אבל זה חיים באמונה בוטחים בה' ומסתדרים וכן לפעמים ההורים עוזרים וזה לא כזה רע.. כי כמעט כל זוג צעיר ההורים עוזרים כי לפעמים אין עבודה מסודרת וכו'.. גם היסודות הרוחניים של הבית יהיו הרבה יותר חזקים ויציבים..

אבל א. גם בעל שעובד יכול לבנות את ביתו ביסודות תורניים חזקים ויציבים.

ב. אדם שנמצא בישיבה הרבה שנים עלול להיות מאוד שקוע בעולמו, ואם את מחפשת אדם שגם בקי ומכיר את "העולם הזה", אז לא בטוח שבחור ישיבה יהיה כזה.

מצד עצמו.

וגם כמה שנים בישיבה, בונה בית על בסיס של תורה - זו איכות גדולה בכיוון בנין הבית, אם זה נעשה כראוי.

אבל חשוב שהבחורה תהיה שלמה עם זה.

פרנסה - תלוי אם יש לאשה במה לעבוד. לפעמים גם יש מילגה ראויה, תלוי היכן. לפעמים גם "עבודות מהצד" של האיש תוך-כדי. יש מקומות שמלמדים קצת מחוץ לשעות הסדרם, וזה גם מוסיף מבחינה זו.

השאלה היא כזו- איזה בית את רוצה? בית שהבסיס שלו הוא תורה או לא.

אני שם את זה על השולחן, כי לטעמי- זו האמת.

מי שלא מתכנן להישאר בישיבה, בד"כ רואה בתורה עוד שלב שצריך לסמן עליו וי, עוד חלק מהמערכת, מי שנשאר אחרי מעיד

שהתורה מבחינתו היא יותר מעוד שלב.

הדבר העיקרי זה מתוך מה בונים את הבית- היסודות של הבית הם השנים הראשונות, מי מלווה אתכם(אם בכלל), ליווי של רבנים,

אני קודש, רבניות ועיסוק מתמיד בתורה - מבטיחים לכם התחלה עם הרבה פוטנציאל לצמוח ביחד, יש הבדל עצום אם הבחור חוזר

אחרי יום של התעלות רוחנית או אחרי יום של באסה בעבודה. יש הבדל אם כשיש קשיים יש לו עם מי לדבר, או שהוא לא מדבר, ומחליט לבד. השלב במרכזי של בניית הזוגיות שלכם, יתרחש מתוך עולם של תורה, ואח"כ כבר תוכלו לבחור את החיים שלכם

יותר.

ומבחינת פרנסה- אם את לא ממש מפונקת ומוכנה להשקיע בזה- אז זה לא כזה נורא, רוב האברכים לא חיים רע, יש עזרה,

מהישיבה, מעבודות צדדיות, מכל מיני דברים- נכון, לא מתעשרים מזה בבנק, אבל זה ישנה לך את כל החיים.

ובקצרה: לטעמי- רוב בחורי הישיבות היום(ופגשתי מספיק) הם לא יותר ממסורתיים, המסורת שלהם כוללת הרבה יותר ממה שאנחנו מכנים "מסורתיים" אבל נקודת קיום המצוות שלהם היא כי "ככה", מעטים האנשים שמבצעים מהפך אמיתי של חיים לאור ה' ודרכו, השאלה היא האם את רוצה בחור שרוצה לחיות על פי ה'(וזה יבנה לכם בית טהור וקדוש) או בחור שמקיים מצוות, שזה כבר לא מעיד הרבה על איזה בית יהיה לכם.

ברור והגיוני שאתה כותב וחושב את מה שנכון לדעתך, הסכמתי גם עם הרבה מהדברים, אבל הסגנון הפריע לי, כאילו זה הדבר היחיד הנכון,

על ההתחלה לכתוב- "איזה בית את רוצה? בית שהבסיס שלו הוא תורה או לא." , כאילו מי שלא מתאים לו או לא חושב כמוך שזו הדרך- הוא לא הדתי האמיתי, ולא אכפת לו מהתורה.. 

אהה נכון, כל מי שלא נשאר בישיבה שנים, לא אכפת לא באמת מהתורה, הוא רק סימן וי על השלב הזה.. יש מצב גדול שישנם גם כאלה, אבל כולם?!

לדעתי העולם קצת יותר מורכב ויכול היות שלא לכולם יתאים אותו המסלול, ולא מפחיתות או מעצלות כלשהי

אולי אני טועה, מצטערת אבל ככה זה הרגיש לי

קצת לחזק את מה שכתבת(שירה ישנה חדשה)

התורה לא ממש מדריכה את האדם לא לעבוד או להישאר בישיבה.

כמה שאני מאריך את התרומה של הישיבה לאדם, לא כל אדם צריך להיות רב.

יצא לי לשמוע על ישיבות שמדריכות את הבחורים להשאר 10 שנים מהכניסה לישיבה עד ליציאה ממנה כחלק מרעיון שהבחור שנכנס לישיבה יצא בעל ידע ורמה תורנית מעל ומעבר לרגיל.

אם נעזוב לרגע את 40 השנים שבני ישראל הלכו במדבר ששם הכל שונה מהמציאות בתוך ארץ ישראל, באיזו תקופה בעם ישראל קמה לה מצוות תלמוד תורה עם חיוב ללמוד 10 שנים בישיבה?

יתרה מזאת במידה ויש תוכנית לימודים מסודרת מאד ניתן לקבל את היסודות ביסודי ובתיכון ולאחר מכן להמשיך לאיזה כיוון שמתאים עם יותר או פחות תורה.

ייתכן שבמצב הנוכחי בחור אחד ירגיש מלא בתורה מספיק כדי להגיע לשלב הבא ואחר לא.

אני חושב שנתפסת תמונה קצת יותר מדוייקת כאשר יושבים עם בחור כזה שרוצה ללמוד בישיבה.

כל בחור הוא שונה וייתכן מאד שבחור אחד ממש לא תופס את המורכבות של פרנסה במצב של נישואין ואחר תופס ולדעתי אם הוא תופס את המורכבות זה כבר מקפצה לדרך כל שהיא גם אם לא תמיד הכי מוצלחת בעולם העסקים.

פעם השכבה הלומדת היתה קטנה ומועטה וכמעט כל השאר היו עמי ארצות.

פעמים תלמידי ישיבה היו מעטים, דלים וכמעט לא קיימים- אבל מי שהיה, היה.

כבר הרמב"ם כותב שמצוות תלמוד תורה אין לה שיעור, ומצוותה כל היום וכל הלילה.

שלא לדבר על חז"ל, על רבי שמעון בר יוחאי וחבריו וכו'...

אתה מבין- המטרה היא לא "יסודות" - המטרה היא חיים שלמים שסובבים סביב התורה.

אין שום הדרכה לא לעבוד, אבל יש הדרכה להיות תלמיד חכם- ותלמיד חכם זה שנים של לימוד אינטנסיבי,

לפי הרצי"ה 7 שנים של לימוד אינטנסיבי לפחות, ויש מגדולי ישראל שהוסיפו על כך.

מי שמרגיש שהוא מלא בתורה- כנראה שאין לו אפילו מקצתה של תורה, אי אפשר להתמלאות בתורה.

עצם השפה שלך מוכיחה בעיני שאנחנו מדברים על רבדים שונים כל-כך, שאין השוואה בכלל.

וזה לא קשור למורכבות של פרנסה, זה קשור לכמה אתה מוכן להשקיע בלימוד תורה,

מי שבאמת הבעיה שלו היא כלכלית- אין הדברים אמורים עליו. אבל זה לא ככה ברוב מוחלט של המקרים,

זה רק תירוץ.

ולצערי הרב, ההכללה הזו מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם בשיחות עם אנשים, לפחות לצד היוצא.
הרוב המוחלט של בני הישיבות היום בציבור, עושה את זה כ"חלק מהדרך", עוד שלב בתהליך,

יש דברים שאולי לא נעים להודות בהם, אבל רוב בני הישיבות שדיברתי איתם(ודיברתי עם הרבה) הלכו לישיבה

כי הר"ם דחף אותם\ההורים רצו\זה יותר קל לעשות הסדר\זה טוב בשידוך(כן, כן, אפילו זה) וכו'...

והכי עצוב- הם נשארים ככה כשהם מסיימים שיעור ה'.

מי שלא רוצה להישאר בישיבה- לא רוצה חיים של תורה, זה הדבר הכי פשוט שיש. מי שמבין שכל שנייה של לימוד תורה

היא עולמות שלמים, היא הבדל בין שמיים לארץ, שכל שעה של לימוד זה בנייה עצומה של הבית שלו, של כל עם ישראל ושל

רבש"ע- הוא כנראה לא מבין ערך של תורה. מעטים מאיתנו מבינים את זה לעומק, כמה לימוד התורה הוא הדבר הכי גדול

שגבר יכול לעשות בעולם, ואין על זה חולקים בין גדולי ישראל, המחלוקת היחידה היא על היכולת.

אני אומר הרבה פעמים - שיהודי צריך לשאוף ללמוד תורה כל החיים, גם אם זה כנראה לא יקרה, לפחות בזמן שיהיה לו הוא ילמד.

זה ההבדל האמיתי- לא אמרתי בית שומר מצוות, לא אמרתי בית מקיים הלכה- אמרתי בית של תורה, בית שהכל בו כפוף

לרוח התורה ולומדיה, בית שיש לו אור ואוויר של תורה. זה יכול להיות רק במקרה של אדם שיש לו שאיפה להיות דבוק בתורה, וזה מתבטא בכמעט כל המקרים בשנים הנוספות שעושים בישיבה ולא בגלל שמוכרחים. הבדל עצום ישנו בין לימוד

מתוך הכרח ללימוד מתוך רצון.

כמון שמי שאינו יכול להישאר אך רוצה זה דבר אחר. אבל זה כבר מקרים מאוד מאוד פרטיים של מצבים מאוד קשים.

כמעט כולם יכולים להישאר בשנה הראשונה לפחות בישיבה.

ככה זה תמיד לא?

לא אמרתי שכל אברך התורה חשובה לו מאוד

לא אמרתי שכל מי שהוא לא אברך התורה לא מהותית לו

אבל זה מדד טוב מאוד לכמה מהותית התורה לבחור, מי שהתורה מהותית לא רוצה להישאר, מי שלא, לא.

לצערי ההכללה הזו מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, אני מכיר בחורים מכל הזרמים והגוונים, הצורות והסגנונות, עוד לא

פגשתי את מי שהפריך את הטענה שלי, לצערי הרב, רובם אפילו מסכימים איתי...

כל אברך שאני מכיר בהחלט גם עובד בעבודות צדדיות, ואפילו אם האישה בעצמה היא גם סטודנטית - אז שניהם עובדים במקביל בעבודות צדדיות, ומסתדרים. ה' עוזר. באמת! ולמען האמת זה לא כל כך שונה משני סטודנטים שנשארו להם 2-3 שנים ללימודים, שמתחתנים (סטודנט וסטודנטית)... - ולא, ממש לא תמיד זה נגמר בלהסתמך בצורה רצינית על ההורים. ההורים עוזרים לפעמים, כן, אבל זה רק עזרה, ולא העיקר...

