על מה את מדברת.

אבל אם לא איזה משהו חריג ביותר,

אז הדבר הראשון שצריך לעשות, זה לא להסתכל על הבעל כך, "חייב להתבגר"...

זה לא מבט בריא של אשה על בעלה. 

תחשבי בכיוון של איך אנחנו בונים אחד עם השני, בכבוד ואהבה והערכה הדדית.

ובהבאה בחשבון של השוני המובנה בין איש לאשה, שבד"כ לא כ"כ מוכר לפני שמתחתנים. והוא אתגר לתוספת בנין טוב והתחשבות, כשמבינים אותו.

קודם כל תודה על העצות.

זה באמת לא מרגיש בריא, אבל איך לא מסתכלים ככה כשקורים דברים שלפעמים ממש מתסכלים בצורת דיבור, בהתלהבות יתר וכו'. נכון, לא סוף העולם, אבל כשזה קורה זה מתסכל. 

שמעי נא, בחורה יקרה.

בעלך יכול לומר אותו דבר על דברים אצלך.

יש דברים אצל נשים, שנראים לגברים לגמרי "תינוקיים", לא רק ילדותיים. ואצל אשה - זה חלק ממני...

את תסתכלי עליו בעין טובה. בלבד. מתלהב, תחייכי בלב טוב. הרי זה הרבה יותר מאיזה "אדיש". טוב מאד. זה הגיל. את עוד תתגעגעי לזה. וכו'.

אל תחשבי בכלל, "איך הוא היה צריך להיות"..

אני מציע לך, לשבת כל יום כמה דקות, לבד, להתבונן בנחת על נקודות טובות אצל בעלך, רק טובות - ו"להתאהב" בו. תסתכלי רק על הטוב. בטוח שתמצאי הרבה.

וכתבתי עליו הרבה דברים טובים אבל ... 

ממנו, וכשהוא מגזים, אז לא, אני לא מחייכת בטוב לב, אני שואלת "מה מצחיק??"? מסכן...

אוף זה כזה מתסכל.

לקבל את מי שהוא זה קשה לי לכן אני מתעמתת עם זה, כי אין לי שליטה. אני פשוט יחייך אליו כשהוא צוחק ומתפרע?  ומתנהג מוזר?כי למה?..

מי אמר שזה מוזר? את שופטת. אל תשפטי.

יש לך שליטה. אין דבר כזה אין לי שליטה.

את כותבת: צוחק מתפרע ומתנהג מוזר...

נראה לי שאת קצת נבהלת..

ובכן אפשר להבין אותך שזה מבהיל. בפרט אם את חוששת שזה הוא ושכך יישאר תמיד..

מציעה כיוון מחשבה... 

אולי זה מצב מקומי... זמני... עד שתיפתר בעיה מסוימתת

שמעתי פעם: לפעמים כשאדם חסום מלצחוק במקום המתאים לכך, בסוף הוא צוחק במקום לא תואם ובצורה מוגזמת...

אותו דבר לגבי בכי. שנאה. ותגובות אחרות..

את מבינה? כי יש אנרגיה שעצורה ומבקשת לפרוץ... 

האם יש בחיים שלו/ שלכם מצבים שבהם הוא בקיצוניות השנייה? כלומר לחוץ מאד? עצור ? תחת מכבש של ציפיות? מצב  שחוסם ממש את האנרגיה והשמחה והטבעיות ? 

אם זה מקום עבודה? או מצבים מסוימים ביניכם- ימי ריחוק/ קירבה וכדו ? או ימים מסוימים בשבוע?

ואז כשהוא סוף סוף השתחרר מהסיטואציה ההיא , "יצא לחופשי" , אז מתפרץ ממנו  מעיין ההתלהבות בצורה מוגזמת וכביכול לא מבוקרת..

כדאי לנסות לחשוב...

בהצלחה..

