אם אתה לא מאריך יש מצב אני אגדל את הילדים שלי ככה... 

עד שתצטרך את זה מעשית.

ב. בכללי, לדעתי, על אף שיש בזה גם נקודות אמת - גם הגישה התיאורטית מוקצנת וגם למעשה, זה גורם ליחס פחות חם וטבעי לילדים. את הטוב שרוצים מזה, אפשר גם בלי זה..

למיטב זכרוני, הרב אבינר שליט"א כתב לפני שנים רבות חוברת "נגד אדלר". אתה יכול לחפש ולעיין שם.

[אמר לי פעם איזה מלמד, שניסו אצלם לעבוד באופן הזה. וממש הרגיש איך מאבדים את היחס החם הנורמלי לילדים, ומתעורר צד שמבחינה נפשית אפשר לומר שיש בו "אכזריות"..]

בעיקר כי אני ילד חופש. 

והמידע בנושא איננו כל כך חופשי.

יש מידה של אכזריות. ואכן העולם אכזר, החופש הוא אכזרי, הבחירות שלנו מובילות אותנו אם נרצה או לא נרצה בשביל מסוים, בצורה אכזרית.

אי אפשר גם לאהוב ילד ושיזכור מהילדות שלו שאהבו אותו וגם שיהיה ילד חופש?

אותי אישית לא מספיק אהבו.. ואני מרגיש את זה. 

מצד שני בוא נרחיב אופקים יותר, אולי ילד חופש יותר צריך זוגיות, וזה יסדר לו את הראש? ואז מה שיצא שהילד באופן טבעי ירדוף אחרי זוגיות שזה לדעתי בריא

לא מצאתי אותו, גם לא בקשר לאדלר.

של ילד שגדל בחינוך בשיטת אדלר. הוא חונך לחופש, אז הוא ילד חופש. 

ההגדרה "ילד חופש" ממש מטעה.

זה שמישהו יגדיר כך אחד שהתחנך לפי ה"שיטה" ההיא, זה לא עושה כך באמת בהכרח.

החופש האמיתי, אינו אמור להיות אכזר. ולאידך, אפשר לחנך ילד עם הרבה אמון - ועם מלא אהבה, ובלי הצד ה"אכזרי".

אנחנו מאמינים שיש אמת, יש ערכים שמתחילים מהקב"ה, לא הכל זה "נרטיב" שאדם בונה על החיים שלו. יש אל מה לחנך. ולא כל דבר נלמד ע"י זה שילד יתנגש בקיר ויבין שבפעם הבאה לא כדאי.. וההורים יאלפו את עצמם לשתוק כי "השיטה" (כמובן, בהקצנה והכללה)..

האמת, שבכל חינוך לפי "שיטה" יש סכנה מסויימת. ה' נתן לאדם הבריא חושים טבעיים  ביחס לילדים, ולילדים הרכים ביחס להורים. זה לא סתם. אנחנו רואים שלכל הדברים הבסיסיים בבריאה, הקב"ה לא סמך על בני אדם שיעשו בהם "קורסים". לא בנשימה, לא בהליכה, לא באהבת הורים לילדיהם וילדים להוריהם.

אפשר לקחת נקודות טוב מכל מיני "שיטות" בבקרה עצמית, לא להשתעבד לכך, בוודאי לא על חשבון הבריאות הנורמלית של הורה, והמיוחדות של הילד [שלא לדבר שיש "שיטות" שחינכו עליהם, ואז חזרו מהם... שכל ישר, רגש ישר, מתוך תורה]

צריך להרבות בחום ואהבה, צריך לתת אמון, צריך שכל ישר וחוש ישר, מתי החסד שאנחנו עושים עם הילדים, הוא פשוט - מלבד טובו העצמי - גם עושה אותם אנשי חסד, ומתי, וגם באיזה שלבים, הוא הופך לפינוק מופרז שעושה אותם קצת "בטלנים"...  ואפשר לעשות אוירה טובה ומשמחת ונותנת, גם ע"י הטלת משימות ולסמוך על ילדים במה ששייך. זה ממש ביחד.

אפשר לבחין מתי ילד צריך פשוט את היחס החם (טוב מאד..), מתי הוא מבקש תשומת לב (גם לפעמים טוב מאד!..), מתי הצורך בתשומת לב לא בא ממשהו שכ"כ כדאי, ואז לחשוב מה עושים עם זה. לא "שלשות ונוסחאות".

