אני מעופפת, אתם לא רואים אותי, אבל אני רואה אתכם.
כן, את כל הלבטים והסיפורים שלכם אני מכירה, צפיתי בהם.
פעמים שניסיתי להזהיר אתכם- אך ללא הועיל, האם אינכם מבינים את שפתי?
היה זה ביום נעים אחד, בשעת צהריים, רחפתי מעל אחת הצמתים הגדולות בירושלים, נהנית לראות את עם ישראל, פעמים- עוצרים לטרמפיסט, פעמים מלווים כסף- לאדם לא מוכר, מרגישים את הקדושה.
לפתע- כמו התקדרו השמים, הרגשה רעה אחזה בי. ראיתי בחורה מנסה לתפוס טרמפים, היא עמדה שם כבר מעל לשעה, בלי שיעצרו לה, נראית מותשת, אדמה דבוקה לבגדים, אך- עם עיניים בורקות.
למה הרגשה כל כך רעה אוחזת בי? תהיתי, ניסיתי להסב את תשומת ליבה, לקרוא לה בקול, היא הרימה מבטה אל השמיים בתחינה, ראתה אותי וחייכה.
חייכה? הרי אני מנסה לאותת לה שהיא בסכנה?!
קראתי לה שוב, ושוב, היא חייכה, אולי היא לא מבינה את שפת הציפורים?
שפתותיה ממלמלות מילים חרישית, הבנתי את המילים, היא מתפללת, מתפללת לאבא בשמיים שישלח לה טרמפ, כבר אזלו לה הכוחות.
נצמדתי אליה- כמו מנסה להגן עליה מהעתיד המורגש, הכיצד אינך מרגישה בסכנה הקרבה? רציתי לשאול אותה, היא לא הקשיבה.
הגיעו עוד רכבים, נוסעים, ממהרים, עד שרכב אחד עצר לידה, רציתי לצעוק, לזעוק, אל תתקרבי, אלו הם דורשי רעתך, אך לא יצא מפי ציוץ, הנהג הוריד את החלון, וכשהיא התקרבה- קפץ מדלת אחרת ערבי וניסה להעלות אותה לרכב.
ניסיתי לקרוא בקול ליהודים האחרים שעמדו בסמוך, מחכים לאוטובוס, אך הם- עמדו וצפו במחזה, חלקם לא ראה כלל.
"את יכולה" ניסיתי לומר לה, לשלוח עידוד. עצרתי את נשימתי כל זמן המאבק, עד שלבסוף- הבחורה נצחה, הערבים עזבו אותה ונסעו במהירות.
כל כך שמחתי בשבילה, אבל, היתה לי הרגשה שהסכנה לא עברה, היא רעדה קלות, מילמלה פרק תהלים וחזרה לעמוד, לחכות לטרמפ, שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון שאין עליה כסף, מה הכוונה? למה היא לא כוספת? ומה הקשר בין כיסופים לאוטובוסים? אולי שזה חרוז? אז זה אומר שהיא לא יכולה לנסוע באוטובוסים?
רכב נוסף עצר, סקרנית התקרבתי, לא מאמינה למראה עיני, כמו בשידור חוזר, ירד ערבי וניסה להעלות את הבחורה, היא נאבקת, שורטת, עד שמנצחת, והערבים ממשיכים מובסים בדרכם.
אני מנסה להסב את תשומת הלב של האנשים שזה לא מקרה הגיוני, בפער של דקות מועטות מתבצע כאן נסיון חטיפה שני, ואף אחד לא מתערב טוב, אנשים זה עם מוזר.
הבחורה חושקת שפתיים, רועדת, מתעשתת וממשיכה לחכות לטרמפ, ניסיתי לשמוח, שהנה היא ניצלה, אך, משהו בלב לא הסכים לשמוח, רציתי לצעוק לה, הסכנה לא חלפה, אך לשווא, היא לא מבינה, נראה שהיא מחפשת חום, קרבה, הבנה, ניסיתי להתקרב אליה, אך חששתי להתקרב יותר מדי. מדי פעם רעד קל עבר בה, והיא, עקשנית, המשיכה לחכות.
עכשיו כבר שפשפתי עיניים בפליאה, רכב שלישי עצר, וערבי ירד וניסה להעלות אותה לרכב, עפתי הפעם מול פניה, ראיתי את פניה מתקשחות, כמו הופכת לדמות אחרת, כל הרכות שראיתי בה בעומדה מחכה- נעלמו, עיניה נעצמו בחוזקה, היא מתכווצת, ונאבקת. דמעות ניקוו בעיניה, והיא תפסה אותן בעוצמה, כמו אומרת לעצמה- לבכות- אוכל אחר כך.
יהודים!! רציתי לצעוק, מספיק לצפות בה, תעזרו, היא כבר פעם שלישית נאבקת פה, זו לא הצגה! אבל כולם רק צפו בסקרנות במחזה.
נשמתי לרווחה, היא הצליחה, ישובה חסרת אונים על המדרכה, נושמת נשימה עמוקה, דוחסת את הדמעות, מתלבטת, תוך כדי התלבטות עצר לידה רכב עם נשים יהודיות, כולן ירדו חוץ מהנהגת, היא נגשה ובקשה לעלות, הנהגת הסכימה, והיא עלתה.
ליוויתי את הרכב במבטי, שמחתי לראותה מגיעה לשלווה.
המשכתי לעוף, שרה תפילה, שאף אדם מישראל לא יחווה יותר כזו חוויה.
הזוי