אם אתה לא מאריך יש מצב אני אגדל את הילדים שלי ככה... 

עד שתצטרך את זה מעשית.

ב. בכללי, לדעתי, על אף שיש בזה גם נקודות אמת - גם הגישה התיאורטית מוקצנת וגם למעשה, זה גורם ליחס פחות חם וטבעי לילדים. את הטוב שרוצים מזה, אפשר גם בלי זה..

למיטב זכרוני, הרב אבינר שליט"א כתב לפני שנים רבות חוברת "נגד אדלר". אתה יכול לחפש ולעיין שם.

[אמר לי פעם איזה מלמד, שניסו אצלם לעבוד באופן הזה. וממש הרגיש איך מאבדים את היחס החם הנורמלי לילדים, ומתעורר צד שמבחינה נפשית אפשר לומר שיש בו "אכזריות"..]

בעיקר כי אני ילד חופש. 

והמידע בנושא איננו כל כך חופשי.

יש מידה של אכזריות. ואכן העולם אכזר, החופש הוא אכזרי, הבחירות שלנו מובילות אותנו אם נרצה או לא נרצה בשביל מסוים, בצורה אכזרית.

אי אפשר גם לאהוב ילד ושיזכור מהילדות שלו שאהבו אותו וגם שיהיה ילד חופש?

אותי אישית לא מספיק אהבו.. ואני מרגיש את זה. 

מצד שני בוא נרחיב אופקים יותר, אולי ילד חופש יותר צריך זוגיות, וזה יסדר לו את הראש? ואז מה שיצא שהילד באופן טבעי ירדוף אחרי זוגיות שזה לדעתי בריא

לא מצאתי אותו, גם לא בקשר לאדלר.

של ילד שגדל בחינוך בשיטת אדלר. הוא חונך לחופש, אז הוא ילד חופש. 

ההגדרה "ילד חופש" ממש מטעה.

זה שמישהו יגדיר כך אחד שהתחנך לפי ה"שיטה" ההיא, זה לא עושה כך באמת בהכרח.

החופש האמיתי, אינו אמור להיות אכזר. ולאידך, אפשר לחנך ילד עם הרבה אמון - ועם מלא אהבה, ובלי הצד ה"אכזרי".

אנחנו מאמינים שיש אמת, יש ערכים שמתחילים מהקב"ה, לא הכל זה "נרטיב" שאדם בונה על החיים שלו. יש אל מה לחנך. ולא כל דבר נלמד ע"י זה שילד יתנגש בקיר ויבין שבפעם הבאה לא כדאי.. וההורים יאלפו את עצמם לשתוק כי "השיטה" (כמובן, בהקצנה והכללה)..

האמת, שבכל חינוך לפי "שיטה" יש סכנה מסויימת. ה' נתן לאדם הבריא חושים טבעיים  ביחס לילדים, ולילדים הרכים ביחס להורים. זה לא סתם. אנחנו רואים שלכל הדברים הבסיסיים בבריאה, הקב"ה לא סמך על בני אדם שיעשו בהם "קורסים". לא בנשימה, לא בהליכה, לא באהבת הורים לילדיהם וילדים להוריהם.

אפשר לקחת נקודות טוב מכל מיני "שיטות" בבקרה עצמית, לא להשתעבד לכך, בוודאי לא על חשבון הבריאות הנורמלית של הורה, והמיוחדות של הילד [שלא לדבר שיש "שיטות" שחינכו עליהם, ואז חזרו מהם... שכל ישר, רגש ישר, מתוך תורה]

צריך להרבות בחום ואהבה, צריך לתת אמון, צריך שכל ישר וחוש ישר, מתי החסד שאנחנו עושים עם הילדים, הוא פשוט - מלבד טובו העצמי - גם עושה אותם אנשי חסד, ומתי, וגם באיזה שלבים, הוא הופך לפינוק מופרז שעושה אותם קצת "בטלנים"...  ואפשר לעשות אוירה טובה ומשמחת ונותנת, גם ע"י הטלת משימות ולסמוך על ילדים במה ששייך. זה ממש ביחד.

אפשר לבחין מתי ילד צריך פשוט את היחס החם (טוב מאד..), מתי הוא מבקש תשומת לב (גם לפעמים טוב מאד!..), מתי הצורך בתשומת לב לא בא ממשהו שכ"כ כדאי, ואז לחשוב מה עושים עם זה. לא "שלשות ונוסחאות".

צריך להיות בעלי מידות טובות, לעבוד על המידות שלנו - ומתוך כך גם כלפי הילדים.

אם אוהבים ילד, טבעית, ונותנים לו להרגיש את זה, וגם נותנים בו אמון - אז גם הוא חש את המידה הנכונה של החופש, וגם את האהבה. ואין שום בעיה שגם מדריכים אותו במקביל. לא כל דבר צריך ללמוד לבד. תמיד בעם ישראל אבות לימדו את בניהם. שמע בני מוסר אביך - ואל תטוש תורת אימך. לא רק תשמע את המוסר שלמדת בעצמך מהתנגשויות ו"בחירות"..  גם, לא רק.

אפשר להנחות ילד מה נכון ומה לא, ולהסביר למה. זה נקרא לחנך. לא או "גזירות", או שיבין מעצמו. וגם לתת את התחושה שסומכים עליו. אוהבים ומאמינים.

