אני מעופפת, אתם לא רואים אותי, אבל אני רואה אתכם.

כן, את כל הלבטים והסיפורים שלכם אני מכירה, צפיתי בהם. 

פעמים שניסיתי להזהיר אתכם- אך ללא הועיל, האם אינכם מבינים את שפתי?

היה זה ביום נעים אחד, בשעת צהריים, רחפתי מעל אחת הצמתים הגדולות בירושלים, נהנית לראות את עם ישראל, פעמים- עוצרים לטרמפיסט, פעמים מלווים כסף- לאדם לא מוכר, מרגישים את הקדושה.

לפתע- כמו התקדרו השמים, הרגשה רעה אחזה בי. ראיתי בחורה מנסה לתפוס טרמפים, היא עמדה שם כבר מעל לשעה, בלי שיעצרו לה, נראית מותשת, אדמה דבוקה לבגדים, אך- עם עיניים בורקות.

למה הרגשה כל כך רעה אוחזת בי? תהיתי, ניסיתי להסב את תשומת ליבה, לקרוא לה בקול, היא הרימה מבטה אל השמיים בתחינה, ראתה אותי וחייכה.

חייכה? הרי אני מנסה לאותת לה שהיא בסכנה?!

קראתי לה שוב, ושוב, היא חייכה, אולי היא לא מבינה את שפת הציפורים?

שפתותיה ממלמלות מילים חרישית, הבנתי את המילים, היא מתפללת, מתפללת לאבא בשמיים שישלח לה טרמפ, כבר אזלו לה הכוחות.

נצמדתי אליה- כמו מנסה להגן עליה מהעתיד המורגש, הכיצד אינך מרגישה בסכנה הקרבה? רציתי לשאול אותה, היא לא הקשיבה.

הגיעו עוד רכבים, נוסעים, ממהרים, עד שרכב אחד עצר לידה, רציתי לצעוק, לזעוק, אל תתקרבי, אלו הם דורשי רעתך, אך לא יצא מפי ציוץ, הנהג הוריד את החלון, וכשהיא התקרבה- קפץ מדלת אחרת ערבי וניסה להעלות אותה לרכב.

ניסיתי לקרוא בקול ליהודים האחרים שעמדו בסמוך, מחכים לאוטובוס, אך הם- עמדו וצפו במחזה, חלקם לא ראה כלל.

"את יכולה" ניסיתי לומר לה, לשלוח עידוד. עצרתי את נשימתי כל זמן המאבק, עד שלבסוף- הבחורה נצחה, הערבים עזבו אותה ונסעו במהירות.

כל כך שמחתי בשבילה, אבל, היתה לי הרגשה שהסכנה לא עברה, היא רעדה קלות, מילמלה פרק תהלים וחזרה לעמוד, לחכות לטרמפ, שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון שאין עליה כסף, מה הכוונה? למה היא לא כוספת? ומה הקשר בין כיסופים לאוטובוסים? אולי שזה חרוז? אז זה אומר שהיא לא יכולה לנסוע באוטובוסים?

רכב נוסף עצר, סקרנית התקרבתי, לא מאמינה למראה עיני, כמו בשידור חוזר, ירד ערבי וניסה להעלות את הבחורה, היא נאבקת, שורטת, עד שמנצחת, והערבים ממשיכים מובסים בדרכם.

אני מנסה להסב את תשומת הלב של האנשים שזה לא מקרה הגיוני, בפער של דקות מועטות מתבצע כאן נסיון חטיפה שני, ואף אחד לא מתערב טוב, אנשים זה עם מוזר.

הבחורה חושקת שפתיים, רועדת, מתעשתת וממשיכה לחכות לטרמפ, ניסיתי לשמוח, שהנה היא ניצלה, אך, משהו בלב לא הסכים לשמוח, רציתי לצעוק לה, הסכנה לא חלפה, אך לשווא, היא לא מבינה, נראה שהיא מחפשת חום, קרבה, הבנה, ניסיתי להתקרב אליה, אך חששתי להתקרב יותר מדי. מדי פעם רעד קל עבר בה, והיא, עקשנית, המשיכה לחכות.

עכשיו כבר שפשפתי עיניים בפליאה, רכב שלישי עצר, וערבי ירד וניסה להעלות אותה לרכב, עפתי הפעם מול פניה, ראיתי את פניה מתקשחות, כמו הופכת לדמות אחרת, כל הרכות שראיתי בה בעומדה מחכה- נעלמו, עיניה נעצמו בחוזקה, היא מתכווצת, ונאבקת. דמעות ניקוו בעיניה, והיא תפסה אותן בעוצמה, כמו אומרת לעצמה- לבכות- אוכל אחר כך.

