בס"ד
"בני ישראל נגאלו ממצרים כי לא שינו את... לשונם.."
השפה והדיבור נותנים לנו יכולת להתבטא להסביר ולהתמודד עם דברים.
אם ניקח לדוגמא, בן אדם שעבר אירוע טראומתי, אחד מהסימנים לכך שהוא משתפר זה שהוא מרגיש שביכלתו לספר על הדבר, ולהסבירו.
בכיוון האחר נמצא את המהר"ל שאומר שהשתיקה זה שפת החוכמה.
"..כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה."{איני זוכר כרגע את שם הרב.
ונשאלת השאלה מה עדיף?
לדיבור יש הרבה מעלות בצורה הנכונה.
וכן נראה שלשתיקה.
בפשטות התשובה זה השילוב להבחין מתי עלינו לדבר, אבל אני רוצה שניגע קצת בעומק הדברים.
בעבודות ה' יש בדיבור שני דרכים.
דרך אחת היא הדיבור, בדיבור אני מתאר מסביר, ואני עומד מבחוץ אבל מתקרב.
השתיקה היא הישיבה, היא הנשימה העמוקה ובעצם ההתאחדות עם הנשמה פנימה.
אז מה אתם אומרים איך ניגשים לכל אחד, מה הצדדים תופס אצלכם יותר מקום?
לסיום נביא שיר על "אומנות השקט"{שיר באנגלית{מחילה מדוברי שפת הקודש ש"לא שינו את לשונם"} שגם בו בחלקו אפשר לראות שלרוב השתיקה היא יותר דיוק בדיבור.
