צריך להתפלל שכל שונאי ישראל יאבדו מן העולם.

יש לא מעט ערבים שהם בהחלט חסידי אומות העולם, יש לא מעט שהם שונאי ישראל מובהקים. כמו כן, יש נוצרים שונאי ישראל, וצרפתים שונאי ישראל, ואמריקאים שונאי ישראל.. עם עין הרע, לא חסר.

אז פשוט להתפלל שכל שונאי ישראל יאבדו מן העולם.

אז מה אם הם שונאי ישראל למה אני צריך להתפלל שהם ימותו הם נבראו בצלם נתפלל שיחזרו בתשובה..

לפעמים קריאת "מוות לערבים" זה טוב.. לפעמים זה ממש משחרר את מה שיש בלב אחרי פיגוע או משו

אבל כמו ש מ.מ.י.ר אמר צריך להתפלל ששונאי ישראל ימותו ולאא דווקא הערבים

ולגבי השמחה במותם-

שאלנו את הרב שלנו באולפנה והוא אמר ש "בנפול אוייבך אל תשמח" מדובר רק לגבי אוייב יהודי ולכן לגבי אוייב ערבי מותר לשמוח..

בס"ד

והם אמרו שלא להתפלל על ערבים סתם ככה שאולי דווקא הם לא חושבים רע על היהודים

(למרות שלדעתי אין כאלה!) כי זה עדין מצלם א-לוקים, יש מדרש שאומר שכשהמצרים טבעו

המלאכים רצו לשיר שירה אבל הקב"ה השתיק אותם בטענה שיצירי כפיו טובעים והם מהללים את זה- שרים שירה?!

לכן צריך להתפלל שתגיע הגאולה ולא להתפלל שיהיה מוות לערבים - כי סך הכל הם שליחי ה'.

אבל זה לא סותר את אלה שאנחנו באמת יודעים - כמו החמאס למשל שהם רעים - בבלשון המעטה (לא מצאתי מילה יותר טובה)

ולכן עליהם כן מותר להגיד יימח שמם ולהתפלל שימותו.

אבל באמת הכי עדיף להתפלל ולהתכוון שתגיע הגאולה - המשיח!

"אמר ליה [המן למורדכי] לא כתיב לכו (משלי כד) "בנפל אויבך אל תשמח" {תרגום: וכי לא כתוב שאסור לשמוח בנפול אויבך?!] אמר ליה [ענה לו תשובה] הני מילי בישראל [הפסוק נאמר על "אויבך" ישראל בלבד - שבו אסור לשמוח בנפולו] אבל בדידכו [בכם - הגויים] כתיב (דברים לג) ואתה על במותימו תדרוך" [מסכת מגילה , דף טז' עמוד א']

א"כ כנראה שהאיסור של "בנפל אויבך..." נאמר רק לגבי יהודיים!!
ויותר מזה - על הגויים נאמר "ואתה על במותימו תדרוך" [!!!]

ו....לעינין השני -
"והקשו חז"ל הרי הקב"ה איננו שמח במפלתם של רשעים, וכמו שאמר למלאכי השרת בעת קריעת ים סוף "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" אלא השואל שאלה כזאת לא סיים כל דברי חז"ל שבאותו דף גמרא. שם אמרו "הוא אינו שש, אבל לאחרים הוא משיש". כלומר ודאי הקב"ה עצמו איננו שמח שהרשע מת בלי תשובה, אבל אותם הניצולים ממנו הם ודאי צריכים להגיד הלל ושבח. וכן כתב מהרש"א שם במקום."
{מקור: Articles/Article.aspx/5322}

כל שכן שמדובר על ערבים - גויים [!!] שנלחמים איתנו כעת ורוצים להרוג אותנו!!
"באבוד רשעים - רינה" !!

מקוה שזו האמת.
יהי רצון שננצח את כל אויבנו ותגלה מלכותו של ה' על כל העולם - אמן!!

בס"ד.

א. האם טוב לומר "מוות לערבים"?

ב. האם צריך להתפלל שימותו?

ג. האם צריך לשמוח שהם מתים?

--

ננסה לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:.

א. לדעתי השאלה הזאת שייכת רק בתאוריה. באידאל. כי בתכל'ס- גם מי שיאמר שזה לא טוב להגיד, אנחנו אומרים דברים הרבה הרבה יותר גרועים. וכן. לומד לחבר: "לך לעזאזל" או "תחנק" זה הרבה הרבה יותר גרוע מלומר "מוות לערבים" לכן אפילו מי שיאמר שזה לא ראוי או משהו בסגנון. וודאי שאנחנו לא במצב שאפשר לאסור את זה עלינו.

ב. האם צריך להתפלל שימותו? אתה צריך להתפלל על כל מה שאתה רוצה. אפילו אם יכול להיות שהוא לא טוב מצד האמת. אנחנו מבקשים "מלא משאלות לבנו לטובה". אנחנו יודעים שלא כל מה שאנחנו מבקשים הוא לטובה, אבל אנחנו מתפללים שה' ימלא רק את המשאלות הטובות. אבל, אם השאלה שלך היא האם מצד האמת צריך להתפלל שימותו- אתה בכל מקרה מתפלל שימותו. "וכל אויבך וכל שונאיך מהרה יכרתו". אבל ערבי שלא שונא ישראל, איזה טעם יש להתפלל שימות?

ג. ערבי שונא ישראל שמת- מצווה לשמוח. כמו שכבר כתבו לפני: "באבוד רשעים -רינה". אבל אם זה גוי שלא שונא ישראל, אסור לשמוח. חביב אדם שנברא בצלם. "ורחמיו על כל מעשיו".

