ולהבין שהשנאה אליה היא תוצאה של התעלמות מתמשכת, אבל ברגע שההתעלמות תתוקן- השנאה תחלוף.

כלומר היא לא כ"כ מהותית ולא מעידה על זה שאי אפשר לעזור לכם.

אני מבינה שאתה נמצא במצב שבו היא נתפסת בעיניך כאכזרית. אני בהחלט יכולה להבין למה- אתה מסתובב בבית כארי בסוגר ואשתך חיה את חייה כאילו אין מחר.

בשבילך היא רחוקה ממך מרחק שנות אור ועוד מוסיפה להתרחק.

אולי, אם היא היתה יודעת מה מתרחש אצלך, היא היתה מזדעזעת וחושבת איך לתקן? אולי העובדה שהיא חיה את חייה מבלי לחשוב איפה אתה, היא בגלל שאתה לא רוצה להגיד לה עד כמה זה קריטי בעיניך (היחסים?)

האם היא אחת כזאת שתתעלם גם כאשר תגיד לה בפירוש שאתה במצוקה? או שהיא תעשה חושבים לרגע? איזה מן טיפוס היא?

אני מאוד מאמינה בהעלאה למודעות. לפעמים לבן הזוג פשוט אין מושג עד כמה דבר מסוים חשוב לי. הוא יודע שזה חשוב ברמה מסוימת, אבל לא יודע עד לאיפה הדברים מגיעים.

חשוב חשוב שתגיד לה שאצלך זה קריטי. שזה גורם לך לדברים לא טובים. שזה חשוב לך כמו... (תמצא דימוי מהעולם שלה כדי שהיא תבין עד כמה זה חשוב ללך). 

ושעדיין אתה לא כופה את עצמך עליה.

במקביל תבדוק גם את היחס שלך כלפיה. האם אתה מראה אהבה ונכונות לעזור, או שאתה מכוון רק ליחסים? האם אתה שם בשבילה? איך לדעתך היא מרגישה בקשר?

יכול להיות (וגם מאוד מתבקש) שגם היא סוחבת דברים עליך, ושאולי, רק אולי, לפעמים היא גם מרגישה קרובה לפיצוץ. 

אני לא עוסקת בתחום, אני מתחום אחר. 

אבל תודה רבה על המחמאה..

הייתי רוצה לדבר אתה, אבל היא מתחמקת מקשר ישיר איתי,

כי היא מפחדת מהלחץ שלי, וכל תלונה הכי קטנה שלי אליה- נתפסת אצלה כהאשמה,

כמו עכשיו- שהחליטה לשכוח שסיכמנו שנדבר, אף-על-פי שאמרתי לה אתמול שזה חשוב לי.

לגבי- להיות שם בשבילה- זאת באמת נקודה נכונה,

ו זה העניין -שאני מנסה הרבה פעמים- לבוא לקראתה- ולנסות להיות שותף אתה בעול,                                     היום לדוגמה- ניסיתי- וכתגובה-

קבלתי השפלות וזלזולים,  ומתחילה להיגמר לי המוטיבציה, להיות שם בשבילה,

כשהיא לא מסוגלת להכיר בכך שגם אני קיים.

אבל אני כן מנסה לזעוק את הזעקה שלה..

היא לא רוצה שתהיה שם בשבילה. היא רוצה שתבין אותה! שלא תכעס עליה! שתיתן לה לפרוק את כל הכעס, עצב, שנאה, חוסר מוטיבציה, ייאוש, דיכאון וכו'.. 

היא לא מכירה בזה שאתה קיים.. כי אין לה כוח להכיר אף אחד! אין לה כוח לראות אף אחד וגם לעצמה אין לה כוח! אני לא באמת יודעת מה קורה אצלה.. אני מדברת בשם עצמי. אבל אתה חייב להבין שהריון לא רצוי זה לא עוד משפט שעובר חלק.. זה משפט שטומן בתוכו טלטלה ענקית שיש לה תוצאות עצמיות קשות מאוד!!! ולא.. אתה לא אשם..אתה הקורבן! אבל היא גם קורבן! מבטיחה לך.. שהיא היתה מעדיפה להיות עכשיו רגילה ואוהבת.. ולא להיות אישה אחרי לידה עם תינוק!

כל קושי עם התינוק מתחבר ישר ל..אם הוא לא היה כאן, אז..

סתם אולי כדי לנחם,

היא כן שמחה עכשיו [אפילו מאוד- לכל הפחות כלפי חוץ] בתינוקת,

אבל את הנתק שנוצר-קשה מאוד להחזיר...

אתה פגוע! אתה כועס! עברת בעצמך שנה לא פשוטה אני מתארת לעצמי..

ועם כל זה.. אל תהיה בתחרות מי הכי מסכן ומי הכי הקריב וכו'.