לגבי עצמך, לפי דבריך - חושבני שכדאי לשלות מהילדות את הנקודות, החוויות, שבכל זאת פגשת שם את אהבת ההורים, גם אם זה היה ב"שיטות" שבסופו של דבר באו מדרישת טובך.

לגבי "זוגיות" (לא ביטוי נכון. אלא נישואין, בניית בית) - זה לא דבר שבונים דווקא בגלל לרדוף אחרי מה שהיה חסר... זה דבר נורמלי לכל אדם בשלב המתאים.

ואכן, אפשר ע"י בניית בית שיש בו חום ואהבה וכבוד והערכה ואמון - בין הורים ובינם לילדיהם - גם "להשלים חסרים" במידה וישנם. כמובן, באבחנה נכונה. לא ממש לעשות מבן /בת הזו, אבא או אמא..

אני יכול להגיד בעיקר מתוך עצמי, ההאהבה חסרה, הראיה של העולם כאכזרי, כעצוב, כטכני, כתעשה טוב יהיה לך טוב, תעשה רע יהיה לך רע מאוד חזקה אצלי. האהבה של עצמי סתם כך, כמעט לא קיימת (היה תקופה בה לא שמרתי מצוות, ואז באמת לא ציפתי מעצמי לכלום ובאמת היה לי טוב מהבחינה הזו. ולכן אני מודע לזה מאוד), קשה להגיע לזה.

מצד שני... המפגש שלי עם המציאות מרגיש לי כל כך בריא.. 

אני יכול להרחיב עוד הרבה באיך אני חווה את השיטה, רק שזה ממש אישי.

כן השיטה הזו מפגישה אותך עם חסך מסוים, מצד שני הורה טוב ומבין יכול לגדל את הילד בשיטה הזו, וביחד עם זה להשרות עליו האהבה וחום.

ואתה אומר שצריך להראות לילד דרך נכונה, לפחות איך שאני מכיר את השיטה, היא לא שוללת את זה. פשוט אומרת, אתה אומר לילד פעם אחת, זהו. מפה זה בחירה שלו.

ברגע שהילד בוחר בצורה מאוד חזקה, גם אם יהיה הרבה פגמים בהורים, בעולם, גם אם האדם יתקל בניסיונות מאוד קשים, הוא יסמוך במאה אחוז על הבחירה שלו לעשות טוב. ולכן גם אם ההורים לא בעלי מידות טובות, השיטה לדעתי תעבוד.

עריכה: החופש האמיתי הוא אכזרי ביותר. הבחירות שלנו שנובעות מחופש מכריעות מי נהיה.

לפרסם את מה שכתבת... עשית המחשה טובה לחיסרון שיש בדבר הזה (והטוב - כמו שכתבתי - שבטוח שהוריך התכוונו בזה לטובתך. אבל לדעתי זו שיטה מוטעית. המחשת בדיוק למה).

לא כך. תעשה טוב - יהיה טוב. לא תעשה טוב - לפעמים אני אעזור לך בעדינות לעשות בכל זאת, לפעמים אומר בנחת, "אין ברירה, צריכים... אחרת אתה עלול לאחר" (למשל). אעזור לך לקנות הרגלים. אתה ילד קטן, לא אמור בבת אחת כבר לתפוס את המכלול שבגללו כדאי וראוי. ואתה ילד קטן, לא אמור לחטוף מכה מהמציאות על כל מה שלא הבנת את חשיבותו וכך ללמוד. מה זה הדבר הזה?....

ולפעמים אתה תלמד מעצמך. אל דאגה, המציאות מזמנת מספיק מקרים כאלה, גם בלי לעשות מזה "שיטה". לא צריך לחפש איפה יהיו נסיונות חיים לא נעימים. צריך להשתדל להשאיר ילדות שיש בה טוב וחום וחסד. גם לבנות הרגלים. הרגלים קשה לבנות לבד. ילד לא רואה את המכלול, כנ"ל, ולמה זה כ"כ חשוב. אז פעם אחת ואח"כ מכות?.... (מכות מ"מציאות" זה גם מכות..)

ונכון, במפגש עם המציאות יש צד בריא. אבל - ראשית בהדרגה, כל גיל כעניינו. שנית, לפעמים צריך לרפד אותו, ובוודאי שאם כבר נתקל עם מציאות לא נעימה - לשדר הזדהות ואמפתיה ואח"כ אמון מחוייך ביכולת להתגבר. הרי צריך גם לחנך למידות טובות, להיות אמפתי לאחרים. כך מחנכים - שמתנהגים כך.

ודווקא מתוך אהבה ואמון - יש יותר אומץ להיפגש במציאות. לא מפחדים, ויודעים שיהיה את מי לשתף..

"הורה טוב ומבין" אינו צריך את ה"שיטה" הזו. יש לו מינונים נורמליים. כמו שהסברתי.

אתה צודק, שהחינוך לבחירה עצמית בטוב, זה דבר יסודי. להרגיל ילד לבחור מעצמו בטוב, לא רק שנמשוך אותו ביד... בשביל זה, צריך לעורר את הרצון לטוב, לחנך, לספר סיפורים, לדבר. לתת אמון, להסתכל טיפה מרחוק איך הילד מתנהל ומתנסה. פה ושם הכוונה, פידבקים חיוביים, תלוי לפי הגיל.

אחרת, מי אומר שיבחר בטוב? בגלל שאמרו לו פעם אחת?  יגידו פעם אחת לילדה שהיא צריכה ללכת בצניעות - ואז כשהיא תראה ילדות בכיתה שלא הולכות כך, אז זהו?.. למה שהיא תבחר בעתיד בטוב? היא פשוט תתרגל למה שלא טוב... כבר לא תרגיש בכך.

אכן, מגיל מסויים ואילך, כבר לא תמיד אפשר לומר. בשביל זה צריך להתאמץ בזמן על הרגלים נכונים - וגם להיות פקחים ליצור הזדהות עם הענין, להיות קשובים לקשיים, לא רק "כאִילו", מבחוץ.

והתפיסה שלך שהחופש הוא "אכזרי", ידידי, היא באה באמת מזה...  אתה כאילו "נחרד" - זו אחריותי לגמרי, או לכאן או לכאן.... ואכן יתכן שזה יביא לבחירה חזקה בטוב, כל האחריות עליו..  יש בכך אמת. אבל לא צריך להגיע באופן הזה. זה גם יכול לגרום, כמו שהעדת עליך, פשוט "לברוח" מכל המטען הזה...

אפשר לחנך שהחופש הוא דבר נפלא. מתנה מה', שנוכל בבחירתנו, להיות ממש, עם כל כחותינו, חלק מהטוב של ה'. אם לא היתה בחירה, אז הכחות שלנו לא היו מתקשרים אל הטוב הזה. הבחירה שלנו.

זו דרך לתשובה מאהבה, וגם לעבודה מאהבה לכתחילה. המרכיב של היראה מול האהבה בזמננו, צריך להיות נוטה אל האהבה.

שיש הבדל בין השאלה מה כדאי להתחילה, לבין "לאחר מעשה".

לגב עצמך, לדעתי אתה באמת צריך לקחת את הטוב בכך שיש לך מודעות חזקה לבחירתך החופשית, וב"ה שאתה מבין שהענין הוא ההחלטיות של הבחירה בטוב. ו"תשלים" את מה שאתה מרגיש שחסר. גם בזה יש בחירה... וגם תיקח נקודות כאלה מהעבר. הרבה ילדים שגדלו עוברים לפעמים תקופה שמרגישים פחות משמעות, או פחות "אהבת עצמם", וגם תנודות עד שמתייצבים. כך שסברי שחלק אכן יכול להיות בגלל "השיטה", וחלק סתם כבן אדם..

קח את הטוב ותיסמך עליו להוסיף טוב, כפי שאתה מבין ובוחר היום.

בהצלחה.

איפה אתה חלוק על השיטה?

כמו שאני קורא ומבין השאלה בנינו היא בעיקר על כמה ההורה צריך לחנך את הילד לאם הוא עושה מעשה רע הוא מקבל עונש. (לאפשרות שלו לקבל עונש, לאפשרות שיש עונש, לכל מה שקשור לבחירה שלו)

אתה אומר לאט לאט, החיים יראו לו כבר מזה.. תן לו אהבה תן לו חום והוא בסוף יתמודד עם החיים..

השיטה אומרת: תחנך אותו על פי המציאות. תסביר לו מזה טוב, ואז כמו במציאות, רע רע, טוב טוב. למשל קראתי מאמר של אחד משם, הוא כותב, שלדעתו פעם היו מרביצים לילדים בבית ספר, מאז שהפסיקו, יש דקירות בבית ספר (אני מקצר מאמר שלם.. מחילה ממנו), יש בזה משהו..

אני מסכים שהורה טוב ומבין יגדל ילד עם האהבה, עם חום, וביחד עם זה חוסך שבתו שונא בנו.

איך הורה יכול לדעת זאת? האם ההורים סומכים על הרגשות הטבעיים שלהם? זה אחראי? יכול להיות שילך להם מצוין.. ויכול להיות שיכשלו.. אולי עדייף להקשות על הילד, אבל לפחות לא להיכשל? אולי?

אני מרגיש שיש לי רגשות טבעיים טובים, האם אני צודק? כל אחד מרגיש את זה באיזה שהוא מקום... מה עושים?

אני כמובן לא צריך לבדוק ביחס ל"שיטה"... אני ניגש ממקום אחר, שיש שם מכלול.

אבל ביחס לנקודה ששאלת (יש גם יסודות פילוסופיים של דרכו, שלא בהכל מוסכמים), הנקודה הראשית אינה זו, כמה ילד צריך לדעת שיש דברים טובים ויש דברים שאינם טובים. אפילו ההמשך, כמה צריך "להמחיש" לו את התוצאה המיידית, לא משם הדברים מתחילים לדעתי.

הרי ילד שמתחנך מתוך תורה (ואדלר לא בנוי על זה. וכמו עוד דברים, כשאין מכלול, אז מייצרים "קביים"), מתחנך ללא תעשה מגיל שמבין מה זה "לא" - שנתיים שלש - בהדרגה. ואח"כ לעשה. ושומע עולם שלם של מה טוב  ומה לא כך. סור מרע ועשה טוב. 

אולי השאלה היסודית היא, מהו חינוך. וגם מה בעיקר ילד צריך..