צריך להיות בעלי מידות טובות, לעבוד על המידות שלנו - ומתוך כך גם כלפי הילדים.

אם אוהבים ילד, טבעית, ונותנים לו להרגיש את זה, וגם נותנים בו אמון - אז גם הוא חש את המידה הנכונה של החופש, וגם את האהבה. ואין שום בעיה שגם מדריכים אותו במקביל. לא כל דבר צריך ללמוד לבד. תמיד בעם ישראל אבות לימדו את בניהם. שמע בני מוסר אביך - ואל תטוש תורת אימך. לא רק תשמע את המוסר שלמדת בעצמך מהתנגשויות ו"בחירות"..  גם, לא רק.

אפשר להנחות ילד מה נכון ומה לא, ולהסביר למה. זה נקרא לחנך. לא או "גזירות", או שיבין מעצמו. וגם לתת את התחושה שסומכים עליו. אוהבים ומאמינים.

לגבי עצמך, לפי דבריך - חושבני שכדאי לשלות מהילדות את הנקודות, החוויות, שבכל זאת פגשת שם את אהבת ההורים, גם אם זה היה ב"שיטות" שבסופו של דבר באו מדרישת טובך.

לגבי "זוגיות" (לא ביטוי נכון. אלא נישואין, בניית בית) - זה לא דבר שבונים דווקא בגלל לרדוף אחרי מה שהיה חסר... זה דבר נורמלי לכל אדם בשלב המתאים.

ואכן, אפשר ע"י בניית בית שיש בו חום ואהבה וכבוד והערכה ואמון - בין הורים ובינם לילדיהם - גם "להשלים חסרים" במידה וישנם. כמובן, באבחנה נכונה. לא ממש לעשות מבן /בת הזו, אבא או אמא..

אני יכול להגיד בעיקר מתוך עצמי, ההאהבה חסרה, הראיה של העולם כאכזרי, כעצוב, כטכני, כתעשה טוב יהיה לך טוב, תעשה רע יהיה לך רע מאוד חזקה אצלי. האהבה של עצמי סתם כך, כמעט לא קיימת (היה תקופה בה לא שמרתי מצוות, ואז באמת לא ציפתי מעצמי לכלום ובאמת היה לי טוב מהבחינה הזו. ולכן אני מודע לזה מאוד), קשה להגיע לזה.

מצד שני... המפגש שלי עם המציאות מרגיש לי כל כך בריא.. 

אני יכול להרחיב עוד הרבה באיך אני חווה את השיטה, רק שזה ממש אישי.

כן השיטה הזו מפגישה אותך עם חסך מסוים, מצד שני הורה טוב ומבין יכול לגדל את הילד בשיטה הזו, וביחד עם זה להשרות עליו האהבה וחום.

ואתה אומר שצריך להראות לילד דרך נכונה, לפחות איך שאני מכיר את השיטה, היא לא שוללת את זה. פשוט אומרת, אתה אומר לילד פעם אחת, זהו. מפה זה בחירה שלו.

ברגע שהילד בוחר בצורה מאוד חזקה, גם אם יהיה הרבה פגמים בהורים, בעולם, גם אם האדם יתקל בניסיונות מאוד קשים, הוא יסמוך במאה אחוז על הבחירה שלו לעשות טוב. ולכן גם אם ההורים לא בעלי מידות טובות, השיטה לדעתי תעבוד.

עריכה: החופש האמיתי הוא אכזרי ביותר. הבחירות שלנו שנובעות מחופש מכריעות מי נהיה.

לפרסם את מה שכתבת... עשית המחשה טובה לחיסרון שיש בדבר הזה (והטוב - כמו שכתבתי - שבטוח שהוריך התכוונו בזה לטובתך. אבל לדעתי זו שיטה מוטעית. המחשת בדיוק למה).

לא כך. תעשה טוב - יהיה טוב. לא תעשה טוב - לפעמים אני אעזור לך בעדינות לעשות בכל זאת, לפעמים אומר בנחת, "אין ברירה, צריכים... אחרת אתה עלול לאחר" (למשל). אעזור לך לקנות הרגלים. אתה ילד קטן, לא אמור בבת אחת כבר לתפוס את המכלול שבגללו כדאי וראוי. ואתה ילד קטן, לא אמור לחטוף מכה מהמציאות על כל מה שלא הבנת את חשיבותו וכך ללמוד. מה זה הדבר הזה?....

