לא מזמן (כ"ח ניסן) חל היארצייט של זלדה, אני רוצה להקדיש את האתגר הזה לזכרה.
זלדה, מה נאמר על זלדה? בת למשפחת מלוכה וחסידות, מורה, משוררת. אולי פשוט ניתן לעמוס עז, שהיה תלמיד שלה כשלמד בבית הספר היסודי, לדבר:
אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ.
***
היא היתה קוראת באוזני מה שאולי ממילא התכוונה לקרוא באותו בוקר: מעשיות חסידיות, אגדות, סיפורים אפלים במקצת על מקובלים קדושים שעלה בידם לצרף צירופים ולחולל מופתים ומעשי נסים. לפעמים, אם לא נזהרו שבע זהירויות, היו המקובלים המסתוריים ההם, בעודם מבקשים להושיע את עצמם או את החלכאים והנדכאים או את כל עם ישראל, ממיטים אסונות נוראים שנבעו תמיד מאיזו טעות בצירופים או מגרגר אחד של טומאה שהתגנב אל בין שלל הכיוונים הקדושים.
על שאלותי היתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות, לעתים נשמעו לי תשובותיה כמעט פרועות, מאיימות עד כדי חלחלה על יציבות אדני ההיגיון המוצקים של אבא.
או להפך: יש שהיתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה צפויה ופשוטה אך משביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי. ואני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהו זר ומסעיר, קצת מפחיד, כמעט בכל מה שעשתה ואמרה: "עניי־הרוח", למשל, שעליהם אמרה לי כי הם שייכים לישו הנוצרי אך גם בינינו כאן בירושלים יש הרבה עניות־הרוח, ולאו דווקא במובן שאותו האיש התכוון אליו. או "אילמי־נפש" המופיעים בשירו של ביאליק "יהי חלקי עמכם", ובעצם אינם אלא למד־ואו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד. ופעם אחרת קראה לי את שירו של ביאליק על אביו טהור־הנפש שחייו היו מוקפים בזוהמת בית־המרזח אבל הזוהמה והטומאה כלל לא יכלו לגעת בו. רק בבנו המשורר הן נגעו, ועוד איך נגעו...
(מתוך 'סיפור על אהבה וחושך')
הדבר שהכי מפעים אותי ביצירתה של זלדה הוא היכולת שלה לקחת את היומיום הסובב אותה: החדר, הציפורים המצייצות בחצר, השושנה – ולמלא אותם רוח, לראות בהם ניצוצות. זלדה לוקחת את הדברים הללו ויוצרת מהם רומנטיקה, היא כותבת שירים רומנטיים ומלאי רוח לא רק על שקיעות והרים, אלא גם על היום יום הבנאלי.
דוגמא נהדרת לכך היא השיר הזה:
הַבַּיִת הַיָּשָׁן / זלדה
הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף
לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם;
הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹכוֹ
אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,
וְהַלַּיְלָה
מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.
שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת,
בָּאֹפֶק,
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים
הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים
אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,
וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,
אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים,
הֶעָפָר,
וְכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –
זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת . . .
וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו
שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,
עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,
וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,
וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –
שִׁכּוֹר.
אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה
עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –
וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.
(מתוך 'פנאי')
נסו לעשות זאת גם אתם, הביטו סבבכם, בתפאורה היומיומית שעוטפת אתכם. הביטו מחוץ לחלון, הביטו מתחת לכפות הרגליים. קחו משהו מאווירת הדברים האלה וכתבו לי אותם עם ניצוץ, עם שושנה (שאצל זלדה מסמלת את הרוח, השלמות).
)