אף אחד מעולם לא חשב שהריח שנדף ממנו, היה ריח של רוע, בעצם. סתם כך.

אולי כי הוא שם מלא דאורדורנט וידע לחייך יפה לכול(ן)ם. אבל אני הרגשתי, תמיד אמרו לי שאני רגישה לריחות.

אבל לא העזתי לפצות פה. באמת שלא. אבל אז קרה המקרה שחיכיתי לו.

לא הייתה לי שום כוונה, באמת. מבטיחה. אני..

רק דרכתי לו על הרגל, ופלטתי איזו קללה כזאתי שמצ'יינה היו נצלות לכם האוזניים.

אי. הפאדיחה. חצאיות ארוכות והכל, וקללה כזו שה' ישמרנו. "יא צבועה" הוא שאג, "מה נראלך? דרכת לי על הרגל!"

טוב נו, ידעתי שאני צבועה, גם אני טובה בהסוואות. יותר ממנו (מייקאפ, מלא מלא איילנר ומסקרה טובה אחת מה שמה)

אבל לא היה צריך להגיד את זה בקול, ועוד להעיף לי כאפה, כולה דרכתי לו על הרגל.

כולם הסתובבו, הסתכלו עליי במבט מאשים. "זאתי, מרוב שהחצאיות הארוכות שלה, לא שמה לב לאיפה היא הולכת, דורכת על כולם (כלומר רק עליו, בטעות אמנם אבל זה לא משנה באמת במצב שיש מקובל נודף אקס מכל כיוון) ועוד בטעות!!!! ועוד מקללת! ה' ישמרנו, יצילנו, אוזנינו נצלו." הלך עליי, בקיצור.

מה אני אגיד לכם? היה שפע של זוועה באותה שנה, והוא עמד ועודד הכל. אמרתי ריח רע?

אמרתי אקס?

אמרתי הכל.

והערה שלי, סתם, שולית, אגבית,דרך אגב- תבדקו לפני שאתם מריחים אקס, לפעמים זה בא כדי לחפות על מקלחת.

בס"ד

ננסה

המבט בעיניים שלה כשהם נפגשו בפעם הראשונה לא הותיר מקום לספק

היא נולדה בשבילו

התמימות שהשתלבה בשמחה וריח קל של בלבול

בדיוק כמו שהוא תמיד אהב

הם יחד עכשיו כבר חצי שנה

והיא לידו ישנה כל כך יפה

שאפילו כשהוא לא רוצה להפריע לה לישון

הוא לא מצליח להתאפק

ומלטף ומלטף

מוצא בה רוגע שלא מצא באף בחורה

בשביל מה להתחתן אם אפשר לאמץ כלבה?

עוד ריצה, נפילה, השתטחות.

ניקוי פצעים וחוזרים לתחרות

מרוץ שממשיך ולא ניגמר

אין אתמול היום ומחר

סיימתי הקפה

הקפה של תקווה

והתחלתי חדשה

אחת של אהבה

במרוץ החיים קניתי תכונות

במלחמות מתמשכות וביילתי פוסקות

אך עדין מחפש אני את ההקפה

שבקיצה תביא איתה את השלווה

תנועה עדינה ריחפה על גביהם של עשבי הבר, שהניחו לה להיות מורתם למחול.

הנה והנה, אלפי זרועות משתלהבות בתנועה גלית ארוכה לכדי ריקוד המוני מופלא.
ברגע הנכון, רחשו עלי האקליפטוס, מלווים בצליליהם את התנועה המתנחשלת.
מאחד לשני העבירו הם את אותה התנועה שהגיעה עד אליי, עטפה אותי ברכות והמשיכה הלאה.

"הייתי יורה בכם,

בכולכם,

ישר בלב."

הוא כתב על הדף, שהשאיר מאחור.

הוא התכוון לזה. נמאס לו מהם, מהריח הזה שלהם, שעולה בענן אפרפר.

הוא ראה והרגיש יותר ממה שהיה רוצה, והם כל-כך נהנים מהזוהמה שלהם.

למה אין לו חסינות לריח הזה, המזעזע.

הוא מניח כדור אחרי כדור במחסנית, דוחף אותם פנימה, עם האגודל, מרגיש אותה נמעכת.

לחיצה אחרונה, לבדוק שהכל במקום, שהקפיץ עובד והוא מכה אותנ פנימה לתוך האקדח.

הוא אוהב את האקדח שלו, ישן, עתיק, משומש אך יעיל.

נמאס לו מהריח הזה שמקיף את כולם, צחנת הכאב והחידלון שלהם, הם נהנים ממנה, דליים של עצב 

הם דולים ושופכים על עצמם, ועל אחרים. ואז מעלים צחנה ביחד, מתמוגגים מהכאב של האחר.

דיפלומה של כאב וצער ואובדן וחורבן ועוד מילים שרק רוצות לזרום לו מהמוח אל הכתפיים

ומשם אל היד

ומשם אל האצבע 
ומשם אל הכדור

ומשם אל הלב שלהם.

ולפוצץ אותו לרסיסים, לגמרי.

הוא אוהב את האקדח שלו,

הוא לא סתם עתיק וישן, הוא מיוחד.

ואז הוא יוצא מהחדר, כשהפתק מונח על השולחן,
יהיה להם הרבה על מה לכתוב עכשיו, עם הפתק הזה, ולהעלות צחנה.

וכשהוא יוצא לרחוב ניגש אליו איזה אחד, מטונף בצער וכאב, ומבקש רק איזה כמה מטבעות קטנים,
כדי שיהיה לו קצת שמח, אבל הוא יודע שהוא רוצה את המטבעות רק כדי שהוא יוכל להמשיך לספר לעצמו

כמה הוא מסכן, ושיש לו רק כמה מטבעות קטנים.
אז במקום זה הוא מצמיד את האקדח לחזה של המטונף הזה, ישר ללב, ודורך.

