מקסים, ומעורר מחשבה.

וחודש טוב ומבורך לכולם, שכחתי לציין

כאלה שכתבו כמו הדברים שכתבת, אבל אלו דברים מחודשים והפשטות היא כמו החולקים, שלא סומכים למעשה על החילוקים האלו

ועונג שבת וסעודות שבת הן מצוות נפרדות. הרי יש סוברים שסעודות מהורה ועונג רק בדברי קבלה.

ולאיד, יש עונג שלא ע"י סעודות

לכן פשוט כדאי לכוון, כמו שכתבתי

אם זו המטרה

אבל הסעודות הן מצווה בפ"ע. אי אפשר למשל לקיים עונג במשהו אחר במקום הסעודות

יש 'חיי אדם' חשוב, שהובא במשנה ברורה,

שאם אדם הגיע לבית הכנסת כדי לשמוע שופר,

הוא ודאי התכוון לקיים את המצווה,

גם אם הוא לא חשב על זה בפועל בשעת השמיעה.

כמו כן, כך ניתן להסביר את הכוונה של 'עומד לפני ה' ',

אותה הצריך ר' חיים לעיכובא במשך כל תפילת העמידה:

אם אדם עומד עם סידור - מעשיו מעידים עליו שהוא מתפלל,

גם אם כרגע הוא סופר אפרוחים או שורות לבנים (ע' ירושלמי ברכות),

וקצת להציל אותו מקושיית החזו"א, איך אפשר לחייב כוונה כזו.

(קצת קפצתי שלבים, וכתבתי כמו לביינישים, אבל אפשר להבין מההקשר)

א. הבאתי את החיי אדם

ב. לא חושב שר' חיים התכוון לכוונה כזו, של הוכחה שהוא מקיים מצווה. אלא כוונה מיוחדת של תפילה, שהמחשבה על כך שהוא עומד לפני ה' היא חלק מהחפצא של תפילה

כאן בפוסט התייחסתי רק לכוונה מהסוג ששייך בכל המצוות

ולגבי ר' חיים,

זה לא הוכחה, אבל זה גם לא חצי נבואה.

זו הכוונה לדבר עם ה', ולא למלמל מילים לסטנדר או הסידור,

לדבר איתו, לפנות אליו.

יש חובה בכל יום בוקר וערב להזכיר את יציאת מצרים.

מצווה זאת מקיימים על ידי שקוראים את פרשת ציצית שמוזכרת בה יציאת מצרים.

ברור שלהלכה צריך לקרוא את פרשת ויאמר כחלק מסדר התפילה, גם אם מזכירים את יציאת מצרים.

אבל

ישנם דיונים רבים בספרות התורנית לגבי שאלות הלכתיות להלכה אבל לא למעשה

אז הנה שאלה נוספת:

אם מישהו קורא בעיתון חדשות, ואומר "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" - 

האם הוא יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים?

אין פה כוונה לקיים את המצווה, לכן לא יצא

ואפילו למי שסובר שמצוות לא צריכות כוונה, יש אומרים שבמצוות שבדיבור לכולי עלמא צריך כוונה.

וחוצמזה, בפשטות צריך הזכרה מפורשת של היציאה ממצרים

אם כי לדעת המגן אברהם אפשר לצאת י"ח גם באמירת שירת הים, ואם כן מסתבר שאם אדם קרא עיתון חדשות ותוך כדי קריאתו כיוון לקיים מ"ע של זכירת יצי"מ ואז שחרר מפיו אנחה כבדה ואמר את המשפט שאמרת

- אולי הוא קיים את המצווה

אז אולי יש משהו טוב בלקרוא עיתונים

ואולי לא

חלק מהשאלה זה לגבי המטרה של"הזכרת יציאת מצרים".