הכל שאלה של כמה מוכנים להקריב בשביל לימוד התורה. נכון - ייתכן שתאלצו לקנות רק את הקורנפלקס הפשוט ולא את הכריות המושקעות לדגנים בבוקר. נכון, זה אומר שלא תוכלו לאכול בשר בקר כל יום, אלא "רק" עוף, או דברים אחרים... נכון, זה אומר שלא תהיי ברמת החיים שאולי היית רגילה אליה בבית - וגם לילדים שיגיעו אולי תיקנו שידה/עגלה/מיטה מיד שנייה, תקבלו בגדים מאלו שכבר ילדיהם בוגרים ולא תקנו "רק חדש", ועוד...

זה קיים, ואנשים חיים, עם או בלי ילדים - עם בעל שלומד תורה במשך שעות רבות של היום.

ב"הצלחה במה שתבחרי.

זה אומר שבבית שלהם לא! יהיה קורנפלקס.. וממש לא יהיה דגני בוקר.. מעדנים גם יהיו מחוץ לתחום..

עוף גם לא יהיה כל יום כי בכשרות מהודרת העוף לא כזה זול..

אני מצטערת אבל אני באמת לא יודעת על מה אתה מסתמך..

בתור אחת שמנהלת משק בית קניות בסופר זה דבר לא זול בכלל (במיוחד בשנת שמיטה) וקל וחומר עכשיו שעגבניה עולה 15 שקל לקילו!!!

זה שאתה רואה חברים מהצד מסתדרים אתה לא באמת יודע מה הולך להם באמת בתוך החשבון..

אתה לא יודע אם הם זללו את כל הכסף של המתנות של החתונה.. וכמה באמת ההורים "עוזרים" כהגדרתך.. כי מאוד יכול להיות שההורים עוזרים בלשלם את השכר דירה או בסכום חודשי קבוע.. אז מבחינתי זה לא לעזור.. זה להיות טפילים על ההורים..

לתחזק בית זה עסק יקר! אפילו יקר מאוד! גם אם מצטמצמים למינימום ההכרחי.. עם כל הכבוד עם עבודות צדדיות שאינם קבועות ומשתנות כל יומיים אי אפשר לשרוד כלכלית..

ונכון פרנסה היא מאת הקב"ה, אבל אדם צריך לעשות השתדלות כדי שיהיה לו את הכסף ללכת לקנות בסופר..

ואת הכסף לשלם שכר דירה.. כן, גם לקראון בישוב נידח צריך לשלם שכירות ומיסי ישוב.. וכן, אם לא תשלם להם חודש ועוד חודשיים את ה1000 / 1500 שקל שכירות הם יעיפו אותך מכל המדרגות..

תפסיקו לחיות במן אוטופיה שהכסף נוחת מהשמיים או גדל על העצים (או יוצא מחשבון הבנק של ההורים)..

(ול - matan) עם כל הכבוד אדם יכול להיות סופר תורני שהתורה סופר חשובה לו גם אם הוא יוצא לעבוד ולא כל מי שאברך חד משמעית התורה הרבה יותר חשובה לו ומהותית לו מאדם שיוצא לפרנס את משפחתו בכבוד!

יש לי עוד המון מה לכתוב..

אבל אני אסתפק בנ"ל..

ואת לא צודקת. יש להם קורנפלסקט בבית. אפילו מעדנים מידי פעם (לא כל יום...).

וכן, הייתי אצלם בבית (עשיתי בייביסיטר על הילדים של חלק מהם. מסתבר שאפילו לצאת לערב זוגי משותף שכולל הוצאת כסף הם יכולים. אני עצמי או סירבתי לקבל תשלום על השמירה - בכל מקרה למדתי תוך כדי, לבד או עם חברותא - או קיבלתי סכום נמוך...) ואני יודע את זה מבפנים.

הכל שאלה של איך מתנהלים ואיפה חוסכים. רוב הזוגות האלו למשל לא צריכים רכב לנסיעות הספורות שהם עושים. זה כבר חיסכון גדול.. ועוד ועוד... (אברך אחד למשל סיפר לי שהם כן קונים גבינה צהובה אבל מקפידים לעשות את זה במעדניה ולא מהמוכנות במדף, ומבקשים מהעובדת לחתוך להם את הפרוסות לחצי מהגודל המקובל בעובי - ככה יש פרוסה שעולה חצי מחיר מפרוסה רגילה..ועוד ועוד).

אני לא יודע למה את קובעת שאני טועה ממש, אבל בסדר...אני יודע מה שאני יודע (אגב לא כל הזוגות האלו קונים עוף בהכרח בכשרות מהודרת. גם כשרות רבנות זה כשרות אפילו אם את אישית לא אוכלת...). 

אגב בדיוק כמו שאני לא הייתי בחשבון הבנק שלהם גם את לא היית, וההבדל ביני לבינך הוא שאני מכיר אותם ואני רואה איך הם, ואת לא... ומעולם לא אמרתי שזה לא עסק יקר לתחזק בית אבל המציאות הקיימת היא שכן, מסתדרים, ולא, ממש לא נסמכים אך ורק על ההורים או על מתנות החתונה. ממש לא (אני מדבר איתך על זוגות שכבר יש להם 3 ילדים..תעשי את חישוב השנים לבד...).

הקרבה? כן, יש הקרבה - איפה, במה, וכמה? שאלה של תיכנון נכון, שאלה של סדרי עדיפויות, ושאלה של כמה פרנסה ה' מחליט כן להרעיף עליך. כי יכול להיות אברך שיצליח למצוא עבודה צדדית בסכום של /3025 ש"ח לשעה בלבד, ולעומתו אברך אחר שבסיעתא דשמייא מצא עבודה צדדית שמכניסה לו אפילו 50-70 ש"ח לשעה (בטח אם זאת עבודה עצמאית - בתחום המחשבים או כל תחום שנושק לזה...שמאוד גמיש גם). ככה שאין נוסחה מסודרת לקבוע, אבל בהחלט ניתן להגיד בפה מלא שניתן להיות זוג צעיר כאשר הבעל אברך, לא לגווע ברעב, וגם לא לאכול רק מים צר ולחם לחץ.

דיברתי על זה שאדם מהצד לא יכול לדעת מה בדיוק קורה בכיס של השני ואיך הוא מתנהל ומי וכמה עוזרים לו..

ואין לך מושג אם היציאה הזו לא מומנה על ידי ההורים של אחד מבני הזוג..

דיברתי על זה שבתור נשואה שמנהלת משק בית ומוציאה כסף על שכירות, ארנונה, חשמל, מים, גז וקניות בסופר, אני יכולה להגיד בצורה חד משמעית שלחיות עם עבודה צדדית ולא עבודה קבועה ומכניסה וללא עזרה והסתמכות על ההורים זה מתכון להתרסקות כלכלית..

מה לעשות שכשאין כסף לשכירות יגרשו אותך מהבית..

וכשיש מינוסים וחובות הדרך להוצל"פ היא לא הזויה בכלל..

ואני  ממש לא דיברתי על לרכוש אוטו ולתחזק אוטו..

דיברתי על דברים בסיסיים שעולים לא מעט כסף! וגם שיש סידרי עדיפויות יש דברים בסיסיים שצריך לשלם אותם..

ומה לעשות בשביל שיהיה כסף צריך לצאת לעבוד! היום המלגות שנותנים בכוללים הם סכומי בדיחה לעומת ההוצאות החודשיות שיש..

אולי חוץ מהשלוחה של ארץ חמדה ברעננה.. שבמלגה שהם נותנים, אברך יכול באמת ללמוד בנחת תורה בלי להיות טרוד באיך הוא סוגר את החודש..

ובציבור שלנו בדר"כ מתחתנים בגיל מאוד צעיר ככה שהאישה בדר"כ סטודנטית ואין משכורת אחת קבועה לפחות..

וכסף לא צומח על העצים ולא מגיע יש מאין..

אבל אם אתה יודע משהו שאני לא יודעת כמו איך מגדלים כסף שהולכים איתו לסופר לעשות קניות מבלי לצאת לעבוד אתה מוזמן לבוא לספר לי..  

ושוב אני מדברת על מוצרי בסיס שעולים לא מעט היום גם ברשתות כמו אושר עד! ולא על אוטו, קורנפלקס ומעדן.. 

שאני יכול להגיד לך בוודאות שהם לא נעזרים בהורים שלהם יותר ממה שכל זוג רגיל נעזר - והם בעלי הרבה ילדים - וכן, הם מצליחים לחיות כשבעיקר רק האישה עובדת, והאיש לומד ומקבל מלגה, ועוד משכורת יחסית צנועה מעבודות צדדיות (יש עבודות צדדיות שהן גם קבועות, אם לא הבהרתי את עצמי קודם...)

וגם אני מעולם לא אמרתי שכסף גדל על העצים וכו', אל תדאגי, אני לא אידיוט מושלם, אולי רק אידיוט חלקי

תלות כלכלית משמעותית בהם.

אבל כן אם ההורים מגיעים לבקר ורוצים לצאת איתכם לקניות, ובסוף הם שולפים את האשראי ולא נותנים לכם לשלם - לא צריך להתנגד. בהנחה שזה לא קורה כל שבוע וגם לא כל חודש...

וכן, אם מגיעים להורים לשבת ואחרי שבת הם מעמיסים עליכם קופסאות עם "שאריות" (שהוכנו מראש בשביל להישאר )גם לא צריך להתנגד.

וכן, אם הסבתא רוצה לקחת את הנכדה לקניות ולקנות לה תכשיט ונעליים לשבת - לא צריך להתנגד...

זה "עזרה של הורים", וזה בהחלט הגיוני ולגיטימי ולא צריך להרגיש שזה יוצר תלות בהורים... (כמובן שזה הורים שיכולים לעזור לילדים, ורוצים...)

אישית אני גם כמוך, מכיר משפחה שבה כבר כל הילדים נשואים, חלקם כבר עם נכדים בעצמם, שהסבתא (פנסיונרית כבר..) דואגת לשים כל חודש כמה מאות שקלים לכל ילד בחשבון שלו...למה? כי זה הילדים שלה, וזה בין השאר הדרך שלה להביע אהבה אליהם גם אם לחלקם הכמה מאות שקלים האלו באמת יחסית קצת זניחים כי שני הההורים עובדים ובעבודות באמת נחמדות...

זוג בהחלט צריך לדעת לחיות ולהסתדר לבד, אבל חשוב לזכור שגם עזרה מההורים לא גורמת לך להיות תלוי בהם לגמרי, והיא כן דבר לגיטימי...

בתור אברך, זה מאוד תלוי באופי של האשה, ובמהות ההישארות בישיבה.

יש לי יותר מחבר טוב אחד שאביו היה אברך שנים (עד שקיבל משרה רבנית, שזה גם לא כ"כ הרבה כסף...) ואשתו עקרת בית, והם לפחות 10 אחים.

אין לי מושג מה חשבון הבנק שלהם, אבל כנראה שהם מצליחים לשרוד ולחתן ילדים בכבוד.

