והיה לי אחד מכל סוג...
יש שלוש שכבות עד לעובר -
העור החיצוני, שכבת השריר, זו שמחזיקה את כל האיברים הפנימיים בפנים - שרירים חזקים אורכיים, מאיזור הצלעות ועד לאגן, ואת הרחם.
בשני סוגי הניתוח, חותכים קו רוחבי חיצוני תחתון.
השאלה מה קורה בפנים.
בניתוח המקורי, שאולי עדיין מנתחים בו בחלק מבתי החולים, חותכים גם את שכבת השרירים בחתך רוחבי, כך שהשרירים נחתכים. זה מקור הכאבים החזקים, הפגיעה בשרירים וההתאחות מחדש שלהם.
בניתוח החדש (שלי היה לפני 22 שנה, והניתוח היה קיים עוד לפני זה), חותכים רקמה בין שני שרירי האורך, ודוחפים את השרירים בעדינות לצדדים כדי לחשוף את הרחם.
ואז פותחים את הרחם (חתך רוחבי נמוך).
סליחה ממי שהתיאור לא קל לה.
כאשר צריך רפואה אחרי הניתוח "המקורי", באמת לוקח הרבה זמן (מקובל שלוקח 6 שבועות עד לריפוי שלם, ריפוי כזה שכבר לא אכפת לי אם ילד דוחף \ נוגע חזק בבטן של אמא).
הריפוי מהניתוח "החדש" הרבה יותר מהיר, כי אין פגיעה בשרירים.
אחרי הניתוח המקורי, הלכתי שפופה, היה אסור לספר דברים מצחיקים לידי כי הכאב היה בלתי נסבל, גם שבוע אחרי הלידה. לא יכולתי לקום לבד מהמיטה או לשכב לבד. נכון, אולי אני סיפור זוועה, אבל זה מה שהיה.
לעומת זאת, הניתוח השני היה גן עדן עלי אדמות. לא הייתי כפופה בכלל!
יכולתי ללכת ולהתנהל כאילו לא ילדתי. חברה מילדת ראתה אותי הולכת בעיר יום לפני הברית (היתה תקלה טכנית, לא תכננתי את הטיול הזה 
). הלכתי ב"ה זקופה, רגועה, עם ילד מכל צד ועם תינוק על הזרועות (כאמור, זה לא היה מתוכנן, והייתי בלי עגלה או מנשא). עד אז המילדת לא האמינה לי שיש משהו מיוחד בסוג הניתוח שעברתי. כשהיא ראתה אותי, היא השתכנעה.
בקיצור - צריך לוודא מה הנוהל של הניתוח בבית החולים.
ושאלה ממי שנוהגת לא לקבל כל דבר ש"חלוק לבן" אומר לי -
מדוע לנתח בשבוע ה-39???
יש תינוקות שמתאים להם להיוולד דווקא בשבוע ה- 40 או ה- 41.
מדוע לא לחכות לתחילת הצירים ואז, אם יש צורך, לנתח???
התשובה היא בד"כ נוחות המנתח. כדי לא להפריע לשגרת יומו.
בהריון תקין, הצירים מסמנים לנו שהתינוק מוכן להיוולד.
לפי מה שסיפרת, אין סיבה להתנדב לניתוח אלא לחכות לסימני מוכנות של העובר קרי, צירים, ואז להגיע לניתוח.
רופא יודע לנתח גם בזמן צירים קלים או חזקים.
עד כאן דעותיי בנושא.
בשורות טובות!
