(לא רציתי עוד לנצל"ש).
אני לא מבינה את הפסיקה הגורפת כאן שלא לספר לאשה אם הבעל נכשל.
א. מה פתאום נשים לא מבינות? איזו מין אמירה פרימיטית. מה, לנו אין יצר? אין לנו סקרנות ומשיכה ומיניות? לעניות דעתי זה ממש לא בוגר לטעון שאשה לעולם לא תבין. אנחנו לא מטומטמות וגם אם ספציפית האשה שלו לא מתמודדת עם הנסיון הזה, אז מה? היא מסוגלת לקבל רק דברים שנוגעים ספציפית אליה? ואם קשה לבעל להתפלל במניין, אז מה? היא לא יכולה לעזור כי היא לא עומדת סבנסיון הזה?
שוב, לדעתי זה בכלל לא נכון לטעון שנשים לא מבינות את הנסיון הזה.
ב. הטענה שלא צריך לספר כי זה עניין אישי של הגבר ולא קשור לאישה היא ממש לא נכונה בעיני. מה, בעל ואשהמשוחחים רק על מה שמאה אחוזמשותף לשניהם? אם נפלתי ברחוב ושברתי את הרגל אני לא אגיד לבעלי כי זה לא נוגע אליו???!!!??? זה בעלי, אנחנו שותפים. אין פה מה להסתיר או לא להסתיר, כל מה שקורה בחיים שלי נוגע גם בו. ובואו נודה בזה שנייה - לראות אשה אחרת באופן מיני ואינטימי זה כן(!!!) קשור לאשה. זה כן. כי היא האשה שלך ואם אתה עושה משהו שאתה אמור לעשות רק איתה עם אשה אחרת (לאו דווקה האקט עצמו, גם לראות בעירום זה משהו ששמור לך עם אשתך) אז זה מאוד קשור אליה ומאוד פוגע בקשר ביניכם. יש סיבה לתחושת הגועל והבגידה של אדם שנופל בזה.
ג. אתה מפחד מאשתך? מפחד מהתגובות שלה? מה זה פה, משטר??? אני לא אוהבת כשבעלי משאיר כמה שערות קטנות מהגילוח על הכיור, אז מה? זה אומר שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה? שאני אתגרש ממנו? היא אשתך והיא אוהבת אותך תמיד. כנותזה דבר בסיסי בזוגיות. מי שמע על זוגיות שמבוססת על פחד במקום כנות, השם ישמור!
ד. אני בעוונותי התחלתי לעשן סיגריות בגיל 18 בעקבות תקופה מאוד מאוד מאוד קשה. כשיצאתי עם בעלי אמרתי לו בכנות שפעם הייתי מעשנת וכיום אני לא אבל מידי פעםמרגישה צורך גדול ונכנעת אליו ומעשנת מעט. הוא קיבל אותי ככה ואמר שישמח אם זה ייעלםלגמרי מהחיים שלי. סיכמנו שאשתדל יותר. מאז שהכרנו יצא לי לעשן מעט בכמה מקרים ובכל פעם, כמו שסיכמנו, סיפרתי לו. אפילו שזה לא משמח אותו, הוא מסוגל להתמודד עם זה. יחד אנחנו בודקים למה הרגשתי צורך ומה אפשר לעשות כדי להתגבר. הוא עוזר לי לעקוב אחרי המצב שלי ולשקף לי כשאני מוותרת לעצמי בקלות. הנה סתם דוגמא להתמודדת אישית שלי שאני לא מסתירה מבעלי למרות שזה לא קשור אליו ישירות ואפילו שזה מצער אותו ואפילו שהיא בכלל לא מבין את הנסיון הזה כי הוא מעולם לא ניסה לעשן בכלל שום דבר אי פעם. אני משתפת אותו כי הוא הבעל האוהב שלי שנמצא איתי גם בזמנים האלה והוא תומך בי בהתמודדות שלי.
למה זה רע ככה? למה אי אפשר להתמודד ככה גם עם אותו הנסיון של נפילה באינטרנט?
