שהיתה היום במפגש.
דובר על החובה לאהוב כל אדם בישראל (והמרצה {מה היה שמו? שכחתי} אמר שזה נכון לגבי כל האנושות. אהבתי.) ועל האיסור לשנוא בלב.
מיד אני, ועוד מישהי יקרה שהזדהיתי איתה מאוד, התקוממנו ואמרנו שיש אנשים שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לאהוב (או: שאנחנו שונאים). ויש סיבות מוצדקות מאוד מאוד.
אני בטוחה שלכל אדם בעולם יש אויב, מישהו שעשה לו עוול חמור מאוד, ולא משנה תחום הפגיעה. ואת האדם הזה אני לא אוהב לעולם, ואני אשנא לנצח.
בעייני לאסור עלי לשנוא, או לכפות עלי לאהוב מישהו- משול לסירוס הרגש הטבעי. כבנאדם כשמישהו מזיק לי בגוף או בנפש באופן מודע ובמכוון- אני אשנא אותו.
איך לא שונאים רוצח? אנס? ושות'...
ולאלץ אותי לאהוב- פירוש הדבר להיות צבועה, לחייך חיוך מלאכותי במן מתק שפתיים מאוס. אני לא רוצה ולא צריכה שמישהו יאהב אותי אהבה כזאת! ותודה על הרצון הטוב (הלא אמתי!)
אני מבינה שבשורש הדבר הרעיון הוא טוב, הרצון ליצור אוירה חיובית בעולם, לנסות לתת תחושה טובה לכולם.
ובכל זאת- אני מעדיפה כנות ואמת. לא כל בני האדם אמורים לאהוב אחד את השני. העיקר בעיני, הוא להתנהג באופן רגיש לכולם, מתוך מודעות שכולם בני אדם עם לב ורגשות.
]