יהודים!! רציתי לצעוק, מספיק לצפות בה, תעזרו, היא כבר פעם שלישית נאבקת פה, זו לא הצגה! אבל כולם רק צפו בסקרנות במחזה.

נשמתי לרווחה, היא הצליחה, ישובה חסרת אונים על המדרכה, נושמת נשימה עמוקה, דוחסת את הדמעות, מתלבטת, תוך כדי התלבטות עצר לידה רכב עם נשים יהודיות, כולן ירדו חוץ מהנהגת, היא נגשה ובקשה לעלות, הנהגת הסכימה, והיא עלתה.

ליוויתי את הרכב במבטי, שמחתי לראותה מגיעה לשלווה.

המשכתי לעוף, שרה תפילה, שאף אדם מישראל לא יחווה יותר כזו חוויה.

ראיתי לנכון להביא ביום זה, השיר האפי הפלאי הזה.

"שירו שמים וארץ, שמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו!

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע!

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,

כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!...

גומה אתה הפייטן הגדול, הוי, קומה הגבר שתום־עין, הומרוס,

ודוד, דוד בן־ישי, הן תקום! נעים־זמירות כנורך הן תטולה!

עורו הנבל, עורו! נימיו באצבעותיכם נדיבות תעוררו,

ושירו־נא שיר לשלמה, שיר ליהודי מזדונסקא־ווֹלַא.

שירו, נחמו, נחמו אדמתי... דברה על לבה, קראו למשפלת:

אשריך, אדמה, אשריך, שנית כי בחסד חוננת, בברכה נאצלת...

ומי אתה הירקלס, מי אכילס, מי הקטור ומהו –

בפני זה הגבור מזדונסקא־וולא, אשר שם בשוק נתלה הוא?

קול ענות, קול תשואות... זדונסקא־וולא הומה ומהמה ורוגשת,

ערב שבועות היום, לפני מתן־תורה, ורואים שכך הוא:

כי הנה נפתח הגטו הסגור. ועדת הגויים מסביב מתכנסת,

אך הם, הגרמנים, בהכנות לכבוד יום־החג פה יטרחו.

הפ פתחו לרווחה את הגטו, ויפשקו השערים עד כי נפערו,–

מותר לבוא היום פנימה, הגטו מה צר ומכוער הוא,

אך רבה הראוה שתהיה פה, לכו כולכם, הן תלכו, תתבוננו:

בלב השוק כבר נצבו התליות, כבר עשר תליות שם הוכנו.

באים הגרמנים מרצונם אל פאת־העירה המגודרת,

היהודים בעל־כרחם ממעונם הובאו אל השוק, הובהלו,

כי יראו בעיניהם... הסו! מוליכים כבר... מעל הכתב עשרת שמות יהודים נקראים,

עשרה נבחרים, מצוינים, עשרת היהודים הללו!

שלמה ז'ליכובסקי! בת־קול פעמה באויר וצללה,

המה זה השם, היהודי, אזני קרובים ורחוקים שמעוהו,

ואחד מן "המנין", כאילו מי קרא לו, נשא ראשו למעלה,

הנה הוא, הביטו בו! לעולם עוד באחר לא תחליפוהו!

שלמה ז'ליכובסקי מזדונסקא־וולא... אם הד נעלה, נאה ממנו

לשם אגממנון, איש מיקני, הוא המושל על פני אכיה?

הוי, איש יהודי בגבורים! שגיא אתה וחזק מן המיקני,

מרום־נבט, נשקף בזוי־פניך, יה, רבון־עלמיא.

שלמה ז'ליכובסקי – מין שם הוא זה? או ראשית לזמר פה ירונו?

ההד צלל על־פני השוק. המה בכל אוזן והריע –

הנהו! מעל במה בבית־הכנסת יעמוד הכן על הגרדום הוא,

ואור־משנה ממבטו לאור־חמה ולתכלת־הרקיע...

שלמה ז'ליכובסקי!... מין שם הוא, שם של יהודי, ניב־יהודים יביע –

המיתו כבשה הפעם כל השוק, היא מופלאה כל־כך, מוזרת...

תנו גביע־יין על כפו השטוחה, תנו ויקדש על הגביע...

מי השר? מי פתח בשוק פה בשירה כזו נאדרת?

