אם אתה לא מאריך יש מצב אני אגדל את הילדים שלי ככה... 

עד שתצטרך את זה מעשית.

ב. בכללי, לדעתי, על אף שיש בזה גם נקודות אמת - גם הגישה התיאורטית מוקצנת וגם למעשה, זה גורם ליחס פחות חם וטבעי לילדים. את הטוב שרוצים מזה, אפשר גם בלי זה..

למיטב זכרוני, הרב אבינר שליט"א כתב לפני שנים רבות חוברת "נגד אדלר". אתה יכול לחפש ולעיין שם.

[אמר לי פעם איזה מלמד, שניסו אצלם לעבוד באופן הזה. וממש הרגיש איך מאבדים את היחס החם הנורמלי לילדים, ומתעורר צד שמבחינה נפשית אפשר לומר שיש בו "אכזריות"..]

בעיקר כי אני ילד חופש. 

והמידע בנושא איננו כל כך חופשי.

יש מידה של אכזריות. ואכן העולם אכזר, החופש הוא אכזרי, הבחירות שלנו מובילות אותנו אם נרצה או לא נרצה בשביל מסוים, בצורה אכזרית.

אי אפשר גם לאהוב ילד ושיזכור מהילדות שלו שאהבו אותו וגם שיהיה ילד חופש?

אותי אישית לא מספיק אהבו.. ואני מרגיש את זה. 

מצד שני בוא נרחיב אופקים יותר, אולי ילד חופש יותר צריך זוגיות, וזה יסדר לו את הראש? ואז מה שיצא שהילד באופן טבעי ירדוף אחרי זוגיות שזה לדעתי בריא

לא מצאתי אותו, גם לא בקשר לאדלר.

של ילד שגדל בחינוך בשיטת אדלר. הוא חונך לחופש, אז הוא ילד חופש. 

ההגדרה "ילד חופש" ממש מטעה.

זה שמישהו יגדיר כך אחד שהתחנך לפי ה"שיטה" ההיא, זה לא עושה כך באמת בהכרח.

החופש האמיתי, אינו אמור להיות אכזר. ולאידך, אפשר לחנך ילד עם הרבה אמון - ועם מלא אהבה, ובלי הצד ה"אכזרי".

אנחנו מאמינים שיש אמת, יש ערכים שמתחילים מהקב"ה, לא הכל זה "נרטיב" שאדם בונה על החיים שלו. יש אל מה לחנך. ולא כל דבר נלמד ע"י זה שילד יתנגש בקיר ויבין שבפעם הבאה לא כדאי.. וההורים יאלפו את עצמם לשתוק כי "השיטה" (כמובן, בהקצנה והכללה)..

האמת, שבכל חינוך לפי "שיטה" יש סכנה מסויימת. ה' נתן לאדם הבריא חושים טבעיים  ביחס לילדים, ולילדים הרכים ביחס להורים. זה לא סתם. אנחנו רואים שלכל הדברים הבסיסיים בבריאה, הקב"ה לא סמך על בני אדם שיעשו בהם "קורסים". לא בנשימה, לא בהליכה, לא באהבת הורים לילדיהם וילדים להוריהם.

אפשר לקחת נקודות טוב מכל מיני "שיטות" בבקרה עצמית, לא להשתעבד לכך, בוודאי לא על חשבון הבריאות הנורמלית של הורה, והמיוחדות של הילד [שלא לדבר שיש "שיטות" שחינכו עליהם, ואז חזרו מהם... שכל ישר, רגש ישר, מתוך תורה]

צריך להרבות בחום ואהבה, צריך לתת אמון, צריך שכל ישר וחוש ישר, מתי החסד שאנחנו עושים עם הילדים, הוא פשוט - מלבד טובו העצמי - גם עושה אותם אנשי חסד, ומתי, וגם באיזה שלבים, הוא הופך לפינוק מופרז שעושה אותם קצת "בטלנים"...  ואפשר לעשות אוירה טובה ומשמחת ונותנת, גם ע"י הטלת משימות ולסמוך על ילדים במה ששייך. זה ממש ביחד.

אפשר לבחין מתי ילד צריך פשוט את היחס החם (טוב מאד..), מתי הוא מבקש תשומת לב (גם לפעמים טוב מאד!..), מתי הצורך בתשומת לב לא בא ממשהו שכ"כ כדאי, ואז לחשוב מה עושים עם זה. לא "שלשות ונוסחאות".

צריך להיות בעלי מידות טובות, לעבוד על המידות שלנו - ומתוך כך גם כלפי הילדים.

אם אוהבים ילד, טבעית, ונותנים לו להרגיש את זה, וגם נותנים בו אמון - אז גם הוא חש את המידה הנכונה של החופש, וגם את האהבה. ואין שום בעיה שגם מדריכים אותו במקביל. לא כל דבר צריך ללמוד לבד. תמיד בעם ישראל אבות לימדו את בניהם. שמע בני מוסר אביך - ואל תטוש תורת אימך. לא רק תשמע את המוסר שלמדת בעצמך מהתנגשויות ו"בחירות"..  גם, לא רק.

אפשר להנחות ילד מה נכון ומה לא, ולהסביר למה. זה נקרא לחנך. לא או "גזירות", או שיבין מעצמו. וגם לתת את התחושה שסומכים עליו. אוהבים ומאמינים.