תרד מהעץ.. תחזר אחריה.. תן לה תחושה שאומנם ההריון הזה היה סיוט, אבל הוא עבר והחיים ממשיכים..

תן לה להבין שהיא לא הפסידה הכל בגלל ההריון הזה. שהיא לא הפסידה גם אותך..

ואולי.. אם קשה לך..תשב לכתוב לה מכתבי תסכול.. אל תיתן לה אותם!! אבל תספר לה שם כמה אתה משקיע, כמה קשה לך וכו'.. תשמור אותם לעוד שנה.. שהיא תתאושש ושהכל יסתדר..ואז, אני בטוחה שיהיה לה את היכולת להכיל ולהעריך את כל ההקרבה והתהליך שאתה עברת בלי שהיא היתה פנויה לראות אותם

רק קושי קטן, לפחות לפי מה שהיא משדרת,

הדבר האחרון שהיא באמת רוצה- זה שאני אחזר אחריה,

ומה שהיא כן רוצה- זה שאעזוב אותה  ואניח לה לנפשה...

תנסה לשאול אותה את השאלות שמופיעות שם. בלי שהיא תדע מאיפה הבאת את זה..

אם היא בדיכאון או בתתחילתו של דיכאון.. זה מסביר לגמרי את ההתנהלות שלה!

וחוץ מזה.. יכול להיות שהיא רוצה שתעזוב אותה לנפשה כי היא לא בטוחה באיך שהיא נראית, כי היא חוששת מלטבול, כי היא יודעת מה אתה רוצה... 

שזה באמת יכול לעזור - שתניח לה לנפשה.

תנסה לשחרר באמת, תחליט עם עצמך על תקופה שאתה מתנתק רגשית

תעזור בבית ועם הילדים מה שצריך בצורה טכנית ויבשה ואל תחזר אחריה, אל תעשה לה פוצי מוצי וגם אל תנסה לעשות פרצוף מסכן ולעשות לה "רגשי" כמה שהיא אכזרית כלפיך.. תתנתק באמת.

לי יש תחושה שהיא מרגישה חנוקה, היא באמתת צריכה את המרחב הזה.

אם תתן לה את המרחב הזה מספיק זמן (אולי כמה חודשים אפילו) היא תהיה פנויה רגשית לעזור לעצמה לצאת מהקושי שלה ובסוף היא תתחיל לחפש את קרבתך בעצמה.

מדגישה שוב שזו התרשמות אישית שלי, אם זה לא נשמע לך נכון אתה יכול פשוט לא להתייחס לכל מה שכתבתי כאן

בהצלחה לכם!

אפשר שתכתוב לה מכתב עם כל מה שאתה מרגיש.

יש לזה כמה יתרונות-

1. לך זה יצא עדין ונכון ולא כועס או פגוע מדי כמו שיכול לצאת בדיבור.

2. היא לא יכולה להגיד שאין לה זמן- שתשב אפילו בשירותים ותקרא. זה לא חייב להיות זמן שפנוי לשניכם.

החיסרון הוא שאין דיבור. אבל נשמע שזה די לא הולך לקרות, אז מכתב זה פתרון מתאים בעיני..

תעזור לה במה שרק אפשר ותן לה את ההרגשה שאתה עוזר לה כי אתה רוצה שיהיה לה קל יותר.

אל תדבר איתה על יחסי אישות בכלל. זה ככל הנראה מלחיץ אותה.

את בעצם אומרת-תהיה מלאך, כי אם תהיה בן-אדם,

זה ככל הנראה מלחיץ אותה.

אני נמצאת בכזאת סיטואציה. הריון לא רצוי נקרא לזה בעדינות..

זה הריון שבו המצב הנפשי בקרשים.

הדימוי העצמי והגופני נופל למינוס.

הרצון לקפוץ מאיפה שהוא או להעלם מן העולם מופיע לא פעם.

השנאה העצמית/ לתינוק שמופיעה לפרקים..

הקשיים הפיזיולוגים שקורים בכל הריון מועצמים עוד יותר..

תבין. הריון לא רצוי הוא כמו אונס (סליחה על ההשוואה אבל זה הדמוי שעלה לי)

וזה בכלל לא משנה אם זה קרה כתוצאה מטעות שלה/ שלך/ או סתם כך סטטיסטיקה..

תנסה להיכנס לנעליים שלה בנושא הזה. יש מצב שהיא במצב נפשי לא פשוט! יש סיכוי שהיא בדיכאון לא קטן..

אני לא מכירה הרבה נשים שלא מחכות לחיבוק או לתמיכה מהבעל..

אני משערת, מנקודת המבט שלי, שנמצאת כרגע באותו מצב...