אני לא מבינה את הפסיקה הגורפת כאן שלא לספר לאשה אם הבעל נכשל.
א. מה פתאום נשים לא מבינות? איזו מין אמירה פרימיטית. מה, לנו אין יצר? אין לנו סקרנות ומשיכה ומיניות? לעניות דעתי זה ממש לא בוגר לטעון שאשה לעולם לא תבין. אנחנו לא מטומטמות וגם אם ספציפית האשה שלו לא מתמודדת עם הנסיון הזה, אז מה? היא מסוגלת לקבל רק דברים שנוגעים ספציפית אליה? ואם קשה לבעל להתפלל במניין, אז מה? היא לא יכולה לעזור כי היא לא עומדת סבנסיון הזה?
שוב, לדעתי זה בכלל לא נכון לטעון שנשים לא מבינות את הנסיון הזה.
ב. הטענה שלא צריך לספר כי זה עניין אישי של הגבר ולא קשור לאישה היא ממש לא נכונה בעיני. מה, בעל ואשהמשוחחים רק על מה שמאה אחוזמשותף לשניהם? אם נפלתי ברחוב ושברתי את הרגל אני לא אגיד לבעלי כי זה לא נוגע אליו???!!!??? זה בעלי, אנחנו שותפים. אין פה מה להסתיר או לא להסתיר, כל מה שקורה בחיים שלי נוגע גם בו. ובואו נודה בזה שנייה - לראות אשה אחרת באופן מיני ואינטימי זה כן(!!!) קשור לאשה. זה כן. כי היא האשה שלך ואם אתה עושה משהו שאתה אמור לעשות רק איתה עם אשה אחרת (לאו דווקה האקט עצמו, גם לראות בעירום זה משהו ששמור לך עם אשתך) אז זה מאוד קשור אליה ומאוד פוגע בקשר ביניכם. יש סיבה לתחושת הגועל והבגידה של אדם שנופל בזה.
ג. אתה מפחד מאשתך? מפחד מהתגובות שלה? מה זה פה, משטר??? אני לא אוהבת כשבעלי משאיר כמה שערות קטנות מהגילוח על הכיור, אז מה? זה אומר שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה? שאני אתגרש ממנו? היא אשתך והיא אוהבת אותך תמיד. כנותזה דבר בסיסי בזוגיות. מי שמע על זוגיות שמבוססת על פחד במקום כנות, השם ישמור!
ד. אני בעוונותי התחלתי לעשן סיגריות בגיל 18 בעקבות תקופה מאוד מאוד מאוד קשה. כשיצאתי עם בעלי אמרתי לו בכנות שפעם הייתי מעשנת וכיום אני לא אבל מידי פעםמרגישה צורך גדול ונכנעת אליו ומעשנת מעט. הוא קיבל אותי ככה ואמר שישמח אם זה ייעלםלגמרי מהחיים שלי. סיכמנו שאשתדל יותר. מאז שהכרנו יצא לי לעשן מעט בכמה מקרים ובכל פעם, כמו שסיכמנו, סיפרתי לו. אפילו שזה לא משמח אותו, הוא מסוגל להתמודד עם זה. יחד אנחנו בודקים למה הרגשתי צורך ומה אפשר לעשות כדי להתגבר. הוא עוזר לי לעקוב אחרי המצב שלי ולשקף לי כשאני מוותרת לעצמי בקלות. הנה סתם דוגמא להתמודדת אישית שלי שאני לא מסתירה מבעלי למרות שזה לא קשור אליו ישירות ואפילו שזה מצער אותו ואפילו שהיא בכלל לא מבין את הנסיון הזה כי הוא מעולם לא ניסה לעשן בכלל שום דבר אי פעם. אני משתפת אותו כי הוא הבעל האוהב שלי שנמצא איתי גם בזמנים האלה והוא תומך בי בהתמודדות שלי.
למה זה רע ככה? למה אי אפשר להתמודד ככה גם עם אותו הנסיון של נפילה באינטרנט?