לגבי עצמך, לפי דבריך - חושבני שכדאי לשלות מהילדות את הנקודות, החוויות, שבכל זאת פגשת שם את אהבת ההורים, גם אם זה היה ב"שיטות" שבסופו של דבר באו מדרישת טובך.

לגבי "זוגיות" (לא ביטוי נכון. אלא נישואין, בניית בית) - זה לא דבר שבונים דווקא בגלל לרדוף אחרי מה שהיה חסר... זה דבר נורמלי לכל אדם בשלב המתאים.

ואכן, אפשר ע"י בניית בית שיש בו חום ואהבה וכבוד והערכה ואמון - בין הורים ובינם לילדיהם - גם "להשלים חסרים" במידה וישנם. כמובן, באבחנה נכונה. לא ממש לעשות מבן /בת הזו, אבא או אמא..

אני יכול להגיד בעיקר מתוך עצמי, ההאהבה חסרה, הראיה של העולם כאכזרי, כעצוב, כטכני, כתעשה טוב יהיה לך טוב, תעשה רע יהיה לך רע מאוד חזקה אצלי. האהבה של עצמי סתם כך, כמעט לא קיימת (היה תקופה בה לא שמרתי מצוות, ואז באמת לא ציפתי מעצמי לכלום ובאמת היה לי טוב מהבחינה הזו. ולכן אני מודע לזה מאוד), קשה להגיע לזה.

מצד שני... המפגש שלי עם המציאות מרגיש לי כל כך בריא.. 

אני יכול להרחיב עוד הרבה באיך אני חווה את השיטה, רק שזה ממש אישי.

כן השיטה הזו מפגישה אותך עם חסך מסוים, מצד שני הורה טוב ומבין יכול לגדל את הילד בשיטה הזו, וביחד עם זה להשרות עליו האהבה וחום.

ואתה אומר שצריך להראות לילד דרך נכונה, לפחות איך שאני מכיר את השיטה, היא לא שוללת את זה. פשוט אומרת, אתה אומר לילד פעם אחת, זהו. מפה זה בחירה שלו.

ברגע שהילד בוחר בצורה מאוד חזקה, גם אם יהיה הרבה פגמים בהורים, בעולם, גם אם האדם יתקל בניסיונות מאוד קשים, הוא יסמוך במאה אחוז על הבחירה שלו לעשות טוב. ולכן גם אם ההורים לא בעלי מידות טובות, השיטה לדעתי תעבוד.

עריכה: החופש האמיתי הוא אכזרי ביותר. הבחירות שלנו שנובעות מחופש מכריעות מי נהיה.

לפרסם את מה שכתבת... עשית המחשה טובה לחיסרון שיש בדבר הזה (והטוב - כמו שכתבתי - שבטוח שהוריך התכוונו בזה לטובתך. אבל לדעתי זו שיטה מוטעית. המחשת בדיוק למה).

לא כך. תעשה טוב - יהיה טוב. לא תעשה טוב - לפעמים אני אעזור לך בעדינות לעשות בכל זאת, לפעמים אומר בנחת, "אין ברירה, צריכים... אחרת אתה עלול לאחר" (למשל). אעזור לך לקנות הרגלים. אתה ילד קטן, לא אמור בבת אחת כבר לתפוס את המכלול שבגללו כדאי וראוי. ואתה ילד קטן, לא אמור לחטוף מכה מהמציאות על כל מה שלא הבנת את חשיבותו וכך ללמוד. מה זה הדבר הזה?....

ולפעמים אתה תלמד מעצמך. אל דאגה, המציאות מזמנת מספיק מקרים כאלה, גם בלי לעשות מזה "שיטה". לא צריך לחפש איפה יהיו נסיונות חיים לא נעימים. צריך להשתדל להשאיר ילדות שיש בה טוב וחום וחסד. גם לבנות הרגלים. הרגלים קשה לבנות לבד. ילד לא רואה את המכלול, כנ"ל, ולמה זה כ"כ חשוב. אז פעם אחת ואח"כ מכות?.... (מכות מ"מציאות" זה גם מכות..)

ונכון, במפגש עם המציאות יש צד בריא. אבל - ראשית בהדרגה, כל גיל כעניינו. שנית, לפעמים צריך לרפד אותו, ובוודאי שאם כבר נתקל עם מציאות לא נעימה - לשדר הזדהות ואמפתיה ואח"כ אמון מחוייך ביכולת להתגבר. הרי צריך גם לחנך למידות טובות, להיות אמפתי לאחרים. כך מחנכים - שמתנהגים כך.

ודווקא מתוך אהבה ואמון - יש יותר אומץ להיפגש במציאות. לא מפחדים, ויודעים שיהיה את מי לשתף..

"הורה טוב ומבין" אינו צריך את ה"שיטה" הזו. יש לו מינונים נורמליים. כמו שהסברתי.

אתה צודק, שהחינוך לבחירה עצמית בטוב, זה דבר יסודי. להרגיל ילד לבחור מעצמו בטוב, לא רק שנמשוך אותו ביד... בשביל זה, צריך לעורר את הרצון לטוב, לחנך, לספר סיפורים, לדבר. לתת אמון, להסתכל טיפה מרחוק איך הילד מתנהל ומתנסה. פה ושם הכוונה, פידבקים חיוביים, תלוי לפי הגיל.

