"הייתי יורה בכם,
בכולכם,
ישר בלב."
הוא כתב על הדף, שהשאיר מאחור.
הוא התכוון לזה. נמאס לו מהם, מהריח הזה שלהם, שעולה בענן אפרפר.
הוא ראה והרגיש יותר ממה שהיה רוצה, והם כל-כך נהנים מהזוהמה שלהם.
למה אין לו חסינות לריח הזה, המזעזע.
הוא מניח כדור אחרי כדור במחסנית, דוחף אותם פנימה, עם האגודל, מרגיש אותה נמעכת.
לחיצה אחרונה, לבדוק שהכל במקום, שהקפיץ עובד והוא מכה אותנ פנימה לתוך האקדח.
הוא אוהב את האקדח שלו, ישן, עתיק, משומש אך יעיל.
נמאס לו מהריח הזה שמקיף את כולם, צחנת הכאב והחידלון שלהם, הם נהנים ממנה, דליים של עצב
הם דולים ושופכים על עצמם, ועל אחרים. ואז מעלים צחנה ביחד, מתמוגגים מהכאב של האחר.
דיפלומה של כאב וצער ואובדן וחורבן ועוד מילים שרק רוצות לזרום לו מהמוח אל הכתפיים
ומשם אל היד
ומשם אל האצבע
ומשם אל הכדור
ומשם אל הלב שלהם.
ולפוצץ אותו לרסיסים, לגמרי.
הוא אוהב את האקדח שלו,
הוא לא סתם עתיק וישן, הוא מיוחד.
ואז הוא יוצא מהחדר, כשהפתק מונח על השולחן,
יהיה להם הרבה על מה לכתוב עכשיו, עם הפתק הזה, ולהעלות צחנה.
וכשהוא יוצא לרחוב ניגש אליו איזה אחד, מטונף בצער וכאב, ומבקש רק איזה כמה מטבעות קטנים,
כדי שיהיה לו קצת שמח, אבל הוא יודע שהוא רוצה את המטבעות רק כדי שהוא יוכל להמשיך לספר לעצמו
כמה הוא מסכן, ושיש לו רק כמה מטבעות קטנים.
אז במקום זה הוא מצמיד את האקדח לחזה של המטונף הזה, ישר ללב, ודורך.
והמטונף כלכף מפחד שהוא רוצה לבכות ולברוח ולצרוח והכל ביחד מתערבב והוא לא מצליח לעשות כלום חוץ מלקפוא.
וכל הריחות והמילים והזוהמה מתנקזים לו מהמוח אל הכתפיים ואל היד ואל האצבע ואל האקדח ואל הכדור,
והם יוצאים בבום כזה עם שריקה, והכדור חודר דרך המטונף ועושה לו חור בדיוק באמצע השחור של החזה שלו,
איפה שפעם היה לב מלא מרירות ועצב וכעס, וכל השין דלדים שישבו עליו עפים החוצה דרך החור הזה,
והזוהמה שלו הולכת ומתרחקת איתם.
ואז המטונף מביט בו כמו לא מאמין, אפיקורוס אחד שמול העיניים שלו עושים לו נס ורץ לשפוך על עצמו עוד זוהמה ומתחיל
להמרח על הרצפה ולבכות על כל הזוהמה שלקחו לו.
הייתי יורה בכם
בכולכם
יש ללב
מעיף לכם את כל הצער הזה מהחיים
אבל אין טעם
את מכורים מדי
עצובים
מדי
אז חבל
