חוזר לך החשק להתחתן ואת שוב מחכה להצעות... P=

ולגבי מה שאמרתי מקודם.

זה תחושה אישית שאני קיבלתי מתגובתך.

שיהיה גמר חתימה טובה.

אבל אני לא אתמם לגמרי,

יש רגעים שכן.

אבל הם כל כך קטנים וזניחים שפשוט אין לי טעם להתעסק בהם.

כי אני חושבת על כמה אחריות זה.

מה ילקח ממני בתמורה.

כמה החיים נהיים יותר ויותר קשים 

וכמה זה חלום ורוד וקצת דמיוני שחתונה עשויה לשפר את המצב ולא להחמיר אותו.

שלא תבין, אני מבינה שזו הילדותיות והאגואיזם מדברים מתוכי.

אני מודעת למצב לאשורו, פשוט די מפחידות אותי ההשלכות שלו.

גמר חתימה טובה

תודה על התגובות

יש דברים שפשוט קורים, כורח המציאות ולא ממש ניתנים לשינוי. אם חברה שלך התחתנה, הזמן שלה צריך להתחלק בין בעלה לחברות, ואם יש לה כבר ילד אז עוד פחות מזה.. תחשבי איזה נורא זה היה אם בעלך היה משקיע המון בחברויות ולא בזוגיות שלכם? דבר הרסני לא?  
אם זה לא ניתן לשינוי עדיף להשלים עם זה .. 
 
ויש אפילו משפט מתאים . if you can't beat them join them.

בהצלחה

ולגבי המשפט...

ואם כולם יקפצו מהגג אני גם אקפוץ?

ממליץ לך לקרוא את הספר מי מושלם של מרים הדהאן היא מדברת על הנקודה הזאת הרבה .. 
יש לא מעט דברים בחיים שיכולים לתסכל אותנו, והם מתחלקים לשניים: 
ניתנים לשינוי /לא ניתנים לשינוי. 

אם זה ניתן לשינוי ודאי שצריך לפעול ולשנות. 
אם זה לא ניתן לשינוי - חבל על הכוחות הנפשיים שאתה מוציא על זה, פשוט תלמד להשלים עם זה, פחות לצפות, פחות להתאכזב.. זה נכון להמון סיטואציות בחיים. 

פיטרו אותך מהעבודה. 2 אופציות לתגובה:
א. לשבת בבית ולהתמרמר על זה - סביר להניח שזה לא יקדם אותך
ב. לראות בזה אופציה לשינוי בחיים ולחפש מקום עבודה שיותר מתאים לי.. 
 

אבל אני מתאכזבת.

גם אם לא מתמרמרת.

ועם זה באמת אין מה לעשות.

ואז, החלומות על החברות כמו פעם - ייעלמו?

ותהיי בדיוק כמו החברות הללו, שיש להן "משהו יותר חשוב", בחיים?..

[ובכלל, אני לא אוהב את המושג החדש הזה "זוגיות".. נישואין, משפחה בית בישראל. 

גם אין "זוגיות" בלי זה, וגם הנקודה היא באמת לא רק כאילו היחס אל מישהו תופס מקום של כל דבר וערך ותוכן אחר. זה כנראה מה שצורם לך]

דיברתי ביחס אל מה שכתבת על "חברות", שפתאום מישהי מתחתנת - ויש משהו "יותר חשוב". ואכן, איש שמתחתנים איתו ובונים איתו בית, נהיים משפחה - שזה לא סתם ענין של איזו "הרגשה" אל מישהו בלבד - זה "יותר חשוב", מאשר החברות האחרות.. ודבק באשתו.

לא נראה לי שאיפשהו פה הזכרתי מצוות.

פתחתי את השרשור כי רציתי לפתוח.

וכי יש השלכות לזה שאי לא רוצה להתחתן והן אלה שמטרידות את מנוחתי.

אבל יש לי 2 דברים להגיד-

האחד-
גם לשון הרע על עצמו אסור לאדם להגיד. לא אגואיסטית אנוכית.
לא מקבלים עלייך לשון הרע.

דווקא היכולת להודות מול עצמך מעיד עלייך.

והשני-

מי אמר שזה הכול?
מותר להתגעגע לזמנים יפים, בטח כשהכל משתנה ומתערבב מסביבך, ובטח אם נשארת לבד

ואת מרגישה "נזנחת".

