אם כי יש בה משהו סגור, או אולי מפוחד.. מה דעתך רוברט? "אסקיוז מי? יו כן סי מי, וויר דה בוסס'?"

היא ניסתה להסביר, אבל הסתבכה עם האנגלית. הבלעתי חיוך לנוכח ניסיונותיה הכושלים... בסופו של דבר אחזה בידי והובילה אותי למעלית. אבל, היד שלה! כ"כ קרה! תמיד היה לי כישרון לזהות תחושות ע"פ מגע. זוכר רוברט? הערכת אותי מאוד על כך. אך מעולם לא הרגשתי שהיכולת הזו כ"כ חיונית כמו שהרגשתי עכשיו, כשהנערה וידי באו במגע! היא באה להוביל אותי, אך כ"כ מסויגת! מתי בנתה סביבה חומה שכזו??

במבטא משובש הסבירה שעלי לחכות כאן עד שיגיע האוטובוס. בחנתי את עיניה. בחנתי- תבעתי תשובות! מה קרה לך?? מה עוד יקרה לך? רוברט, לו רק היית כאן לראות את עיניה, לחוש את מגע ידה..

הכנסתי את ידי לתיק, שלפתי שטר. קחי. קחי! בשבילך! הצילי את עצמך בעזרתו! היא לוקחת. לקחה. פנתה לאחור, נעלמה.

אח, ישראל! גם במצבים כמו שלה, תמיד יש פנאי ונכונות לעזור, ועם התנהגות כזאת, איך לא אנסה להציל אותה גם אני?

רוברט, רוברט היקר שלי. ניסיתי.

, ותחילת העריה אבל חסר לי תיאורים של הדמויות. מי שיכול אולי שלוח לי תיאור של הדמות שלו במסר"ש

זה מאוד יועיל.

אם למישהו בא לכתוב תיאור של האחות הראשונה ע"פ מה שכתבתי אני אשמח.. לי אין כ"כ ראש לזה עכשיו, אבל אעשה, אם לא יהיו מתנדבים בכל מקרה, אשמח אם תגידו לי באישי.

תודה!

ושכתבתם אותן? תודה.

אשמח לשמו והיכן אפשר לקרוא אותו. תודה

"אני אפילו.."

ממנו נלקחו הדמויות.

"זה הסיפור, וממנו לוקחים את הדמויות.." ואז לפרט. חשבתי שהתגובה הראשונה היא בעצם הכתיבה על הדמות.

כוחם של הפרטים הקטנים...

שוב תודה! 

ובאמת מעורר השראה

תודה על זה

היא התחתנה לפני שבועיים. מזל טוב.

כאן? - פורום פרוזה וכתיבה חופשית

פורום שירים

עדיף בפורום אחר (צלילים ומוזיקה, או גיטרה)

ואפילו בצמע הגיוני יותר שיענו לך על זה...

כמה עוצמות יש בך.

נגעת בי ממש.

ואיתך בתפילות ובייחולים ובתודות לבורא עולם.

🤍