שהיא צריכה הכלה והקשבה. שרע לה עם עצמה! היא מבולבלת.. שונאת את כל העולם וכועסתעל עצמה שזה מה שהיא מרגישה!

תכין לה אוכל טעים או תקנה לה משהו שהיא אוהבת.. ותשב ערב שלם להקשיב לה!

אני האחרונה שחושבת שאתה צריך להתאפק או לוותר אבל גם הראשונה בשביל לנסות אולי לזהות אצל אישתך סימני מצוקה שעלולים להיות קשים..

כשהיא תרגיש שאתה מבין את המצוקה שלה, שאתה מסכים שהחוויה שהיא עברה בשנה האחרונה היתה סיוט אמיתי.. אולי גם יהיה לה קל יותר.

רק הערה קטנה,

בתחושה שלי אשתי לא ציפתה לחיבוק ותמיכה מהבעל,

אלא-להתרחקות כמטחווי קשת, או שאוכיח לה באותות ובמופתים,

שבאמת ההיריון כן טוב לנו- וגם לה.

[מה של הבנתי לחלוטין בלתי אפשרי]

ההריון הזה היה מבחינתה כמו גידול! ועוד גידול שכולם מצפים ממה לשמוח ממנו כי הרי ילד זה דבר טוב לא?!

היא עוברת תהליך שהתחיל בכעס על העולם, על אלוקים, עליך, על הילד ועל מי שלא קשור בכלל.. והמשיך בהרבה מאוד קושי..ונגמר עם ילד חמוד.. שדורש הרבה כמו כל התינוקות ולא מאפשר לאמא שלו לאושש את עצמה ולהצליח לחזור לחייך..

אתה יודע איזה קשה זה לעמוד במצב שאת שונאת את הילד שלך?!?! שאת כועסת על תינוק בן שבוע?!?!

היא לא יודעת בעצמה מה היא רוצה! היא יודעת שרע לה! שהיה לה רע! שהיה לה שנה של גיהנום נפשי ופיזי...

אל תתרחק ממנה!!!!! גם אם היא הכי מגעילה שבעולם! אל תיתן לה להתמודד עם זה לבד!!! תאסוף את עצמך.. עם כל הקושי..(וזה קשה ברמות על! במיוחד שאתה מרגיש קצת קורבן ואין לך מושג למה אתה אשם ולמה היא מתנהגת אליך ככה) ותבין אותה!!

תיתן לה שעות בלי התינוק ובלי הילדים. כדי שהיא תוכל לחזור להרגיש אישה.. תדאג שתפגש עם חברות, שתאכל, שתתחיל להרזות, שתלך לקנות בגדים.. לא יודעת מה.. שתראה שזה לא סוף העולם.

תדע לך.. דיכאון אחרי לידה זה מחלה אמיתית! שחייבת תמיכה אינסופית מהבעל והסביבה הקרובה.

שוב, אני לא רופאה ולא מאבחנת.. אני סתם אישה פשוטה שעוברת תהליך ארוך וכואב ומנסה להסביר לך את הצד של אישתך

אונס, גידול?

ב"ה שבראת ילד מתוק וקטן - במוקדם ובמאוחר זה היה קורה, אז למה לראות הכל בזווית כזו?

(2 ההריונות שלי לא היו מתוכננים)

לפעמים אם אין משהו חכם להגיד עדיף לשתוק!

נכון שה"השוואה" לאונס אינה נכונה, כי זה לא.

אבל מה שייך להיות "מזועזעת" ו"להסביר" שכלית שבמוקדם או במאוחר וכו'?...

הרי היא נתונה למצב שאין לה שליטה בו, ל"ע.

אכן - מה שכתב היהודי הזה, הוא נכון כנראה לגביה: "שיוכיח לה באותות ובמופתים שההריון הזה כן טוב להם".

אצל מי שזה מה שהיא משדרת, אז זה אולי באמת פתח התקוה.

הרי היא, בהרגשה, כאילו היתה ב"מסלול" מסוים - פתאום נקלעה למסלול שכביכול מוליך את החיים שלה היכן שאינה "נמצאת". והיא אכן רוצה בעצם לחזור להרגשה שמקודם - ומשם "לבחור" שזה מה שכעת, ואז להיבנות שלב אחרי שלב. ה"הרגשה" אינה נותנת לשכל לבנות בנחת מצד נפשי רצוי.

לכן, צריך הרגעה, ובאמת להסביר "מההתחלה", איך זה בדיוק מה שטוב שיקרה. טוב שקרה. ובשביל זה האיש עצמו צריך להתבונן בכך.

לא קשה לראות שזה אכן טוב ומעולה - אבל צריך לשחרר את החסימה, את ה"טראומה" מזה שסובייקטיבית מצאה עצמה במצב שמשפיע על כל  מציאותה לללא תכנון. זה סוג של טיפול פסיכולוגי מלווה בתפיסה ערכית אמיתית של מי שמטפל, על ערך הענין.