אז בעיני, חינוך הוא קודם כל כפשוטו. לא אילוף. זה לא עכברים בניסוי של פבלוב, עם "רפלקס מותנה".

ובחינוך, מסבירים, מדברים. מחנכים באהבה. אתה לא רק אומר, זה טוב, זה רע; אם תעשה טוב, יהיה לך טוב, אם לא - תחטוף, אתה יכול לנסות..

ה"חינוך" הזה, אינו באמת בונה את הרצון, את העומק של הבחירה עצמה. הוא בונה אולי את ה"טכניקה" של הבחירה, במקרה הטוב.. 

והוא גם מזיק. כי הוא בונה משהו מר. ולפעמים יכול גם לגרום ההיפך, לבעיטה בכל "הבחירה הטובה", כי היא באה מתוך גישה כזו. לא טוב-מאהבה.

אז אנחנו נסביר מה נכון. נסביר גם למה, לפי הבנת הילד. ואם הוא ילד רך, עומד לעשות משהו לא טוב, אנחנו נעצור אותו, בנחת, ובמקום לתת לו לחטוף את המכה מהמציאות, אנחנו נסביר למה זה לא טוב, לא כדאי. לילד יש דמיון מפותח, יכול להבין, וברכּוּת יותר.

לפעמים ניתן להרגיש תוצאה לבד - "בתנאי מעבדה".. הכל לפי הענין. חינוך זה לא דבר דוגמטי.

ו"להעניש", זה לא צריך להיות אידיאל. זה דבר רחוק מאד לדעתי. כמה שהורים יותר מנוסים, הם פחות צריכים את זה. פשוט אומרים.. יש "משמעת טבעית". בנחת. 

ויש ערך גדול גם להרגל. אחרי שמסבירים מה טוב ואיך נכון (ופחות - מה לא. לדבר על "לא" יותר מידי, יכול לגרום הפוך. שמעתי על מחקר כזה, שבמח, כשאומרים יותר מידי לא, מה שנשאר זה רק הדבר שעליו מדברים, בלי ה"לא"..), צריך להרגיל. ילד מתרגל במעשה הטוב, לפעמים גם ע"י פרסים, הרבה פעמים ע"י פידבק מילולי מעריך באמת; מרגיש את הטוב, רוצה בו, זה נהיה חלק ממנו, בוחר בו.

ואנחנו בונים גם את האמון. ילד מרגיש סומכים עליו, אז הוא גם מקבל יותר מוטיווציה לבחור בטוב.

ועוד יסוד. היחס החם, מהלב, אינו מותרות, בפרט אצל ילדים קטנים. זה ממש חמצן. מוטב ניכשל ב"אהבת חינם"....

אני מקשיב לדרך שאתה מציג. שים לב, אתה לא מדבר על עונש, על תגובה לבחירה רעה, זה כביכול לא בלקסיקון שלך כל כך. אתה כותב כמה שהורים יותר מנוסים הם פחות צריכים את זה.. אני בכלל לא חושב ככה

ואני גם לא אומר שאין תגובה לבחירה רעה, יש. 

בדרך כלל, מסבירים. לפעמים, יש איזו סנקציה.. אבל לא "מתלהבים" על זה.

ראיתי בשבוע שעבר דוגמה יפה:

מישהו, שהבת שלו בת פחות משלש, "התעסקה" עם התינוק שהיה על הרצפה, פחות משנה. "הציקה" לו. האבא, על המקום, הזיז אותה כשני מטר. היא הבינה מיד את המסר. תוך חצי רגע, חיבק אותה באהבה. והיא בחזרה אליו.

היה שיעור ברור לגמרי.

תוכו רצוף אהבה.

"ברוגז - רחם תזכור"

אנסה להגיב מהידע שלי.

א. בחירה חופשית יש לכל אדם. 

ב,ג. אז תיהי מודעת לדברים הטובים שיש בה, ותפתחי את הראש לדברים אחרים. בדיוק כמו בכל דבר בחיים.

ד. =0

את המשפט האחרון קיבלתי =)

החלקים החיוביים שאני מכיר-
חינוך לעצמאות, חינוך לבחירה עצמאית והכרה ביכולת שלנו לבחור.
כלומר- אני לא יכול לשלוט במה קורה לי, אני יכול לשלוט באיך אני מתייחס לזה.

החלקים השליליים שאני מכיר-
פעולות מאוד טכניות ברמת ה"תעשה כך".
יחס לילד שרואה כל מעשה כ"מניפולציה".

ניתוק רגשי מהמעשים ומהילד.

אפשר לקחת בעירבון מוגבל, אני לא מדריך ולא למדתי. רק מקריאה מועטה.

[על אף שלא אני הנשאל]

יש לא מעט הורים שנוקטים בזה, כלל וכלל לא מתוך חוסר אחריות. אלא שאין להם מספיק יכולת לשקול את חסרונות השיטה; הם "משתכנעים" (ואולי חושבים כך באמת), שזה לטובת הילדים - ולכן רואים בזה את האחריות כלפי ילדיהם.

מה שכן, שלפעמים ההתרגלות בהתנהלות הזו, יכולה, לדעתי, אכן להביא לכך שבלי משים ההורה מאבד מאחריותו. סוג הרגל של "עצלות" כזו, בגלל ה"אידיאולוגיה".. גם לאבד קצת עוד חושים טובים ורגישים.

מבט אישי, את יכולה לשאול מה שבא לך, בשמחה, אני אבחר מה לענות ומה לשתף.

יש אופציה שהורה לא אחראי, הורה בלי טבעיות הורית מתאימה שיחליט שהוא נעזר בשיטה ולא ברגשות הטבעיות שלו בגלל שהרגשות שלו אינם טובים. וזה מאוד אחראי לקחת שיטה ולהתאמץ לעבוד בה בכזה מצב.

אני מרגיש שהדרישה החד משמעית לאחראיות היא מאוד כבדה. וביחד איתה מצטרף קור, ההורה מטיל בצורה קרה את הבחירה על הילד, הוא בוחר טוב יקבל טוב לא טוב יקבל רע. הקור לפחות לי גרם להרגיש ככה:

יש לי את מלוא האחראיות למעשי. אני מחליט לעשות טוב? (לעבוד על עצמי) אני מקבל טוב(זוגיות טובה.. חוויה נכונה של המציאות) אני מחליט לעשות רע? (לקחת סמים קשים) זה מה שאני מקבל. יש לי בחירה. ומה שהקור גורם זה שאני מרגיש שלאף אחד לא אכפת מה אבחר... כל מי שאכפת לו זה מאינטרסים (הממשלה לא רוצה שאתמכר לסמים כי זה יפחיד ממעגל העבודה) ואע"פ שהקור לא נבע מרוע, מאדישות, כך הוא התפרש אצלי בילדות. (אם תתנהג יפה תקבל הפתעה, אם לא תקבל עונש, זה בגלל שאמא רוצה שלא אעשה לה בושות) ולא היה חום ואהבה שישנו את המחשבה שלי, הם נשמרו בבטן, גם היום אני יכול להבין שזה נבע מאהבה, אבל החוויה נשארת אדישה. 

האם יש בזה חוסר אחראיות? בדור הגאולה בו הכל פרוץ ותוך רגע אני באמת יכול ליפול לסמים שלא נדבר על פרונוגרפיה (גם בתחום של בינו לבין חברו, אנחנו חיים בחברה מנוכרת שאפשר להיות חתיכת נחש בה).. לא בטוח ששימת אחראיות קרה ובודדת על הילד היא דבר שגוי. אל תשכחי  שאם האדם החליט לבחור בטוב, מתוך בחירה מתוך פנימיות שלו עם עצמו בלי קשר לסובב אותו, לבד, הוא יכול לעלות הרבה יותר גבוה.

חתיכת התלבטות השיטה הזו..

תראי את התגובה שהגבתי לד. למעלה.

אם בחרת לא נכון העולם לא נחרב. הוא משתנה. את נענשת. 

אנחנו באמת מסתובבים פה סביב השאלה של חום ואהבה.. זה בערך הדיון. לפי איך שאני מבין ממך, הכי חשוב לך שהילדים ירגישו אהובים, מעבר לזה, כן תן עונש. אם היית יכולה להגיד להורים לחנך ככה וזה היה עובד, אני מאמין שלא היית שאלה. זה נראה לי מאוד קשה להתנהל ככה. זה להיות במורכבות מתמדת, שהילד יתקשה להבין (ולגרום לו להבין את זה ולתפוס בשני הצדדים של החבל זה מצוין) ולדעתי להיות הורה כזה צריך להיות אדם עם מידות מצוינות, עם מודעות עצמית וכ"ו.. הלוואי!!

אני חושב שלא מצוי לראות בחור צעיר, שכ"כ מודע לענין הזה וצדדיו השונים.

למסקנה, חושבני שאפשר להרגיל ילד בהדרגה לבחירה טובה עצמית, ולהבין שזו האחריות שלו וגם התוצאות שלו - גם עם צירוף של חום ואהבה ועידוד ואוזן קשבת וכו' וכו', שזה העיקר והבסיס של הכל.

עי' בספר "חובת התלמידים" להרה"ק מפיאסצ'נא הי"ד, שבהקדמה שם הוא מסביר, שכיום תחושת ה"עצמיות" של ילדים מוקדמת יותר. ועל כן אנחנו צריכים להסביר לילד שהאחריות היא עליו, הבחירה היא שלו - אנחנו רק "עושים לו שירות" בכך שמציגים לו את דרך הטוב ומחנכים אותו. כך החינוך הופך ממשהו שמנסה לכפות מבחוץ, לדבר שהוא עזרה למשהו שהילד רוצה בו.

ואני עוד צריך לעיין ברמב"ם.. קיצור עוד קצת חומר למחשבה.

ממה שאני לוקח כרגע מהתגובות שלכם (ותודה על כל תגובה...)

המטרה, האידאל, זה להיות הורה עם טבעיות טובה ולתת לילד חום ואהבה וביחד עם זה לחנך אותו לבחירה ולאחראיות על מעשיו. 

בשביל זה קודם כל אני צריך להיות אדם עם מידות טובות מאוד והבנה נכונה של המציאות, צריך הרבה עבודה. (זה ממש אומנות)

ולדעתי אם אני רואה שאין לי את זה.. לעבוד על פי השיטה (ככל שיותר אין לי את זה, ככה אצטרך להיות יותר רובוט..) 