ולפעמים אתה תלמד מעצמך. אל דאגה, המציאות מזמנת מספיק מקרים כאלה, גם בלי לעשות מזה "שיטה". לא צריך לחפש איפה יהיו נסיונות חיים לא נעימים. צריך להשתדל להשאיר ילדות שיש בה טוב וחום וחסד. גם לבנות הרגלים. הרגלים קשה לבנות לבד. ילד לא רואה את המכלול, כנ"ל, ולמה זה כ"כ חשוב. אז פעם אחת ואח"כ מכות?.... (מכות מ"מציאות" זה גם מכות..)

ונכון, במפגש עם המציאות יש צד בריא. אבל - ראשית בהדרגה, כל גיל כעניינו. שנית, לפעמים צריך לרפד אותו, ובוודאי שאם כבר נתקל עם מציאות לא נעימה - לשדר הזדהות ואמפתיה ואח"כ אמון מחוייך ביכולת להתגבר. הרי צריך גם לחנך למידות טובות, להיות אמפתי לאחרים. כך מחנכים - שמתנהגים כך.

ודווקא מתוך אהבה ואמון - יש יותר אומץ להיפגש במציאות. לא מפחדים, ויודעים שיהיה את מי לשתף..

"הורה טוב ומבין" אינו צריך את ה"שיטה" הזו. יש לו מינונים נורמליים. כמו שהסברתי.

אתה צודק, שהחינוך לבחירה עצמית בטוב, זה דבר יסודי. להרגיל ילד לבחור מעצמו בטוב, לא רק שנמשוך אותו ביד... בשביל זה, צריך לעורר את הרצון לטוב, לחנך, לספר סיפורים, לדבר. לתת אמון, להסתכל טיפה מרחוק איך הילד מתנהל ומתנסה. פה ושם הכוונה, פידבקים חיוביים, תלוי לפי הגיל.

אחרת, מי אומר שיבחר בטוב? בגלל שאמרו לו פעם אחת?  יגידו פעם אחת לילדה שהיא צריכה ללכת בצניעות - ואז כשהיא תראה ילדות בכיתה שלא הולכות כך, אז זהו?.. למה שהיא תבחר בעתיד בטוב? היא פשוט תתרגל למה שלא טוב... כבר לא תרגיש בכך.

אכן, מגיל מסויים ואילך, כבר לא תמיד אפשר לומר. בשביל זה צריך להתאמץ בזמן על הרגלים נכונים - וגם להיות פקחים ליצור הזדהות עם הענין, להיות קשובים לקשיים, לא רק "כאִילו", מבחוץ.

והתפיסה שלך שהחופש הוא "אכזרי", ידידי, היא באה באמת מזה...  אתה כאילו "נחרד" - זו אחריותי לגמרי, או לכאן או לכאן.... ואכן יתכן שזה יביא לבחירה חזקה בטוב, כל האחריות עליו..  יש בכך אמת. אבל לא צריך להגיע באופן הזה. זה גם יכול לגרום, כמו שהעדת עליך, פשוט "לברוח" מכל המטען הזה...

אפשר לחנך שהחופש הוא דבר נפלא. מתנה מה', שנוכל בבחירתנו, להיות ממש, עם כל כחותינו, חלק מהטוב של ה'. אם לא היתה בחירה, אז הכחות שלנו לא היו מתקשרים אל הטוב הזה. הבחירה שלנו.

זו דרך לתשובה מאהבה, וגם לעבודה מאהבה לכתחילה. המרכיב של היראה מול האהבה בזמננו, צריך להיות נוטה אל האהבה.

שיש הבדל בין השאלה מה כדאי להתחילה, לבין "לאחר מעשה".

לגב עצמך, לדעתי אתה באמת צריך לקחת את הטוב בכך שיש לך מודעות חזקה לבחירתך החופשית, וב"ה שאתה מבין שהענין הוא ההחלטיות של הבחירה בטוב. ו"תשלים" את מה שאתה מרגיש שחסר. גם בזה יש בחירה... וגם תיקח נקודות כאלה מהעבר. הרבה ילדים שגדלו עוברים לפעמים תקופה שמרגישים פחות משמעות, או פחות "אהבת עצמם", וגם תנודות עד שמתייצבים. כך שסברי שחלק אכן יכול להיות בגלל "השיטה", וחלק סתם כבן אדם..

