אני לא מפרסם זאת בשרשורים אחרים כי הנושא פה הוא היחס לכפייה דתית ולא ספצפית ישי שליסל.
הדברים נכתבו במוצש"ק ואתחנן.
הרבה מחשבות היו לי במשך השבת בעניין הדקירות של ישי שליסל במצעד התועבה.
אפתח במה היתה ההרגשה שלי מיד כששמעתי על הדקירה.
לא ספק שמחתי.
למה שמחתי?
שמחתי לא כי אני חושב שזה נכון הלכתית ולכן ודאי שאישית בחיים לא הייתי עושה זאת ואם היה שואל אותי הייתי אומר לו שלא יעשה זאת.
השבת יצא לי לפגוש לסבית שהייתה במצעד, חשבתי לעצמי כל השבת אם היא הייתה נפצעת או חס ושלום נהרגת מהדקירות הייתי שמח?
היא אחות של חבר קרוב של ההורים שלי שאני מאוד מחבב ואוהב אותם גם והם עזרו לי רבות בשנה האחרונה והכניסו אותי לביתם, אם השבת שלהם הייתה נהרסת כי היא נפצעה או חס ושלום נהרגה הייתי שמח?
ללא ספק,לא.
שמחתי שלא מת אף אחד, "כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה".
אך לדעתי לא על זה צריך להיות הדיון.
עניין לדון האם ישי שליסל הוא צדיק או רשע.
למאי נפקא מינה?
מה שצריך להעסיק אותנו כציבור לאחר מעשה כזה הם שאלות שעולות ממנו.
ובעיני השאלה שעולה היא מה היחס שלנו לכפייה דתית.
כל אותם רבנים או אנשים דתיים שגינו את המעשה.
נניח והיה מדובר במקרה בדיוק כמו פנחס.
יהודי היה בועל גויה ויהודי אחר היה בא ובזמן המעשה (הבעילה) היה בא והורג אותם.
מישהו חושב שאז לא היו נשמעים גינויים?
כשהציתו את כנסיית הלחם והדגים שזו מצוה מן התורה לבער עבודה זרה בארץ ישראל הרב הראשי אמר שזה "נוגד את ערכי היהדות" האמנם?
אני יכול בהחלט לקבל טענה שכיום כפייה דתית הינה דבר ראלי מכל מיני סיבות טכניות.
אך האם עקרונית היהדות (הארותודכסית) מתנגדת לאלימות באשר היא?
ודאי שלא.
כשיש סנהדרין הם בהחלט משתמשים בכפייה שכוללת אלימות וגם רצח.
גם ללא סנהדרין יש את דין "מורדין ואין מעלין".
המשיח לו כולנו מחכים אחד מהתנאים שלו (כמובאא במשנה תורה הלכות מלכים ומלחמות פרק יא הלכה ד) הוא לכפות את ישראל לקיים מצוות-
"וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִיד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בַּמִּצְווֹת כְּדָוִיד אָבִיו, כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזַּק בִּדְקָהּ"
ולכן השאלה העקרונית היא האם כל אותם מגנים באמת מגנים כי באמת מסיבות הלכתיות יבשות הם חושבים שזהו מעשה אסור אך אם זה היה מעשה שהלכתית מותר לא היתה להם בעיה עם זה?
אני מאמין שלפחות חלק גדול מהם עקרונית לא מוכנים לקבל זאת,וכל השאר זה תרוצים על גבי זה.
קודם כל יש לקבל שבהחלט התורה בעד כפייה דתית וגם אם איננו מבינים זאת אנו מחויבים לדברי מלך מלכי המלכים.
אחרי שאנחנו מתבטלים לקב"ה צריך להבין מה העניין בכפייה זו.
אם אנחנו באמת מאמינים באלהים.
אנחנו באמת מאמינים בתורה שבכתב.
אנחנו באמת מאמינים בתורה שבעל פה.
אחרי שכל זה ברור לנו, אנחנו מבינים שמי שלא עושה כך פוגע גם בעצמו.
ביהדות יש כלל "לאפרושי מאיסורא" מותר להשתמש באלימות כדי למנוע מאדם לעשות עברה (כמובן יש לדון מה הם בדיוק הגדרים ההלכתים לכך,אך לא זה העניין עכשיו אני מדבר על העניין העקרוני).
כשאני מבין כמה חמור לעשות עברה אני ימנע מאדם אחר לעשות אותה גם בכוח כי אני מבין שבכך אני מציל אותו.
לא מזמן פורסם על נער שברח מהבית חולים ובית המשפט קבע שצריך להחזיר אותוט לאשפוז גם בכפייה.
אפילו אם לזה יש אולי שיתנגדו רוב מוחלט של העולם לא נותן לאנשים שמעונינים בכך להתאבד.
והאמת היא שזה הרבה יותר מאדם שרוצה להתאבד,
זה יותר כמו ילד שרוצה לרוץ לכביש לקחת את הכדור כשבדיוק עוברת שם מכונית.
כפייה איננה באה להעניש מי שחושה אחרת ממנו.
כפייה באה מאהבת ישראל אמיתית ואמונה בהשם יתברך.
לכן, מה שקרה ביום חמישי מצער מאוד.
מצער שאין לנו סנהדרין שתחנך את העם ותדאג שהעם יקיים תורה ומצוות.
אחד הציטוטים האוהבים על מתנגדי הכפייה זאת המשנה על כך שבית דין שהיתה הורגת פעם בשבע שנים נקראת קלטנית.
חלילה וחס לומר שבית דין היו מוצאים תרוצים כדי לא להרוג את המחויב מיתה זו הרי אכזריות שהרי איך יתכפר לו העוון?
אלא הכוונה שבית דין היה צריך לחנך את הציבור כך שלמצב כזה שנאלצים להרוג מישהו כמעט ולא מגיעים.
מה ששליסל עשה אולי היה אסור אך זה לא העניין.
אל מול כזה חילול השם שלא רק שהמצעד נעשה אלא אנשים מפחדים לומר בקול ברור שזה אסור וזה פסול.
מפחדים לומר שדבר יי ותרתו זו האמת קשה לשתוק.
ובאמת בודדים האנשים שמחו וכל הכבוד לארגון להב"ה ולעומד בראשו בנצי גופשטיין שלא שתקו אל נוכח החילול השם הזה.
בתקווה שנזכה לחזות בקרוב בחזרת הסנהדרין בניין המקדש ובגאולה שלמה בקרוב בימינו אמן.
bad joke