אם אין משהו חריג והשלכות מזיקות(התנהגות ילדותית מבחינה כלכלית לדוג' יכולה לגרום לאסון), 

אז הכי טוב זה להוציא את זה מהראש ויפה שעה אחת קודם.

אנחנו בני אדם שונים, כחלק מזה יש מערכת שלמה של שינויים מאדם לאדם.

הרבה תלוי במקום בו גדלנו, הרבה תלוי באישיות שלנו.

זה שאת חושבת שX נקרא להיות ילדותי, לא הופך את זה לנכון. 

אני בטוח שלבעלך יש המון נקודות כאלו גם.

זה חלק מלחיות ביחד, ברוכה הבאה.

מה שעושים זה קודם כל יוצאים מעמדת השופטת. מי את שתשפטי האם התנהגות או סגנון דיבור

כזה או אחר הוא ילדותי או לא? למה זה טוב לך להיות שופטת? היית רוצה לחיות עם אדם שכל הזמן

שופט את ההתנהגות שלך? אז למה שתהיי מישהי כזאת?

השיפוט המרכזי שלך את בעלך צריך תמיד להיות טוב. תמיד למצוא מה טוב בהתנהגות שלו, גם כשהיא

לא מה שאת רגילה או חושבת.

וכשעולות מחשבות כאלו, לזרוק אותן החוצה מהראש. זה יצר הרע פשוטו כמשמעו.

תנסי להיכנס למקום שלו. זה חלק מאוד משמעותי מהזוגיות.

תנסי להתחבר להרגשה שלו, ומתוך העיניים שלו לראות את הדברים.

את יכולה לשמוח או לצחוק איתו כי אותו זה משמח או מצחיק.

שבעלי ישפוט אותי כל הזמן, 

וודאי שכבני אדם אנחנו שונים מאוד, אבל קצת מפחיד אותי להיכנס למקום שלו, אני יכולה לנסות להסתכל מהמבט שלו אבל הוא נראה לי כל כך אחר ומוזר, זה מפחיד אותי.

מצחיק אותו דברים מוזרים וקשה לי לקבל את השונה הזה.

אבל מה, כשאני רואה אותו מדבר בצורה שמעצבנת אותי ושהוא מתנהג בצורה שבעיניי ילדותית אז מה אני אמורה לעשות? זה באמת באמת קשה להכנס לנעליים שלו ולומר לעצמי: 'וואלה, הוא צודק... זה באמת ממש מצחיק'...

"וואללה הוא צודק"..

לגמרי לא.

את צריכה להסתכל על זה "מהצד", כמו שהיית מסתכלת על סתם מישהו שנוהג בצורה קצת מצחיקה, ולחייך. דווקא ה"שונה" גורם לנו לעיתים לחייך.

הרי זו לא כל האישיות שלו זה לא שהוא מדבר רק בצורה ש"מעצבנת" אותך. את התקשורת תנהלו על מה שמשותף.

הוא פשוט אחר ממך בדברים הללו. ובהחלט יכול להיות שזה כי הוא איש. ההתנהלות שלו קצת אחרת ממך. לא נורא. לומדים להסתדר ולקבל. לכל היותר אומרים, טוב, זה ה"קטע" שלו.. מותר לו להיות הוא.

תארי לך שכאשר את שמה עגילים/מתאפרת או לא יודע מה - הוא יגיד, איזה ילדה.. זה כאילו פורים... מה היא חושבת, שאם היא צובעת את עצמה זה משנה אותה?... (ולא משנה כרגע אם את עושה כך או לא)

ברור שאיש לא יגיד כך. למה? כי הוא מבין שאשה זה אחרת. אפילו שהוא בחיים לא היה מעלה בדעתו להתחיל למרוח צבעים על הפנים שלו....

את צריכה להבין שזה מצחיק אותו, ואת משתתפת איתו בצחוק הזה.

לא כי את ממש מבינה מה מצחיק.