יש מהם אפילו שברגע שהבנות מגיעות לפרקן - מוציאים עליהם כמה שאפשר כדי שייראו טוב לפגישות (כפשט הגמרא).

הרב ליכטנשטיין זצ"ל היה אומר לתלמידיו (שמעתי מהרב רימון):

תקחו אשה שאוהבת תורה מצד, ולא כי אתה אוהב את התורה.

אם את לא אוהבת את התורה מספיק כדי שהבעל יקדיש לה חלק ניכר מיומו - אל תלכי על זה.

זה יאמלל את שני הצדדים, וחבל על השלום בית, ועל שנאת התורה שחלילה תוכל להיכנס אלייך.

יש אברכים, ויש אברכים.

יש כאלה שיושבים שנים ע"ג שנים, ועמלים בתורה.

יש כאלה שעושים הסדר מרכז ומעלה, ואח"כ יוצאים לחיים.

יש כאלה שרוצים לסיים את הרבנות ולצאת לחיים.

ויש כאלה שנשארים בישיבה על סוף שיעור ה', ואז הולכים ללמוד מקצוע.

אלה סוגי אברכות שונים בתכלית, מצד הבעל ומצד האישה.

תעשי עם עצמך את החשבון, איפה את, מה מתאים לך, מה את רוצה לעצמך ומביתך.

רק כשבחרת את מסלולי האברכות שאת יכולה להכיל - תבררי על ההשלכות.

בכל מקרה, זו תקופה של מיתון כלכלי, אא"כ ההורים תומכים מאוד כלכלית...

מסתדרים, בכל מקרה, הקב"ה עוזר לעושי רצונו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו.

בהצלחה!!

כבר כמה שנים שאני לא מגיבה בפורום הזה וגם לא נכנסת אליו אבל הסבו את תשומת ליבי לשרשור הזה והרגשתי צורך לכתוב כמה מילים (פתחתי את הניק הזה בשביל התגובה כדי לנסות ולהמשיך לשמור על האנונימיות שלי, אם מישהו רוצה אני מוכנה להזדהות בפניו באישי).

פותחת יקרה ושאר קוראי הפורום,

תראי, ברור לי שאפשר להסתדר כאשר הבעל אברך אבל יש דברים שעד שאת לא מגיעה לשם את באמת יודעת איך זה עובד.

אם ננסה לפתוח את הנושא ולחשוב על אברך ממוצע שאשתו סטודנטית או עובדת ומרוויחה משכורת מינימום (או אפילו מעט יותר), זה עדיין לא מספיק. שוב, הכל תלוי בשאיפות שלכם לחיים אבל במציאות הכלכלית של היום צריך לדעת בדיוק למה את נכנסת.

לימוד תורה זה ערך עליון וחשוב אבל חשוב לא פחות זה לחיות. התורה שניתנה לנו היא תורת חיים, לא תורה שלומדים וחיים ברעב. להזכיר לכם את תלמידי החכמים בתקופת המשנה והגמרא שהיו בעלי מקצועות כמו יוחנן הסנדלר? או הרמב"ם שהיה גם רופא?

מעבר להכנסה החודשית המשותפת שאולי מספיקה לכם עכשיו בדיוק חשוב מאד גם לחסוך כסף לכל מיני דברים לא צפויים! בכלל, לחסוך כסף בשביל העתיד והילדים זה חשוב. את כותבת שאת רוצה להיות אברכית, בדר"כ אחרי שנה גם יש ילד. את יודעת מה זה להיות בהריון? בדיקות שצריך לעשות מידי פעם שלפעמים עולים כמה עשרות-מאות שקלים, בגדי הריון, עייפות, חולשה, לקחת ימי מחלה ולא להגיע לעבודה. וציוד לתינוק, יודעת כמה זה עולה? הקניה הראשונית שעשיתי לפני שילדתי הייתה בסכום של 6,500 שקל וזה עוד אחרי שקניתי את הדברים הזולים (עגלה, חדר שינה, ביגוד לימים הראשונים). ומה עם חיתולים, מגבונים, מטרנה (למקרה ולא מצליחים להניק). ומה עם בגדים שצריך כל כמה חודשים לקנות הכל כי התינוק גדל?

כשאני הייתי בת 20 וקצת אח"כ גם, חייתי באיזה עולם דמיוני שאני אתחתן עם בחור ישיבה שישאר עד שיעור ה'/ו' ובזמן שאני סטודנטית ולא מרוויחה הרבה והוא מקבל מלגה ההורים שלי יממנו ויעזרו לי. הרי ההורים שלי אוהבים אותי ולא יתנו לי להיות רעבה, נכון? אבל למה?!? ההורים שלך עבדו מספיק קשה כדי שאחרי שתתחתני תהיי ברשות עצמך. אם את מספיק בוגרת להתחתן את אמורה להיות גם מספיק בוגרת כדי להחזיק משק בית.

למזלי יצאתי מהבועה הזאת שחייתי בה, התחתנתי בגיל 24 וחצי עם בחור בוגר ישיבת הסדר שלומד תואר. רוצה לדעת איך החיים שלנו נראים? שנה שעברה הוא עבד ב-70% משרה והרוויח בערך 4,000 שקל בחודש ואני קרעתי את עצמי וכל יום אחרי שלמדתי עד 17:00 נסעתי לעבוד שעתיים (כי זה השעות שבהם הייתי יכולה לעבוד) ובנוסף עבדתי ביום שישי 4 שעות והרווחתי בערך 500 שקל. גרנו אז בדירת שלושה חדרים בעיר שעלתה 3,200 שקל. ההורים סיכמו בוורט שבשנה הראשונה הם משלמים לנו שכר דירה כדי שנחסוך כסף ונעמיד את עצמנו על הרגליים. חשבונות של חשמל, מים, ארנונה, גז, סלולר, אינטרנט, הגיעו לאזור ה-600 שקל בחודש. קניות בסופר עוד 800 שקל. נסיעות להורים וללימודים יצא עוד כמה מאות שקלים בחודש.

מאיפה אמור להיות לנו הכסף הזה? אנחנו לא רצינו לשרוף את הכסף מהחתונה ולא את החסכונות שיש לנו כי הם שמורים לצורך הון עצמי למשכנתא. היה לנו ברור איך אנחנו רוצים לחיות ואיך אנחנו רואים את העתיד (דירה משלנו ברגע ששנינו נעבוד במשרה מלאה ויהיה לנו כסף להחזר משכנתא ולא לגור בשכירות כל החיים), והיה לנו ברור שחיים ממה שיש.

תראי, השנה הראשונה לנישואים כ"כ קשה ומורכבת שלא כדאי להוסיף לה גם לחץ כלכלי.

ברור לי שיש זוגות שמסתדרים ממלגה של אברך אבל את לא באמת יודעת מה הולך להם בחשבון הבנק. וגם אם הם יוצאים מידי פעם לבלות וקוראים לחבר לעשות בייביסיטר (אהמ ותן טל) זה לא אומר שאת הכסף לבילוי הם מוציאים מעצמם. בפעם האחרונה שיצאנו לסרט זה היה בשובר שבעלי קיבל מהעבודה, לפני זה אמא שלו קנתה לנו את הכרטיסים. פעמיים יצאנו למסעדות יקרות, מכסף שקיבלנו מאמא שלי (פעם אחת לפני החתונה ופעם שניה ביום הולדת שלי). ברוב הפעמים שרצינו לבלות הזמנו אוכל מבורגראנץ או פיצה הבייתה כי זה יותר זול ממסעדה.

כסף זה ממש לא הכל בחיים אבל היו כמה וכמה לילות שהלכתי לישון בחשש מפני העתיד.

לפני כמה חודשים עברנו לגור ביחידת דיור ביישוב כי היה לנו ברור שלבד לא נוכל לעמוד בשכירות גבוהה כזאת. ארון הבגדים שלנו בסלון כי יש לנו חדר שינה אחד ואני מעדיפה שהתינוקת שלי תישן איתי בחדר ולא במסדרון.

אני חוזרת ללימודים בעוד שבוע והקטנה מתחילה מעון. מעון עולה כסף ועד שמקבלים דרגה והנחה ממשרד הכלכלה צריך בנתיים לשלם מחיר מלא.

כל הגישה הזאת של "כולם מסתדרים אז גם אנחנו אסתדר" קצת מעצבנת אותי. איפה בגרות ואחריות כלכלית? יש הבדל בין לגור בדירת שותפים ולשלם שכירות על החלק שלך בדירה ובחשבונות ובין לשלם שכירות על כל הדירה ואת מלוא החשבונות.

אני לא מתביישת להודות שגם עכשיו, שנה וחצי אחרי שהתחתנו, ההורים של בעלי עדיין עוזרים לנו כלכלית כל חודש. אם הם לא היו מעבירים לנו כסף מזמן היינו שורפים חסכונות. לפני הלידה אמא שלי נתנה לנו מתנה בסכום של 3,000  שקל כדי לכסות חלק מהוצאות הלידה (למרות שחסכנו כסף בשביל ההוצאות האלה עוד מלפני שנכנסנו להריון והיה לנו בזמן הלידה קרוב ל-8,000 שקל שם), עכשיו קיבלנו ממנה במתנה בגדים לחורף בשביל הקטנה בשובי כמה מאות שקלים. שכחתי לציין שקיבלתי את כל בגדי החורף של אחיינית שלי? ובכל זאת זה לא מספיק וצריך לקנות. (ומה קורה כשאין אחים שיכולים להעביר בגדים?). הדבר שהכי הייתי רוצה זה לסיים כבר את הלימודים כדי שאני אתחיל לעבוד במשרה מלאה ונפסיק להיות תלויים כלכלית בהורים.

וזה טוב בעיני שפותחים את הנושאים האלה כאן ולא בפורום של נשואים כי החבר'ה הרווקים לא תמיד באים לשם לשאול שאלות. וחשוב לי שגם קוראים סמויים יקראו את הדברים האלה.

דרך אגב מתן, זה שבחור בוחר לצאת מהישיבה ולעבוד זה ממש לא אומר שהוא לא תורני! אדם יכול לחיות את התורה בכל רמ"ח איבריו ועדיין להיות איש של עבודה. להזכיר לך שגם פעם היה את השבטים שעבדו ותמכו כלכלית בלומדי התורה?

לפעמים מציגים את חיי האברכות בתור אידיאל כ"כ חשוב עד שנכנסים לזה בעיניים עצומות.

ולמי שכתב על כשרות של הבשר, ההורים שלי אוכלים כשרות רגילה וההורים של בעלי אוכלים רק בשר חלק. בעלי לא אוהב חלבי בכלל אז כדי שהוא לא יגווע ברעב אנחנו אוכלים ארוחה בשרית כל יום, אז אין מה לעשות וזה עולה יותר יקר.

בסופו של דבר כל זוג עושה את השיקולים שלו ומתנהל כלכלית לפי הבחירות שלו, אבל חשוב שתבינו שלכל בחירה יש השלכה לעתיד. חשוב לי שתצאו מהשאננות הזאת שיהיה בסדר! יש זוגות שאפילו ששניהם עובדים, עדיין כשהילדים מגיעים להתחתן אין כסף בשביל זה... וגם אם מאמינים בלב שלם שפרנסה מאת ה', אני בטוחה שעדיין יש את הלילות ללא שינה בגלל המצב בבנק.