קח את הטוב ותיסמך עליו להוסיף טוב, כפי שאתה מבין ובוחר היום.

בהצלחה.

איפה אתה חלוק על השיטה?

כמו שאני קורא ומבין השאלה בנינו היא בעיקר על כמה ההורה צריך לחנך את הילד לאם הוא עושה מעשה רע הוא מקבל עונש. (לאפשרות שלו לקבל עונש, לאפשרות שיש עונש, לכל מה שקשור לבחירה שלו)

אתה אומר לאט לאט, החיים יראו לו כבר מזה.. תן לו אהבה תן לו חום והוא בסוף יתמודד עם החיים..

השיטה אומרת: תחנך אותו על פי המציאות. תסביר לו מזה טוב, ואז כמו במציאות, רע רע, טוב טוב. למשל קראתי מאמר של אחד משם, הוא כותב, שלדעתו פעם היו מרביצים לילדים בבית ספר, מאז שהפסיקו, יש דקירות בבית ספר (אני מקצר מאמר שלם.. מחילה ממנו), יש בזה משהו..

אני מסכים שהורה טוב ומבין יגדל ילד עם האהבה, עם חום, וביחד עם זה חוסך שבתו שונא בנו.

איך הורה יכול לדעת זאת? האם ההורים סומכים על הרגשות הטבעיים שלהם? זה אחראי? יכול להיות שילך להם מצוין.. ויכול להיות שיכשלו.. אולי עדייף להקשות על הילד, אבל לפחות לא להיכשל? אולי?

אני מרגיש שיש לי רגשות טבעיים טובים, האם אני צודק? כל אחד מרגיש את זה באיזה שהוא מקום... מה עושים?

אני כמובן לא צריך לבדוק ביחס ל"שיטה"... אני ניגש ממקום אחר, שיש שם מכלול.

אבל ביחס לנקודה ששאלת (יש גם יסודות פילוסופיים של דרכו, שלא בהכל מוסכמים), הנקודה הראשית אינה זו, כמה ילד צריך לדעת שיש דברים טובים ויש דברים שאינם טובים. אפילו ההמשך, כמה צריך "להמחיש" לו את התוצאה המיידית, לא משם הדברים מתחילים לדעתי.

הרי ילד שמתחנך מתוך תורה (ואדלר לא בנוי על זה. וכמו עוד דברים, כשאין מכלול, אז מייצרים "קביים"), מתחנך ללא תעשה מגיל שמבין מה זה "לא" - שנתיים שלש - בהדרגה. ואח"כ לעשה. ושומע עולם שלם של מה טוב  ומה לא כך. סור מרע ועשה טוב. 

אולי השאלה היסודית היא, מהו חינוך. וגם מה בעיקר ילד צריך..

אז בעיני, חינוך הוא קודם כל כפשוטו. לא אילוף. זה לא עכברים בניסוי של פבלוב, עם "רפלקס מותנה".

ובחינוך, מסבירים, מדברים. מחנכים באהבה. אתה לא רק אומר, זה טוב, זה רע; אם תעשה טוב, יהיה לך טוב, אם לא - תחטוף, אתה יכול לנסות..

ה"חינוך" הזה, אינו באמת בונה את הרצון, את העומק של הבחירה עצמה. הוא בונה אולי את ה"טכניקה" של הבחירה, במקרה הטוב.. 

והוא גם מזיק. כי הוא בונה משהו מר. ולפעמים יכול גם לגרום ההיפך, לבעיטה בכל "הבחירה הטובה", כי היא באה מתוך גישה כזו. לא טוב-מאהבה.

אז אנחנו נסביר מה נכון. נסביר גם למה, לפי הבנת הילד. ואם הוא ילד רך, עומד לעשות משהו לא טוב, אנחנו נעצור אותו, בנחת, ובמקום לתת לו לחטוף את המכה מהמציאות, אנחנו נסביר למה זה לא טוב, לא כדאי. לילד יש דמיון מפותח, יכול להבין, וברכּוּת יותר.