הנקודות בהם אני לא סגור: האם אפשר לעורר אהבה? האם אפשר לגרום לילד שלא חווה אהבה וחום ויותר את המציאות הבחירית, יכול להבין מה זה שאדם יכול לעשות המון בשביל אדם אחר בלי סיבה מספיק טובה? (חוץ מהסיבה של להרגיש טוב עם עצמו..)

נלך יותר קרוב.. בן אדם למקום, האם אני יכול להרגיש עם עצמי אהבה? לאהוב את עצמי כמו שאני? להבין שריבונו של עולם אוהב אותי בגלל מי שאני?

אני נוטה לחשוב שאפשר. לא כמו אהבה מולדת אבל זה כוח שקיים במציאות ואפשר להיחשף אליו יותר ויותר. (יש בי רצון שיהיה לי ילד עם פיגור, ככה אלמד את הדבר הזה שכרגע רחוק ממני..)

עוד נקודה: מה עדיף? לגדול עם האהבה? או עם מודעות לבחירה? מה יחזיק מעמד? מה יוביל את האדם לטוב? פה אני יותר נוטה לחשוב בהרבה שבחירה.

אמא אדלריאנית רצינית, תשאיר את הילדה שם, שתבוא משטרה ותאסוף אותה, וזה יהיה העונש של הילדה. האמא אחרי זה תצטרך לתת הסברים למשרד הרווחה, אבל זה מה שתעשה. מעכשיו לילדה העקשנית יהיה בחירה אם להיות עקשנית או לא. (אם עדיין לא יהיה לה בחירה.. כמה פעמים כאלה והיא תסתדר)

יכול להיות שאת צודקת... אני פשוט מסתכל בעין טובה על המצב שלי. וגם אין לי מספיק כלים להבין את דעתך.

את גורמת לי להבין שאמא נורמלית לא אמורה להשתמש בשיטה הזו.. לפחות לא במלוא מובן החומרה של השיטה. אני מסכים איתך.

איפה כן יש מקום? באינטואיציה לא מספיק בריאה של האמא.

יש אמא שתבוא לילדה תיתן לה סתירה (סתירה מהאהבה אפילו..)

יש אמא שתשאר עם הילדה שלה עוד בגן משחקים. ותגרום לה לנזק (נזק נוראי לפי האמא האדלריאנית) 

יש אמא שתעשה כמוך. 

יש עוד המון אופציות. ומה בדיוק לעשות, ומה הכי חשוב, אלו המון שאלות שיש בכל סיטואציה..

לפי השיטה, פשוט אומרים שהכי חשוב זה ללמד את הילד על הבחירות שלו, וכך פותרים את השאלה השכלית.

אם את מצליחה גם לעבוד עם השכל, גם עם הרגש, וזה עובד לך, ויש עבודה טובה. אשרייך, את אומנית. האם כל אמא יכולה? אם אמא רואה שהיא לא משהו בזה? אם מישהי יודעת שעל פי הילדות שלה והמידות שלה זה לא יעבוד לה? אם אמא רוצה להיות בטוחה בחינוך הילד שלה ולתת מקום מרכזי לשכל ולעשות סדר בחינוך ולוותר כמעט לחלוטין על הרגש? היא טועה? 

ואת אומרת שבחירה צריכה לבוא לאט לאט.. פה אני לא בטוח, כי בילדות נבנה לנו הרבה מהמבנה הפנימי, ואם המבנה הפנימי צועק בחירה, כך יהיה בבגרות, ואם לא כך גם יהיה בבגרות. 

אם מחנכים לזה שכל דבר בחיים הוא בחירה כבר מגיל 0, כך יהיה. ואם לא, אז לא. 

המקרה שהצגת הוא מקרה מצוין להראות כמה השיטה הזו יכולה להיות מפלצתית.. חסרת רגש, חסרת אהבה. ומצד שני לבנות בילד באמת קומה של בחירה. רק שבמקרה כזה באמת הילד יכול לקבל טראומה מהבחירה שלו. אבל לדעתי הטראומה מהר מאוד תגמר, הוא כל הזמן בוחר, אז הוא יזכור שיש רגעים מלאי חרדה בבחירות שהוא עושה (זה קיים בעולם בכל מקרה.. רק שהוא יהיה מאוד מודע לזה. הוא לא הבהל מבחירה מלחיצה ומלאת חרדה, הוא יכול לבחור, הכשירו אותו(זה יותר כמו הכשרה להזמין משטרה מאשר חינוך) לבחור. ללכת על דברים). מקרה מצוין.

כתבת: שיש לילדה עוד מסר, שאמא יודעת מה טוב בשבילה שאכפת לה ממנה, שהיא יכולה להיות רגועה.

אמא אדלריאנית תרצה שהילדה שלה תהיה עצמאית. שהיא לא תהיה רגועה בקשר לבחירות שלה. היא תדע שיש להם משמעות. שמצד אחד אמא תגיד לה: בואי הביתה זה טוב. מצד שני היא תבחר את זה.