זה תמיד קשה לקבל את השונה. אבל זה חלק גדול מלהיות נשואים.

תנסי גם לדבר איתו על זה- מה מצחיק אותו, באמת לנסות להבין איך הוא רואה את הדברים.

זה דרך טובה פשוט לפתוח את הראש ולקבל אותו, ללמוד לאהוב את מה שאת כן מתחברת לזה,

נראה לי אבל שבעל יותר קשה לקבל ככה.....

ולא, הוא לא איזה אחד שלא יכול להתארגן או שהוא מבודד חברתית, דווקא הוא חברמן וזורם (לפעמים יותר מדי) יש לו קטע חברתי כשהוא עם אחים שלו או חברים שלו שאני ממש לא סובלת, אבל אולי אני באמת לא צריכה לסבול את זה. אלא לשתוק בצד כמו שמישהו כאן אמר, שאני לא חייבת להתערבב עם זה אלא רק לא לדרוס אותו

יקרה מזל טוב.

אני אמנם רווקה כעת. אבל בכל זאת הרגשתי כאב בין השורות.

נראה לי שהנקודה שזה מקשה עלייך להעריך אותו..

וזה נקודה מאד חשובה אצל אישה כלפי בעלה...לשאת עיניים לבעלה... 

ולתחושתי מה שכואב לך, זה שאת מאד רוצה להעריך אותו אבל תגובותיו גורמות לך הרגשה אחרת...

לא יודעת מה לייעץ...

אבל ניסית להסביר לו

ככה בעדינות בנחת ברגע של אהבה ... מה את חשה ברגעים **ההם.....** ?

להסביר מה זה עושה לך וכמה חשוב לך כן לחוש כלפיו הערכה ... לדבר על הצד שלך...

לא ממקום שיפוטי ודורש אלא ממקום שואל וחושב ביחד ...

אלא כביכול ממקום חסר אונים כלפי הרגשות הקשים שזה מעלה בך... 

האם ניסית ??

גם אשה שמרגישה הערכה לבעלה, אם הוא בזמנים מסויימים יצחק מדברים שטותיים בעיניה, "יתלהב" ממה שלא נראה לה, יכולה להרגיש כמו שהיא כתבה. זה "מעצבן" אותה. היא צריכה לעשות "סוויצ' "...

ב. ומזה נובע לגבי הדבר השני. ממש מציע לה שלא תנסה "לדבר איתו על זה". לא יעלה על הדעת, לתבוע מאדם להתנהג בצורה מלאכותית, בקביעות (ובשבילו זה מלאכותי. הרבה אנשים, דווקא כאלה שבהחלט אפשר "לשאת אליהם עיניים", מרגישים מספיק בטוחים כדי לצחוק באופן חופשי, "להתלהב".. טוב להם עם זה. והפוך, הדרישה לעשות את עצמם "כבדי ראש", היא הדבר הקטן בעיניהם).

לפחות לפי מה שנראה ממה שהיא העלתה - אין ברירה. צריכה לעבוד על עצמה במקרה כזה.

ובכן

הצעתי היתה בפירוש לא לתבוע

אלא רק לשתף בחוסר אונים שזה גורם **לה**..ממש בעדינות לגעת בנקודה... לרפרף .. ולראות איך הוא מגיב... 

לדעתי יש חשיבות שלא יווצרו אצלה משקעים כלפיו...

ועצם זה שהיא תשתף אותו יקל מעליה.. שהוא יודע...

ושוב...****ברגע טוב של אהבה וטוב***..

וככה יפתחו את הנקודה וזה יפוגג קצת את המתח

בלי קשר לשאלה המעשית מה יקרה בפעם הבאה..

בלי לתבוע ובלי לסכם סיכומים..

לבוא לצד השני ולהסביר לו שההתנהגות שלו גורמת חוסר אונים ומשקעים,

לא משנה כמה נעים ויפה עושים את זה- זה להכניס אותו לפינה.