אחרת, מי אומר שיבחר בטוב? בגלל שאמרו לו פעם אחת?  יגידו פעם אחת לילדה שהיא צריכה ללכת בצניעות - ואז כשהיא תראה ילדות בכיתה שלא הולכות כך, אז זהו?.. למה שהיא תבחר בעתיד בטוב? היא פשוט תתרגל למה שלא טוב... כבר לא תרגיש בכך.

אכן, מגיל מסויים ואילך, כבר לא תמיד אפשר לומר. בשביל זה צריך להתאמץ בזמן על הרגלים נכונים - וגם להיות פקחים ליצור הזדהות עם הענין, להיות קשובים לקשיים, לא רק "כאִילו", מבחוץ.

והתפיסה שלך שהחופש הוא "אכזרי", ידידי, היא באה באמת מזה...  אתה כאילו "נחרד" - זו אחריותי לגמרי, או לכאן או לכאן.... ואכן יתכן שזה יביא לבחירה חזקה בטוב, כל האחריות עליו..  יש בכך אמת. אבל לא צריך להגיע באופן הזה. זה גם יכול לגרום, כמו שהעדת עליך, פשוט "לברוח" מכל המטען הזה...

אפשר לחנך שהחופש הוא דבר נפלא. מתנה מה', שנוכל בבחירתנו, להיות ממש, עם כל כחותינו, חלק מהטוב של ה'. אם לא היתה בחירה, אז הכחות שלנו לא היו מתקשרים אל הטוב הזה. הבחירה שלנו.

זו דרך לתשובה מאהבה, וגם לעבודה מאהבה לכתחילה. המרכיב של היראה מול האהבה בזמננו, צריך להיות נוטה אל האהבה.

שיש הבדל בין השאלה מה כדאי להתחילה, לבין "לאחר מעשה".

לגב עצמך, לדעתי אתה באמת צריך לקחת את הטוב בכך שיש לך מודעות חזקה לבחירתך החופשית, וב"ה שאתה מבין שהענין הוא ההחלטיות של הבחירה בטוב. ו"תשלים" את מה שאתה מרגיש שחסר. גם בזה יש בחירה... וגם תיקח נקודות כאלה מהעבר. הרבה ילדים שגדלו עוברים לפעמים תקופה שמרגישים פחות משמעות, או פחות "אהבת עצמם", וגם תנודות עד שמתייצבים. כך שסברי שחלק אכן יכול להיות בגלל "השיטה", וחלק סתם כבן אדם..

קח את הטוב ותיסמך עליו להוסיף טוב, כפי שאתה מבין ובוחר היום.

בהצלחה.

איפה אתה חלוק על השיטה?

כמו שאני קורא ומבין השאלה בנינו היא בעיקר על כמה ההורה צריך לחנך את הילד לאם הוא עושה מעשה רע הוא מקבל עונש. (לאפשרות שלו לקבל עונש, לאפשרות שיש עונש, לכל מה שקשור לבחירה שלו)

אתה אומר לאט לאט, החיים יראו לו כבר מזה.. תן לו אהבה תן לו חום והוא בסוף יתמודד עם החיים..

השיטה אומרת: תחנך אותו על פי המציאות. תסביר לו מזה טוב, ואז כמו במציאות, רע רע, טוב טוב. למשל קראתי מאמר של אחד משם, הוא כותב, שלדעתו פעם היו מרביצים לילדים בבית ספר, מאז שהפסיקו, יש דקירות בבית ספר (אני מקצר מאמר שלם.. מחילה ממנו), יש בזה משהו..

אני מסכים שהורה טוב ומבין יגדל ילד עם האהבה, עם חום, וביחד עם זה חוסך שבתו שונא בנו.

איך הורה יכול לדעת זאת? האם ההורים סומכים על הרגשות הטבעיים שלהם? זה אחראי? יכול להיות שילך להם מצוין.. ויכול להיות שיכשלו.. אולי עדייף להקשות על הילד, אבל לפחות לא להיכשל? אולי?

אני מרגיש שיש לי רגשות טבעיים טובים, האם אני צודק? כל אחד מרגיש את זה באיזה שהוא מקום... מה עושים?

אני כמובן לא צריך לבדוק ביחס ל"שיטה"... אני ניגש ממקום אחר, שיש שם מכלול.

אבל ביחס לנקודה ששאלת (יש גם יסודות פילוסופיים של דרכו, שלא בהכל מוסכמים), הנקודה הראשית אינה זו, כמה ילד צריך לדעת שיש דברים טובים ויש דברים שאינם טובים. אפילו ההמשך, כמה צריך "להמחיש" לו את התוצאה המיידית, לא משם הדברים מתחילים לדעתי.

הרי ילד שמתחנך מתוך תורה (ואדלר לא בנוי על זה. וכמו עוד דברים, כשאין מכלול, אז מייצרים "קביים"), מתחנך ללא תעשה מגיל שמבין מה זה "לא" - שנתיים שלש - בהדרגה. ואח"כ לעשה. ושומע עולם שלם של מה טוב  ומה לא כך. סור מרע ועשה טוב. 

אולי השאלה היסודית היא, מהו חינוך. וגם מה בעיקר ילד צריך..