את מחדדת היטב את הנושא הכלכלי, והוא חשוב מאוד.

הרבה מהנושאים הכלכליים הם עניין של בחירה של הזוג, כמות ההוצאות, רמת ההוצאו וסוג ההוצאות-

בחירה בדרך של לימוד תורה היא בחירה שונה מבחינת ההוצאות, המספרים שהעלית הם לא מחוייבי המציאות,

לא לכולם, נכון שיש הוצאות רבות, במיוחד בשבלב הלידות וגידול הילדים.

בעז"ה הרבה בהצלחה.

בנושא הנידון-

את מחדדת היטב את ההבדל בין העולמות שאנחנו מדברים עליהם.

אני מאמין שאתם אנשים שומרי תורה ומצוות, אבל את ההלכות של תלמוד תורה ביו"ד רפו' אתם מקיימים?

נראה לי שאת לא מכירה אותן אפילו, הרמ"א מחמיר מאוד בעניינים האלו- להלכה.

אז נכון, לא כולם נוהגים היום את הרמ"א, אבל הוא חשוב מאוד בהבנה של היחס ההלכתי לדברים.

גם הפן האמוני הוא שונה.

אבל זו בדיוק השאלה, האם התורה היא חלק מהחיים או שהיא החיים.

בשביל שהתורה תהיה החיים לפעמים צריך להקריב דברים- נכון, לא כולם יכולים ולא לכולם זה מתאים.

אבל היום, הרבה מאוד פעמים- זה ההבדל- מי שמוכן להיות בישיבה- יחיה "פחות" טוב כלכלית, פחות יחסוך,

אבל גם יקבל בית שכולו מבוסס על תורה.

העניין של חסכון הוא עניין משמעותי, אבל גם הוא, יכול למצוא את עצמו בזמנים אחרים.

השאלה היא אם את מאמינה שמה שצריך יבוא ומה שצריך ילך, אז זה חיים אחרים, ואי אפשר להגיע אליהם סתם ככה.

כסף זה לא הכול בחיים, כסף זה דבר חשוב והכרחי, אבל בכמות ובמידה הנכונים, אדם מקבל רק מה שמגיע לו,

לא יותר ולא פחות.

דווקא ההיפך אמרתי שאתם אנשים מאמינים ומקיימי תורה ומצוות.

אבל גם אמרתי שאין היכרות עם עולם התוכן של מה יש להלכה להגיד על זה, לא מתוך כפירה ח"ו, כי מעולם לא נפגשת

עם זה ככל הנראה, וגם לא חשבת שיש להלכה דעה בעניין.

אני שומע את הכאב שלך, אני שומע את הקושי. אבל את בעצמך אומרת שזה לא בגלל שהוא למד.

זה שאביך לא עבד כמעט כי הוא לא אהב את המקצוע - זו בעיה אחרת. אברך עובד, כן, לא במשרה מלאה, לרוב,

אבל עובד, מכניס ולפעמים גם לא מעט(כתיבת סת"ם למשל יכולה להכניס 3000+ במחזור חודשי)

מחויבות לבית ולרמה כלכלית שאפשר להכיל אותה(וזו מחויבות לכך שכולם יוכלו להכיל את הרמה הזו, גם הילדים) זו מחויבות

בסיסית תורנית של אדם. במצב כזה אדם לא יכול ללמוד תורה. השאלה לא הייתה על אדם שלא יכול, אלא על אדם שיכול,

רק במחיר של להמעיט בהרבה מותרות, בד"כ מדובר בשלב שלפני ילדים, כי זוג שמתחתן בישיבה הוא בד"כ זוג צעיר.

יש לך פחד מתחושה של חוסר, יש לך כאב מהמצב ואת מתכוונת לא לאפשר לעצמך להגיע לשם. בעז"ה לא תצטרכי.

אבל זה לא קשור- את זקוקה לחכונות בגלל כאב מסויים, יותר מאחרים, אז אתם צריכים לחיות אחרת.

ואני לא אמרתי שההורים יעזרו- ממש לא, אם ההורים רוצים לעזור, זכותם, אבל לא בונים על זה ולא מתייחסים לזה כאל מובן מאליו. עדיף להתפרנס בכוחות עצמך. בד"כ הורים מוכנים לעזור, אפילו שמחים, ואולי זה שווה את זה בשביל מה שמקבלים מחיים של תורה בשנים הראשונות.

ושוב- לא אמרתי כופרת ח"ו, את נשמעת צדיקה, עם התמודדות לא קלה.

ובעניין השתדלות וביטחון- סוגיות שצריך ללמוד עם מקורות, לא על גבי הפורום.

עדיין רווק, כבר עוד מעט לא, כבר נמצא בתוך הראש הכלכלי, כבר צריך לתת הסברים.

יש לי עוד הרבה מה ללמוד, בטוח, אבל יש לי גם מספרים, תפיסות כלכליות ושיטות חיים שונות משלך,

ככל הנראה.

אני אמרתי שצריך לשבת כל היום בכולל? גם הרמ"א לא כתב כך. אבל השאלה של כמה צריך לעבוד ביחס לללמוד תורה?

זו שאלה אחרת.

איפה כתבתי שלא לעבוד בכלל? לרגע לא כתבתי את זה, את מכניסה את זה לדברים שאמרתי בלי קשר. את מוזמנת להעתיק את המשפט שבו אמרתי את זה(אני מוכן להביא את אלו שבהם אמרתי שצריך לעבוד בשירשור)

תמיד זה בסדר, שאברך יעבוד, אם יש צורך, ותמיד אברך מחוייב קודם כל לפרנסת ביתו, שאלת הכמה צריך תלוי בבני

הזוג, וגם כמה מוכנים להקריב.

השאלה מאיפה יהיה היא שאלה חשובה, אבל גם זוג סטודנטים צעיר לא יהיה להם, זה לא קשור לישיבה זה קשור לזוג

צעיר. מעבר לזה- הקב"ה זן ומפרנס לכל, מאיפה יהיה? כל דבר בעיתו, נכון, זו לא הגישה שלך, אבל זה לא אומר שהיא

פסולה, לקב"ה דרכים משלו. לא אמרתי שקל להיות אברך או שזה חיים כלכליים מושלמים, אמרתי לאורך כל הזמן, יש

בזה הקרבה, הסתפקות במועט. אבל זוג צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק, לדעת מתי הוא כבר לא יכול להישאר

ללמוד וצריך לעבוד לפרנס- מיד אחרי החתונה? יכול להיות, ילד ראשון? שני? - החלטה של כל זוג.

השאלה פה היא על ערך לימוד תורה.

אני לא מסתמך על ההורים בנושא הזה(אם הם רוצים לעזור זו החלטה שלהם, הם לא חלק מהחישוב).

בנוגע לפסקה האחרונה- מסכים עם כל מילה שנכתבה.

זה שאני רואה בחיים שסובבים סביב תורה, שמגיעים מתוך תורה ערך חשוב וגדול, לא אומר שבהכרח אני פוסל את
הערכים האחרים. יש הבדל מהותי בין אברך לבין בוגר ישיבה, נכון, במיוחד בשנות הנישואין הראשונות, אבל חשוב

שלא יגיע עם פגיעה באישה, הורים, ילדים, חברים. אין סיבה לנצל\להשתמש באף אחד בשביל האידאל. כל עוד אפשר

אפשר, ברגע שאי אפשר אי אפשר.

זה כל מה שאמרתי.

ומה לעשות שיש הבדל מהותי בין הדברים, כמו שיש הבדל מהותי בין קצין בקבע אפילו לקצין במילואים, ומה לעשות

שרוב בוגרי הישיבות לא הגיעו לרמת קצונה בעניין התורה, אלא רק סיימו מסלול והם חפש"ים.

אבל אדם שהוא נושא תורה באמת, לא יוכל להרשות לעצמו לפגוע בבני ביתו על מנת ללמוד, ח"ו, זו אינה דרכה של תורה, כך קיבלתי מרבותי.

כתוב פה בפשטות, את האמת שלי, וזו אמת פשוטה-

"מי שלא מתכנן להישאר בישיבה, בד"כ רואה בתורה עוד שלב שצריך לסמן עליו וי, עוד חלק מהמערכת, מי שנשאר אחרי מעיד שהתורה מבחינתו היא יותר מעוד שלב."-

אחד המדדים להבנה כמה מהותית התורה לבחור היא הבחירה על שנות ישיבה מעבר ל"חובה". זה כל מה שזה

אומר, וכן יש הרבה בחורים שהתורה היא עוד חלק מהחיים שלהם, אבל היא לא העיקר, זו בחירה שלהם, היא לא מספיק

חשובה כדי להישאר עוד שנה, זה מדד מסויים שאמין באחוזים גבוהים. זה הכל.

במידה והבחור מתכנן מראש לא להישאר בישיבה(עוד לפני שהוא יוצא) זה מעיד על כמה חשובה התורה בעיניו.

לא אמרתי שכל בחור שעוזב בסוף ההסדר הוא כזה, אבל לרוב כן.

"ובקצרה: לטעמי- רוב בחורי הישיבות היום(ופגשתי מספיק) הם לא יותר ממסורתיים, המסורת שלהם כוללת הרבה יותר ממה שאנחנו מכנים "מסורתיים" אבל נקודת קיום המצוות שלהם היא כי "ככה", מעטים האנשים שמבצעים מהפך אמיתי של חיים לאור ה' ודרכו, השאלה היא האם את רוצה בחור שרוצה לחיות על פי ה'(וזה יבנה לכם בית טהור וקדוש) או בחור שמקיים מצוות, שזה כבר לא מעיד הרבה על איזה בית יהיה לכם."

לצערי הרב, זאת מציאות. הרבה בחורים אומרים את זה בפה מלא. כן, רוב ה"דתיים" לא מקיימים תורה ומצוות מתוך

אמונה מעמיקה ובדיקה וחקירה של יסודות האמונה שלהם- גם לא בחורי ישיבה. בד"כ בחור שבוחר להישאר בישיבה

מעיד על עצמו שהתורה חשובה לו מספיק בשביל להמשיך ללמוד למרות שהוא לא חייב.

אין מנוס מהעובדה שמי שלא עושה ספורט לא יכנס לכושר, ומי שנמצא בנבחרת יהיה בכושר גבוה יותר וברמת יכולת

גבוה יותר, כמו שברור שמי שבגדוד ובמי שבסיירת לא נמצאים באותו מקום באופן מהותי. כך גם בחיי תורה, וקדושה,

יש הבדל בין חפ"ש לסיירת. אי אפשר להתחמק מזה. והרבה בחורים לא מעוניים בכלל להיות בסיירת של עולם

התורה(לא מבחינת שנים דווקא)- וזה משפיע על הבית ועל ההתנהלות שלו.

אין מנוס מלהבין שגם כאן- מי שלא נמצא בנבחרת\סיירת יהיה פחות, בהכרח, אין לו את ההדרכה ואת הזמן להשקיע.

גם לא דיברתי על אברך דווקא אלא על תיכנון להישאר בישיבה- גם כרווק.