יכול מאוד להיות שאת מרגישה את החיסרון בחברות באופן חזק.

זה לגיטימי וטבעי.

יש רק קשר אחד לחיפוש בן זוג ולהרגשה הזו-
החוויה החברית, היא הבסיס לזוגיות טובה- מי שהוא חבר טוב, יהיה בעל טוב,

ומי שחברה טובה תהיה אישה טובה.

ולכן החיסרון הזה בקרבה רגשית ונפשית- ממש מעיד עלייך שאת רוצה להתחתן.

את רוצה לחוות חברות וקרבה ברמה הכי גבוה שיש- וזה חסר לך.

אלא שהתרגלת למלא את זה בחברות, ועכשיו הפיתרון הזה מתגלה כזמני ולא מלא,

כי באמת כל חברה שלך שתתחתן צריכה ובריא לה להיות קרובה לבעלה ושהוא יהיה הכי

חשוב לה.

וככה גם את תהיי.

עכשיו כשיש את תחושת החיסרון, רק צריך לנתב אותה. כמובן שהשלב הראשון הוא השלמה

שמה שהיה לפני לא יחזור. 

בהצלחה!

ותודה על התגובה

ברמה הפשוטה ביותר- 
כל חברה שמתחתנת בעלה הופך להיות הכי חשוב בעולם, ואח"כ יש גם ילדים והזמן הופך להיות לחוץ,

וכל הקשרים החברתיים מורידים הילוך.(וכנ"ל אצל בנים)

אבל בזוגיות כל דבר שעושים עושים מתוך הביחד- שותפים בהכל למעשה, גם בחלקים שהם "שלך" ו"שלו"

יש שותפות בהם- כשאת יוצאת עם חברות הוא שותף שלך גם אם לא נוכח.

ולכן ברור שזוגיות היא הרבה פחות זמנית.

גם מבחינת זמנים- זוגיות בד"כ היא לעשרות שנים, שבהן חיים ביחד, בעוד עם חברות כמה זמן יש לך?

אפילו אם עשית שנה מדרשה וגרתן ביחד- זה זמני מראש.

באופן העמוק נישואין הם ברית נצחית, והולכים איתנו עד לעולם הבא,

לכן גם המוות הוא רק "פאוזה זמנית" שבה הקשר מתבטא בצורה אחרת.

כמובן שיש זוגות שמתגרשים, וכורתים את הברית הזו, אבל זה במספרים זניחים לעומת אלו שחיים

בשמחה זה לצד זו.

ואלה שחיים בקושי וכאב וייסורים גם?

וכל אלה שנפגשים איתם- נמצאים איתם בדמוי זוגיות

וסתם מבזבזים ערבים ימים שבועות חודשים ואפילו שנים לשווא,

גם זניחים?

סורי על הפסימיות. סתם ממש סתומה לי הנקודה הזו

שכן, הם אחוז זניח. 
העולם יפה, והחיים טובים, והנישואים שמחים.

אני יודע שזה לא "מקובל" לדבר ככה, בכל זאת, ערוץ 7 זה אתר חדשות, אבל כן-

ברוב המוחלט של הדברים העולם טוב ויפה.

יש גם רע, וגם שם, אם מסתכלים, לא הכל שחור. כמו שאצל מי שטוב, אם מסתכלים

אפשר למצוא גם גוונים פחות מבריקים.

אחוז המתגרשים זניח לעומת אחוז הנשואים בשמחה.

אחוז הסובלים נמוך מאחוז הבריאים בהרבה,

אחוז המבזבזים - נמוך בהרבה מאחוז המנצלים.

רוב האנשים טובים, רובם רוצים לעשות טוב, כולם משתדלים לעשות מה שהם מצליחים.

רוב מוחלט של מערכות היחסים שמגיעות לנישואים - מצליחות, המודעות היום לעבודה הזוגית

רק מגדילה את ההצלחה ואת השמחה בנישואים.

ברור שמי שמסתפק על הטוב הזה, לא ירצה בלהגיע לשם.

זה מחייב, זה מסוכן.

ברור שיש כאן מימד של סיכון- האם אצליח, האם אעמוד באתגר.

זה אומר לתת את הלב- וזה מסוכן, כי כשנותנים את הלב עלולים להיכוות.

אבל האם זה שווה את זה- כן.

