אני מעופפת, אתם לא רואים אותי, אבל אני רואה אתכם.

כן, את כל הלבטים והסיפורים שלכם אני מכירה, צפיתי בהם. 

פעמים שניסיתי להזהיר אתכם- אך ללא הועיל, האם אינכם מבינים את שפתי?

היה זה ביום נעים אחד, בשעת צהריים, רחפתי מעל אחת הצמתים הגדולות בירושלים, נהנית לראות את עם ישראל, פעמים- עוצרים לטרמפיסט, פעמים מלווים כסף- לאדם לא מוכר, מרגישים את הקדושה.

לפתע- כמו התקדרו השמים, הרגשה רעה אחזה בי. ראיתי בחורה מנסה לתפוס טרמפים, היא עמדה שם כבר מעל לשעה, בלי שיעצרו לה, נראית מותשת, אדמה דבוקה לבגדים, אך- עם עיניים בורקות.

למה הרגשה כל כך רעה אוחזת בי? תהיתי, ניסיתי להסב את תשומת ליבה, לקרוא לה בקול, היא הרימה מבטה אל השמיים בתחינה, ראתה אותי וחייכה.

חייכה? הרי אני מנסה לאותת לה שהיא בסכנה?!

קראתי לה שוב, ושוב, היא חייכה, אולי היא לא מבינה את שפת הציפורים?

שפתותיה ממלמלות מילים חרישית, הבנתי את המילים, היא מתפללת, מתפללת לאבא בשמיים שישלח לה טרמפ, כבר אזלו לה הכוחות.

נצמדתי אליה- כמו מנסה להגן עליה מהעתיד המורגש, הכיצד אינך מרגישה בסכנה הקרבה? רציתי לשאול אותה, היא לא הקשיבה.

הגיעו עוד רכבים, נוסעים, ממהרים, עד שרכב אחד עצר לידה, רציתי לצעוק, לזעוק, אל תתקרבי, אלו הם דורשי רעתך, אך לא יצא מפי ציוץ, הנהג הוריד את החלון, וכשהיא התקרבה- קפץ מדלת אחרת ערבי וניסה להעלות אותה לרכב.

ניסיתי לקרוא בקול ליהודים האחרים שעמדו בסמוך, מחכים לאוטובוס, אך הם- עמדו וצפו במחזה, חלקם לא ראה כלל.

"את יכולה" ניסיתי לומר לה, לשלוח עידוד. עצרתי את נשימתי כל זמן המאבק, עד שלבסוף- הבחורה נצחה, הערבים עזבו אותה ונסעו במהירות.

כל כך שמחתי בשבילה, אבל, היתה לי הרגשה שהסכנה לא עברה, היא רעדה קלות, מילמלה פרק תהלים וחזרה לעמוד, לחכות לטרמפ, שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון שאין עליה כסף, מה הכוונה? למה היא לא כוספת? ומה הקשר בין כיסופים לאוטובוסים? אולי שזה חרוז? אז זה אומר שהיא לא יכולה לנסוע באוטובוסים?

רכב נוסף עצר, סקרנית התקרבתי, לא מאמינה למראה עיני, כמו בשידור חוזר, ירד ערבי וניסה להעלות את הבחורה, היא נאבקת, שורטת, עד שמנצחת, והערבים ממשיכים מובסים בדרכם.

אני מנסה להסב את תשומת הלב של האנשים שזה לא מקרה הגיוני, בפער של דקות מועטות מתבצע כאן נסיון חטיפה שני, ואף אחד לא מתערב טוב, אנשים זה עם מוזר.

הבחורה חושקת שפתיים, רועדת, מתעשתת וממשיכה לחכות לטרמפ, ניסיתי לשמוח, שהנה היא ניצלה, אך, משהו בלב לא הסכים לשמוח, רציתי לצעוק לה, הסכנה לא חלפה, אך לשווא, היא לא מבינה, נראה שהיא מחפשת חום, קרבה, הבנה, ניסיתי להתקרב אליה, אך חששתי להתקרב יותר מדי. מדי פעם רעד קל עבר בה, והיא, עקשנית, המשיכה לחכות.

עכשיו כבר שפשפתי עיניים בפליאה, רכב שלישי עצר, וערבי ירד וניסה להעלות אותה לרכב, עפתי הפעם מול פניה, ראיתי את פניה מתקשחות, כמו הופכת לדמות אחרת, כל הרכות שראיתי בה בעומדה מחכה- נעלמו, עיניה נעצמו בחוזקה, היא מתכווצת, ונאבקת. דמעות ניקוו בעיניה, והיא תפסה אותן בעוצמה, כמו אומרת לעצמה- לבכות- אוכל אחר כך.

יהודים!! רציתי לצעוק, מספיק לצפות בה, תעזרו, היא כבר פעם שלישית נאבקת פה, זו לא הצגה! אבל כולם רק צפו בסקרנות במחזה.

נשמתי לרווחה, היא הצליחה, ישובה חסרת אונים על המדרכה, נושמת נשימה עמוקה, דוחסת את הדמעות, מתלבטת, תוך כדי התלבטות עצר לידה רכב עם נשים יהודיות, כולן ירדו חוץ מהנהגת, היא נגשה ובקשה לעלות, הנהגת הסכימה, והיא עלתה.

ליוויתי את הרכב במבטי, שמחתי לראותה מגיעה לשלווה.

המשכתי לעוף, שרה תפילה, שאף אדם מישראל לא יחווה יותר כזו חוויה.

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.