לפעמים ניתן להרגיש תוצאה לבד - "בתנאי מעבדה".. הכל לפי הענין. חינוך זה לא דבר דוגמטי.

ו"להעניש", זה לא צריך להיות אידיאל. זה דבר רחוק מאד לדעתי. כמה שהורים יותר מנוסים, הם פחות צריכים את זה. פשוט אומרים.. יש "משמעת טבעית". בנחת. 

ויש ערך גדול גם להרגל. אחרי שמסבירים מה טוב ואיך נכון (ופחות - מה לא. לדבר על "לא" יותר מידי, יכול לגרום הפוך. שמעתי על מחקר כזה, שבמח, כשאומרים יותר מידי לא, מה שנשאר זה רק הדבר שעליו מדברים, בלי ה"לא"..), צריך להרגיל. ילד מתרגל במעשה הטוב, לפעמים גם ע"י פרסים, הרבה פעמים ע"י פידבק מילולי מעריך באמת; מרגיש את הטוב, רוצה בו, זה נהיה חלק ממנו, בוחר בו.

ואנחנו בונים גם את האמון. ילד מרגיש סומכים עליו, אז הוא גם מקבל יותר מוטיווציה לבחור בטוב.

ועוד יסוד. היחס החם, מהלב, אינו מותרות, בפרט אצל ילדים קטנים. זה ממש חמצן. מוטב ניכשל ב"אהבת חינם"....

אני מקשיב לדרך שאתה מציג. שים לב, אתה לא מדבר על עונש, על תגובה לבחירה רעה, זה כביכול לא בלקסיקון שלך כל כך. אתה כותב כמה שהורים יותר מנוסים הם פחות צריכים את זה.. אני בכלל לא חושב ככה

ואני גם לא אומר שאין תגובה לבחירה רעה, יש. 

בדרך כלל, מסבירים. לפעמים, יש איזו סנקציה.. אבל לא "מתלהבים" על זה.

ראיתי בשבוע שעבר דוגמה יפה:

מישהו, שהבת שלו בת פחות משלש, "התעסקה" עם התינוק שהיה על הרצפה, פחות משנה. "הציקה" לו. האבא, על המקום, הזיז אותה כשני מטר. היא הבינה מיד את המסר. תוך חצי רגע, חיבק אותה באהבה. והיא בחזרה אליו.

היה שיעור ברור לגמרי.

תוכו רצוף אהבה.

"ברוגז - רחם תזכור"

אנסה להגיב מהידע שלי.

א. בחירה חופשית יש לכל אדם. 

ב,ג. אז תיהי מודעת לדברים הטובים שיש בה, ותפתחי את הראש לדברים אחרים. בדיוק כמו בכל דבר בחיים.

ד. =0

את המשפט האחרון קיבלתי =)

החלקים החיוביים שאני מכיר-
חינוך לעצמאות, חינוך לבחירה עצמאית והכרה ביכולת שלנו לבחור.
כלומר- אני לא יכול לשלוט במה קורה לי, אני יכול לשלוט באיך אני מתייחס לזה.

החלקים השליליים שאני מכיר-
פעולות מאוד טכניות ברמת ה"תעשה כך".
יחס לילד שרואה כל מעשה כ"מניפולציה".

ניתוק רגשי מהמעשים ומהילד.

אפשר לקחת בעירבון מוגבל, אני לא מדריך ולא למדתי. רק מקריאה מועטה.

[על אף שלא אני הנשאל]

יש לא מעט הורים שנוקטים בזה, כלל וכלל לא מתוך חוסר אחריות. אלא שאין להם מספיק יכולת לשקול את חסרונות השיטה; הם "משתכנעים" (ואולי חושבים כך באמת), שזה לטובת הילדים - ולכן רואים בזה את האחריות כלפי ילדיהם.

מה שכן, שלפעמים ההתרגלות בהתנהלות הזו, יכולה, לדעתי, אכן להביא לכך שבלי משים ההורה מאבד מאחריותו. סוג הרגל של "עצלות" כזו, בגלל ה"אידיאולוגיה".. גם לאבד קצת עוד חושים טובים ורגישים.

מבט אישי, את יכולה לשאול מה שבא לך, בשמחה, אני אבחר מה לענות ומה לשתף.

