אני כ"כ יכולה לדמיין את שלי בסיטואציה כזאת...

בת כמה הקטנה? בגיל שיכולה לדבר ולנהל דו שיח עם הגדולה?

אם כן- בעיני זה מצב קלאסי לתת להם לפתור לבד את הבעיה. כלומר: לא להשאיר אותם וללכת, אלא להושיב אותן לידך. ולתאר את המצב: נניח: חנה'לה- מה את רוצה? תשובה: אני רוצה את הגרביים שלי!!!   

                     שרה'לה- מה את רוצה? תשובה: אני רוצה להישאר עם הגרביים של חנה'לה!!     

                    עכשיו את: "טוב, אז חנה'לה רוצה את הגרביים שלה וגם שרה'לה רוצה אותן! (זה חשוב- כי זה גורם לכל אחת להבין שגם לאחותה יש רצון..) יש לנו פה בעיה: זוג אחד של גרביים ששתי ילדות רוצות אותו!

      ועכשיו הקטע הקריטי..: "למי יש פתרון לבעיה?"

עכשיו-  א.ברגע שאת עושה את זה את מרוויחה הרבה דברים. קודם כל- את לא שופטת ולא שוטרת, ולא מחליטה מי צודקת ומי צריכה לוותר. את נטו במקום נייטרלי- וזה טוב לילדה לדעת שאת לא "בעדה" או "נגדה". את פשוט שם.

ב. את מלמדת אותן כלי להתמודדות עם צד שני- תרגול כזה לאורך כל הילדות יכול לעזור להן מאוד בתור בוגרות.

ג. את בעצם מעבירה את הכדור אליהן, וזה מצד אחד דורש מהן משהו חדש, מצד שני זה משדר מסר שאת נותנת בהן אמון שהן יכולות למצוא פתרון, וגם נותנת מקום של כבוד לרצונות שלהן.

מנסיון- זו שיטה (אגב- מהספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו וכו') נהדרת. הילדים מוצאים פתרונות שבחיים לא חשבת עליהם, מגלים יכולת אמפטיה ווויתור שלא דמיינת.

עוד דבר- גם אם הקטנה קטנה מדי לדו שיח כזה, עדיין אפשר לנהל אותו מול הגדולה. כלומר- לשמוע מה היא רוצה, לתאר לה את הבעיה ולשאול אותה אם יש לה פתרון. לפעמים, כשקשה להם- אפשר להציע: "את רוצה שגם אני אחשוב על פתרון"? ואז להציע משהו ביניימי כזה- שהקטנה תלבש אותם רק עכשיו, למשך שעה ואח"כ זה יהיה רק של הגדולה.

בהצלחה...

אני רוצה להאיר פה, שישנם הורים שחושבים שלא טוב להתערב במריבות הילדים, וההתערבות צריכה להגיע רק כשהאלימות חוגגת. אני חושבת שבהרבה מריבות, הורים חייבים להתערב. ההורים צריכים ללמד את הילדים תקשורת נכונה.

התשובה שאת נתת כאן, היא בדיוק התערבות נכונה. הורה הוא לא שופט ולא שוטר. הורה צריך לחנך. הורה צריך להדריך את הילד איך להגיע לתקשורת בריאה עם הסביבה.

שלא היה עובד אצלי

הגדולה היתה פשוט מודיעה שהקטן יותר יוותר וזה הפתרון והקטן היה מודיע חגיגית שיש לו רעיון- ש X תוותר לו...

על כל הצדדים, אחרת הפתרון לא קביל.

באמת שכחתי לכתוב את זה...

מי שמציעה פתרון, אני שואלת את השניה? את מוכנה לקבל את הפתרון? אם כן- יופי. אם לא- אז חייבים למצוא פתרון אחר.

ובמקרי קיצון- כשבשום פנים ואופן הן לא מוכנות להסכים על פתרון- אני "מכריחה אותן". למשל- לוקחת את חפץ המריבה ואומרת (הכל בנחת, כן?...) שכשימצאו פתרון מוסכם יבואו אלי לקבל.

או: מכניסה את שתיהן לחדר (או מושיבה על הספה) ואומרת להן שיכולות לצאת (או לרדת) כשיש פתרון מוסכם.

גיליתי ש"במצבי לחץ" כאלה הן מוצאות פתרונות נהדרים ופתאום נהיות החברות הכי טובות בעולם אח"כ.

זה באמת פתרון. אני לא יודעת אם הן יכולות למצוא פתרון (הגדולה בת 4, הקטנה בת 2.5), אבל שווה לנסות, או להציע פתרון משלי, אם אין להן.

שוב תודה, לך ולכולן.

וזה הלך איתה מצוין- בכל מיני סיטואציות.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות