זה משנה הכוונה?   הרי הפירוש נשאר אותו פירוש...

@arixon הוספתי שאלה בעריכה

החילוק בין GOD לג'יזס באנגלית זה עניין אחר לגמרי (בגלל שהם מאמינים בשילוש אז GOD זה מבטא 'אלוהים' באופן כללי וג'יזס זה את רק את ה'בן' בשילוש) כמובן שכשהנוצרים אומרים/כותבים GOD הם כן מתכוונים לאלוהים שלהם (השילוש) בדווקא.

את צודקת שהמילה 'אללה' מקבילה מבחינה מסוימת לשם הויה (מבחינה לשונית, מבחינה הלכתית היא בכל מקרה נחשבת ככינוי כי היא בשפה זרה ולא באמת שמו) כי היא מבטאת את שמו ולא רק את תוארו כבורא ומנהיג העולם, אבל זה רק בגלל שאין להם שם אלא התואר הוא השם.

בלי קשר - גם כשאני רוצה לדבר בערבית ולהגיד "אלוקים", אני לא אומרת אללה.

כמו שכשאני רוצה לכתוב "בעזרת השם" באנגלית בראש העמוד, אני לא כותבת "With God's help"

אסור להגיד כל מילה שכלול בה אללה (כמו יאללה) בגלל שאסור להוציא את שם ה' לשווא גם בשפה זרה (והוא דובר ערבית בין השאר ככה שזה לא מחוסר הבנה של השפה).

בכל מקרה גם מי שאומר צריך להיזהר לא להגיד במקלחת וכדו'.

איך שאני מבטא את המילים 'ספריה' 'עיריה' ואומר 'אדוני הנכבדים'.

אם משמעות המילה היא לא שם ה' אז אין בעיה לבטא אותה.

בת-אל = בת ה' וכן הלאה.

ההבדל הוא שהצירוף במשמעות של המקום מפקיעה את המשמעות של שם ה' מהביטוי הזהה (וכמו שהזכרתי, יש חולקים על זה ומצריכים גניזה גם לשמות שאינם סמוכים מתוך הנ"ל, לגבי הסמוכים זה לכאורה יותר קל כמובא בגמרא ובירושלמי).

זה לא אומר שאסור להגות אותם לצורך, יש איסור להגות אותם לשווא (לדעת הרמב"ם האיסור הוא מדאורייתא כמו שכתב בהלכות שבועות "ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה" וכ"כ בהלכות ברכות, שלא כדעת רוב הראשונים). וכן יש איסור להגות אותם במקומות מטונפים. כמוהם השם 'אללה' או שם ה' בכל שפה אחרת.

כשכתבתי "אסור להגיד כל מילה שכלול בה אללה (כמו יאללה)" הכוונה הייתה ללא צורך כמו השימוש במילה 'וואלה' שהתייחס אליה פותח השרשור וכמו המילה 'יאללה' שהזכרתי וכן המילה 'סמאללה' (=שם ה') שאין לה משמעות. לצורך העניין המילים 'אינשאללה' (=בע"ה) וכדו' מותר להגיד לצורך (ויש בזה אפילו מצווה כמו שכתב הרמב"ם "כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את יי' ולשבחו תמיד הרי זה משובח")

ועל השם בת-אל. ועוד אלה בכלל לא סמוכים (לגבי סמיכות יש על זה סוגיה בגמרא ובירושלמי לגבי השם ידידה וכדו').

אני מכיר כאלה שמקפידים לגנוז את השמות האלה.

[הוא טוען שה"נבואות" שלו הם שיגעון, לא יודע בזכות מה דן אותו לכף זכות כזאת...]

והרב שלי הוא לא הרב שלך לצורך העניין.

לא ידעתי שזו לשון שבועה..

מותר

@מבקש אמונה 
@וכולם

http://www.shalomlaam.co.il/alon/?id=503


 

אם מותר לומר שמות של אנשים שיש בהם צירוף של שם השם, כמו רפאל, אליהו ועובדיה?

כיוון שמדובר בשמות של אנשים פרטיים, זה לא נחשב לשם קדוש, כי אנחנו מתכוונים לאנשים פרטיים שקרויים בשמות הללו.

מה הם השמות שמותר להזכיר בשיחה רגילה?

אפשר לומר 'השם', 'הקדוש ברוך הוא' או 'ריבונו של עולם'. אלו שמות שאינם מופיעים בתורה, ולכן מותר להזכירם, ובתנאי שהם מוזכרים בכבוד הראוי, כדרך שאומרים 'ברוך ה'' או 'בעזרת ה'', אבל לא בדרך של זלזול חס ושלום.

האם מותר לומר את שם ה' בלועזית?

הפוסקים אוסרים לומר את שם ה' אפילו בלועזית. צריך להיזהר בזה, כי ישנם אנשים שנכשלים בהזכרת שם ה' בשפה האנגלית או בשפה הערבית.

עכשיו חיפשתי גם לגבי זה... ומצאתי תשובה מעניינת  של הרב מוצפי

שאלה - 14649

האם מותר להגיד את המילה וואלה ?!

תשובה

כשהאות למ"ד דגושה והכוונה לאימות הדברים יש בזה איסור שבועה כי כן משמעותו בערבית, אך כשהאות ל' רפויה והכוונה לדבר אחר מותר.

למשמעות המילולית זה בעיה??
אבל אם משתמשים בהם באופן תדיר, האין כאן עניין של רגילות וביזוי אולי של ש"ש? [גם אם בלעז]

@צריך עיון ....
 

מה שידוע לי-

באנגלית השם G-D מכוון לשם ד' ולכן לא ראוי לאומרו כדרך חול.

ובערבית אינש' (המילה בצורתה הארוכה...) היא גם מכוונת לשם ד' ואין ראוי לאומרה כדרך חול.

המילה אללה מכוונת למילה א-ל ואותה ניתן לומר. הביטוי "אחמדו לִלה, הכוונה לב"ה וגם בו אין בעיה להשתמש

ובמילה השנייה השיוך משמיט את הא' שאחריו. 

במילה אלחמד הל' כן נהגית (הח' היא לא מאותיות שמש - ד,ז,ט,ל,נ,ס,צ,ר,ש,ת) ולכן היא אמורה להיהגות (לא יודע למה ערבים לא הוגים אותה, אולי הוגים בחטף) מה שכתבתי נכון לגבי מילים עם יידוע לפני אותיות שמש כמו 'א(ל)שמש'. במילה השנייה הא' מושמטת ולכן יש שאדה על הל' השנייה.

יותר מדי כללי דקדוק, כמעט כמו עברית...

http://din.org.il/2013/11/03/%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%AA-%D7%A9%D7%9D-%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%A2%D7%96-%D7%90%D7%9C%D7%9C%D7%94/





וגם -פה-

http://shaalvim.co.il/torah/view.asp?id=139

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מונע חילול השם.

בצפירה אני עוצר.

ואני חושב שחובה לציין את היום הזה.

רק מעלה נקודה, שביחד עם הדברים המועילים שנתקנו ליום הזה נתקנו עוד המון דברים תמוהים.

גם מי שמוקיר את זכרם לא צריך ללכת אחרי כל גחמה ולהאמין בה.

אם מחר מישו יחליט שבצפירה צריך להניף בננה מקולפת - כולנו נעשה את זה?

ראשית, פספסת כנראה את מה שציטטתי כאן אין חובה להיות שטחיים - צעירים מעל עשרים

שנית, ובהמשך לציטוט שעכשיו קראת, אלה דברים שיש להם טעם מעצם זה שכך מקובל לבטא כבוד לנופלים, אך הם גם בעלי טעם מצד עצמם בדרך כלל.

זרי פרחים - זה המרבילה לאבן שאנחנו מניחים. במקום שהמדינה תביא אבן ענקית כדי להראות שכל חלל מקבל זיכרון, אז מביאים זר פרחים. היופי שבו וההוד שלו מביאים נחמה למשפחה, ויש בהם גם כדי לסמל תקווה.

