אמממ... עכשיו כולם כותבים אותו ביחד...??

בעז"ה מקווה שאני אאתגר את עצמי, ואחזור לכתוב.

בהתחלה בכלל תכננתי שלא להענות לבקשה אבל אחרי שבריר מחשבה הבנתי שהוא דווקא נראה נחמד עם המכנסיים הקצרות הכחולות האלה, וניגשתי אליו עם חיוך. הנחתי יד על כתפו וכך הצטלמנו ברחובה של עיר. גברת בעקבים צעדה במהירות תוך שהיא נועצת  בנו עיניים מאופרות בשחור. הוא ביקש עוד תמונה ואני כבר רציתי לרוץ למניין אבל הוא כבר לחץ על הפלש עוד לפני שהספקתי להתנגד.הגעתי לבית כנסת כולי מתנשף.התפילה כבר התחילה לפני דקה ואשי התחיל למלמל "אשרי" בקולו הצרוד.שפתי נעו במהירות תוך שטיפות רטובות נטפו על מצחי.ואז באמצע שמונה עשרה הרגשתי יד נוגעת בכתפי.הסתובבתי בבעתהכולי רטוב, הוא רק הביט לעברי בחיוך רחב,חושף את שיני הזהב שהתחילו לסנוור את עיני.הסתובבתי שוב והמשכתי להתפלל.כשסיימתי הוא כבר לא היה שם, רק ריח פיו התאדה בחלל האוויר

ביום שישי מיהרתי לשוק לקנות ירקות לשבת. "תפוזים בזיל הזול!", "לימונדה בשנקל!" כל הצווחות קידמו את פני.מיהרתי להעמיס עוד מלפפונים אל תוך השקית.המשכתי בזריזות אל דוכן העגבניות.כמעט כולן שם היו ירוקות אז הוצאתי משם שלוש שנראו לי טובות. "היי אתה!" מישהו ליטף את ידי.זה שוב היה ההוא עם המכנסיים הקצרות."אתה קונה עגבניות?" הנהנתי והוא פלט:"מתי קבלת שבת אצלכם?"ניסיתי להסוות את שאריות ההלם שנותרו בפני ואמרתי:"שבע וחצי בערך" הוא חייך אלי ושוב פגשתי את הזהב המסנוור."אתם,בית כנסת טוב אתם ואתה,דוגמן אתה"."מה?" חשבתי שאוזני הטעו אותי, "אתה,אתה מצטלם טוב הוא צחק, "הראיתי אותך לנכדים שלי והם אמרו לי- זה,חבר טוב זה"שלפתי עוד עגבניה מהערימה.לצערי היא הייתה שבירה מדי.טיפות אדומות קישטו את חולצתו בן רגע והן המשיכו לזלוג במורד מכנסיו.בינתיים הפלאפון צלצל ורונית הייתה על הקו. "עידו,איפה אתה? עוד שעתיים נכנסת שבת". התחלתי לגמגם לרונית תוך שאני שולף טישו ומתחיל לנקות את הדייסה שיצרתי במו ידי.רציתי,כל כך רציתי לבקש ממנו סליחה אבל הוא כבר נעלם.

"לכה דודי לקראת כלה". כולם רגועים בחולצות לבנות שרים במקהלה.סוף סוף המזגן עובד ואפשר לנשום לרווחה.הסתובבנו ל "בואי בשלום" ובן רגע כולם עמדו פעורי פה מול שיירה צבעונית שנכנסה לתוך אולם בית הכנסת.בחור שזוף,ילד עם כובע של הפועל חיפה,עוד ילדון עם שקית במבה נפוחה ואחרון חביב-האיש עם המכנסיים הקצרות. הוא נופף לעברי מול כולם ואמר בחיוכו הנצחי "שבת שלום, חבר".

עוד לא יודעים מי זה הזקן הזה, למה הוא הצטלם איתו, מה הוא עשה בתפילה, ואיך הם נפגשים כל הזמן,
מי זו רונית, מה הקשר בינה לבין המספר, ואיך קרה שהזקן נעלם פתאום?!

סיפור מסקרן. את תצטרכי להמשיך אותו

בינתיים- כדאי לסדר את השורות, שלא יהיה גוש סיפור רצוף. (מרגיש כאילו זה הוקלד בפלאפון).

מחכה להמשך!

עוד 2 נקודות כלליות- 

לא חייבים להתחיל את הסיפור במשפט הזה, הוא יכול גם להשתחל באמצע הסיפור.

וסיפור קצר- לא צריך להיות 400 מילה. גם 1500 זה אחלה.

בהצלחה!

בהתחלה בכלל תכננתי שלא להענות לבקשה שלו

אבל אחרי שבריר מחשבה הבנתי שהוא דווקא נראה נחמד עם המכנסיים הקצרות הכחולות האלה, וניגשתי אליו עם חיוך. הנחתי יד על כתפו וכך הצטלמנו ברחובה של עיר. גברת בעקבים צעדה במהירות תוך שהיא נועצת  בנו עיניים מאופרות בשחור.

הוא ביקש עוד תמונה ואני כבר רציתי לרוץ למניין אבל הוא כבר לחץ על הפלש עוד לפני שהספקתי להתנגד.הגעתי לבית כנסת כולי מתנשף. התפילה כבר התחילה לפני דקה ואשי התחיל למלמל "אשרי" בקולו הצרוד. שפתי נעו במהירות תוך שטיפות רטובות נטפו על מצחי.

ואז באמצע שמונה עשרה הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הסתובבתי בבעתה, כולי רטוב, הוא רק הביט לעברי בחיוך רחב, חושף את שיני הזהב שהתחילו לסנוור את עיני. הסתובבתי שוב והמשכתי להתפלל. כשסיימתי הוא כבר לא היה שם, רק ריח פיו התאדה בחלל האוויר.

ביום שישי מיהרתי לשוק לקנות ירקות לשבת. "תפוזים בזיל הזול!", "לימונדה בשנקל!" כל הצווחות קידמו את פני. מיהרתי להעמיס עוד מלפפונים אל תוך השקית. המשכתי בזריזות אל דוכן העגבניות. כמעט כולן שם היו רקובות אז הוצאתי משם שלוש שנראו לי בסדר.

"היי אתה!" מישהו ליטף את ידי. זה שוב היה ההוא עם המכנסיים הקצרות. "אתה קונה עגבניות?" הנהנתי והוא פלט: "מתי קבלת שבת אצלכם?" ניסיתי להסוות את שאריות ההלם שנותרו בפני ואמרתי: "שבע וחצי בערך".

הוא חייך אלי ושוב פגשתי את הזהב המסנוור."אתם, בית כנסת טוב אתם ואתה, דוגמן אתה". "מה?" חשבתי שאוזני הטעו אותי, "אתה,אתה מצטלם טוב הוא צחק, "הראיתי אותך לנכדים שלי והם אמרו לי- זה, חבר טוב זה".

שלפתי עוד עגבניה מהערימה.לצערי היא הייתה שבירה מדי. טיפות אדומות קישטו את חולצתו בן רגע והן המשיכו לזלוג במורד מכנסיו.בינתיים הפלאפון צלצל ורונית הייתה על הקו. "עידו,איפה אתה? עוד שעתיים נכנסת שבת ועוד לא קילחנו את הקטנים".

התחלתי לגמגם לרונית תוך שאני שולף טישו ומתחיל לנקות את הדייסה שיצרתי במו ידי.

רציתי,כל כך רציתי לבקש ממנו סליחה אבל הוא כבר נעלם.

"לכה דודי לקראת כלה". כולם רגועים בחולצות לבנות שרים במקהלה.

סוף סוף המזגן עובד ואפשר לנשום לרווחה. הסתובבנו ל "בואי בשלום" ובן רגע כולם עמדו פעורי פה מול שיירה צבעונית שנכנסה לתוך אולם בית הכנסת.

בחור שזוף,ילד עם כובע של הפועל חיפה,עוד ילדון עם שקית במבה נפוחה ואחרון חביב-האיש עם המכנסיים הקצרות. הוא נופף לעברי מול כולם ואמר בחיוכו הנצחי "שבת שלום, חבר".

א.אני אוהבת סיפורים עם סוף פתוח

זה כיף שיש סקרנות

אולי יש מקום להמשיך את זה טיפ טיפה

ב.לא ברור שרונית זאת אשתו? מי עוד יכולה לנקץ לפני שבת ?

ג.תודה על ההערות

כשאני נזכרת היום איך אז ניסיתי להיות נחרצת, זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש. אבל אז, אני חושבת שבעיקר כעסתי.

ובכל זאת, איפשהו לקראת סוף הטיול, בתוך תוכי כבר ידעתי.

'מה שהלוחמים בעצם עושים פה בקרב הזה, הם משתמשים בטקטיקה שכבר ראינו אותה בספר יהושע.במלחמה על כיבוש העי. חוליה קטנה נשלחת קדימה, ליצור הסחת דעת בדמות של "טרף קל", מה שנקרא, כשלמעשה שאר הלוחמים מתגנבים מאחור בזמן הזה,ומשתלטים על מחנה האויב.'