אף בעל לא רוצה שאישתו תרגיש ככה, וכל אמירה כזו רק תכניס אותו למקום לא בריא-

כל פעם שיתנהג ככה ירגיש שהוא מאכזב את אישתו, כל פעם שלא יתנהג ככה, ירגיש שמופעל

עליו לחץ לשנות את עצמו.

מעבר לעובדה שהאמירה הזו, שנוגעת לגופו של אדם ולהתייחסות שלו לדברים רק תגרום לו להרגיש

לא מוערך ומזולזל בעיני אישתו. שזה כאב חריף ביותר.

ממש ממליץ, שאם יש ברירות אחרות- לא לעשות דבר כזה.

את המשקעים שלה חשוב לפתור מול עצמה.

חבל ליצור פגיעה בבעלה על שום דבר, שרק יצור משקעים אצלו.

אולי אם היינו יודעים יותר פרטים באיזה נושא מדובר...

אני חשבתי 

למשל אם היא התכוונה שהוא צוחק- הכוונה ממקום שהוא מתלהב *ממנה* ?? ושמח *בה* ??

בצורה שדוחה אותה..

אז עדיין לא כדאי לשתף אותו בתחושות....? קצת ?

תנסי לחשוב מה ההרגשה שאדם כל-כך קרוב ואהוב אומר לך,

גם אם במילים היפות ביותר-

"הנקודה הזו באישיות שלך, כל כך קשה לי שהיא שמה אותי בחוסר אונים"

זו פגיעה רצינית וכאב רציני.

זה לא "מפריע לי שיש חולצה על הכיסא בסלון" זה "מפריע לי שאתה מבולגן",

אין לבן אדם מה לעשות עם זה.

וזה פוגע.

יש דברים בזוגיות שאדם צריך לעשות מול עצמו.

רוב הדברים שמפריעים לי צריכים לעבור קודם כל דרך עבודה עצמית.

בטח דברים שנוגעים לאישיותו של בן הזוג.

רק במקרי קיצון- יש מקום להעלות קושי כזה... 

היה מקום להעיר בצורה טובה. יש אופן שאפשר לעשות את זה. ובחיוך.

אבל לא כך הבנתי מדבריה.

היא דיברה על דברים שהיא לא מבינה מה מצחיק. נו...

"אני מתפדחת ממנו, וכשהוא מגזים, אז לא, אני לא מחייכת בטוב לב, אני שואלת "מה מצחיק??"? מסכן...

אוף זה כזה מתסכל."

שלא הצעת "לתבוע", אלא בעדינות להסביר בתור בעיה שלה. זה מצוין לגבי דברים שרוצים לבקש.

אבל - מה שאני כתבתי הוא, שעקרונית דבר כזה לא יעלה על הדעת לתבוע מאדם, וממילא גם בצורה מעודנת וענוה, אין לו מקום. זה רצון לא לגיטימי.

לומר ש"לה" גורם חוסר אונים זה שהוא צוחק מדברים כאלו וכאלו, מתלהב, זה נזק שאי אפשר כמעט לתקן אח"כ. זה אומר: אני מרגישה חוסר אונים ממה שאתה. זו הבעה של דבר לא לגיטימי. הוא רשאי להיות הוא. זה לא איזה משהו "צדדי", שאשה אומרת שהיא ממש אלרגית לצבע חולצה כחול ואם הוא יכול לעשות לה טובה.

אם יישארו משקעים, זה יהיה מהערה כזו.

וכדי שאצלה לא יישארו משקעים כלפיו, היא צריכה לעבוד על לקבל את בעלה, עם תכונתו (הלא-שלילית, לפחות לפי מה שנראה ממה שכתבה) הזו. 

מה אם היה נוצר כזה מצב ביניהם  במהלך ההיכרות לפני נישואין ולפני החלטה..

גם אז לא לשוחח על מה שמפריע ? על מה שמקשה לקבל החלטה?

לשוחח כדי לפרוק, כדי להבין כדי ללבן...

???

אם כשמכירים, מישהי רואה שהבחור צוחק מדברים שנראים לה "שטותיים", יכולה קודם כל להבין שזו תכונה שלו - ולהחליט אם טוב לה או לא (ושלא תופתע אם תתחתן עם מישהו שלא כך - ותראה שהוא גם כן בדיוק כך..);

ויכולה גם לשאול אותו. תגיד, מה כ"כ מצחיק בזה... או לברר אם זו תכונה רגילה אצלו.

יכולה גם לשאול, אם זה לא נראה לו כאילו "ילדותי" וכד', להבין את התכונה. לשמוע הסבר. אולי יעזור לענין להתקבל.

להסביר שזה "גורם לה חוסר אונים", כשרואה שזו תכונה קבוע אצלו - לא. לא רוצה, שלא תתחתן... זה האדם.

אחרי שכבר נישאה - זה אחרת. רגיש יותר. היא גם יכולה לשאול בהתענינות, מה הענין בזה. להתענין בתכונה הזו שלו. זה משהו אחר. יכול למשללהסביר לה, שמבחינתו זה מצוין לשמור על הצד של "הילד" וכו'. אין בעיה. זה כאשר באמת מתענינים. 

אבל זה לא להביע "חוסר אונים". אי שביעות רצון. 

וזה גם לגמרי לא נראה איפה שהיא נמצאת עכשיו. לא נראה שמה שחסר לה זה הסבר שלו למה הוא כך. היא פשוט "לא סובלת את זה". צריכה עבודה פנימית. אם מה שיהיה חסר לה אחרי עבודה כזו, זה רק שיסביר לה למה ההתנהלות הזו עושה לו טוב - אז שתדבר איתו ותתענין....

אין איך ליפות את זה- אין לזה מקום.

אין סיבה שהיא תפיל את זה עליו ואליו- את המידות שלה היא צריכה לתקן,

וזה חשוב מאוד להבין את זה בתחילת הנישואים. אנחנו לא באים לשנות את בן הזוג.

מעבר לעובדה שזו ביקורת לא לגיטימית עליו.

לדעתי חבל מאוד שתעשה את זה, אם היא יכולה, וברוב המקרים היא יכולה, להתגבר על זה

מתוך עבודת המידות של עצמה.

אבל עדיין לפעמים אני מתביישת בו, (לא נשמע טובבבב)

אנשים מסביב אומרים לי מה יש לך את נורמלית תראי איזה גבר קיבלת, הלוואי שבעלי היה.. בלה בלה בלה...

הם לא מבינים שכל אחת מקבלת את ההוא שהיא צריכה להסתדר איתו

שנית

זה נכון קשה בתחילת הנישואין לגלות פערים גדולים ולקבל את זה בתחושה של: "יופי, בשביל זה באתי לעולם, לתקן את עצמי, ועכשיו יש לי כל כך הרבה הזדמנויות לעשות את זה, אני לא אבקר ולא אשפוט"

קשה לקבל בן אדם כמו שהוא, יכול להיות שגם את עצמי זה קשה לקבל כמו שאני, וכמו שאחד אמר מקודם באחת ההודעות שגם אם בעלי היה שופט אותי כל הזמן זה גם היה כואב לי. 

זה לא פר בשבילו ולכן ממוצאי שבת שכתבו לי את ההודעה הזאת התחלתי לחשוב על זה יותר וניסיתי לא לבקר, אבל עדיין זה קשה. יש פערים ואין מה לעשות.

ל'עני ממעש' יצאתי איתו רק כמה פגישות, בתקופת אירוסין קצרה מאוד, ולא הספקתי להכיר אותו כל כך. בכל מקרה אני מאמינה שהכל משמיים והשם שם אותי איתו כי יש לנו עבודה לעשות... ()

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.