יש מקומות בהם אין בחירה. למשל: בבית הזה לא מעשנים. אתה רוצה לעשן? תעשן. לא בבית הזה. אבל זה לא אמירה כלפי הילד, אלא כלפי רכוש ההורה, מקום ההורה, שזה לא בדיוק חוסר בחירה, שנובעת מחום, אהבה ורצון שלילד יהיה טוב. זה יותר עובדה קרה 

ואני באופן כללי מסכים איתך.. רק שאני לא גדלתי ככה. ולכן אני מבין את המציאות שונה ממך. לכן פתחתי את השרשור. לשמוע קצת השקפות עולם בנושא.

אדלר היה יהודי אוסטרי.

את נשמעת לי אמא מצוינת.. אשרייך. את כנראה מהאמאות שלא צריכות שום שיטה אלא טבעיות ושכל בריא.

תאמין בך. וכן - ה' אוהב אותך כמו שאתה, כולל את חיפוש הדרך הנפלא והאחראי הזה...

ילד שקיבל אהבה וחסד, ולפנים משורת הדין - יש סיכוי גדול שכך ינהג עם ילדיו.

כי אמרתי עולם חסד ייבנה.

וילד שמרגיש את הטוב, יוכל יותר להבין בצורה מופנמת, לא "טכנית", מה משמעות הטוב שבו הוא צריך לבחור.

אתה יכול בבקשה להסביר אותו יותר טוב?

לבחור בטוב זה במודעות- זה חשוב ומשמעותי ונצרך.

להיות טוב- זה תוכן פנימי שמופיע.

יש הבדל בין לדעת שזה נכון להרים ילד בוכה, לבין להרים ילד בוכה מתוך אהבה וחמלה.

גם אם המעשים זהים- ההרמה, והמשמעות הנלוות לה והתחושה תהיה שונה.

נראה לי שזה מה שד. התכוון, שלא רק שהילד ידע שיש לו יכולת וחובה לבחור, אלא שירגיש שייך לטוב

הזה וכך יהיה לו גם יותר קל לבחור בטוב הזה.

אל תעשן סמים...תלך לצבא...

טוב, זה טוב. לעשות טוב, להיות מלא בתחושת טוב מבפנים, חן וחסד ורחמים..

לצייר את הטוב בלב, גם בהרגשה.

מי שהרגיש טוב וחסד, בצד הידיעה על חשיבותם, וההתרגלות ביישומם - יכול יותר לבחור בכך מעומק תחושתו. לא רק כי "נתקל" אם עשה לא כך, וקיבל אסימון אם כן עשה..

וזה באמת גדלות להצליח להראות לילד את הטוב בפנימיותו. אני צריך לישון על זה לילה.. 

שמע....

שמעתי ממישהו - 

הבן שלו יצא לטיול לבד, נתקע באמצע הלילה אי שם בלי טרמפים, היה צריך להגיע לאיזו אכסניה.

התקשר לאבא, שתיים בלילה, אם יכול לבוא להקפיץ אותו. כחצי שעה נסיעה עד היכן שהוא היה.

האבא, "עייף", ראה מול עיניו את אביו ז"ל, שהיה מלא חסד לילדיו, אומר לו כביכול: אני בא....

אמר לבן שלו: אני בא.  

הגיע, לקח אותו.

כשהיו על הרכב, סיפר לבן שלו מה שהיה.

ענה לו הבן: מה שהעזתי להתקשר לבקש, כי אמרתי לעצמי שאני גם  הייתי עושה כך לילדים שלי...

מבין? דור לדור ישבח מעשיך. כשהאבא מלא חסד, אז גם אם לפעמים "פספס" לטובה - התכונה הזו עוברת הלאה.. והיא גם מייצרת אחריות למי שמיטיבים לו.

הצגת הטוב, חינוך לחוויה טובה, לרדיפה אחרי אהבה, אחרי חוויה טובה, פחות להסתכל על הרע, פחות עונשים, יותר אהבה, יותר חסד... דבר ראשון נשמע באמת הרבה יותר ידידותי למשתמש... 

באמת אדם שכולו שקוע בטוב, הרע יכול להידחק הצידה למשך שנים.

אבל בוא נסתכל על העולם בגדול. בעולם יש רע, בעולם יש עונש. בעולם יש הרבה דברים שמרגישים מצוין, שנחווים מצוין. 

האם הדרך הזו תחזיק? האם אתה תצליח לייצר אצל הילד חוויות של טוב מספיק עוצמתיות כדי לעמוד מול מכשולים?

למשל, בחור גדל כמו שאתה אומר, אחרי זה הלך ללמוד בישיבה תיכונית, ראה טוב, חווה טוב היה לו מצוין, התקדם לישיבה גבוה, אחרי זה החליט להתגייס.. לאט לאט העולם הרוחני שלו ירד, לגטימי, צבא. התחיל להכיר את עצמו, את המצבים שהוא יכול להגיע עליהם. ופתאום התברר לו שיש עוד חוויות מאוד מאוד טובות, מגע נשי, ירוק, מסיבות, ועוד ועוד ועוד... שבאמת באמת יש בהם חוויה מאוד מאוד עוצמתית!

מה יקרה? איך הוא התמודד מול זה? האם הוא יסתגר בתוך מה שחינכו אותו ובצרות אופקים? האם הוא ינסה וילך שולל אחרי הנאות אחרות? האם הוא עדיין יחזיק במה שאמרת לו כשהיה קטן שאלו דברים לא טובים? האם אתה אמרת לו מידיעה? הוא יחשוב שאמרת לו את זה בידיעה? או שגם אתה חונכת ככה? ויש עוד המון המון המון שאלות שירוצו לו במודע ובתת מודע.