אז בעיני, חינוך הוא קודם כל כפשוטו. לא אילוף. זה לא עכברים בניסוי של פבלוב, עם "רפלקס מותנה".

ובחינוך, מסבירים, מדברים. מחנכים באהבה. אתה לא רק אומר, זה טוב, זה רע; אם תעשה טוב, יהיה לך טוב, אם לא - תחטוף, אתה יכול לנסות..

ה"חינוך" הזה, אינו באמת בונה את הרצון, את העומק של הבחירה עצמה. הוא בונה אולי את ה"טכניקה" של הבחירה, במקרה הטוב.. 

והוא גם מזיק. כי הוא בונה משהו מר. ולפעמים יכול גם לגרום ההיפך, לבעיטה בכל "הבחירה הטובה", כי היא באה מתוך גישה כזו. לא טוב-מאהבה.

אז אנחנו נסביר מה נכון. נסביר גם למה, לפי הבנת הילד. ואם הוא ילד רך, עומד לעשות משהו לא טוב, אנחנו נעצור אותו, בנחת, ובמקום לתת לו לחטוף את המכה מהמציאות, אנחנו נסביר למה זה לא טוב, לא כדאי. לילד יש דמיון מפותח, יכול להבין, וברכּוּת יותר.

לפעמים ניתן להרגיש תוצאה לבד - "בתנאי מעבדה".. הכל לפי הענין. חינוך זה לא דבר דוגמטי.

ו"להעניש", זה לא צריך להיות אידיאל. זה דבר רחוק מאד לדעתי. כמה שהורים יותר מנוסים, הם פחות צריכים את זה. פשוט אומרים.. יש "משמעת טבעית". בנחת. 

ויש ערך גדול גם להרגל. אחרי שמסבירים מה טוב ואיך נכון (ופחות - מה לא. לדבר על "לא" יותר מידי, יכול לגרום הפוך. שמעתי על מחקר כזה, שבמח, כשאומרים יותר מידי לא, מה שנשאר זה רק הדבר שעליו מדברים, בלי ה"לא"..), צריך להרגיל. ילד מתרגל במעשה הטוב, לפעמים גם ע"י פרסים, הרבה פעמים ע"י פידבק מילולי מעריך באמת; מרגיש את הטוב, רוצה בו, זה נהיה חלק ממנו, בוחר בו.

ואנחנו בונים גם את האמון. ילד מרגיש סומכים עליו, אז הוא גם מקבל יותר מוטיווציה לבחור בטוב.

ועוד יסוד. היחס החם, מהלב, אינו מותרות, בפרט אצל ילדים קטנים. זה ממש חמצן. מוטב ניכשל ב"אהבת חינם"....

אני מקשיב לדרך שאתה מציג. שים לב, אתה לא מדבר על עונש, על תגובה לבחירה רעה, זה כביכול לא בלקסיקון שלך כל כך. אתה כותב כמה שהורים יותר מנוסים הם פחות צריכים את זה.. אני בכלל לא חושב ככה

ואני גם לא אומר שאין תגובה לבחירה רעה, יש. 

בדרך כלל, מסבירים. לפעמים, יש איזו סנקציה.. אבל לא "מתלהבים" על זה.

ראיתי בשבוע שעבר דוגמה יפה:

מישהו, שהבת שלו בת פחות משלש, "התעסקה" עם התינוק שהיה על הרצפה, פחות משנה. "הציקה" לו. האבא, על המקום, הזיז אותה כשני מטר. היא הבינה מיד את המסר. תוך חצי רגע, חיבק אותה באהבה. והיא בחזרה אליו.

היה שיעור ברור לגמרי.

תוכו רצוף אהבה.

"ברוגז - רחם תזכור"

אנסה להגיב מהידע שלי.

א. בחירה חופשית יש לכל אדם. 

ב,ג. אז תיהי מודעת לדברים הטובים שיש בה, ותפתחי את הראש לדברים אחרים. בדיוק כמו בכל דבר בחיים.

ד. =0

את המשפט האחרון קיבלתי =)

החלקים החיוביים שאני מכיר-
חינוך לעצמאות, חינוך לבחירה עצמאית והכרה ביכולת שלנו לבחור.
כלומר- אני לא יכול לשלוט במה קורה לי, אני יכול לשלוט באיך אני מתייחס לזה.

החלקים השליליים שאני מכיר-
פעולות מאוד טכניות ברמת ה"תעשה כך".
יחס לילד שרואה כל מעשה כ"מניפולציה".

ניתוק רגשי מהמעשים ומהילד.

אפשר לקחת בעירבון מוגבל, אני לא מדריך ולא למדתי. רק מקריאה מועטה.

[על אף שלא אני הנשאל]

יש לא מעט הורים שנוקטים בזה, כלל וכלל לא מתוך חוסר אחריות. אלא שאין להם מספיק יכולת לשקול את חסרונות השיטה; הם "משתכנעים" (ואולי חושבים כך באמת), שזה לטובת הילדים - ולכן רואים בזה את האחריות כלפי ילדיהם.

מה שכן, שלפעמים ההתרגלות בהתנהלות הזו, יכולה, לדעתי, אכן להביא לכך שבלי משים ההורה מאבד מאחריותו. סוג הרגל של "עצלות" כזו, בגלל ה"אידיאולוגיה".. גם לאבד קצת עוד חושים טובים ורגישים.