והמטונף כלכף מפחד שהוא רוצה לבכות ולברוח ולצרוח והכל ביחד מתערבב והוא לא מצליח לעשות כלום חוץ מלקפוא.

וכל הריחות והמילים והזוהמה מתנקזים לו מהמוח אל הכתפיים ואל היד ואל האצבע ואל האקדח ואל הכדור,

והם יוצאים בבום כזה עם שריקה, והכדור חודר דרך המטונף ועושה לו חור בדיוק באמצע השחור של החזה שלו,
איפה שפעם היה לב מלא מרירות ועצב וכעס, וכל השין דלדים שישבו עליו עפים החוצה דרך החור הזה,
והזוהמה שלו הולכת ומתרחקת איתם. 

ואז המטונף מביט בו כמו לא מאמין, אפיקורוס אחד שמול העיניים שלו עושים לו נס ורץ לשפוך על עצמו עוד זוהמה ומתחיל
להמרח על הרצפה ולבכות על כל הזוהמה שלקחו לו.

הייתי יורה בכם

בכולכם

יש ללב

מעיף לכם את כל הצער הזה מהחיים

אבל אין טעם

את מכורים מדי

עצובים

מדי

אז חבל

לכזו כתיבה אני רוצה להגיע.

זה כתוב מוחשי

יש ימים של התגלות והם רבים והם שלה.

וימים שלמים היא הולכת ומראה לאנשים רגעים רבים של התגלות שהם רבים והם

שלה, כולם שלי כולם שלי כולה

שלי וכולה שלי ויחלוקו.

כמו שאמר

הקול

מתוך בית הדין הגדול.

לאמור: קחי לך, ילדה

תרמיל ואתמול. קחי לך

רגעי התגלות קטנים ופזרי בזרעי פרחים.

שיגדלו, שיפרחו.

שתבוא הרוח, שתנשא את כל אותם נבגי התגלות קטנטנים

שיבראו שקיעות, זריחות, וכוס קפה אחת 

בדייט אחד מוצלח. 

רוב השעות שנשארו לנו

עד בוא  הגלגול השני של העולם

הם שלה, רגעי התגלות קטנים.

"כמה זה עולה?"

שתיקה. המוכר רעד מעצם השאלה. הוא הביט בנער שמולו בזעם הולך וגובר, שהפך לתסכול מריר. "אתה... באמת שואל?". הנער הנהן בחשש. העיפרון הנידון ישב בדממה על המדף, כאילו מפחד מזעם בעליו. הנער כמעט שהחליט לנוס מהמקום, אבל קול בתוכו פקד על רגליו להישאר ולעמוד איתן לנוכח האיש שמעבר לדלפק. העיפרון כבר לא משך אותו, אלא הסקרנות שכלאה את ליבו מלברוח. הוא התקדם צעד אחד לכיוון המוכר ושאל שנית, "כמה עולה העיפרון הזה? אני מעוניים לקנות אותו".

האיש שמעבר לדלפק הסתובב לאחור בבהלה, כמחפש דבר מה שיציל אותו. לפתע נס אל מעבר לוילון.

היא לקחה את הגיטרה והתחילה לנגן. היא עשתה את זה בשקט הקסום שלה, וריתקה פתאום את כל הסביבה.

וכאילו היו הם הנחש, והיא החלילן, הם התחילו להתנועע לצלילי המוזיקה. הם שבו ועלו וזזו לפי הקצב.

רגע אחד הם היו שקטים, מלטפים וזזים בטפיפות חלושות ורגועות. ובשני, פורצים, סוחפים ורועשים. נותנים לצלילים שלה לסובב אותם, לטלטל אותם.

וזה היה רק היא. היא והים.

והפנים שלה רקד בתוכה. ואז היא הניחה את הגיטרה, כשהצליל האחרון עוד מהדהד, ועצמה את עיניה.

ובחושך שמנוקד בנקודות כתומות שעשתה לה השמש בעיניים, היא ראתה את האחד שלה רוקד גם הוא.

הוא קיפצץ כמו משוגע, כמו נווד בין הריסות. הוא היה נראה הומלס במיטבו, אבל היא ראתה את הלב המשוגע שלו מתגלגל משמחה יחד איתו.

היא פקחה את העיניים, והיא שוב הייתה רק היא. והים. והחושך שירד בינתיים.

אבל היא ידעה שהוא שם. מלא בקליפות ואבק של שנים.

אבל מחכה לה...

"כי סערת עליי, לנצח אנגנך" החלילית השתעלה. זעף קל עיוות פנים יפות ולבנות, זוג עיניים ירוקות.

אני התחבאתי בחדרי, מסתכל על אחותי בחדר שממול. זהרורי עיניה תמיד בהקו אחרת כשפיה היה צמוד לחלילית.

אך המוזיקה נדמה, ואני התגלגתי חזרה למיטה שלי. הרבה זמן שלא הייתי במיטה הזאת.

ובלילה - ציורים מורכבים של יש ושל עין. ירוקה.

זכרונות של דממות ישנות. והנה, אחותי הקטנה, דוממת גם היא.

ודממתי דממתה.

ואז חיוך - לנצח אנגנך.

היית חייב לפרסם את זה בתשעת הימים? עשה לי חשק עצום למוזיקה ונגינה. כתוב ברמה שלך, וזה מספיק בשביל להחמיא 

ואין מילים.

אמתי ונוגע.

משלה כמה סגנונות ודברים בקטע קצר וקולע.
מקסים!

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)