אתה יכול לחנך אותו לצרות אופקים. וזה יכול באמת לשמור עליו. אבל צרות אופקים אצל אנשים מסוימים לא מחזיקה מעמד.. 

כמה כלים נתת לו? נתת לו בעיקר ללכת על פי מה שבטוב והראת לו מה לך נראה שטוב.

יש לי קצת ניסיון עם הכרות של עולם הדתל"שים, ויש שם הרבה כאלה שחונכו ככה. יש הורים שאמרו כמו שאתה אומר, אבל בפועל בבית זה היה בערך ככה: לא קמת לתפילה?!?! אתה יודע כמה רע עכשיו נכנס לך?? כמה היום שלך מסריח??  והילד בכלל בפני עצמו מבסוט.. אתה באת והרסת לו.

אני פחות מכיר את איך שאתה מחנך מחוויה אישית, אלא מהסתכלות מבחוץ על אנשים כאלה.. אני בעיקר שואל אותך שאלות..

מי  שאומר כך לילד על תפילה, אולי זה מתאים יותר ל"שיטה" שאתה הצעת: הרע והעונש..

הרי לשיטתך, איך תחנך ילד לתפילה? בדיוק כך. אתה אומר לו את הטוב והרע - והוא יבחר.. לא מעודד אותו, לא מדברים עוד, בנחת, על הערך, מידי פעם. למה שילך? איזו "מכה, מהמציאות הוא יחטוף כדי שלא ילך. אמרת לו שהבחירה שלו - והוא בחר.. כל דבר רע שבוחרים, רואים מיד את התוצאות? לא.

ואם יצור קשרים לא צנועים ח"ו. אז אם אתה אומר לו פעם אחת שזה רע - ונותן לו את הבחירה. בגלל זה הוא לא ילך? זה יספיק מול היצר הרע המרמה?  וכי איזו "מכה" הוא יחוש מיידית?

אבל אם אתה תחנך, תסביר. ההיפך הגמור מעולם צר. עולם רחב, אתה מדבר על הכל. מסביר. גם מסביר לו שיש לו בחירה והכח בידו, וגם הילד מתנסה בחיים בכח הבחירה שלו, באופן "מבוקר". אז הוא יהיה בעל מבט רחב יותר, יתפוס את השחיתות שבהנאות חהיצוניות הללו בלבדן, כמה חיבור חיצוני הוא מושחת כשאין חיבור נשמתי וכד' - ויש יותר סיכוי שיתגבר על זה.

אפשר להסביר אפילו באריכות. אלא שלא מסבירים משהו פעמיים..

דבר יכול לא להיות מופנם תמיד בפעם אחת.

ובוודאי שבשביל "להרגיש" דברים, לא תמיד זה מספיק.

"ושיננתם", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

המחשבה שאחרי הפעם האחת, כבר ילמד מעצמו מהמציאות, היא טעות פעמים רבות. יש דברים שהמציאות הגלויה, לא תלמד אותם כ"כ מהר. זה חלק לא מבוטל מהתורה ומצוותיה.

וגם אין ענין שילד ילמד ע"י לקחים מרים בלבד, עם הורים שכאילו אדישים לזה. הוא גם "לומד" מזה אכזריות לפעמים.

ויש ענין להרגיל. ובשביל זה אכן לפעמים צריך לחזור על דברים.

השרשור הזה ממש הכניס אותי למשבר.. הפקתי ממנו הרבה, מקווה שגם אתם

קח את הטוב ממה שנבנה אצלך. הרי רואים בעליל מצורת הכתיבה והשיקול שלך, שנבנו אצלך גם דברים חשובים. לדעתי לא רבים בני גילך, רווקים, שמסוגלים לדון ולשקול כך עניינים חינוכיים.

אז יש לך מופנמות של כח הבחירה וחשיבותה, וגם יכולת חזקה של שיקול דברים באופן עצמאי מתוך ראיית הנתונים - קח את זה, צרף לזה את הצדדים החשובים, של הגישה החיובית, של החום והעידוד וההרגל הטוב (אלו דברים שאפשר להשלים גם "מבפנים"), ויצא לך משהו טוב.

גם לדעתי, כבר אמרתי, זה שרשור חשוב.. יישר כח.

השרשור הזה מעבר לידע שהעביר לי, הבהיר לי מה חסר לי וכמה הוא חסר לי. ב"ה יהיה בסדר.

נראה לי שעד כאן.. בהצלחה!

נושא חשוב.

גם גרמת לנו לחשוב, לעיין שוב בדברים..

יישר כח.

הצגת מבט מורכב. מבט של גם וגם, שכמעט בכל מקרה הוא המבט הנכון ביותר והאמיתי ביותר, שהרי בכל גישה יש אמת וללמוד זה תמיד טוב וביחד עם זה האינטואיציה הטבעית.

ומקורות מאוד מאוד מעניינים אותי. רק הם יותר בשביל לבנות בצורה הרבה הרבה יותר מסודרת ביחד עם הבת זוג צורת חשיבה חינוכית. אז את יכולה לשלוח לי וב"ה בבוא היום אעיין בהם.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.