גם כתבתי:

" היסודות של הבית הם השנים הראשונות...

השלב במרכזי של בניית הזוגיות שלכם, יתרחש מתוך עולם של תורה, ואח"כ כבר תוכלו לבחור את החיים שלכם

יותר." - נראה לי מאוד ברור שלא מדובר פה על כל החיים

"כמובן שמי שאינו יכול להישאר אך רוצה זה דבר אחר. אבל זה כבר מקרים מאוד מאוד פרטיים של מצבים מאוד

קשים. כמעט כולם יכולים להישאר בשנה הראשונה לפחות בישיבה."

"לא אמרתי שכל מי שהוא לא אברך התורה לא מהותית לו אבל זה מדד טוב מאוד לכמה מהותית "

"מחויבות לבית ולרמה כלכלית שאפשר להכיל אותה(וזו מחויבות לכך שכולם יוכלו להכיל את הרמה הזו, גם הילדים) זו

מחויבות בסיסית תורנית של אדם."

"בשביל שהתורה תהיה החיים לפעמים צריך להקריב דברים- נכון, לא כולם יכולים ולא לכולם זה מתאים."

"עדיף להתפרנס בכוחות עצמך."

למה אני לא עקבי?

אין מספיק תורה אף פעם, אין מספיק זמן משפחתי אף פעם, אין מספיק א"י אף פעם.

לכן מספיק לא שייך לפה.

אני אומר שההישארות אחרי שיעור ה'(מעבר לזה שכל שניה היא משמעותית בלימוד ומשנה) מעידה על הנשאר,

לרוב זה לא נוח וקל להישאר שיעור ו', מעטים מאוד האנשים שעושים את זה. לרוב הרבה יותר קל ונוח לצאת ללמוד,

נוח חברתית, משפחתית, כלכלית. מעטים מאוד החבר'ה שנשארים אחרי שיעור ה', רק כי נוח להם. הם יכולים באותה

מידה להיות בבית ולנוח, הם לא חייבים ללכת ללמוד. זה לא ישיבה או לימודי תואר.

האם יש שלב שבו לאדם מספיק? לא, אין אף פעם מספיק תורה לאדם. אם היית לומדת מה הערך של תורה, היית

מבינה את זה. אבל- כמו כל אידאל, יש לו גבולות בירידה למציאות. זה לא אומר שלאדם יהיה מספיק תורה, זה

אומר שהוא כבר צריך להמשיך עם מה שיש, ולהמשיך להתקדם כמה שאפשר בחוץ, אבל יהיה הבדל משמעותי.

מי שנמצא בישיבה רק כדי להעביר את הזמן בכלל לא נמצא בישיבה מאמצע שיעור ה' בערך, ומי שעושה טובה ונשאר

עד הסוף בורח מהר מאוד, אני לא יודע כמה את מכירה את החבר'ה בשיעורים האלה, אבל חלק ניכר מתוכם רק

מחכה שיגמר השל"ת כדי ללכת הביתה בלי נקיפות מצפון. אז הטענה של חבר'ה שנישארים כי הם לא סגורים על

עצמם היא לא נכונה כמעט לאף בחור.

אני לא סותר את עצמי, כי אני לא מגדיר אף אחד, אני אומר דברים פשוטים-

לבנות בית מתוך לימוד תורה, אווירה של תורה והדרכה חיה של תורה, זה אחרת כמו שלהיות שחקן כדורסל

בנבחרת מתוך אימונים יומיים, אווירה תחרותית והדרכה של מאמנים זה אחרת ממי שמשחק כדורסל בלי זה.

מי שבוחר להשקיע במשהו מעבר למה שחייבים, מעיד שזה חשוב לו- הכי פשוט שיש. יש אפשרויות אחרות,

כן, לרוב, המוחלט של המקרים, זו דרך טובה לדעת מה חשוב לאנשים.

מי שהולך אחרי שיעור ה' ללמוד מקצוע או לעבוד - אם אין לו הכרח(הוא נשוי ואין כסף, יש תוכנית מקצועית

שנפתחת עכשיו וזו הזדמנות שהוא יפספס וכו', אם הוא לא ילך עכשיו הוא לא יוכל לעשות את זה אח"כ וכו')

מעיד שהתורה לא כל-כך חשובה לו, בסופו של דבר, יותר חשוב לו כסף\תואר\מקצוע\לחץ חברתי אחרת, אם הוא

רוצה להישאר, מה מונע ממנו? זה מעיד איפה הלב שלו נמצא.

וכן- כל שנה של לימוד תורה מוסיפה לבניין האמונה, התורה וקיום המצוות של אדם, כמו שכל שנה של

נגינה\כדורסל\מחשבים\כל דבר משפיעה, וכן יש רף בסיס מסויים, שאנשים לא עוברים אותו לצערנו,

כל יהודי מצווה להיות ת"ח, רוב האנשים היום אינם ת"ח. בפולין אפשר היה לדבר עם המוכר במכולת על מסכת

זבחים, ועם החלבן על הלכות נדרים בטוש"ע, היום אם אנשים מגיעים לדף יומי בבית כנסת צריך למחוא להם כפיים.

הסיבה העיקרית היא שאנשים מתייחסים לתורה לא כמרכז החיים, שערך התורה לא מבורר אצלם. אין שום בעיה

לפרנס אחרי שערך התורה מבורר, אבל הוא לא, וב99% ישיבות ההסדר לא יוצרות אנשים כאלו אחרי החובה,

רק מי שנשאר אחרי יכול להרגיש לימוד שאינו מחוייב וזה הבדל משמעותי באיכות וחווית הלימוד, ובהשפעה של

הלימוד על החיים ורק אחרי כמה שנים כאלו, אפשר לברר באמת מה ערך התורה לעומק. בד"כ מי שנשאר אחרי

עדיין לא בשלב הזה, אבל הוא כבר יותר קרוב לזה, וזה שהוא נשאר מוכיח

זה לא אומר שכל מי שעוזב את הישיבה לא בסדר, אבל הוא בהחלט מפסיק להתקדם באותה צרה וכמות.

מה שאני אומר זה שמי שמקיים מצוות בלי לברר את נושא האמונה לעומק ולעבור תהליך נפשי שמברר את ערך

התורה והמצוות- למעשה, מקיים מצוות כי ככה הוא רגיל, הוא לא אדם של תורה, הוא דתי רגיל ונחמד, וזה הבדל

משמעותי.

גם אותי חינכו לכך. ולאורך כל מה שאמרתי לא אמרתי לרגע שיש בעיה עם זה.

מסכים לגמרי, צריך לשלב תורה ועבודה, אבל שילוב כזה מגיע רק אחרי שיודעים מה זה תורה.

אדם צריך ללמוד הרבה זמן וברצינות בשביל זה, והיום לצערי לא כולם שם(בלשון המעטה)

אמרתי כבר שלא כל החיים יש את הפריווילגיה הזו. והבאתי את זה מקודם.

ואני פוגש את כל אותם אנשים שאין להם תורה בחיים, או שהיא לא מהותית בחיים שלהם, אז, מה עדיף, פחות

מאה שקל או פחות חיי תורה?

לא נכון. היו הרבה שהיו להם מקצועות, לא לכולם, כבר מאז הגאונים ישנה גזירה שהציבור ישלם ללומדי התורה.

יש אפילו שכתבו שאסור ללומד תורה לפרנס את עצמו ולא להשתמש בציבור.

אני לא שופט, אלא נותן אינדקציה. פשוטה וקלה, שיכולה לעזור.

אני לא יותר טוב מאף אחד. אני אני, עם כל היתרונות והחסרונות.

זה כל מה שאמרתי- זו אינדקציה, לפעמים היא טועה, לרוב היא מדוייקת, בחתך של מאות בחורים,

את מתווכחת איתי על דברים שאני לא אומר ועל גישות שאני לא מייצג.

עלייך.

מצד שני דעי כמו שכתבו למעלה, בעל שלומד בישיבה לפחות בשנתיים-שלוש הראשונות (ולפחות בשנה הראשונה לפחות, שעדיין אין ילד אחד אפילו - ההוצאות יחסית עוד קטנות..בטח כאשר הבעל אוכל את רוב הארוחות שלו בישיבה, וגם האישה סטודנטית ככה שקונים מעט מאוד אוכל ליומיום..) - זה יכול לתת לכל הבית נופך אחר ולחזק את הבית מבחינה תורנית לעילא ולעילא.

אני ממש לא אומר שאם מתחתנים אחרי ישיבה (או אפילו בלי ישיבה בכלל) זה בהכרח אומר שהבית יהיה פחות תורני - ממש לא! דוד שלי למד רק במכינה, ואחרי הצבא הלך לאוניברסיטה, התחתן בתור סטודנט, ובכל זאת הבית שלו תורני לעילא ולעילא יותר מהרבה מאוד בתים שאני מכיר אישית (אפילו מחשב אין להם בבית, אני בכלל לא מדבר על אינטרנט... והילד הגדול כבר בגיל 10... מסתבר שהם יכולים לחיות ולגדול נהדר גם בלי מחשבים. תכל'ס? קנאה...)

ותדעי שכאשר רוצים ללכת על משהו - אז מוצאים את הדרך. את עובדת עוד מהצד, מגייסת תחביבים/כשרונות עבר (את יודעת לסרוג? תסרגי כיפות/צעיפים בדרך כל יום למכללה ותמכרי... את יודעת לאפות עוגות טוב? תאפי בימי חמישי, ותמכרי ביישוב/שכונה שלך, עם פרסום מקדים בוואצאפ/לוחות מודעות... את יודעת טוב ללמד אחרים? תעשי שיעורים פרטיים בערבים לתלמידי/ות תיכון/יסודי...ועוד ועוד, בלי סוף...תנצלי את מאגר הכישורים שצברת במשך 20+ שנותייך, כדי לעשות כסף מהצד...זה ממש לא בושה וכנ"ל הבעל...).

ותחשבי על זה - אם לא תתחתני עם בעל בישיבה מאוד הגיוני שהוא לפחות יהיה סטודנט (אלא אם את מחפשת מישהו בגיל 25 ומעלה..בהנחה שעד גיל 21 נמצאים בצבא אם לא ישיבה, אז כדי לגמור תואר ראשון ולהתחיל לעבוד מסודר צריך עוד 4 שנים לפחות...)- וההבדל בין סטודנט לבין אברך הוא לא משמעותי במיוחד...גם אברך כמו סטודנט יכול לעבוד מהצד, ואולי אפילו יותר מזה - אברך אם הוא בישיבת הסדר, הוא נמצא במעמד שנקרא "של"ת" (שירות ללא תשלום. המעמד בו נמצא כל תלמיד ישיבת הסדר בשנים שהוא לא בצבא אבל כן "מחוייל" - וזה נותן הטבות שונות...) ובמעמד כזה, אם אתה אברך ואשתך לומדת, אתה יכול להיות בהחלט זכאי לסיוע בשכר דירה, ולתשמ"ש (תשלומי משפחות) - ומהיכרות עם אברכים רבים זה בהחלט מאוד משמעותי לזוג צעיר... אם כבר להיות אברך בישיבה אז להיות אברך תשמ"ש

בצהריים ואז בעצם מבשלים רק ארוחת ערב, אם בכלל מבשלים - ארוחה אחת ביום זה לא סוף העולם (בטח אם בשבתות, ולפחות בחלקן, הולכים להורים...)