ויותר מזה- 

אלו שמתגרשים בוחרים בזה, ובוחרים הרבה בחירות בדרך כדי להגיע לשם.

אלו שחיים בקושי וכאב וייסורים בוחרים בזה- ואם לא בזה, בוחרים להישאר "מסכנים",

בלי לשפוט אותם חס ושלום, אבל לכל אחד יש את ה"קופה" שלו, לכל זוגיות את הנקודות שלה,

ולכל אדם את הייסורים והסבל שלו. מי שלא חולה, יש לו קרוב חולה, ומי שאין לו סובל במקומות אחרים.

אם אדם חושב שהוא תלוי בגורל חיצוני- אז הוא מאבד את החיים. הוא נהיה תלוי.

אדם צריך לדעת ולהכיר שיש בידו כוח. כפי שכותב הר"ן(מעמודי הפסיקה שלנו בעמ"י) בדרשות- שאדם

חייב לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ובאותה נשימה "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"- החלק הראשון חשוב וחובה כמו החלק השני. וגם הרמב"ם כותב את זה בהלכות תשובה,

על הבחירה החופשית.

בידינו הדבר. לבחור לבנות בית נאמן, שמח ומלא קרבה, או שלתת לו להירקב ולהיחרב מול עינינו.

בידינו הדבר. לבחור לחיות את החיים במילואים ולהתעלות מעל הקשיים, או לתת לעצמנו להירקב במסכנות.

ולכן- כמות הגירושים זניחה לעומת אחוז הנישואים המוצלחים.

הבעיה לא היתה חוסר בחיי חברה, ככה אני מבין.

הבעיה הייתה, במקום עמוק יותר- בתחושת הקרבה הרגשית הבלתי תלויה,

ואני אצטט אותה:

"שהיה אפשר לדבר לעומק. על מהות החיים. 
על החביתה שנשרפה.
על החלומות. 
לקשקש בטלפון מבלי שיש מישהו שתמיד יותר חשוב ממני.
לזה כל מה שהיה בחיים זה אנחנו ואנחנו."

זה גורם לי להרגיש שיש יותר מ"חוסר בחיי חברה". יש פה צורך פנימי-

להיות הכי חשובה בעולם ושכל מה שיש זה "אנחנו ואנחנו".

לצורך הזה, כפי שאני מבין לא קוראים חיי חברה, כי בחיי חברה בהכרח תמיד לא אהיה עדיפות א',

כי לצד השני יש בת זוג. ואף פעם לא יהיה מצב שכל מה שיש זה רק "אנחנו ואנחנו" כי שוב- לצד השני

יש בת זוג.

ועם בת\בן זוג- צריך שהיא\הוא תמיד יהיו עדיפות א', ויש מקום שבאמת יש רק אותם, כמו שמברכים 

בשבע ברכות "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"- שזו ברכה שהתוכן שלה הוא

שהזוג יהיה כמו אדם וחוה- שלא היה איתם עוד אף אחד, אלא רק הם.

בעצם- עומק העניין הוא שהצורך החברתי שלנו הוא סעיף של הצורך הזוגי שלנו.

מתוך היותנו חסרים אנו זקוקים להשלמה. ההשלמה העמוקה ביותר, היא ההשלמה הזוגית.

לכן- עומק הצורך בקרבה רגשית- נובע מהצורך להשלמה אמיתית ועמוקה.

וככה הפסוק אומר "כי היא חברתך ואשת בריתך"- החברה של האדם זו אישתו, והחבר של האישה זה בעלה,

כי באמת רק ביניהם יש ברית עמוקה, שמאפשרת חיבור עמוק ואמיתי שלא תם. ואם הוא תם- אז הם באמת מתגרשים.

זו הגישה שלי, מתוך מה שלמדתי וראיתי.

ח"ו שאחרי החתונה אין חברות- זו לא משמעות הדבר.

חברות זה דבר חשוב.

אבל חברות הן לא תחליף לבעל ובעל הוא לא תחליך לחברות.

מה שכן זה שבעל משלים את הצורך בקרבה רגשית עמוקה, שאותו נראה לי שהיא ביטאה.

וחברות משלימות את זה באופן חלקי ובאופן זמני. לעומת בעל שמשלים את זה באופן עמוק יותר.

הסברתי את עצמי יותר טוב?

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.