נצבת היית אל עומת הראי ויאוש בעינך.
שואלת היית את האיש אם תיטבי בעיניו כלפנים.
והוא עונה לך כגברים: לעולם לא תדענה אתן
אימתי נאהבכן באמת, בכל נפש ונים...
"שיוסר כבר השק הלזה" נאנחת היית במרירות
למראה של סוּת רחבה העוטרה לגזעך שעָבַת.
ולא כן אנוכי. מעולם לא תדעי מה יפית לליבי
באותם הימים שניחשנו אם בן הוא או בת.
יש ונראית כלוחם העמוס סוּבֳּלוֹ, מבוֹסֵס
במסע עדי אות לו יותן לפתח חגור ולפרוק.
ויש ודמית לאומן העוטה סינרו ומפסיע
לקראת מלאכה חדשה, רציני לבלי חוק.
ותמיד כמו איש החובה העושה מעשהו יומם,
ברצון ובלי רצות, בתלונה עמומה, בכניעת עבדים.
ורק שמאסת בשמלות שעינן כעין אוהל נטוי,
ורק שהזית על שמלות גזרתן ככדים.
הייתי לוטפך ומנחם: עוד יגיעו ימים אחרים,
עוד נגזור ונתפור לך כדין החיטוב וכיד הדמיון.
אך אני לא חשבתי כזאת. לא היו לי ימים הטובים
מאותם שהלכת לצידי בשמלת הריון...