מבט אישי, את יכולה לשאול מה שבא לך, בשמחה, אני אבחר מה לענות ומה לשתף.

יש אופציה שהורה לא אחראי, הורה בלי טבעיות הורית מתאימה שיחליט שהוא נעזר בשיטה ולא ברגשות הטבעיות שלו בגלל שהרגשות שלו אינם טובים. וזה מאוד אחראי לקחת שיטה ולהתאמץ לעבוד בה בכזה מצב.

אני מרגיש שהדרישה החד משמעית לאחראיות היא מאוד כבדה. וביחד איתה מצטרף קור, ההורה מטיל בצורה קרה את הבחירה על הילד, הוא בוחר טוב יקבל טוב לא טוב יקבל רע. הקור לפחות לי גרם להרגיש ככה:

יש לי את מלוא האחראיות למעשי. אני מחליט לעשות טוב? (לעבוד על עצמי) אני מקבל טוב(זוגיות טובה.. חוויה נכונה של המציאות) אני מחליט לעשות רע? (לקחת סמים קשים) זה מה שאני מקבל. יש לי בחירה. ומה שהקור גורם זה שאני מרגיש שלאף אחד לא אכפת מה אבחר... כל מי שאכפת לו זה מאינטרסים (הממשלה לא רוצה שאתמכר לסמים כי זה יפחיד ממעגל העבודה) ואע"פ שהקור לא נבע מרוע, מאדישות, כך הוא התפרש אצלי בילדות. (אם תתנהג יפה תקבל הפתעה, אם לא תקבל עונש, זה בגלל שאמא רוצה שלא אעשה לה בושות) ולא היה חום ואהבה שישנו את המחשבה שלי, הם נשמרו בבטן, גם היום אני יכול להבין שזה נבע מאהבה, אבל החוויה נשארת אדישה. 

האם יש בזה חוסר אחראיות? בדור הגאולה בו הכל פרוץ ותוך רגע אני באמת יכול ליפול לסמים שלא נדבר על פרונוגרפיה (גם בתחום של בינו לבין חברו, אנחנו חיים בחברה מנוכרת שאפשר להיות חתיכת נחש בה).. לא בטוח ששימת אחראיות קרה ובודדת על הילד היא דבר שגוי. אל תשכחי  שאם האדם החליט לבחור בטוב, מתוך בחירה מתוך פנימיות שלו עם עצמו בלי קשר לסובב אותו, לבד, הוא יכול לעלות הרבה יותר גבוה.

חתיכת התלבטות השיטה הזו..

תראי את התגובה שהגבתי לד. למעלה.

אם בחרת לא נכון העולם לא נחרב. הוא משתנה. את נענשת. 

אנחנו באמת מסתובבים פה סביב השאלה של חום ואהבה.. זה בערך הדיון. לפי איך שאני מבין ממך, הכי חשוב לך שהילדים ירגישו אהובים, מעבר לזה, כן תן עונש. אם היית יכולה להגיד להורים לחנך ככה וזה היה עובד, אני מאמין שלא היית שאלה. זה נראה לי מאוד קשה להתנהל ככה. זה להיות במורכבות מתמדת, שהילד יתקשה להבין (ולגרום לו להבין את זה ולתפוס בשני הצדדים של החבל זה מצוין) ולדעתי להיות הורה כזה צריך להיות אדם עם מידות מצוינות, עם מודעות עצמית וכ"ו.. הלוואי!!

אני חושב שלא מצוי לראות בחור צעיר, שכ"כ מודע לענין הזה וצדדיו השונים.

למסקנה, חושבני שאפשר להרגיל ילד בהדרגה לבחירה טובה עצמית, ולהבין שזו האחריות שלו וגם התוצאות שלו - גם עם צירוף של חום ואהבה ועידוד ואוזן קשבת וכו' וכו', שזה העיקר והבסיס של הכל.

עי' בספר "חובת התלמידים" להרה"ק מפיאסצ'נא הי"ד, שבהקדמה שם הוא מסביר, שכיום תחושת ה"עצמיות" של ילדים מוקדמת יותר. ועל כן אנחנו צריכים להסביר לילד שהאחריות היא עליו, הבחירה היא שלו - אנחנו רק "עושים לו שירות" בכך שמציגים לו את דרך הטוב ומחנכים אותו. כך החינוך הופך ממשהו שמנסה לכפות מבחוץ, לדבר שהוא עזרה למשהו שהילד רוצה בו.

ואני עוד צריך לעיין ברמב"ם.. קיצור עוד קצת חומר למחשבה.

ממה שאני לוקח כרגע מהתגובות שלכם (ותודה על כל תגובה...)

המטרה, האידאל, זה להיות הורה עם טבעיות טובה ולתת לילד חום ואהבה וביחד עם זה לחנך אותו לבחירה ולאחראיות על מעשיו. 

בשביל זה קודם כל אני צריך להיות אדם עם מידות טובות מאוד והבנה נכונה של המציאות, צריך הרבה עבודה. (זה ממש אומנות)

ולדעתי אם אני רואה שאין לי את זה.. לעבוד על פי השיטה (ככל שיותר אין לי את זה, ככה אצטרך להיות יותר רובוט..) 