את צודקת, שפעמים רבות גם כשלא מתוכנן, אז יש שמחה. "מתנה" כזו. זו גישה בריאה, נורמלית, ערכית.

ותלוי גם במה שיש לאדם מראש על ערך מציאות ילדים וגידולם.

אבל כאשר נקלעת למצב שאינה כך - אי אפשר לומר "למה לראות"?... גם היא עצמה לא יכולה להסביר "למה", מחמת הסיבוך והבלבול שהיא מרגישה. היתה מאד שמחה לחזור למצב שמתוך השיקול והערך, ההרגשה זורמת..

כך אני מבין  את זה.

ובכל זאת.

אבל לתוכן דברייך, אכן. וזה יכול להיות לא רק "עם הגוף", אלא כאילו כל ה"מהלך" למי שמבחינה נפשית לא היתה שם לגמרי.

ובאמת אפשר להבין את התחושה.

ואחרי ההבנה, אפשר גם לתפוס כיוון של טיפול שיגדיל עוד יותר את האדם. סוג של התחדשות.

ה' יתן כחות - הן לאלו שטרם זכו, ואומרים כביכול "הלוואי עלי"...

והן לאלה שזכו ומערכת העיכול הנפשית והפיזית שלהם לא היתה "שם" באותו זמן.

שאלו ואלו יזכו לשמוח בילדים טובים ובריאים - ולהתגדל איתם.

לא רק בשלושה חודשים שאחרי הלידה

(אני חושבת, לפי מה שהבנתי..)

זה לא לחכות כמה חודשים, אלא קרוב לשנה שהיא היתה בהריון ודחתה אותו, למיטב הבנתי.

מה שהיא מסתבכת ביחס לעצמה בגלל "הריון שלא רצתה" - במקום לטפל בכך ולהפוך את זה לשמחה - אפשר להבין. ומזה גם אפשר להבין ש"לא זכרה" שסיכמתם משהו. כנראה מצביע על מצוקה.

זה שאתה כותב שהיא "מזלזלת בך כדרכה" ו"השפלות", זו בעיה. אין מקום לדבר כזה. השאלה, אם באמת מזלזלת, או שזה נראה כך בגלל פיזור דעתה ואי יכולת לשמוע מעבר לעצמה. קשה לדעת מכאן.

אבל מבחינתך, באמת הרגשה לא פשוטה. הלוואי שתצליחו להתגבר ולחזור למסלול טוב שתהיה הצלחה רבה.

[אם תצליח לקחת אותה לשיחה נינוחה, אולי בית קפה או משהו.. ולנסות לרגע ממש "להתעלם" מהנושא שקשה לך - שהוא לגמרי ברור- ולשאול אותה, "אני מרגיש שלא פשוט לך מאז התגלגלות הנושא של ההריון.. אולי תנסי לשתף מה עבר עלייך, מה עובר עלייך, איך את מרגישה. אולי אפילו השיתוף יעזור לך, גם אם לא תהיה לי בדיוק עצה.." - 

אז אני לא מכיר את אשתך ואת המצב, אבל יש נשים שבמצב כזה פתאום היו חשות לראשונה שהבעל איתן ב"צרה" שלהן - ונחל הדמעות היה נפתח.. אחרי ריקון כל מה שמעיק, והבעת רצון חזקה מצידך לתמוך, ושאלה במה אתה יכול לעזור, ובאמת לשם שמיים - אז יהיה מקום להעלות גם "נקודה מצידך". להסביר שאתה מאד מבין את הקושי אבל אולי אדרבה, חיזוק הקשר ביניכם, יעזור גם לה להתמודדות, וגם לך, להתמודדות מסוג שכעת קשה לה בכלל להבין אותה או  לפנות לה מחשבה. 

אם זה יצליח, יתכן שמהבעיה תצמח הרפואה. ה' יעזור

ויש להניח, שאתה רואה בכך משהו לא כ"כ "פייר" - אתה במצוקה לא פשוטה, ואתה צריך לנהוג כאילו הקושי הוא אצלה... אבל בעניינים כאלה, זה לא כמו "מחשב".. אצל האשה, אם היא אכן במצב קצת "קיצוני", אז זו יכולה להיות הרגשה קשה לשליטה. ולכן, הדרך הארוכה שהיא קצרה, היא קודם כל לתת לה לשחרר את ההרגשה, לחזור לנינוחות כלשהי, וממילא גם הנושא שלך יבוא על פתרונו. זה כמו שנרצה ללחוץ על מישהו לאהוב, כי באמת כך ראוי. זה אמיתי - אבל אהבה צריכה לבוא מנינוחות.. בהצלחה]

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.