אני עוצרת לרגע, ומרימה מבט מהדף שמולי.

אופס. לא הדבר הכי חכם כרגע. 

 בדיוק ברגע שהמבט שלי עולה,העיניים שלו מתקבעות לי ישר לתוך העיניים. ויש בהן איזה חיוך שגורם לי לאבד את חוט המחשבה.

נבוכה, אני חוזרת באחת לסיפור הקרב.

' וככה בעצם הקרב הזה מוכרע בניצחון של המכבים, מה שעוזר להם להסיג את הצבא היווני מכל האיזור וכמובן תורם לזה שהעם מצטרף אליהם ותומך בפעולתם.'

כשאני מסיימת וכולם קמים להמשיך במסלול, אני כבר לא רואה אותו נשען על הגזע ההוא.

מה שאני כן רואה זה את יונתן, שממהר להתקרב אליי, ומתאמץ מאוד לשמור על חזות רצינית. מה שלא כל כך מצליח לו..

" אין סיכוי". אני חושבת.

"אין סיכוי. אין סיכוי. אין סיכוי."..............

- ' תודה אחותי. היה ממש יפה. הצלת אותנו.'

- 'בכיף'. אני מחייכת, וכבר יודעת שלא רק בשביל זה הוא ניגש אליי.

- ' שומעת'??

(וול, הנה זה בא..)

' אוריאל שאל עלייך.

..לוידע, אמרתי לו כזה מה למדת, ועל המדרשה וזה.. קיצור, הוא שואל אם יש מצב לדבר איתך.

אני מניח שהוא רוצה לשאול אם יש מצב כאילו שתיפגשו או משהו כזה..'

עכשיו הוא כבר לא מתבייש לחייך בגלוי.

אז בהתחלה ניסיתי לסרב בנימוס.

ואחר כך ניסיתי להיות תקיפה קצת יותר, והזכרתי לו שהוא זה שסיבך אותי בהדרכה הזו בכלל, ושאני את מכסת הטובות להיום סיימתי.

והאשמתי אותו שהוא יזם הכל, וניסיתי להסביר, "ברגישות ובנחישות" שזה פשוט לא הסגנון שלי. בכלל. ותוך כדי פזלתי לכיוונו.

(אני אוהבת אותם עם פיאות. ארוכות. וגם אם מכנסיים ארוכות, אם כבר חושבים על זה..)

ובאמת שבהתחלה בכלל תיכננתי שלא להיענות לבקשה שלו,

אבל אחרי שבריר מחשבה הבנתי שהוא דווקא נראה נחמד עם המכנסיים הקצרות הכחולות האלה, וניגשתי אליו עם חיוך.

ובשיחה ההיא עוד לא התכוונתי לכלום, רק ניסיתי להיות מנומסת, ובו זמנית להוריד את יונתן מהגב שלי.

(מה הוא חשב, שלא ראיתי אותו? עומד ומציץ עלינו עם מין חיוך ענקי ודבילי על הפנים שלו. איזה ילד!!..)

אבל כשהטיול נמשך, פתאום הבנתי שלא סתם הוא הצטרף איכשהו ל"טיואל" הזה.

כי פתאום, כשהרשיתי לעצמי להתבונן בו באמת, ממש ראיתי בו את יואל.

ואז כבר לא יכולתי להתעלם.

ועד היום אני עוד לא יודעת אם זו הייתה הסבלנות שבה הקשיב לאלפי הסיפורים הלא נגמרים של אחיינים שלו,

או הרכות שגיליתי בו כשרכן ליישר פרח מעוקם,

ואולי זו בכלל המנהיגות השקטה שיצאה החוצה ב"מבצע חילוץ יונתן", כשהג'יפ נתקע בבוץ.

כך או אחרת, איפה שהוא לקראת סוף הטיול כבר הבנתי שיואל לחלוטין היה מאשר לי אותו.

ל"טיואל" הבא כבר יצאנו ביחד, אלא מה?!

ועד היום, כששואלים אותי איך הכרנו, אני מחייכת ועונה שדרך יואל.

ולא אכפת לי בכלל שיונתן מתעצבן וטוען בתוקף שהוא השדכן. שיתעצבן. גם אני התעצבנתי בהתחלה. ועובדה שעבר לי בסוף, לא? =)

_______________________________

מוקדש באהבה ובגעגועים לדודי האהוב, אוהב אדם ואדמה, ד"ר יואל ויסבר זצ"ל.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אהבתי ממש!

כתוב חמוד ממש וממש לא קיצי...

(כצפוי מסיפור על שכזה...)

תודה

"הכל סובב את האשכנזים". 

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה

אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות