על מה את מדברת.

אבל אם לא איזה משהו חריג ביותר,

אז הדבר הראשון שצריך לעשות, זה לא להסתכל על הבעל כך, "חייב להתבגר"...

זה לא מבט בריא של אשה על בעלה. 

תחשבי בכיוון של איך אנחנו בונים אחד עם השני, בכבוד ואהבה והערכה הדדית.

ובהבאה בחשבון של השוני המובנה בין איש לאשה, שבד"כ לא כ"כ מוכר לפני שמתחתנים. והוא אתגר לתוספת בנין טוב והתחשבות, כשמבינים אותו.

קודם כל תודה על העצות.

זה באמת לא מרגיש בריא, אבל איך לא מסתכלים ככה כשקורים דברים שלפעמים ממש מתסכלים בצורת דיבור, בהתלהבות יתר וכו'. נכון, לא סוף העולם, אבל כשזה קורה זה מתסכל. 

שמעי נא, בחורה יקרה.

בעלך יכול לומר אותו דבר על דברים אצלך.

יש דברים אצל נשים, שנראים לגברים לגמרי "תינוקיים", לא רק ילדותיים. ואצל אשה - זה חלק ממני...

את תסתכלי עליו בעין טובה. בלבד. מתלהב, תחייכי בלב טוב. הרי זה הרבה יותר מאיזה "אדיש". טוב מאד. זה הגיל. את עוד תתגעגעי לזה. וכו'.

אל תחשבי בכלל, "איך הוא היה צריך להיות"..

אני מציע לך, לשבת כל יום כמה דקות, לבד, להתבונן בנחת על נקודות טובות אצל בעלך, רק טובות - ו"להתאהב" בו. תסתכלי רק על הטוב. בטוח שתמצאי הרבה.

וכתבתי עליו הרבה דברים טובים אבל ... 

ממנו, וכשהוא מגזים, אז לא, אני לא מחייכת בטוב לב, אני שואלת "מה מצחיק??"? מסכן...

אוף זה כזה מתסכל.

לקבל את מי שהוא זה קשה לי לכן אני מתעמתת עם זה, כי אין לי שליטה. אני פשוט יחייך אליו כשהוא צוחק ומתפרע?  ומתנהג מוזר?כי למה?..

מי אמר שזה מוזר? את שופטת. אל תשפטי.

יש לך שליטה. אין דבר כזה אין לי שליטה.

את כותבת: צוחק מתפרע ומתנהג מוזר...

נראה לי שאת קצת נבהלת..

ובכן אפשר להבין אותך שזה מבהיל. בפרט אם את חוששת שזה הוא ושכך יישאר תמיד..

מציעה כיוון מחשבה... 

אולי זה מצב מקומי... זמני... עד שתיפתר בעיה מסוימתת

שמעתי פעם: לפעמים כשאדם חסום מלצחוק במקום המתאים לכך, בסוף הוא צוחק במקום לא תואם ובצורה מוגזמת...

אותו דבר לגבי בכי. שנאה. ותגובות אחרות..

את מבינה? כי יש אנרגיה שעצורה ומבקשת לפרוץ... 

האם יש בחיים שלו/ שלכם מצבים שבהם הוא בקיצוניות השנייה? כלומר לחוץ מאד? עצור ? תחת מכבש של ציפיות? מצב  שחוסם ממש את האנרגיה והשמחה והטבעיות ? 

אם זה מקום עבודה? או מצבים מסוימים ביניכם- ימי ריחוק/ קירבה וכדו ? או ימים מסוימים בשבוע?

ואז כשהוא סוף סוף השתחרר מהסיטואציה ההיא , "יצא לחופשי" , אז מתפרץ ממנו  מעיין ההתלהבות בצורה מוגזמת וכביכול לא מבוקרת..

כדאי לנסות לחשוב...

בהצלחה..

אם אין משהו חריג והשלכות מזיקות(התנהגות ילדותית מבחינה כלכלית לדוג' יכולה לגרום לאסון), 

אז הכי טוב זה להוציא את זה מהראש ויפה שעה אחת קודם.

אנחנו בני אדם שונים, כחלק מזה יש מערכת שלמה של שינויים מאדם לאדם.

הרבה תלוי במקום בו גדלנו, הרבה תלוי באישיות שלנו.

זה שאת חושבת שX נקרא להיות ילדותי, לא הופך את זה לנכון. 

אני בטוח שלבעלך יש המון נקודות כאלו גם.

זה חלק מלחיות ביחד, ברוכה הבאה.

מה שעושים זה קודם כל יוצאים מעמדת השופטת. מי את שתשפטי האם התנהגות או סגנון דיבור

כזה או אחר הוא ילדותי או לא? למה זה טוב לך להיות שופטת? היית רוצה לחיות עם אדם שכל הזמן

שופט את ההתנהגות שלך? אז למה שתהיי מישהי כזאת?

השיפוט המרכזי שלך את בעלך צריך תמיד להיות טוב. תמיד למצוא מה טוב בהתנהגות שלו, גם כשהיא

לא מה שאת רגילה או חושבת.

וכשעולות מחשבות כאלו, לזרוק אותן החוצה מהראש. זה יצר הרע פשוטו כמשמעו.

תנסי להיכנס למקום שלו. זה חלק מאוד משמעותי מהזוגיות.

תנסי להתחבר להרגשה שלו, ומתוך העיניים שלו לראות את הדברים.

את יכולה לשמוח או לצחוק איתו כי אותו זה משמח או מצחיק.

שבעלי ישפוט אותי כל הזמן, 

וודאי שכבני אדם אנחנו שונים מאוד, אבל קצת מפחיד אותי להיכנס למקום שלו, אני יכולה לנסות להסתכל מהמבט שלו אבל הוא נראה לי כל כך אחר ומוזר, זה מפחיד אותי.

מצחיק אותו דברים מוזרים וקשה לי לקבל את השונה הזה.

אבל מה, כשאני רואה אותו מדבר בצורה שמעצבנת אותי ושהוא מתנהג בצורה שבעיניי ילדותית אז מה אני אמורה לעשות? זה באמת באמת קשה להכנס לנעליים שלו ולומר לעצמי: 'וואלה, הוא צודק... זה באמת ממש מצחיק'...

"וואללה הוא צודק"..

לגמרי לא.

את צריכה להסתכל על זה "מהצד", כמו שהיית מסתכלת על סתם מישהו שנוהג בצורה קצת מצחיקה, ולחייך. דווקא ה"שונה" גורם לנו לעיתים לחייך.

הרי זו לא כל האישיות שלו זה לא שהוא מדבר רק בצורה ש"מעצבנת" אותך. את התקשורת תנהלו על מה שמשותף.

הוא פשוט אחר ממך בדברים הללו. ובהחלט יכול להיות שזה כי הוא איש. ההתנהלות שלו קצת אחרת ממך. לא נורא. לומדים להסתדר ולקבל. לכל היותר אומרים, טוב, זה ה"קטע" שלו.. מותר לו להיות הוא.

תארי לך שכאשר את שמה עגילים/מתאפרת או לא יודע מה - הוא יגיד, איזה ילדה.. זה כאילו פורים... מה היא חושבת, שאם היא צובעת את עצמה זה משנה אותה?... (ולא משנה כרגע אם את עושה כך או לא)

ברור שאיש לא יגיד כך. למה? כי הוא מבין שאשה זה אחרת. אפילו שהוא בחיים לא היה מעלה בדעתו להתחיל למרוח צבעים על הפנים שלו....

את צריכה להבין שזה מצחיק אותו, ואת משתתפת איתו בצחוק הזה.

לא כי את ממש מבינה מה מצחיק.

זה תמיד קשה לקבל את השונה. אבל זה חלק גדול מלהיות נשואים.

תנסי גם לדבר איתו על זה- מה מצחיק אותו, באמת לנסות להבין איך הוא רואה את הדברים.

זה דרך טובה פשוט לפתוח את הראש ולקבל אותו, ללמוד לאהוב את מה שאת כן מתחברת לזה,

נראה לי אבל שבעל יותר קשה לקבל ככה.....

ולא, הוא לא איזה אחד שלא יכול להתארגן או שהוא מבודד חברתית, דווקא הוא חברמן וזורם (לפעמים יותר מדי) יש לו קטע חברתי כשהוא עם אחים שלו או חברים שלו שאני ממש לא סובלת, אבל אולי אני באמת לא צריכה לסבול את זה. אלא לשתוק בצד כמו שמישהו כאן אמר, שאני לא חייבת להתערבב עם זה אלא רק לא לדרוס אותו

יקרה מזל טוב.

אני אמנם רווקה כעת. אבל בכל זאת הרגשתי כאב בין השורות.

נראה לי שהנקודה שזה מקשה עלייך להעריך אותו..

וזה נקודה מאד חשובה אצל אישה כלפי בעלה...לשאת עיניים לבעלה... 

ולתחושתי מה שכואב לך, זה שאת מאד רוצה להעריך אותו אבל תגובותיו גורמות לך הרגשה אחרת...

לא יודעת מה לייעץ...

אבל ניסית להסביר לו

ככה בעדינות בנחת ברגע של אהבה ... מה את חשה ברגעים **ההם.....** ?

להסביר מה זה עושה לך וכמה חשוב לך כן לחוש כלפיו הערכה ... לדבר על הצד שלך...

לא ממקום שיפוטי ודורש אלא ממקום שואל וחושב ביחד ...

אלא כביכול ממקום חסר אונים כלפי הרגשות הקשים שזה מעלה בך... 

האם ניסית ??

גם אשה שמרגישה הערכה לבעלה, אם הוא בזמנים מסויימים יצחק מדברים שטותיים בעיניה, "יתלהב" ממה שלא נראה לה, יכולה להרגיש כמו שהיא כתבה. זה "מעצבן" אותה. היא צריכה לעשות "סוויצ' "...

ב. ומזה נובע לגבי הדבר השני. ממש מציע לה שלא תנסה "לדבר איתו על זה". לא יעלה על הדעת, לתבוע מאדם להתנהג בצורה מלאכותית, בקביעות (ובשבילו זה מלאכותי. הרבה אנשים, דווקא כאלה שבהחלט אפשר "לשאת אליהם עיניים", מרגישים מספיק בטוחים כדי לצחוק באופן חופשי, "להתלהב".. טוב להם עם זה. והפוך, הדרישה לעשות את עצמם "כבדי ראש", היא הדבר הקטן בעיניהם).

לפחות לפי מה שנראה ממה שהיא העלתה - אין ברירה. צריכה לעבוד על עצמה במקרה כזה.

ובכן

הצעתי היתה בפירוש לא לתבוע

אלא רק לשתף בחוסר אונים שזה גורם **לה**..ממש בעדינות לגעת בנקודה... לרפרף .. ולראות איך הוא מגיב... 

לדעתי יש חשיבות שלא יווצרו אצלה משקעים כלפיו...

ועצם זה שהיא תשתף אותו יקל מעליה.. שהוא יודע...

ושוב...****ברגע טוב של אהבה וטוב***..

וככה יפתחו את הנקודה וזה יפוגג קצת את המתח

בלי קשר לשאלה המעשית מה יקרה בפעם הבאה..

בלי לתבוע ובלי לסכם סיכומים..

לבוא לצד השני ולהסביר לו שההתנהגות שלו גורמת חוסר אונים ומשקעים,

לא משנה כמה נעים ויפה עושים את זה- זה להכניס אותו לפינה.

אף בעל לא רוצה שאישתו תרגיש ככה, וכל אמירה כזו רק תכניס אותו למקום לא בריא-

כל פעם שיתנהג ככה ירגיש שהוא מאכזב את אישתו, כל פעם שלא יתנהג ככה, ירגיש שמופעל

עליו לחץ לשנות את עצמו.

מעבר לעובדה שהאמירה הזו, שנוגעת לגופו של אדם ולהתייחסות שלו לדברים רק תגרום לו להרגיש

לא מוערך ומזולזל בעיני אישתו. שזה כאב חריף ביותר.

ממש ממליץ, שאם יש ברירות אחרות- לא לעשות דבר כזה.

את המשקעים שלה חשוב לפתור מול עצמה.

חבל ליצור פגיעה בבעלה על שום דבר, שרק יצור משקעים אצלו.

אולי אם היינו יודעים יותר פרטים באיזה נושא מדובר...

אני חשבתי 

למשל אם היא התכוונה שהוא צוחק- הכוונה ממקום שהוא מתלהב *ממנה* ?? ושמח *בה* ??

בצורה שדוחה אותה..

אז עדיין לא כדאי לשתף אותו בתחושות....? קצת ?

תנסי לחשוב מה ההרגשה שאדם כל-כך קרוב ואהוב אומר לך,

גם אם במילים היפות ביותר-

"הנקודה הזו באישיות שלך, כל כך קשה לי שהיא שמה אותי בחוסר אונים"

זו פגיעה רצינית וכאב רציני.

זה לא "מפריע לי שיש חולצה על הכיסא בסלון" זה "מפריע לי שאתה מבולגן",

אין לבן אדם מה לעשות עם זה.

וזה פוגע.

יש דברים בזוגיות שאדם צריך לעשות מול עצמו.

רוב הדברים שמפריעים לי צריכים לעבור קודם כל דרך עבודה עצמית.

בטח דברים שנוגעים לאישיותו של בן הזוג.

רק במקרי קיצון- יש מקום להעלות קושי כזה... 

היה מקום להעיר בצורה טובה. יש אופן שאפשר לעשות את זה. ובחיוך.

אבל לא כך הבנתי מדבריה.

היא דיברה על דברים שהיא לא מבינה מה מצחיק. נו...

"אני מתפדחת ממנו, וכשהוא מגזים, אז לא, אני לא מחייכת בטוב לב, אני שואלת "מה מצחיק??"? מסכן...

אוף זה כזה מתסכל."

שלא הצעת "לתבוע", אלא בעדינות להסביר בתור בעיה שלה. זה מצוין לגבי דברים שרוצים לבקש.

אבל - מה שאני כתבתי הוא, שעקרונית דבר כזה לא יעלה על הדעת לתבוע מאדם, וממילא גם בצורה מעודנת וענוה, אין לו מקום. זה רצון לא לגיטימי.

לומר ש"לה" גורם חוסר אונים זה שהוא צוחק מדברים כאלו וכאלו, מתלהב, זה נזק שאי אפשר כמעט לתקן אח"כ. זה אומר: אני מרגישה חוסר אונים ממה שאתה. זו הבעה של דבר לא לגיטימי. הוא רשאי להיות הוא. זה לא איזה משהו "צדדי", שאשה אומרת שהיא ממש אלרגית לצבע חולצה כחול ואם הוא יכול לעשות לה טובה.

אם יישארו משקעים, זה יהיה מהערה כזו.

וכדי שאצלה לא יישארו משקעים כלפיו, היא צריכה לעבוד על לקבל את בעלה, עם תכונתו (הלא-שלילית, לפחות לפי מה שנראה ממה שכתבה) הזו. 

מה אם היה נוצר כזה מצב ביניהם  במהלך ההיכרות לפני נישואין ולפני החלטה..

גם אז לא לשוחח על מה שמפריע ? על מה שמקשה לקבל החלטה?

לשוחח כדי לפרוק, כדי להבין כדי ללבן...

???

אם כשמכירים, מישהי רואה שהבחור צוחק מדברים שנראים לה "שטותיים", יכולה קודם כל להבין שזו תכונה שלו - ולהחליט אם טוב לה או לא (ושלא תופתע אם תתחתן עם מישהו שלא כך - ותראה שהוא גם כן בדיוק כך..);

ויכולה גם לשאול אותו. תגיד, מה כ"כ מצחיק בזה... או לברר אם זו תכונה רגילה אצלו.

יכולה גם לשאול, אם זה לא נראה לו כאילו "ילדותי" וכד', להבין את התכונה. לשמוע הסבר. אולי יעזור לענין להתקבל.

להסביר שזה "גורם לה חוסר אונים", כשרואה שזו תכונה קבוע אצלו - לא. לא רוצה, שלא תתחתן... זה האדם.

אחרי שכבר נישאה - זה אחרת. רגיש יותר. היא גם יכולה לשאול בהתענינות, מה הענין בזה. להתענין בתכונה הזו שלו. זה משהו אחר. יכול למשללהסביר לה, שמבחינתו זה מצוין לשמור על הצד של "הילד" וכו'. אין בעיה. זה כאשר באמת מתענינים. 

אבל זה לא להביע "חוסר אונים". אי שביעות רצון. 

וזה גם לגמרי לא נראה איפה שהיא נמצאת עכשיו. לא נראה שמה שחסר לה זה הסבר שלו למה הוא כך. היא פשוט "לא סובלת את זה". צריכה עבודה פנימית. אם מה שיהיה חסר לה אחרי עבודה כזו, זה רק שיסביר לה למה ההתנהלות הזו עושה לו טוב - אז שתדבר איתו ותתענין....

אין איך ליפות את זה- אין לזה מקום.

אין סיבה שהיא תפיל את זה עליו ואליו- את המידות שלה היא צריכה לתקן,

וזה חשוב מאוד להבין את זה בתחילת הנישואים. אנחנו לא באים לשנות את בן הזוג.

מעבר לעובדה שזו ביקורת לא לגיטימית עליו.

לדעתי חבל מאוד שתעשה את זה, אם היא יכולה, וברוב המקרים היא יכולה, להתגבר על זה

מתוך עבודת המידות של עצמה.

אבל עדיין לפעמים אני מתביישת בו, (לא נשמע טובבבב)

אנשים מסביב אומרים לי מה יש לך את נורמלית תראי איזה גבר קיבלת, הלוואי שבעלי היה.. בלה בלה בלה...

הם לא מבינים שכל אחת מקבלת את ההוא שהיא צריכה להסתדר איתו

שנית

זה נכון קשה בתחילת הנישואין לגלות פערים גדולים ולקבל את זה בתחושה של: "יופי, בשביל זה באתי לעולם, לתקן את עצמי, ועכשיו יש לי כל כך הרבה הזדמנויות לעשות את זה, אני לא אבקר ולא אשפוט"

קשה לקבל בן אדם כמו שהוא, יכול להיות שגם את עצמי זה קשה לקבל כמו שאני, וכמו שאחד אמר מקודם באחת ההודעות שגם אם בעלי היה שופט אותי כל הזמן זה גם היה כואב לי. 

זה לא פר בשבילו ולכן ממוצאי שבת שכתבו לי את ההודעה הזאת התחלתי לחשוב על זה יותר וניסיתי לא לבקר, אבל עדיין זה קשה. יש פערים ואין מה לעשות.

ל'עני ממעש' יצאתי איתו רק כמה פגישות, בתקופת אירוסין קצרה מאוד, ולא הספקתי להכיר אותו כל כך. בכל מקרה אני מאמינה שהכל משמיים והשם שם אותי איתו כי יש לנו עבודה לעשות... ()

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?