יש אופציה שהורה לא אחראי, הורה בלי טבעיות הורית מתאימה שיחליט שהוא נעזר בשיטה ולא ברגשות הטבעיות שלו בגלל שהרגשות שלו אינם טובים. וזה מאוד אחראי לקחת שיטה ולהתאמץ לעבוד בה בכזה מצב.

אני מרגיש שהדרישה החד משמעית לאחראיות היא מאוד כבדה. וביחד איתה מצטרף קור, ההורה מטיל בצורה קרה את הבחירה על הילד, הוא בוחר טוב יקבל טוב לא טוב יקבל רע. הקור לפחות לי גרם להרגיש ככה:

יש לי את מלוא האחראיות למעשי. אני מחליט לעשות טוב? (לעבוד על עצמי) אני מקבל טוב(זוגיות טובה.. חוויה נכונה של המציאות) אני מחליט לעשות רע? (לקחת סמים קשים) זה מה שאני מקבל. יש לי בחירה. ומה שהקור גורם זה שאני מרגיש שלאף אחד לא אכפת מה אבחר... כל מי שאכפת לו זה מאינטרסים (הממשלה לא רוצה שאתמכר לסמים כי זה יפחיד ממעגל העבודה) ואע"פ שהקור לא נבע מרוע, מאדישות, כך הוא התפרש אצלי בילדות. (אם תתנהג יפה תקבל הפתעה, אם לא תקבל עונש, זה בגלל שאמא רוצה שלא אעשה לה בושות) ולא היה חום ואהבה שישנו את המחשבה שלי, הם נשמרו בבטן, גם היום אני יכול להבין שזה נבע מאהבה, אבל החוויה נשארת אדישה. 

האם יש בזה חוסר אחראיות? בדור הגאולה בו הכל פרוץ ותוך רגע אני באמת יכול ליפול לסמים שלא נדבר על פרונוגרפיה (גם בתחום של בינו לבין חברו, אנחנו חיים בחברה מנוכרת שאפשר להיות חתיכת נחש בה).. לא בטוח ששימת אחראיות קרה ובודדת על הילד היא דבר שגוי. אל תשכחי  שאם האדם החליט לבחור בטוב, מתוך בחירה מתוך פנימיות שלו עם עצמו בלי קשר לסובב אותו, לבד, הוא יכול לעלות הרבה יותר גבוה.

חתיכת התלבטות השיטה הזו..

תראי את התגובה שהגבתי לד. למעלה.

אם בחרת לא נכון העולם לא נחרב. הוא משתנה. את נענשת. 

אנחנו באמת מסתובבים פה סביב השאלה של חום ואהבה.. זה בערך הדיון. לפי איך שאני מבין ממך, הכי חשוב לך שהילדים ירגישו אהובים, מעבר לזה, כן תן עונש. אם היית יכולה להגיד להורים לחנך ככה וזה היה עובד, אני מאמין שלא היית שאלה. זה נראה לי מאוד קשה להתנהל ככה. זה להיות במורכבות מתמדת, שהילד יתקשה להבין (ולגרום לו להבין את זה ולתפוס בשני הצדדים של החבל זה מצוין) ולדעתי להיות הורה כזה צריך להיות אדם עם מידות מצוינות, עם מודעות עצמית וכ"ו.. הלוואי!!

אני חושב שלא מצוי לראות בחור צעיר, שכ"כ מודע לענין הזה וצדדיו השונים.

למסקנה, חושבני שאפשר להרגיל ילד בהדרגה לבחירה טובה עצמית, ולהבין שזו האחריות שלו וגם התוצאות שלו - גם עם צירוף של חום ואהבה ועידוד ואוזן קשבת וכו' וכו', שזה העיקר והבסיס של הכל.

עי' בספר "חובת התלמידים" להרה"ק מפיאסצ'נא הי"ד, שבהקדמה שם הוא מסביר, שכיום תחושת ה"עצמיות" של ילדים מוקדמת יותר. ועל כן אנחנו צריכים להסביר לילד שהאחריות היא עליו, הבחירה היא שלו - אנחנו רק "עושים לו שירות" בכך שמציגים לו את דרך הטוב ומחנכים אותו. כך החינוך הופך ממשהו שמנסה לכפות מבחוץ, לדבר שהוא עזרה למשהו שהילד רוצה בו.

ואני עוד צריך לעיין ברמב"ם.. קיצור עוד קצת חומר למחשבה.

ממה שאני לוקח כרגע מהתגובות שלכם (ותודה על כל תגובה...)

המטרה, האידאל, זה להיות הורה עם טבעיות טובה ולתת לילד חום ואהבה וביחד עם זה לחנך אותו לבחירה ולאחראיות על מעשיו. 

בשביל זה קודם כל אני צריך להיות אדם עם מידות טובות מאוד והבנה נכונה של המציאות, צריך הרבה עבודה. (זה ממש אומנות)

ולדעתי אם אני רואה שאין לי את זה.. לעבוד על פי השיטה (ככל שיותר אין לי את זה, ככה אצטרך להיות יותר רובוט..) 

הנקודות בהם אני לא סגור: האם אפשר לעורר אהבה? האם אפשר לגרום לילד שלא חווה אהבה וחום ויותר את המציאות הבחירית, יכול להבין מה זה שאדם יכול לעשות המון בשביל אדם אחר בלי סיבה מספיק טובה? (חוץ מהסיבה של להרגיש טוב עם עצמו..)

נלך יותר קרוב.. בן אדם למקום, האם אני יכול להרגיש עם עצמי אהבה? לאהוב את עצמי כמו שאני? להבין שריבונו של עולם אוהב אותי בגלל מי שאני?

אני נוטה לחשוב שאפשר. לא כמו אהבה מולדת אבל זה כוח שקיים במציאות ואפשר להיחשף אליו יותר ויותר. (יש בי רצון שיהיה לי ילד עם פיגור, ככה אלמד את הדבר הזה שכרגע רחוק ממני..)

עוד נקודה: מה עדיף? לגדול עם האהבה? או עם מודעות לבחירה? מה יחזיק מעמד? מה יוביל את האדם לטוב? פה אני יותר נוטה לחשוב בהרבה שבחירה.

אמא אדלריאנית רצינית, תשאיר את הילדה שם, שתבוא משטרה ותאסוף אותה, וזה יהיה העונש של הילדה. האמא אחרי זה תצטרך לתת הסברים למשרד הרווחה, אבל זה מה שתעשה. מעכשיו לילדה העקשנית יהיה בחירה אם להיות עקשנית או לא. (אם עדיין לא יהיה לה בחירה.. כמה פעמים כאלה והיא תסתדר)

יכול להיות שאת צודקת... אני פשוט מסתכל בעין טובה על המצב שלי. וגם אין לי מספיק כלים להבין את דעתך.

את גורמת לי להבין שאמא נורמלית לא אמורה להשתמש בשיטה הזו.. לפחות לא במלוא מובן החומרה של השיטה. אני מסכים איתך.

איפה כן יש מקום? באינטואיציה לא מספיק בריאה של האמא.

יש אמא שתבוא לילדה תיתן לה סתירה (סתירה מהאהבה אפילו..)

יש אמא שתשאר עם הילדה שלה עוד בגן משחקים. ותגרום לה לנזק (נזק נוראי לפי האמא האדלריאנית) 

יש אמא שתעשה כמוך. 

יש עוד המון אופציות. ומה בדיוק לעשות, ומה הכי חשוב, אלו המון שאלות שיש בכל סיטואציה..

לפי השיטה, פשוט אומרים שהכי חשוב זה ללמד את הילד על הבחירות שלו, וכך פותרים את השאלה השכלית.

אם את מצליחה גם לעבוד עם השכל, גם עם הרגש, וזה עובד לך, ויש עבודה טובה. אשרייך, את אומנית. האם כל אמא יכולה? אם אמא רואה שהיא לא משהו בזה? אם מישהי יודעת שעל פי הילדות שלה והמידות שלה זה לא יעבוד לה? אם אמא רוצה להיות בטוחה בחינוך הילד שלה ולתת מקום מרכזי לשכל ולעשות סדר בחינוך ולוותר כמעט לחלוטין על הרגש? היא טועה? 

ואת אומרת שבחירה צריכה לבוא לאט לאט.. פה אני לא בטוח, כי בילדות נבנה לנו הרבה מהמבנה הפנימי, ואם המבנה הפנימי צועק בחירה, כך יהיה בבגרות, ואם לא כך גם יהיה בבגרות. 

אם מחנכים לזה שכל דבר בחיים הוא בחירה כבר מגיל 0, כך יהיה. ואם לא, אז לא. 