כשאנחנו היינו סטודנט ואברכית הוצאנו במקסימום 600 שח לחודש בסופר... מה כבר צריך?

עבודה מהצד: עובדים בימי שישי, עובדים בערב- ערב אחד בשבוע זה לא נורא. עובדים בהפסקת צהריים. בעלי למשל ניקה בית כנסת, היה הולך בחמישי בערב 3 שעות בערך וקיבל 720 שח לחודש, שזה סכום משמעותי מאוד לזוג.

בימי שישי. בלילות (קצת קיצוני אבל גם אפשרי...). ממש חז וחלילה לא לשקר ולגנוב... הכל מסודר ומתואם, כמובן... אני מכיר רבים רבים כאלו.

ומפגש יומי: יהיה, בטח שיהיה. לא רק טלפוני אלא גם בפועל בערב יושבים, אוכלים יחד, מדברים, וכו'...

אברך מקבל כסף על לימוד מ8-6 בערך, חמישה ימים בשבוע, בערך 50 ש"ש של לימוד(זה מה שחותמים מול הצבא ומשרד

הדתות) עשר שעות ביום- אחרי זה הוא חופשי. מעבר לעובדה שהוא לא חייב להיות אברך שלם, אלא אברך סדר בוקר

ולקבל מלגה רק על זה- יש כוללי בוקר, צהריים וערב. בישיבות נוהג שאברכים לומדים עד 6(סוף סדר צהרים) וממש לא

צריכים סדר ערב. חלקם מחליפים בין ערב לצהרים כדי לעבוד מדי פעם, או משלימים שעות בערב במקום בבוקר בשל עבודה.

הפרנסה שלו היא גם המלגה, אבל ממש לא רק, ואין אף אחד שמצפה זאת ממנוץ

משהו כאן מרגיש לי לא טוב עם כל הדיון הזה.

אני מרגיש שהדיון פה סובב סביב השאלה  "עד כמה זה נורמלי לתת לבעל ללמוד תורה על חשבון ההכנסה החודשית"

תגידו לי אתם.

איך יצמחו לנו תלמידי חכמים וגדולי דור אם הדיון יהיה על גבינה לבנה במקום קוטג'?!

ברור שהמצב האידאלי הוא שהמדינה מתקצבת את לומדי התורה בלפחות חצי ממה שהיא מתקצבת קצינים בצה"ל. אבל לצערנו זאת עדיין לא המציאות. 

לומדי תורה ותלמידי חכמים הם צורך קיומי לעולם בכלל ולעם ישראל בפרט. במיוחד בדורנו שהשיממון הרוחני גדול כל כך ויש כל כך הרב שממות להפריח בתחום הזה.

אני מסכים לחלוטין שזה מצריך מסירות נפש גדולה מאד מצד האישה, וזה אכן מצריך גבורה גדולה מאד מצדה.

יותר מזה, היא חייבת לדעת למה היא נכנסת. אבל רק ככה יצמחו תלמידי חכמים, אין מה לעשות. מי שיכולה לעשות את זה, לתרום לתחיית הקודש של עם ישראל, הכי טוב שיש.

אני אתן בתור דוגמא את ראש הישיבה שלנו, את השם שלו אני אשמור עלום כרגע. הוא היה אברך בישיבת מרכז הרב וגם אשתו היתה צריכה לעמוד במשך שנים לעמוד במצבים לא קלים. אבל בסוף צמח לנו תלמיד חכם בסדר גודל לאומי שייסד ישיבה גדולה וחזקה וגרעין תורני מהגדולים בארץ. יש ימים שהוא נותן שיעורים בשש(!!) ישיבות שונות באותו יום. ו,נכון. כולנו מלאי הערצה לא רק לרב, אלא גם לרבנית שנתנה לו לצמוח ככה.

בכלל לא דיברתי עדיין על האופי של הבית ושל הזוגיות, בכ"מ אני חושב שצריך אינטליגנציה מינימאלית כדי להבין שאיכות חיים זה לא רק דברים שקונים במכולת. 

"היא חייבת לדעת למה היא נכנסת."

התחתנו כשבעלי היה בשיעור ה'. היום הוא שיעור ח ועדיין בישיבה.

יש משהו נפלא לחיות בקהילה ישיבתית, עם תפילות מדהימות, רבנים זמינים, וכמובן יש את ערך לימוד התורה בפני עצמו. אין לך מושג כמה זה נותן לבית... זה מכניס נחת, ממש החיים הטובים

לגבי איך מסתדרים כלכלית, זה ממש תלוי במה הבחורה עושה.

אם היא עובדת - פתרנו את הבעיה. זוג צעיר יכול להתפרנס ממשכורת אחת בנחת ממש. מקסימום לא קונים רכב...

אם היא לא עובדת (כמונו בתחילת דרכנו), יש שתי אפשרויות:

א. להוריד פרופיל בלימודים ולמצוא עבודה חלקית. זה, בשילוב עם מלגה מהישיבה ועבודה צדדית (ניקיון, שיעורים פרטיים) של הבחור יכולים להכניס סכום סביר לכלכלת בית של זוג צעיר.

ב. עזרה מההורים. אני אישית חושבת שאם ההורים יכולים ורוצים לתת - אין סיבה שלא לקחת. נכון, זה פחות נחמד, אבל אם זה רק זמני עד שהאישה תסיים ללמוד ותוכל לעבוד- זה נראה לי נורמלי ותקין.

ותמיד תמיד כדאי להצטמצם. מישהי פה כתבה שהם כזוג צעיר גרו בדירת 3 חדרים בעלות חודשית של 3200 שח. אז הרשו לי לשאול: למה? למה זוג צעיר צריך דירת 3 חדרים?

אנחנו היום, עם ילד, גרים בדירת 2 חדרים וסבבה לנו עם זה. זה חיסכון משמעותי בהוצאות, וכזוג זה פשוט לא נצרך.

אז כן. אפשר ורצוי להצטמצם- וזה נכון לכל שלב בחיים. לצאת מהבועה הצרכנית ולשאול את עצמנו: אנחנו באמת צריכים או שזה פינוק מיותר?

נקודה נוספת, לגבי ילדים: זוג שלא מתפרנס וחושב להביא ילדים- שיחשוב פעמיים.

זהו בינתיים, בהצלחה!

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

שתדע להבין, להכיל, לקבל, וכו' אותך!

באחריותך ליידע, להסביר, לתווך את עולמך הפנימי כלפיי חוץ.

ובעניין שלה ובכן זו היא כרגע וזה הטוב שהיא מביאה, אתה כאן כדי לבחון אם יש פוטנציאל בבסיס שיתאים לך. זו מי שהיא לפחות כרגע.

לוקח הרבה זמן לשנות דפוס התנהגות אבל אופי נשאר.

נכון שבעבודה זוגית משותפת יתכן ויעשו תזוזות קלות כדי לבוא יותר לקראת הצד השני אבל לפעמים יש נפילות, יש הליכה אחורה, שתיים קדימה ולכן עיקר העבודה היא פנימית על עצמך.

בודאי שיש ציפייה ביחס לסביבה. וכן, אני גם מצפה להכלה מסויימת.

נניח, סביבת עבודה, יש ציפייה שהיא תהיה נעימה וכו'.

וכן, אני שמח ששיתפתי אותה בכאב שלי ונתתי לה את ההזמנות להכיל את הכאב הזה.

זה שהיא היא לא לקחה את ההזדמנות הזאת בתי ידיים - זה עניין שלה עם עצמה.

אני יודע שעשיתי את שלי, ולא בחרתי להשאר לבד עם הכאב.

באמת חשוב מאוד לתווך את העולם הפנימי לסביבה ובהחלט זה משהו שמורגש בסיפור הנ"ל.

לא ציפיתי לרגע שנתחיל לעשות עבודה זוגית.

כן ציפיתי שאם היא מדברת איתי, אז היא תהיה איתי. ואם היא פגעה בי שתבקש סליחה, ואם היא מבקשת סליחה אז שתבקש סליחה בכנות ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.

מאמין בה, וברגע שהבנתי שלא יצא מזה משהו וסתם התבחבשנו, אז באמת חתכתי את השיחה והבאתי לסיומה.

אבל אני לא חושב שנכון להציף באופן יזום קשיים בשלב מוקדם כ"כ. מה אתה מתרפס בפני כל אחת שהרגע פגשת? שמור כל המקום שלך קצת. זו לא גאווה. זו הערכה עצמית מבורכת. זו שמירה על עצמך.

מבין אותך (נראה לי. לפחות מתיימר). אבל יש בני אדם (גברים ונשים) שיהיה להם קושי להכיל פתיחות כזו, קצת התרפסות, בשלב ככ מוקדם. כאילו, 'למה אתה אומר לי את זה? מה אני בשבילך?, וזה מרתיע ומבלבל, ומובן שזה יכול גם להביא לתגובה לא נעימה או חסרת טאקט.

על עצם זה שהיא לא לגמרי איתך, זה מאד מתסכל. נסה לחשוב. האם היא ידעה מראש שהיא תהיה ככה או שהיא תכננה להצליח להתרכז בפגישה ופשוט לא הצליחה? היית מעדיף שבאמצע דייט היא תגיד לך 'שמע, אני לא מרוכזת, נמשיך מחר בטלפון'? נשמע לי שהיא ניסתה לכבד ופשוט לא הצליחה.

וכן. היא מתנסחת ממש גרוע.

להיפך, נותן לה הזדמנות להחזיר לה את הכבוד שלה.

וזה לא היה זה. היא לא היתה מבולבלת בגלל הפתיחות, היא התחילה לכעוס עלי בגלל שאני מבקר אותה.

ממש לא אכפת לי אם היא שלי או לא.

אכפת לי שיתייחסו אלי כמו לבנאדם.

ואם אני מאמין שהיא אדם טוב, אני גם יגיד שכואב לי. זה לא בושה.

אני לא חושב שיש כאן ממש דבר "נכון" או "לא נכון".

זה נשמע שהמצב שלה בכללי עכשיו הוא בעייתי וזה דבר שאף פעם לא קל להודות בו. עצם זה שהיא בכלל "חשפה" את זה הוא דבר שיש מי שיראה בו מעשה גבורה מבחינה נפשית. זה כמו לבקש סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה.

מצד שני אני בהחלט גם מבין אותך כי אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות.

היא ניצלה מדייט ממני. לכן היא העדיפה לחסוך לעצמה דייט שלם מאשר שיחת אי נעימות.

יכול להיות מאוד שהיא צדקה ביחס לכך. אבל מה הקשר לגבורה?

לה לא נעים בגלל שהיא חזלשה אותי פעמיים. תחושה מאוד בריאה ריגשית. בעניין הזה אני לגמרי מפרגן לה. זאת תחושה בריאה לחלוטין.

אממה חוסר נעימות זאת תחושה *אישית*, כאשר אדם חש חוסר נעימות ומתייחס לכך, הוא לא בהכרח מתייחס גם לזולת. להיפך הרבה פעמים הוא נשאר בחוסר הנעימות האישית שלו ולא מתייחס להשלכות של הזולת ביחס לדיבור או למעשים שלו.