מטח כבוד - חיפוש בגוגל העלה שכנראה זה קשור לפרקטיקה שהייתה נהוגה בעבר הלא-רחוק שלאחר הפסקת אש בין קרבות שבה אספו את החללים והפצועים אז היו יורים 3 פעמים כדי להצהיר שאספו את כולם (ושאפשר להמשיך להילחם).

כלומר מטח הכבוד מסמל שלאהשארנו אף אחד מאחור בשדה הקרב. דאגנו לכולם. 
 

שלישית, מנהגי אבלות בכלל הם דבר שמיעוטם נלמד מאיוב ורובם המוחלט מגיע מהחלטות שהתקבלו בקהילות השונות - קרי, אלה מנהגים חברתיים. מנהגי אבילות ספירת העומר אינם בכלל "כעין דאורייתא תקון" אלא הם תקנות חברתיות ממש כפשוטו. אלה דרכים לזכור ולהזכיר את ענייני הפער בין לימוד תורה לבין העובדה שלא ידעו לנהוג כבוד זה בזה, כידוע.

קיום מנהגי ימי הזיכרון אינם שונים, ויותר מזה הם שווים ממש, למנהגי אבילות ספירת העומר. אנחנו קוראים לזה "הלכה" רק כי רבותינו כתבו את זה בספרים, אבל מצד האמת זה לא "תורה" במובן הרגיל. זה רוח התורה, זה "דרכיה דרכי נועם", וזה בעיקר היה הדרך להפיץ נוהגים לאורך הדורות.

איך אפשר לא להשוות את העמידה בצפירה (ואת הכוונה שיש לשים בה) למנהגי אבילות שיש בשו"ע? אם קדושה הלכתית אתה מחפש, אזי גם מנהגי הספירה אינם עונים על ההגדרה - ואם קדושת המשמעות אתה מחפש אזי מה בין אבילות זו לאבילות זו?! 

הצפירה אינה בשבילם, הם לא צריכים אותנו. הצפירה זו הדרך היחידה שבה עם שלם, על כל חלקיו (חוץ מכמה אגואיסטים חרדים), עוצר ומתחבר למהלך של כולנו, שהנופלים הם שיא שלו. עם שלם, ציבו"ר - שכולל צדיקים, בינוניים ו(חסד לאברהם כותב שאין בארץ ישראל רשעים) כאלו שפחות מחוברים לרוחניות.

הנופלים ממשיכים מישיבה של מעלה, את אותו מהלך. ושוב, אותם שנמצאים במחיצה של ר' עקיבא וחבריו, לא צריכים אותנו. לא צריכים את המשניות שלנו, לא את הקדיש שלנו, לא את הצדקה שלנו ולא את הנרות שאנחנו מדליקים (אגב, אפרפו דברים שאין להם סיבה, לנר אין שום מקור אמיתי, אתה מדליק ביארצייט?). כל הערך של להגיד קדיש עליהם, של ללמוד משניות לעילוי נשמתם וכו' - זה אם ע"י זה אנחנו מתחברים לעילוי אחרי עילוי שלהם וממשיכים את דרכם.

כמובן, אנשים שיותר מתוקנים ברוחם, יתחברו לנופלים בדרכים המקובלות בישראל מדורות. אבל כיוון שהמהות כאן היא כללית, כלל ישראלית, אם היותר מתוקנים ברוחם לא מקולקלים בנפשם - הם מבינים שהכרחי להתחבר למוסרי הנפש על כלל ישראל (שזו מדריגה ראשונה ברוח הקודש כדברי הרמב"ם במורה), גם במדריגה הנפשית הפשוטה, שכל הציבו"ר מסוגל להשתייך אליה ועוצרים לשני רגעים, כשעם שלם עוצר.

מעניין.. אף פעם לא הבנתי את זה ככה.

אם תוכל להסביר יותר, אשמח.

אנחנו עומדים בחוץ כדי לכבד. היכן כתוב שצריך צפירה ועמידת דום ומטחי יריות והצדעות

לע"נ הנפטרים? זה עבורנו, כפי שכתבת. וגם זה מנהג גויים. לא?

צריך להיות מתוקנים בנפשנו כדי לאמר פרק תהילים? ללמוד משניות

עבורם?

סליחה ומחילה - אחרי ה120 שנה של הוריך (שיחיו לשנים רבות וטובות!) -

לא תאמר קדיש עבורם? לא תדליק נר נשמה עבורם? לא תיתן צדקה

עבורם?

מה זאת אומרת עילוי אחר עילוי  - שלהם או שלנו?

בודאי שמשניות וכל מצווה מעלה א ו ת ם  שם. הרי הם כבר

לא יכולים לעשות דבר. אנחנו, הרגליים שלהם, הידיים שלהם -

כל הכלים שאין להם ואנו עוזרים להם להתעלות שם.

העולם הרוחני - הרי אין לו סוף. שמעתי שגם עבור משה רבינו

טוב וצריך להגיד משניות או תהילים ביום השנה שלו...

משה רבינו!

אגב, אני למשל ועוד כמוני, אומרים כל יום כמה פרקי תהילים

לשמירה על עם ישראל.  נותנים צדקה. גם כשאין זמן,

גם כשלא נוח, גם כשמאוד עייפים...

למה אתה מכנה מגזר שלם, אגואיסטי?

לא יודע מה 'שמעת'.

מדליקים אצלך במשפחה נר ביארצאייט? מניח שכן. יש לך איזשהו מקור לזה? לא, ככה עושים, לא כל דבר צריך מקור.

עיקר הדגש בדברי הוא שהשאלה איך יוצאים מתודעה של כל מיני פרטים, שעושים משהו, לתודעה של עם, על כל חלקיו. על חלקיו המתוקנים יותר וחלקיו המתוקנים פחות. איך משנים תודעה מאנשים שדואגים רק להם, לאנ"ש שלהם, או אפילו להרבה מאוד יהודים כפרטים - לתודעה של עם, של כלל.

החיבור של עם שלם, מגיע רק ברגע הדומיה הזה.

יש לה ערך. במיוחד עבור אותם יהודים שאינם יודעים אחרת.

לא. לא מדליקים אצלנו כי ככה עושים. כי ברור לנו שזה טוב לנשמה. מיטיב איתה.

לא יודעת איך ואצל מי, בדקת.

כל הדברים האלה נועדו בשביל מי שכאן. שיזכור.

אין הכוונה לזכירה בעלמא. אלא זכירה במובן של להתחבר למהלך הישראלי הכללי. 

לתפיסתי, הנופלים מתענגים על זיו השכינה וזכותם ממשיכה לפעול להמשך גאולת ישראל. בבחינת "זכור לנו עקידת יצחק"

בזכירה.

לא עבורם. אנחנו אומרים תהילים/משניות. עומדים בחוץ כדי

לכבד.  האם כל מטחי היריות, הפרחים, הצפירה, נחוצים

לנו באמת? זה לא דבר מה שהעתקנו מהגויים?

מאיפה הגיע הלבוש החרדי, מאיפה הגיע השטריימל של החסידים?

מהסביבה הפולנית והאצילים הפולניים.

מנהגי אבלות בעדות השונות הגיעו מהשכנים והעמים בינהם חיו יהודים בגלות - ישובה על מזרונים והקמת אוהל אבלים, מנהגים המאפיינים את עדות המזרח, בדומה למנהגי אבלות של המוסלמים.

(בערבית – بيت عزى (בֵּית עַזַא))

צפירה לזכר הנופלים ולבוש? ואולי בעצם זו כן; שניהם - נוהגים חברתיים חיצונים.

ואולי כל המנהגים האלה,  מקורם באמת אחת שהתפשטה בין עדות שונות, עמים שונים

(לשבת נמוך וכד')?

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!