זה עובר כי יודעים לטפל נכון ולא נבהלים מהדרך.
כשהיא אומרת "לא אכפת לי" תנסי לפענח מה היא בדיוק אומרת מאחורי המילים.
אולי היא אומרת, אמא כל מה שאני צריכה זה רק חיבוק ולא עוד עומס על המערכת אבל אני לא יודעת איך לבקש את זה?
אולי היא אומרת אני רוצה לחוש תחושת עצמאות והמשפט שאמרת לי לא מתיישב עם התחושה הזאת.
אולי היא אומרת הגננת העירה לי שאני לא יושבת ישר במפגש וזה גורם לי להיות עצובה.
אולי היא אומרת אני חוקרת את העולם ומנסה להבין איך העולם מגיב לאמירה הזאת.
אולי היא אומרת אני מרגישה שאת כועסת עלי וזה מפחיד אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם הפחד הזה.
יכול להיות פה עוד הרבה "אוליים" מה שחשוב זה להבין שילדים בגיל הרך שמתחצפים להורים ברוב המוחלט של המקרים מאותתים שהם צריכים עזרה עם התקשורת וצריכים לחזק את הקשר ולא להרחיק.
ואז אם התגובה היא:
חצופה, לא אומרים "מה אכפת לי" לאמא, לכי מיד לחדר!
(כמובן מקצינה כדי להסביר את סוג התגובה)
אז פועלים בדיוק הפוך ממה שירגיע את העניינים
ולאורך זמן זה יוצר ריחוק וחוסר אמון וחוסר שיתוף ושלל בעיות אחרות.
לעומת זאת אם מגיבים באופן שיתן מענה "למאחורי הקלעים" זה מייצר פתיחות ואמון ושיתוף פעולה.
לדוגמה:
תרימי את הטושים שפיזרת על הרצפה.
"לא רוצה"
את לא תוכלי לשחק בפאזל כשהטושים מפוזרים
"לא אכפת לי"
אוקי, אני מבינה שמשהו מציק לך. את רוצה לבחור מתי להרים את הטושים?
כן.
אוקי מתי את בוחרת?
נניח התחושבה היא "לא" אז עוד שאלה באותו כיוון: את רוצה שנרים ביחד, אני את הטושים שפה, ואת את הטושים ששם?
לא
אז מבינים שלא החוסר בחירה (עצמאות) מציק לה.
אז אפשר להגיב:
אוקי אני רואה שמשהו מטריד אותך.
אני מציעה שנעזוב עכשיו את הנושא ונספר סיפור, נשתה תה ביחד, נתכרבל וכד'
ואז כשהיא רגועה יותר לשאול:
קרה משהו בגן? עם מי שיחקת? לבדוק את הכיוון הזה.
לפעמים עצם החיבוק/ סיפור/תה משנה את המצב רוח והיא מעצמה בלי לומר שום מילה כבר תאסוף את הטושים.
אפשר בערב לספר סיפור על דובי ששיחק בקוביות ואמא אמרה לו שאם לא יאסוף את הקוביות הוא לא יוכל לשחק בפאזל.
ולשאול אותה, איך את חושבת שהדובי מרגיש? למה הוא לא רוצה לאסוף את הקוביות?
ואז להמשיך שהוא אמר לאמא שלו מילה קצת לא יפה, הוא אמר לה "לא אכפת לי!"
מה זה לא אכפת? מה זה אכפת? איזה מילה מוזרה.
למה הדובי אומר אומר אותה? מה זה גורם לשני להרגיש?
קרה לך פעם שמישהו אמר לך, לא אכפת לי? למה הוא התכוון?
זה נעים כשמישהו אומר לנו "לא אכפת לי?"
זה לא כ"כ נעים.
מה אפשר להגיד במקום?
אפשר להגיד אני עצוב
אפשר להגיד קשה לי להתאפק וקודם לסדר את הטושים ואז רק לקבל משחק אחר.
וככה עם הזמן בצורה מקרבת להטמיע בה את השפה והדרך שאת רואה לנכון שהיא תשתמש בה.
אבל מה יהיה עם הטושים?? איך היא תלמד שצריך לשמור על חפצים? מה יהיה בכיתה א' היא תגיד למורה "לא אכפת לי" כשהמורה תגיד לה להכניס את הטושים לתיק?
אז יש עוד המון המון הזדמנויות להטמיע הרגלים. למשל כשאת אוספת כלי כתיבה אפשר להגיד בקול:
סיימתי עם הכלי כתיבה, עכשיו אסדר אותם כדי שפעם הבאה נוכל להשתמש בהם שוב.
אפשר כשאת רואה משהו מבולגן לעשות כאילו את "מועדת" על החפץ ולדבר בקול מה היה קודם, מה קרה ומה היה עלול לקרות.
למשל: אוי מישהו השאיר את הטוש על הרצפה, אני רציתי לעבור והחלקתי וכמעט נפלתי כמו בטטה מעוכה על הרצפה. אוי ואבוי!
מה, מה, את צוחקת? את רוצה לראות איך בטטה מעוכה נופלת על הרצפה? וואי הייתי נופלת על הראש והיה צומח לי קרן באמצע הראש.. אוי ואבוי.
ואז להרים את החפץ בעצמך או לשאול מי ראשון מצליח לתפוס את החפץ ולהרים.
או כמחפשים משהו אז להגיד בקול:
אוי חבל שלא החזרנו למקום, עכשיו אני לא זוכרת איפה שמנו את זה..
או דרך סיפור (בגיל הזה סיפורים זה ממש חלק חשוב בהתפתחות) לספר על מישהו שלא אסף את החפצים ואז הוא מתמודד עם ההשלכות של זה.
למשל יש את פרנקלין מבולגן. צמרת משהו ויש עוד.
וגם בסתם סיפורים אפשר לעצור רגע, להסתכל על הציורים ולשאול מה מוזר בציור?
הילד לא אסף את הגרביים לכביסה לפני שהוא הלך לישון. את רואה? הגרביים זרוקות פה ולא בסל כביסה.
מה יקרה?
אמא שלו לא תכבס לו את הגרביים ולא יהיו לו גרביים נקיות איזה באסה לו.
אוי, נראה לי עומד להיות לו קצת מסריח עם גרביים מלוכלכות בחדר, בואי נחפש בתמונות אולי בבית של שלהם יש אטב כביסה לשים על האף. אולי פה? אולי בעמוד הבא? אפשר לשנות את הקול כאילו יש לך אטב על האף ואת מדברת בלי שיוצא אוויר מהאף, כדי לשחרר ולהקליל את הדרך של העברת המסר.
טוב, לא משנה. בואי נמשיך בסיפור.
ואז לחזור לסיפור המקורי אחרי ההפסקה המתודית של המסר שרצית להעביר..
בדרך כזאת לא מוותרים על מה שחשוב, אנחנו מעבירים את המסר בצורה מקרבת ולא בצורה מרחיקה, תוך שימת לב למה הילד זקוק באותו רגע שאמר את "לא אכפת לי", זה ההבדל.
...)? 
לעשות
נשמע באמת קשה מנשוא