בעיני, יש כאן "נכון" ו"לא נכון".

מתי שבנאדם בוחר להתנצל הוא לא צריך להצדיק את עצמו.

ואם ההתנצלות היא "פורמלית" בלבד, שלא יתנצל בכלל.

אלא שאני מבין.

התכוונתי לגמרי למה שכתבתי: "אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות."

אך בהחלט ייתכן שגם לא הבנתי את הסיטואציה שתיארת.

רק לא הבנתי מה הגבורה שהיתה לה.

אדרבה, אם יאורו עיני, מודה שאתבייש בכך, אבל אשמח לזהות עוד נקודה טובה שלא ראיתי.

היא יכלה למצוא תירוץ אחר לנפנף או פשוט להשאיר את זה סתום (זה לא אתה זה אני, אבל ברור שהסאבטקסט הוא שזה אתה), אבל הודתה בפועל שכל החיים שלה עכשיו זה "חצי קלאצ'" וזה למעשה אומר דבר רע עליה (לפחות באופן זמני). הרי זה אומר שהיא בזבזה לך את הזמן, בזבזה לך כוחות, בזבזה לך תקווה וכו'. לכן אמרתי שזה כמו לומר סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה - כי בפועל מה שהיא אמרה, לכאורה, זה שאתה לגמרי צודק.

מה שקרה אחר כך זה שהיא כנראה נכנסה למגננה בעקבות החשיפה הזו.

יכול להיות שאני קצת מחלטר כאן פסיכולוגיה בגרוש, ולכן אני אומר את זה בזהירות, ומבקש להדגיש את זה. אני לא יודע מה הייתי מרגיש בעצמי אם הייתי בנעליים שלך.

אני רק מנסה להציע מבט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן".

אבל זה גם לא הסיפור.

אני מעריך אותה בתור בנאדם והיא ממש לא חרטטנית.

הבעיה שלי זה לא שהיא בזבזה לי כוחות.

ההערה שאמרתי לה היתה מאוד נקודתית - בשיחת טלפון אחרי הפגישה הרגשתי שהיא לא היתה איתי.

ושוב, היא אמרה שזה בסדר גמור מבחינתה. ויודע מה, אולי קצת קטנוני, אבל הייתי מצפה לטיפה יותר אמפתיה למי שבאה בעמדה לבקש סליחה.

יש נשים שממש קשה להן לקחת אחריות. הן מערבבות בין מה שהן מרגישות לבין מה שקרה בפועל, ולכן כל ביקורת מרגישה להן כמו התקפה. זה לא בהכרח מגיע מרוע, אלא הרבה פעמים מבלבול, מחוסר בגרות ומקושי להסתכל על עצמן מבחוץ..

היתה צריכה להתחיל עם אני ממש מצטערת אתה צודק זה לא בסדר

ואז להסביר מה הוביל אותה לזה

אולי תתנחם בזה שהיא בתקופה לא פשוטה וזה לא אישי אליך בכלל.

ולגבי התוכן, אנסה לסדר את המחשבות שלי כי עולים מחשבות על זה

לדעתי, היא ניסתה להתנצל ולומר שזה לא אישי מולך אלא שהיא מתקשה כעת לעשות דברים.

עם זאת, היה ראוי שאם זה המצב אצלה שלא תתחיל לצאת עם אנשים כי אין לה את הפניות הנפשית להשקיע בבן אדם.

הפוך ..היא ניסתה להגיד שהיא לא בסדר=

כן, אני לא מאה, אני חצי קלאץ' ובגלל זה יצא ככה. כלומר שומע אני ממש לא במיטבי עוברים עליי הרבה דברים.

תראה, יכולת גם להגיד לה בחצי הומור את יכולה גם לקחת קצת אחריות, זה בסדר (:

לפעמים זו הבעיה, שגברים אומרים כן כן נכון את צודקת, כשבפועל הם בכלל לא מרגישים ככה. בעיניי עדיף להגיד בעדינות את מה שאתה באמת חושב מאשר להסכים רק כדי להכיל ולצאת גבר נעים.

ואגב, אני מראש לא הייתי מכילה הכול.

בחור ביטל לי דייט אחרי שבפעם הראשונה הוא כבר דחה. הוא התחיל לתת לי שלל תירוצים וזה פשוט הצחיק אותי.

וממש צחקתי

הוא שאל אותי למה את צוחקת?

אמרתי לו, לי זה פחות שייך כל זה ואני לא רגילה ליחס כזה..

אמרתי לה שהיא מצדיקה את עצמה והיא הסכימה שהיא מצדיקה את עצמה והתחילה לכעוס עלי בכך שאני מאשים אותה :/

@ארץ השוקולד

את זה קצת בתקיפות?

או שהיה שם טון חברי

סמכי עלי שהייתי הכי עדין ביחס לסיטואציה שבחורה מבטלת לי דייט יום לפני פעם שנייה.

כמו שכתבתי, אמרתי לה לפני - אני הכי מבין אותך בעולם וזה הכי יכול לקרות.

אז רציתי שטיפה תהיה שותפה לכאב שלי, היא לא רצתה - חבל.

לא נעים בכלל.

זה שהיא בתקופה מורכבת (אולי זה מה שגורם לחצי קלאצ)

בכל פגישה שמבטלים ראוי להתנצל בצורה מכבדת, בטח בדייט.

בעיני הביטול עצמו נותן רושם לא מאוד מכבד ורגיש, בעיקר בגלל שזה פעמיים ובלי התנצלות והבעת רגישות.

מצד שני התירוץ שלה שהיא חצי קלאצ' לא נשמע לי מעליב במיוחד. זה אולי סתם אינסטינקט בסיסי להתגונן. היא מרגישה שהיא הייתה קצת לא בסדר, אבל זה לא היה מכוון אלא שהיא עצמה קצת חסרת שליטה במה שקורה לה.

יכול להיות שבדייטים יש קצת שחיקה של היחס האנושי,

אבל עדיין באופן כללי רגישות והתחשבות בבני אדם שיש לנו אינטרקציה איתם זה נשמע כמו ציפיות סבירות לחלוטין.

מעליב שאין ביטוי של לקיחת אחריות. זה התלבש אצלי על הנסיון האינסטינקטיבי להתגונן.

אממה, אני הצדקתי אותה בעצמי ולכן ציפיתי שתהיה פנויה להבעת רגשות.

אולי אם הייתי מבקש את זה בצורה אחרת, אולי היא היתה יכולה לשחרר משהו.

ההתנגדות לי לביטוי האינסטנקיביטי שלה סתם יצר אווירה איכסה.

זה מרגיש לי יותר מורכב מזה

מרגיש שהיא רגישה ואולי גם נפגעה מהאמירה של החצי קלאצ'. לכן ענתה קצת כמו בציניות כזאת כמו להדוף כמו הגנה כלפי חוץ. יש מצב שהיא באמת בתקופה כזאת ואתה שמת לב לזה והנכחת את זה, ובאת בטוב, ברצון להכיר אז מצד אחד זה לא היה לך נעים בצדק זה באמת לא כיף..

ייתכן שהיא באה אחרת, ואז היא נבהלה שהיא לא באמת פנויה, ואז היא ניסתה כזה לשחרר, אבל באמת יש כאן אותך מולה וזה באמת פוגע להיות זה שנזרק שוב ושוב במיוחד שאתה בא בטוב.

מצד שני, גם לא היה מקום לתחושה שהיא היתה בה, ולך תדע למה מה עובר עליה.. אני בטוחה שזה לא קשור אליך אלא דברים שלה ולפעמים קשה לעשות הפרדה והכל נצבע בצבע כזה של באסה... ואני חושבת שזה העיקר שזה לא קשור אליך אלא למצב שלה

ויש מצב שהיא מתבאסת על עצמה שהיא פנתה אליך פעם שניה ואז בכלל מבטלת כמו נראית לא רצינית ואם באמת עוד דברים לא הולכים לה, אז גם תוספת לבאסה..

זה ניתוח וספקולציה אין לי מושג אם קראתי טוב את הסיטואציה וכן היה חלק קטן שלא בטוחה שהבנתי אז השלמתי לפי הבנתי

השאלה שעולה אצלי היא איפה באמת נקודת הפגיעה, מה הכי הפריע לך במה שהיא עשתה

כי בקריאה שלי את דבריך זה לא לגמרי הצלחתי לדייק

שהתנצלה ללא להביע הזדהות או חרטה כלשהי

לפעמים זה מאוד מאיים עלינו. אולי זה העניין כאן.

ועוד דבר; כתבתי קודם שאם היא חשה כך שלא תיפגש בכלל,

אבל במחשבה שנייה, זה לא מדוייק. כי זה כנראה גם "אני

רוצה" וגם "אני חוששת/לא חשה בשלה/ לא מסתדרת עם

הרצונות , התקוות, והחששות שלי...

בלבול כזה.

אולי באמת הנכון כאן, כמו בכל מקרה, לנסות להבין

את הצד השני, לשים קצת את עצמי והכבוד שלי, בצד....

מסכנה אם היא מגיבה ונוהגת כך....

לא קל ללמד זכות. במיוחד אם אנו פגיעים, רגישים...

בזוגיות ובכלל בחיים לא כדאי להתקע על עניינים פעוטים כאלה, אלה דברים שקורים והרבה, עדיף לשחרר, בעיקר בשביל עצמך.

בכלל, אדם במצב של חצי קלאץ לא תמיד מסוגל לצאת מעצמו, לשים לב לפגיעה ולהתנצל

אשתדל לקחת אותה למקום שיותר מדוייק עבורי בהקשר הנוכחי.

יכול להיות שהחצי קלאצ' שקיבלת זה ה100% שהיה יכולה לתת כרגע.

יכול להיות שהיא נפגעה שאמרת את זה.

אתה צודק מנקודת המבט שלך אבל זאת אף פעם לא נקודת המבט היחידה.

לכן, לעבור הלאה, לא לצפות למערכות יחסים מושלמות ומתוקנות עם כל האנשים סביבך, אתה תתאכזב המון אם תמשיך ככה.

תשקיע יחס, פגיעות ותיקון במערכות יחסים שקרובות אליך באמת.

להדפיס את התגובה שלך ולתלות אותה על הקיר או בכל מקום בולט אחר.

בכל העניינים שציינת. כל כך נכון!

אתה נשמע כאדם בוגר, אנושי, רגיש.

הכי טבעי זה להיפגע; אם את במצב כזה עכשיו, אנא, אל תלכי

לפגישות ותבזבזי את זמנו סבלנותו, לבו, של האדם השני.

מאחלת לך המון בשורות טובות במהרה במהרה.

שנה טובה!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!

לק"י

אני אף פעם לא הייתי נפגשת עם חברות יותר מידי.

אבל גם כשכן, נשמע לי מוזר להביא עוד חברים בלי לשאול קודם אם מתאים.

כך שלא זוכרת שעשו לי את זה.

מה שכן, יש דברים שכנראה מקובלים מאוד אצל אנשים מסויימים, ולכן אולי להם זה נראה מוזר שלך זה מפריע.