כי אם המטרה היא שנזכור שה' תמיד גואל אותנו, כמו שבאמת אומרים בתפילה מייד אחרי הזכרת יציאת מצרים: "אמת ואמונה כל זאת... כי הוא ה' אלוקינו ואין זולתו... הגואלנו מכף כל העריצים... ברוך...גאל ישראל"

הרי את המטרה הזאת מקיימים בצורה מסויימת גם באמירה "עברנו את פרעה נעבור גם את זה", זה נכון שאפשר להתפלפל לגבי מה האדם חושב בזמן שהוא אומר את זה, ואם נניח הוא אדם שלא מאמין באלוקים, אז ודאי שהוא לא יצא ידי חובה, פשוט כי הוא ודאי לא התכוון למטרה של המצווה. אבל אם מדובר באדם מאמין, שבאמת חושב על אלוקים כעל זה שמציל אותנו, ומסתמא גם כשהוא חושב "עברנו את פרעה" הוא מודע לזה שבעצם צריך איזה עזרה אלוקית, אז אולי הוא כן יוצא ידי חובה, כי הוא הבין שכמו שאת פרעה לא יכולנו לעבור בלי עזרה אלוקית, ועברנו אותו בזכות העזרה האלוקית - אז הוא אומר במשפט הזה שגם עכשיו הוא מאמין שזה מה שעוזר לנו. ואם כן זה ממש המצווה

ולקורא איתונים זה אולי לא מצווה דאורייתא, אבל זה יכול לפעמים להועיל לבן אדם בחיים. לא צריך למהר לזלזל בכל דבר כזה

אין תחליף לעצם הכוונה לקיים את ציווי ה'

גם אם חושבים על משהו שלדעתך מטרת המצווה היא שנחשוב עליו

זה משהו אחר

אבל אדם צריך לדעת שבסופו של דבר מצוות ה' אינם דבר מנותק מהחיים אלא פשוט איך לחיות יותר נכון ולהתקרב לה', אז גם באמירה של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" - גם בזה אנו מתקרבים לה', 

אבל זה שבקיום המצווה האדם מכוון לקיים בזה את ציווי בוראו זו גם מחשבה שמקרבת אותו אליו ומרוממת את מהלך החיים, ולכן זה הכרחי ואין לזה תחליף

אז הוא קיים בזה את המצווה!

אני מביא את זה פשוט בשביל המשפט של "מעריב" עם "מעריב"...

"תמיהה שעלתה לי במעריב של אתמול - בית המדרש"

וממילא זה יכול להיחשב לאמירה דתית (שוב אם האדם הוא מאמין) ואז יוצא ידי חובה

צריך כוונה לקיים את ציווי ה' על מעשה זה

שגם המצוות שנכתבו בתורה, נכתבו לפי איזה עיקרון מסויים. אז אם אדם מודע לכך שבערב זה הוא מחוייב בהזכרת יציאת מצרים, והוא אכן שמח לזכור את יציאת מצרים - אז זה כמו שאדם מתפלל את סדר התפילה ואינו מכוון בפירוש - וזה נחשב לו כאילו כיוון כי הוא יודע שזה פשוט חלק ממצווה. וגם כאן - אדם חי את חייו,ומודע לכך שכל דבר דתי הוא חלק מעבודת ה', וממילא איזכור יציאת מצרים הוא אוטומטית חלק מעבודת ה'. ואם כן יצא ידי חובה!

עכשיו נראה אותך שואל עוד שאלה...

לצרף אותך לרשימת התיוגים?

כן ירבו

1. לא כתבתי אחרת...

2. זה לא סותר. זה שאני חושב לקיים מצוות גמ"ח זה לא אומר שלא הייתי עושה את זה בלי זה.

  צריך להיות גם "אדם" וגם "ירא שמיים"

נכון שלא מברכים מהטעם שכתבת

אבל זה לא סותר את הצורך לכוון

אין כאן שתי מערכות נפרדות

ה' ציווה על גמ"ח כי הוא רוצה שנהיה אנשים נחמדים

אז הכוונה לקיום מצוות גמ"ח לא סותרת את האופי הטבעי אלא להפך -

היא מחברת ומקשרת את האופי הטבעי שלנו, לקב"ה ולתורתו

מקווה שהרעיון מובן כי  קיצרתי במקום שאמרו להאריך

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.