הנקודות בהם אני לא סגור: האם אפשר לעורר אהבה? האם אפשר לגרום לילד שלא חווה אהבה וחום ויותר את המציאות הבחירית, יכול להבין מה זה שאדם יכול לעשות המון בשביל אדם אחר בלי סיבה מספיק טובה? (חוץ מהסיבה של להרגיש טוב עם עצמו..)

נלך יותר קרוב.. בן אדם למקום, האם אני יכול להרגיש עם עצמי אהבה? לאהוב את עצמי כמו שאני? להבין שריבונו של עולם אוהב אותי בגלל מי שאני?

אני נוטה לחשוב שאפשר. לא כמו אהבה מולדת אבל זה כוח שקיים במציאות ואפשר להיחשף אליו יותר ויותר. (יש בי רצון שיהיה לי ילד עם פיגור, ככה אלמד את הדבר הזה שכרגע רחוק ממני..)

עוד נקודה: מה עדיף? לגדול עם האהבה? או עם מודעות לבחירה? מה יחזיק מעמד? מה יוביל את האדם לטוב? פה אני יותר נוטה לחשוב בהרבה שבחירה.

אמא אדלריאנית רצינית, תשאיר את הילדה שם, שתבוא משטרה ותאסוף אותה, וזה יהיה העונש של הילדה. האמא אחרי זה תצטרך לתת הסברים למשרד הרווחה, אבל זה מה שתעשה. מעכשיו לילדה העקשנית יהיה בחירה אם להיות עקשנית או לא. (אם עדיין לא יהיה לה בחירה.. כמה פעמים כאלה והיא תסתדר)

יכול להיות שאת צודקת... אני פשוט מסתכל בעין טובה על המצב שלי. וגם אין לי מספיק כלים להבין את דעתך.

את גורמת לי להבין שאמא נורמלית לא אמורה להשתמש בשיטה הזו.. לפחות לא במלוא מובן החומרה של השיטה. אני מסכים איתך.

איפה כן יש מקום? באינטואיציה לא מספיק בריאה של האמא.

יש אמא שתבוא לילדה תיתן לה סתירה (סתירה מהאהבה אפילו..)

יש אמא שתשאר עם הילדה שלה עוד בגן משחקים. ותגרום לה לנזק (נזק נוראי לפי האמא האדלריאנית) 

יש אמא שתעשה כמוך. 

יש עוד המון אופציות. ומה בדיוק לעשות, ומה הכי חשוב, אלו המון שאלות שיש בכל סיטואציה..

לפי השיטה, פשוט אומרים שהכי חשוב זה ללמד את הילד על הבחירות שלו, וכך פותרים את השאלה השכלית.

אם את מצליחה גם לעבוד עם השכל, גם עם הרגש, וזה עובד לך, ויש עבודה טובה. אשרייך, את אומנית. האם כל אמא יכולה? אם אמא רואה שהיא לא משהו בזה? אם מישהי יודעת שעל פי הילדות שלה והמידות שלה זה לא יעבוד לה? אם אמא רוצה להיות בטוחה בחינוך הילד שלה ולתת מקום מרכזי לשכל ולעשות סדר בחינוך ולוותר כמעט לחלוטין על הרגש? היא טועה? 

ואת אומרת שבחירה צריכה לבוא לאט לאט.. פה אני לא בטוח, כי בילדות נבנה לנו הרבה מהמבנה הפנימי, ואם המבנה הפנימי צועק בחירה, כך יהיה בבגרות, ואם לא כך גם יהיה בבגרות. 

אם מחנכים לזה שכל דבר בחיים הוא בחירה כבר מגיל 0, כך יהיה. ואם לא, אז לא. 

המקרה שהצגת הוא מקרה מצוין להראות כמה השיטה הזו יכולה להיות מפלצתית.. חסרת רגש, חסרת אהבה. ומצד שני לבנות בילד באמת קומה של בחירה. רק שבמקרה כזה באמת הילד יכול לקבל טראומה מהבחירה שלו. אבל לדעתי הטראומה מהר מאוד תגמר, הוא כל הזמן בוחר, אז הוא יזכור שיש רגעים מלאי חרדה בבחירות שהוא עושה (זה קיים בעולם בכל מקרה.. רק שהוא יהיה מאוד מודע לזה. הוא לא הבהל מבחירה מלחיצה ומלאת חרדה, הוא יכול לבחור, הכשירו אותו(זה יותר כמו הכשרה להזמין משטרה מאשר חינוך) לבחור. ללכת על דברים). מקרה מצוין.

כתבת: שיש לילדה עוד מסר, שאמא יודעת מה טוב בשבילה שאכפת לה ממנה, שהיא יכולה להיות רגועה.

אמא אדלריאנית תרצה שהילדה שלה תהיה עצמאית. שהיא לא תהיה רגועה בקשר לבחירות שלה. היא תדע שיש להם משמעות. שמצד אחד אמא תגיד לה: בואי הביתה זה טוב. מצד שני היא תבחר את זה.