הוא לבדו, לבדו ברוב דבקות פתח בשיר לפני המוות,

וכמו לא לבדו הוא, כמו עמו ישיר כל עם־ישראל יחד –

הוא שר, ומגרונו שרים כולם, כל היהודים, עדה נלהבת,

על־כן רוחו התפעמה כה, והוא כסערה המתלקחת.

אך הנה מבחין הוא: לא! הקהל איננו שר... זה אך נדמה לו

כי סביבו כל העדה כולה יחד עמו היא מזמרת.

אין שרים גם אצל התליות, גם לא הם, היהודים הללו!

ורוגש יפנה לעברם, ישא דברו להם, מלים כאש בוערת:

למה זה, הוי, למה, יהודים, ראשיכם כבדו פתאום, כה שחו,

למה זה פניכם לבשו קדרות, תמעדו אלמים כולכם, בלא־נוע...

חזקו־נא, התחזקו באמונה, ממנה עוז תשאפו,

יהודים־עלולים, חלילה, במרה שחורה לשקוע!

יהודים! ערב שבועות היום! מחר תורתנו הנצחת, הקודשה

נתנה לנו שוב, אשר היא מאז – נחמתנו,

וגם אנו, אנו ביחוד, הגם שלא נזכה לכך עוד,

אסור לנו היום למשוך עצבות עלינו.

הוי, יהודים, נגילה־נא! אשרינו שמיתתנו כך היא!

כי בעד הכלל נמסור נפשנו ולקדוש־השם עתה נלכה!

למות על התליה זכותנו הגדולה היא,

נשירה־נא, יהודים, בשיר וזמר נשתפכה.

וככלותו דברי הקדש, כמו אבן מעל לבו נגולה,

וישא ראשו המפואר בהוד אל תכלת שמי־שמיים,

ואת שיר העיר ירושליים הוא שר בשוק בזדונסקא־וולא:

ירושלים קריית־עד... אזכרה א־להים ואמיה...

אזכרה א־להים –––

והיה שר וחוזר ומטעים:

מדי זכרי זאת, א־להי.

וי, וי.

ואהמיה – אנהם ממכאובי...

בראותי כל עיר על תלה בנויה...

אהה, אהה!

כל עיר אחרת

בנויה לגאון ולתפארת,

ועיר הא־להים –עיר א־להינו,

עיר קדשנו

משפלת,

עללי!

ביד זרים מחוללת

ומשפלת לבלי די –

עד שאול תחתיה.

ובכל זאת – ואף־על־פי־כן,

אנו לי־ה –

מסורים אנו לא־דוני בכל נפשנו ומאודנו,

מסורים אנו לאדוני האדונים בכל נפשנו ומאודנו,

ועינינו ל־יה –

רק אליו נשואות עינינו...

ככה שר לירושלים, שפך שיחו לה,

ראשו מורם, מלבין גרונו... והשירה נגרה קלחה,

והיא כצרי לשבורי־לב, ליהודים בזדונסקא־וולא,

כנסך־נחמה לנשמתם... ככה שר הוא ככה.

ויהודים בזדונסקא־וולא הטו אוזן, נער וזקן,

ונתאוששו, ודמעות חמות מעיניהם זרמו,

ורבון־עולם חייך נוגה גם הוא, בנגה־אור, כי מצא חן

גם שלמה ז'ליכובסקי בעיניו, גם הזמר – השנים לו ינעמו.

הוא אהבו, את שלמה בנו, החלש, חור, אין דם,–

הוי, מי במלוא־תבל שלי עוד חזק כמוהו, מי פה?

אליו, אליו אז התפללתי ביום בראי אדם,

הוי, טפוח חלומי וגעגועי, בחירי רצתה נפשי בו!

שירה עוד, המוג באש, עלה בזמר הגבוה,

הוא עולה ועולה עמו כל העדה שם, הנקהלת,

שלמה ז'ליכובסקי –הוא רצוף אהבה כולו, וגם שירו כמוהו.

ויהודים, עדה שלמה, עומדת בוכה, מנוחמת ומחושלת.

הוא עולה, ויהודים עולים עמו, מנוחמים ומאומצים,

מה נכספו עתה להיות עם העשרת, נפשותם תהמינה

לו אך נתן להם, והתפרצו אל התליות:

רוצים גם אנו בכך!... כולנו פה, בזדונסקא־וולא, קדושים נהיה נא!