מציעה להגיד מראש בפעם הבאה, שאם רוצים להביא עוד חברים, שישאלו אותך לפני.

כי אני עושה את זה מלא אבל צריך טאקט לדעת מתי להכניס

לק"י

אלא אם כן, את יודעת מראש שזה בסדר מצד החברות שלך.

וגם יש הבדל בעיני, אם קבעתן כמה ביחד להפגש, ונוספה עוד אחת. לבין אם קבעת מראש רק עם חברה אחת....

כי הן מכירות ואני מפחדת לפגוע במישהי שלא אזמין אותה

מציעים להזמין עוד אנשים או כיף לא בא שיחות חופרות אחד על אחד. או להנות ביחד כדי לא לחפור אחד על אחד.

שזה מובן לי..

כך או כך מבקשת כנות ופתיחות

כלומר מופעלת וצריכה להיפגש 1/1 ?

אישה רגישה = צריכה להפגש אחד על אחד עם חברה?

מהי אישה מופעלת?

אני מנסה להבין את המנגנון הבסיסי לפני שאני עונה יותר ברצינות.

אם את אישה שהרבה אנשים "מפעילים" אותה (בגוף, אין לי איך לתאר את זה - תחושה כזו של הצפה), אז פשוט לא שייך להזמין עוד מישהי בלי לידע אותך. אין לך קיבולת לזה.

בעיני אנשים אחרים ארוע עם 2 אנשים, 3 אנשים או עם חמישה אנשים זה סבבה וזורם ויהיה כיף. בעיני אנשים רגישים - לא. זה דורש התייחסות אחרת.

בפוסט שלי.

אם אני קובעת להפגש עם חברה מבחינתי קבעתי רק איתה ולא עם חבורה של אנשים נוספים. אני רוצה להנות מהשיחות איתה, מחוויות שלנו המשותפות. אם הייתי רוצה להנות עם עוד בנות הייתי קובעת איתן.

ולגביי ההצפה מבינה למה התכוונת, אני לא כזאת.

כי כתבת להזרים אנרגיה חדשה.

כלומר את להרגשתך צריכה לייצר אנרגיה וזה לא הוגן כי באת עם 5w להנות ולא להפעיל

גנרטור של הכרויות שיצרוך ממך יותר

והוא משה, כידוע שמתמחה באנשים רגישים.

רק שאלה כדי לדעת אם לענות לך לפי השיטה שלו.

הוא שאל בתמימות לא מתוך התנשאות או משהו ככה הרגשתי מההודעה שלו.

לק"י

בעיני זה לא קשור בהכרח.

לפעמים פשוט רוצים לבלות עם חברה ספציפית.

אבל שאלתי.

לפעמים זה כיף מאוד לפעמים לא

את יכולה לשאול או לבקש שיעדכנו לפני, לפעמים זה קורה ספונטנית שמצטרפים אלינו מכרים.

אם המטרה שלך היא בילוי פרטי או שיחת נפש אז גם מצידך כדאי לעדכן, אולי מתאים יותר יציאה לקפה ולא פסטיבל המוני.

אם עושים את זה מעדכנים מראש בד"כ

לא דומה מפגש בין זוג נשוי לעוד כמה זוגות למפגש של רווקות;

גם לי זה היה מפריע.

באותו רגע אם מתאים לי אבל להבא מתאמת ציפיות מראש

מודה שלא קרה לי

להבנתי זה נפוץ שיוצאים בחבורות בביצות הרווקיות.. כמראה שזה זלג גם אליי להבא אקפיד יותר על תיאום ציפיות.

ילדים מתוקים אהובים ומהממים יותר ממנה

שנותנים כוחות וכיפיים

יש בזה תחושה של בגידה קטנה. אני הצעתי לצאת רק איתך ואתה מביא אנשים אחרים. זה מעלה שאלה מה בכלל החבר ההוא רואה בי? עוד אחד מכולם? עוד מישהו שמבדר אותו? חשבתי שלנו יש קשר קרוב וייחודי..

נשמע קצת זוגיות, אבל חברות עמוקה לא מאוד רחוקה מזה.

למה להנחית? אם רוצים להזמין עוד אנשים תעדכני

ותעשו תיאום ציפיות אם מדובר במפגש 1/1 או מפגש חברתי מורחב

וזו בדיוק תובנה #1 שלי:

תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

זה הבסיס, וצריך ללמוד על זוגיות.

אבל נראה לי יותר עקרוני מזה:

אם אני מבינה נכון, שניכם עוד בשלבים ראשוניים של גיבוש זהות עצמית. אלו השנים של עיצוב האישיות הרוחנית. כשאנחנו במסגרת של תיכון, יש פחות מקום של בחירה ועצמאות, וזה מתבטא בשנים שאחר כך - מהן הבחירות שאני עושה? ממי אני בוחר ללמוד?

המקום שבו גדלנו, אותו ההורים שלנו בחרו, זה לא בהכרח מה שאנחנו נבחר - ובטח שלא אחרי שינוי משמעותי של שירות צבאי (או לאומי). איך שאתם היום, כפרטים וכזוג, יכול להשתנות בצורה דרסטית בשנים הקרובות, לכל כיוון.

מעבר לזה, כמה עניינים נוספים:

1. כבני זוג, אנחנו לא אחראים על עבודת השם של השני. נכון, יש כיוון, יש דרך, יש שאיפות משותפות לבית - אבל בפרקטיקה, אני מאמינה שאין לי מקום להתערב.

   במילים אחרות: אנחנו מתחתנים עם האדם, לא עם קיום המצוות שלו. נכון, זה צד מסוים של האישיות - אבל יש עוד הרבה.

   אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי, וזה בסדר, אבל מה יקרה אם בת הזוג שלך תחליט יום אחד להיות חרדית? חב"דניקית? גוראית? חילונית? מסורתית?

   אני חושבת שלעמדה הרוחנית יש השפעה גדולה על הקשר, ואנחנו רואים זוגות שנפרדים על רקע זה - אבל גם כאלו שמחליטים להישאר יחד, בגלל האדם שאיתו התחתנו. (אאלט כך קרה למנהלת כאן).

   [וגם צריך לשאול מה יקרה לחינוך הילדים - בהנחה שהיא לא משתנה, האם זה קו אדום מבחינתך?

2. זוגיות זה מקור של אור וחום, התעצמות וגדילה - אבל לא של טיפול. לטיפול הולכים לאנשי מקצוע. לברוח מבעיות בבית לתוך קשר זה רחוק מאוד מפתרון, ועלול גם להזיק לקשר.

3. האם בחרת נכון? עוד לא באמת בחרת, אבל שים לב - תמיד יהיו בנות צנועות יותר, וכל X אחר שתרצה. מה שהופך בחירה להיות נכונה זה המחויבות ההדדית שלכם. אם כל הזמן תפקפק בבחירה, אז זה לא יאפשר לקשר שלכם להתרומם. פזילה לצדדים לא תקדם אותך למטרה.

זה בסדר גמור שאתה רואה משהו ורוצה אותו, ולאף אחד אין זכות לכעוס עלייך בשל זה.

צריך לזכור כמה דברים-

1. פער דתי יכול להתרחב ולהצטמצם בלי קשר למה שהיה לפני החתונה. החיים קורים, דברים משתנים, לאנשים מוצאים את עצמם במקום אחר ממה שהתחתנו.

2. תחפש מידות ולא מעשים. כשיש בסיס מוצק וטוב של התנהלות נכונה ומידות טובות, השאר כבר יבוא מעצמו. ז"א אם האשה שלך מחוברת לעצמה ולאמת שלה, שואפת לבית של תורה פשוט עדיין קשה להם זה כיוון טוב.

   לעניות דעתי זה עדיף מישהי שמתלבשת צנוע אבל מסוכסכת עם עצמה, חסרת ביטחון ועושה דברים כי צריך ולא כי היא רוצה ומחוברת..

3. תסתכל על המכלול. לכל אחד יש חיסרון. האם הפערים האלה מהותיים ההתנהלות החיים או פשוט לא מתכתבים עם מה שדמיינת לעצמך?

אתה צריך לבנות לברר עם עצמך מה חשוב לך, לבנות סולם ערכי, ללמוד תורה, להתחבר לישיבה ולרבנים, ומתוך כך להחליט.

כמו שאמרתי בתגובה הקודמת, אפשר לעשות את התהליך הזה עם הבחורה. אבל תברר איתה קודם מה היא חושבת. אמרת שהיא הולכת למדרשה, דבר איתה על ערכים, על השאיפות…

ולומר לך שהכי לגיטימי בעולם הרצון שלך שאשתך תתלבש צנוע!!

ירגמו אותי כל הפמיניסטיות הפרוגרסיביות אבל חוסר צניעות של האישה חד משמעית פוגם משהו בקשר האינטימי שלהם. הוא הופך משהו שאמור להיות רק שלהם כזוג, מקום של "סוד", מקום שהוא אינטימי ומיוחד להם- לנחלת הכלל. ברור שזה פוגע בזוגיות!! ברור!

אני לא יודעת אם בהכרח רואים את זה תמיד על פני השטח, אבל ברור שבפנים- זה משפיע. מותר לך לרצות שאשתך תשמור על צניעות ובכך תשמור על האינטימיות שלכם. מעבר לזה, ברור שחוסר צניעות חיצונית זו אמירה, וסופר לגיטימי שלא יתאים לך מבחינה תורנית האמירה הזאת.

האם בגלל זה נכון שתיכנס לה לעבודת ה'? לא. אבל מותר לך לחפש ולרצות אישה שמתלבשת בצניעות.

ביחס לשאלה המרכזית שלך- אני לא מומחית גדולה באיך מגשרים על פערים דתיים ותורניים, כי אחד מכללי הברזל שלי כשחיפשתי בעל זה שיהיה לנו שיח תורני משותף, שנסתכל על התורה מאותה נקודת מבט. וב"ה זכיתי וזאת אכן המציאות ואין ברכה כזאת! תענוג עצום!

הדבר היחיד שכן עולה לי זה שלפני שאתה ניגש לגשר על פערים אני חושבת שלפני הכל אתה צריך להחליט עד כמה זה חשוב לך. ואל תוותר על משהו מכוח האנרציה, כי זה יכול להתהפך עליך יום אחד ותהיה מתוסכל שויתרת על עצמך ועל משהו שחשוב לך.

זה לא אומר שאם תחליט שזה מאוד חשוב לך אז אוטומטית שווה להיפרד, אבל כן כשדברים יותר מבוררים לך באופן אישי, אז יותר קל לנהל שיח של גישור על פערים.

אגב זה לא סותר את מה שאמרתי מקודם לגבי לא להיכנס לעבודת ה' שלה, כי מראש שיח של גישור על פערים הוא לא שיח של "תשתני" אלא של "וואי אני מרגיש שהעקרון הזה נורא חשוב לי כי.... ומצד שני..... מה את מרגישה כלפי זה? איפה זה פוגש אותך?" ומשם מתגלגלים ומנסים להבין איך מגשרים על הפער ובמקרה של לפני נישואין- האם זה שווה לנו לגשר על הפער.