יש מקומות בהם אין בחירה. למשל: בבית הזה לא מעשנים. אתה רוצה לעשן? תעשן. לא בבית הזה. אבל זה לא אמירה כלפי הילד, אלא כלפי רכוש ההורה, מקום ההורה, שזה לא בדיוק חוסר בחירה, שנובעת מחום, אהבה ורצון שלילד יהיה טוב. זה יותר עובדה קרה 

ואני באופן כללי מסכים איתך.. רק שאני לא גדלתי ככה. ולכן אני מבין את המציאות שונה ממך. לכן פתחתי את השרשור. לשמוע קצת השקפות עולם בנושא.

אדלר היה יהודי אוסטרי.

את נשמעת לי אמא מצוינת.. אשרייך. את כנראה מהאמאות שלא צריכות שום שיטה אלא טבעיות ושכל בריא.

תאמין בך. וכן - ה' אוהב אותך כמו שאתה, כולל את חיפוש הדרך הנפלא והאחראי הזה...

ילד שקיבל אהבה וחסד, ולפנים משורת הדין - יש סיכוי גדול שכך ינהג עם ילדיו.

כי אמרתי עולם חסד ייבנה.

וילד שמרגיש את הטוב, יוכל יותר להבין בצורה מופנמת, לא "טכנית", מה משמעות הטוב שבו הוא צריך לבחור.

אתה יכול בבקשה להסביר אותו יותר טוב?

לבחור בטוב זה במודעות- זה חשוב ומשמעותי ונצרך.

להיות טוב- זה תוכן פנימי שמופיע.

יש הבדל בין לדעת שזה נכון להרים ילד בוכה, לבין להרים ילד בוכה מתוך אהבה וחמלה.

גם אם המעשים זהים- ההרמה, והמשמעות הנלוות לה והתחושה תהיה שונה.

נראה לי שזה מה שד. התכוון, שלא רק שהילד ידע שיש לו יכולת וחובה לבחור, אלא שירגיש שייך לטוב

הזה וכך יהיה לו גם יותר קל לבחור בטוב הזה.

אל תעשן סמים...תלך לצבא...

טוב, זה טוב. לעשות טוב, להיות מלא בתחושת טוב מבפנים, חן וחסד ורחמים..

לצייר את הטוב בלב, גם בהרגשה.

מי שהרגיש טוב וחסד, בצד הידיעה על חשיבותם, וההתרגלות ביישומם - יכול יותר לבחור בכך מעומק תחושתו. לא רק כי "נתקל" אם עשה לא כך, וקיבל אסימון אם כן עשה..

וזה באמת גדלות להצליח להראות לילד את הטוב בפנימיותו. אני צריך לישון על זה לילה.. 

שמע....

שמעתי ממישהו - 

הבן שלו יצא לטיול לבד, נתקע באמצע הלילה אי שם בלי טרמפים, היה צריך להגיע לאיזו אכסניה.

התקשר לאבא, שתיים בלילה, אם יכול לבוא להקפיץ אותו. כחצי שעה נסיעה עד היכן שהוא היה.

האבא, "עייף", ראה מול עיניו את אביו ז"ל, שהיה מלא חסד לילדיו, אומר לו כביכול: אני בא....

אמר לבן שלו: אני בא.  

הגיע, לקח אותו.

כשהיו על הרכב, סיפר לבן שלו מה שהיה.

ענה לו הבן: מה שהעזתי להתקשר לבקש, כי אמרתי לעצמי שאני גם  הייתי עושה כך לילדים שלי...

מבין? דור לדור ישבח מעשיך. כשהאבא מלא חסד, אז גם אם לפעמים "פספס" לטובה - התכונה הזו עוברת הלאה.. והיא גם מייצרת אחריות למי שמיטיבים לו.

הצגת הטוב, חינוך לחוויה טובה, לרדיפה אחרי אהבה, אחרי חוויה טובה, פחות להסתכל על הרע, פחות עונשים, יותר אהבה, יותר חסד... דבר ראשון נשמע באמת הרבה יותר ידידותי למשתמש... 

באמת אדם שכולו שקוע בטוב, הרע יכול להידחק הצידה למשך שנים.

אבל בוא נסתכל על העולם בגדול. בעולם יש רע, בעולם יש עונש. בעולם יש הרבה דברים שמרגישים מצוין, שנחווים מצוין. 

האם הדרך הזו תחזיק? האם אתה תצליח לייצר אצל הילד חוויות של טוב מספיק עוצמתיות כדי לעמוד מול מכשולים?

למשל, בחור גדל כמו שאתה אומר, אחרי זה הלך ללמוד בישיבה תיכונית, ראה טוב, חווה טוב היה לו מצוין, התקדם לישיבה גבוה, אחרי זה החליט להתגייס.. לאט לאט העולם הרוחני שלו ירד, לגטימי, צבא. התחיל להכיר את עצמו, את המצבים שהוא יכול להגיע עליהם. ופתאום התברר לו שיש עוד חוויות מאוד מאוד טובות, מגע נשי, ירוק, מסיבות, ועוד ועוד ועוד... שבאמת באמת יש בהם חוויה מאוד מאוד עוצמתית!

מה יקרה? איך הוא התמודד מול זה? האם הוא יסתגר בתוך מה שחינכו אותו ובצרות אופקים? האם הוא ינסה וילך שולל אחרי הנאות אחרות? האם הוא עדיין יחזיק במה שאמרת לו כשהיה קטן שאלו דברים לא טובים? האם אתה אמרת לו מידיעה? הוא יחשוב שאמרת לו את זה בידיעה? או שגם אתה חונכת ככה? ויש עוד המון המון המון שאלות שירוצו לו במודע ובתת מודע.