והנה זה באה בריה צהובה, חית טרף, אל שלמה, בינתיים,

העורף מואדם, הפרצוף פטש, קהה – כדמות מסוה הוא,

ויך על־פני איש־הא־להים, השר את שירת ירושלים,

ושלמה שר, מוסיף לשיר, ואינו ידוע כי מוכה הוא.

לרום יביט, אינו רואו אותו, את הנקלה, את הפושע,

השרץ הטמא, אשר נתן אליו כל פעם וכמתגנב הוא,

זה מכה, סוטר אותו, הסטירות עונות בקול, אך השיר גובר ומתגבה!

השיר הזה – נכאיו נוגים כל־כך, אך את הנפש ישובבו!

הוא שר, ושרים כל הקדושים עמו, שיר האהבה לירושלים,

עיר־הקודש, אשר אכזרי־גויים באו בגבולה והחריבוה.

הם שרים ומכים על־לב, ודמעות תרדנה העיניים,

ושם עמם סורר אחד, בונדאי לפנים, גם הוא עמם יגווע...

אשמנו... אמנם־כן, אשמנו, כי בגדנו,

דברנו־דופי בחלקנו לעולם הזה... כחשנו...

התכחשנו אל יסוד נפשנו, אל אשר נועדנו,

הוי, אזכרה... השיר הזה! בו כולנו בטרם־מוות התקדשנו.

בין כה וכה והתליין פקד כי החבלים אליו יוגשו,

והוא מטיל על צואריהם את החבלים בתנועה דוממה–

עשרה צוורים חמים, יו"ד זוגות עיניים פקוחות, עשרה לבוות יהמו־ירגשו,

והם גם עמודים עשרת, מעשה מקשה, צוקי־סלעים עשרת המה.

כה עומדים הם, נמרצים, כנשרים בטרם עוף, נכונים להרקיע,

ועיניהם אל שלמה ז'ליכובסקי מסירות ואהבה תשאנה –

ויקרא שלמה בחדוה להם, והקול גדול הביע:

ערב שבועות היום! הבו, יהודים, וברקוד נצא־נא!

הבו ונצא פה במחול, ברקוד כשר לפני המוות!

מה טוב ומה נעים חלקנו! פה בלב השוק, בתוך,

לתת נפשנו נדבה בעד כלל־ישראל, לעלות עולה כליל על המזבח!

גם החומר שבנו כנפש יערוג לכך – נרקוד־נא, יהודים, בלב שמח!

רגע –והוא פושט ידו, מטרה ראשו, מגביה כתף.

וגם רעיו, קדושים תשעה, בעיניהם למעלה ידבקו, –

וירץ אליהם הגרמני, משתער בשצף־קצף,

ועל צואריהם עניבת־החבל מהדק הוא.

שירו שמים וארץ, זמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו,

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע,

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,

כי שהם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!

על־כך שירו שיר־שבח לו תחת שמיים,

זמרו, בני־אדם, תהילה לו!

העוד איש כמוהו ראיתם בעיניים?

כמוהו שני אם נמצא לו?

הללוהו ימים וכל ארץ מתחת,

גבעות, עמקים, עצי־יער רננו!

שירו שיר לשלמה, ליהודי, שירו יחד,

אמרו כא־להים: הוא מצא חן בעינינו!

ושמשות, שירו שיר, וכוכבי כל תבל זו,

זמרו לו באור ונבחת נהעימה.

ספרו־שיר על גבור־גבורים, והלל לו,

פארוהו בשיר, יהודי־היהודים הוא!

הגידו כבודו, אף כי הוא מעודו –

איש בקרב לא הרב, לא קלע חץ פולח,

הללו, אם גם דם לא שפכה זו ידו,

שירו שיר, אם גם אין הוא רוצח.

לא הפך עיר וכפר מימיו לתל־הרס,

לא נשא במכונה כמו סער,

לא הטיל קלעי־מוות באיש עלי־דרך,

לא שלף גם כל חרב מתער.

שאו שיר לגבור עיירה הנדחת,

זו על סמטותיה נגולה,

שירו, דברו לו שיר, ראו מדמותו, היא זורחת

היא דמות הקדוש מזדונסקא־וולא."

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,

מְלֵאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;

צְבוּרִים צִבּוּרִים

אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -

וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,

הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -

כָּל אַחַת הִיא אַ-ל דֵּעִים.

הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל

וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?

אני מחפש אחר צבעים

שלא חזו עיניי,

ותר לי אש יוצרת

שתמלא צפוניי.

ההמתנה המורטת

תמיד לוחשת געגועים,

"הינבא, בן אדם" -

נו דבר כבר, אלוהים.

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.