מקווה שעניתי...

---

לגבי מה שהביאו למעלה על "מעשי ידי טובעים בים" מומלץ להסתכל בספר: "אסופת מאמרים" של הרב בנדיקט (בהוצאת מוסד הרב קוק) שמבאר במאמרו לשביעי של פסח, ש"מעשה ידי טובעים בים" מדובר על עם ישראל. ואכמ"ל.

זה למה אני חושב שהחברה הדתית איבדה כל ערכי המוסר.

כי זה אשכרה דיון לגיטימי אצלכם!

אתם מלכלכים את ידי אלקים! מצווים עליו להרוג עם, בשל היותו עם.

בכלל, להרוג אדם! אדם הנברא בצלם אלקים! שהוא כ"כ מורכב, עם אין סוף חלומות, רצונות, אהבות, מחשבות ויצירות.. להרוג אותו!?

אף אחד לא צריך למות, "ואהבת לרעך כמוך". תגרמו לו לא לשנוא אתכם, אל תייחלו לו מות, אין דבר יותר שפל , עצוב ולא אנושי מלהתפלל למותו של אדם.

"...אתם מלכלכים את ידי אלקים! מצווים עליו להרוג עם, בשל היותו עם..."

שטויות. אנחנו מבקשים ממנו להורגם, בכדי שלא יהרגו אותנו. הם רוצחים נבלים שקרנים רשעים ארורים. 'הקם להורגך, השכם להורגו'. ידוע לנו שאנחנו חייבים להרוג אותם, ומהר. ולכן אנחנו סה"כ מבקשים מאלוהים עזרה במשימה הקשה הזאת.

למה אתה לא מאמין???
לזה שהם רוצחים, שפלים,?

"...אין דבר יותר שפל , עצוב ולא אנושי מלהתפלל למותו של אדם...."

אתה שתוק. אין דבר יותר שפל, עצוב, מלרצוח יהודים צדיקים שלא מגיע להם למות.

חשבתי שאתה יודע קצת תנ"ך. ה' ציווה אותנו להילחם בכל היושבים בארץ. הארץ שייכת לנו. אני יודעת שזה לא כ"כ קשור, אבל זאת הסיבה שאנחנו צריכים להרוג אותם.

 מוזר לי שעד שהפיגועים לא דופקים גם אתכם, אתם פשוט שוקעים בתוך ענן מקטיפה, ולא מודעים לכלום. הערבים האלה הם רוצחים. הם רוצים להרוג אותנו.
חשבתי שאתה יודע קצת דת, ויודע ש 'כל המרחם על אכזרים, סופו- שיתאכזר אל רחמנים'.  אסור אסור לרחם עליהם, כולם צריכים למות. את כולם צריכים להרוג.

תגיד, מה אתה חושב שאתה נזכר במשפחות שלמות שנרצחו בפיגועים הארורים??אתה עדיין חושב שאפשר להשאיר ככה את הרוצחים האלה, עם דם על הידיים המטונפות שלהם, ולא להתפלל להורגם?

לא סובלת את כל יפי הנפש השמאלנים הללו.
יש לי עוד מה לכתוב, אבל אני חייבת לעלות לשיעור.
הרסת לי את היום. כ"כ צר לי לשמוע על 'יפי נפש' שכמוך, שמרגישים שהערבים הם בני אדם נורמליים, ואסור להתפלל שימותו, אחרי שהם רצחו לנו כ"כ הרבה אנשים כ"כ טובים.

שמע, אתה מטורף!!!

אולי תיהיה אציל נפש ותעזור להם לרצוח את אחים שלנו בשעת לימודם...!!! כדאי לך, זה מאוד אצילי לעשות את זה!!!|ציני בטירוף!!|

אני מאחלת לך דבר אחד...טיפה שכל...!ואתה צריך ת'ברכה הזאת(אולי לא ממני) כי אם הגעתה למצב של תגובה כזאת כנראה אתה בטוח שאתה חכם... 

לק"י

אין לי מה להוסיף.. אני עצוב ממה שאמרת...

אני מצטרף לאח... ~~אני~~ והי.

תלמד קצת תורה ותראה שהקו מחשבה שלך הפוך ממנה...

תוציאי מהלקסיקון שלך "ערבי טוב". ערבי טוב לפי הגדרתך והגדרה של רבים זה ערבי שיושב בשקט ולא מקים מהומות. אז זהו שכל החבר'ה השקטים האלה, אעהלק שקטים, בשקט-בשקט עושים פעולות למען ה"ציונים". (למען- בציניות).

[ע"ע האזרחים ה"תמימים" בעזה בימי מלחמת עופרת יצוקה שנטבחו שם ללא רחמים!]

באמת! מי החביא את כל הגראדים והמעופפים למיניהם? ואיפה?

ולסיום: ערבי טוב זה ערבי מת. יהודי טוב זה יהודי שעוזר לערבי להיות טוב.

יש ערבים טובים.
יש משת"פים (מש'תפי פ'עולה), ויש סתם ערבים שלא רוצים ברע.

אך מה לעשות שאנחנו במלחמה עם האומה הערבית?! ובמצב כזה (של מלחמה), בפרט אחרי מה שראינו ב'עפרת יצוקה' (ובכלל, כל ההשתמשות באוכלוסיה כמגן אנושי, והתמיכה והאהדה של האוכלוסיה), כל ערבי הוא בחזקת תומך לחימה (אם לא לוחם בעצמו).
לכן יש להתייחס אליהם בהתאם.
ולא, אני לא מטומטמת. כך הם פני הדברים.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.