אתה יכול לחנך אותו לצרות אופקים. וזה יכול באמת לשמור עליו. אבל צרות אופקים אצל אנשים מסוימים לא מחזיקה מעמד.. 

כמה כלים נתת לו? נתת לו בעיקר ללכת על פי מה שבטוב והראת לו מה לך נראה שטוב.

יש לי קצת ניסיון עם הכרות של עולם הדתל"שים, ויש שם הרבה כאלה שחונכו ככה. יש הורים שאמרו כמו שאתה אומר, אבל בפועל בבית זה היה בערך ככה: לא קמת לתפילה?!?! אתה יודע כמה רע עכשיו נכנס לך?? כמה היום שלך מסריח??  והילד בכלל בפני עצמו מבסוט.. אתה באת והרסת לו.

אני פחות מכיר את איך שאתה מחנך מחוויה אישית, אלא מהסתכלות מבחוץ על אנשים כאלה.. אני בעיקר שואל אותך שאלות..

מי  שאומר כך לילד על תפילה, אולי זה מתאים יותר ל"שיטה" שאתה הצעת: הרע והעונש..

הרי לשיטתך, איך תחנך ילד לתפילה? בדיוק כך. אתה אומר לו את הטוב והרע - והוא יבחר.. לא מעודד אותו, לא מדברים עוד, בנחת, על הערך, מידי פעם. למה שילך? איזו "מכה, מהמציאות הוא יחטוף כדי שלא ילך. אמרת לו שהבחירה שלו - והוא בחר.. כל דבר רע שבוחרים, רואים מיד את התוצאות? לא.

ואם יצור קשרים לא צנועים ח"ו. אז אם אתה אומר לו פעם אחת שזה רע - ונותן לו את הבחירה. בגלל זה הוא לא ילך? זה יספיק מול היצר הרע המרמה?  וכי איזו "מכה" הוא יחוש מיידית?

אבל אם אתה תחנך, תסביר. ההיפך הגמור מעולם צר. עולם רחב, אתה מדבר על הכל. מסביר. גם מסביר לו שיש לו בחירה והכח בידו, וגם הילד מתנסה בחיים בכח הבחירה שלו, באופן "מבוקר". אז הוא יהיה בעל מבט רחב יותר, יתפוס את השחיתות שבהנאות חהיצוניות הללו בלבדן, כמה חיבור חיצוני הוא מושחת כשאין חיבור נשמתי וכד' - ויש יותר סיכוי שיתגבר על זה.

אפשר להסביר אפילו באריכות. אלא שלא מסבירים משהו פעמיים..

דבר יכול לא להיות מופנם תמיד בפעם אחת.

ובוודאי שבשביל "להרגיש" דברים, לא תמיד זה מספיק.

"ושיננתם", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

המחשבה שאחרי הפעם האחת, כבר ילמד מעצמו מהמציאות, היא טעות פעמים רבות. יש דברים שהמציאות הגלויה, לא תלמד אותם כ"כ מהר. זה חלק לא מבוטל מהתורה ומצוותיה.

וגם אין ענין שילד ילמד ע"י לקחים מרים בלבד, עם הורים שכאילו אדישים לזה. הוא גם "לומד" מזה אכזריות לפעמים.

ויש ענין להרגיל. ובשביל זה אכן לפעמים צריך לחזור על דברים.

השרשור הזה ממש הכניס אותי למשבר.. הפקתי ממנו הרבה, מקווה שגם אתם

קח את הטוב ממה שנבנה אצלך. הרי רואים בעליל מצורת הכתיבה והשיקול שלך, שנבנו אצלך גם דברים חשובים. לדעתי לא רבים בני גילך, רווקים, שמסוגלים לדון ולשקול כך עניינים חינוכיים.

אז יש לך מופנמות של כח הבחירה וחשיבותה, וגם יכולת חזקה של שיקול דברים באופן עצמאי מתוך ראיית הנתונים - קח את זה, צרף לזה את הצדדים החשובים, של הגישה החיובית, של החום והעידוד וההרגל הטוב (אלו דברים שאפשר להשלים גם "מבפנים"), ויצא לך משהו טוב.

גם לדעתי, כבר אמרתי, זה שרשור חשוב.. יישר כח.

השרשור הזה מעבר לידע שהעביר לי, הבהיר לי מה חסר לי וכמה הוא חסר לי. ב"ה יהיה בסדר.

נראה לי שעד כאן.. בהצלחה!

נושא חשוב.

גם גרמת לנו לחשוב, לעיין שוב בדברים..

יישר כח.

הצגת מבט מורכב. מבט של גם וגם, שכמעט בכל מקרה הוא המבט הנכון ביותר והאמיתי ביותר, שהרי בכל גישה יש אמת וללמוד זה תמיד טוב וביחד עם זה האינטואיציה הטבעית.

ומקורות מאוד מאוד מעניינים אותי. רק הם יותר בשביל לבנות בצורה הרבה הרבה יותר מסודרת ביחד עם הבת זוג צורת חשיבה חינוכית. אז את יכולה לשלוח לי וב"ה בבוא היום אעיין בהם.

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.