המקרה שהצגת הוא מקרה מצוין להראות כמה השיטה הזו יכולה להיות מפלצתית.. חסרת רגש, חסרת אהבה. ומצד שני לבנות בילד באמת קומה של בחירה. רק שבמקרה כזה באמת הילד יכול לקבל טראומה מהבחירה שלו. אבל לדעתי הטראומה מהר מאוד תגמר, הוא כל הזמן בוחר, אז הוא יזכור שיש רגעים מלאי חרדה בבחירות שהוא עושה (זה קיים בעולם בכל מקרה.. רק שהוא יהיה מאוד מודע לזה. הוא לא הבהל מבחירה מלחיצה ומלאת חרדה, הוא יכול לבחור, הכשירו אותו(זה יותר כמו הכשרה להזמין משטרה מאשר חינוך) לבחור. ללכת על דברים). מקרה מצוין.

כתבת: שיש לילדה עוד מסר, שאמא יודעת מה טוב בשבילה שאכפת לה ממנה, שהיא יכולה להיות רגועה.

אמא אדלריאנית תרצה שהילדה שלה תהיה עצמאית. שהיא לא תהיה רגועה בקשר לבחירות שלה. היא תדע שיש להם משמעות. שמצד אחד אמא תגיד לה: בואי הביתה זה טוב. מצד שני היא תבחר את זה.

יש מקומות בהם אין בחירה. למשל: בבית הזה לא מעשנים. אתה רוצה לעשן? תעשן. לא בבית הזה. אבל זה לא אמירה כלפי הילד, אלא כלפי רכוש ההורה, מקום ההורה, שזה לא בדיוק חוסר בחירה, שנובעת מחום, אהבה ורצון שלילד יהיה טוב. זה יותר עובדה קרה 

ואני באופן כללי מסכים איתך.. רק שאני לא גדלתי ככה. ולכן אני מבין את המציאות שונה ממך. לכן פתחתי את השרשור. לשמוע קצת השקפות עולם בנושא.

אדלר היה יהודי אוסטרי.

את נשמעת לי אמא מצוינת.. אשרייך. את כנראה מהאמאות שלא צריכות שום שיטה אלא טבעיות ושכל בריא.

תאמין בך. וכן - ה' אוהב אותך כמו שאתה, כולל את חיפוש הדרך הנפלא והאחראי הזה...

ילד שקיבל אהבה וחסד, ולפנים משורת הדין - יש סיכוי גדול שכך ינהג עם ילדיו.

כי אמרתי עולם חסד ייבנה.

וילד שמרגיש את הטוב, יוכל יותר להבין בצורה מופנמת, לא "טכנית", מה משמעות הטוב שבו הוא צריך לבחור.

אתה יכול בבקשה להסביר אותו יותר טוב?

לבחור בטוב זה במודעות- זה חשוב ומשמעותי ונצרך.

להיות טוב- זה תוכן פנימי שמופיע.

יש הבדל בין לדעת שזה נכון להרים ילד בוכה, לבין להרים ילד בוכה מתוך אהבה וחמלה.

גם אם המעשים זהים- ההרמה, והמשמעות הנלוות לה והתחושה תהיה שונה.

נראה לי שזה מה שד. התכוון, שלא רק שהילד ידע שיש לו יכולת וחובה לבחור, אלא שירגיש שייך לטוב

הזה וכך יהיה לו גם יותר קל לבחור בטוב הזה.

אל תעשן סמים...תלך לצבא...

טוב, זה טוב. לעשות טוב, להיות מלא בתחושת טוב מבפנים, חן וחסד ורחמים..

לצייר את הטוב בלב, גם בהרגשה.

מי שהרגיש טוב וחסד, בצד הידיעה על חשיבותם, וההתרגלות ביישומם - יכול יותר לבחור בכך מעומק תחושתו. לא רק כי "נתקל" אם עשה לא כך, וקיבל אסימון אם כן עשה..

וזה באמת גדלות להצליח להראות לילד את הטוב בפנימיותו. אני צריך לישון על זה לילה.. 

שמע....

שמעתי ממישהו - 

הבן שלו יצא לטיול לבד, נתקע באמצע הלילה אי שם בלי טרמפים, היה צריך להגיע לאיזו אכסניה.

התקשר לאבא, שתיים בלילה, אם יכול לבוא להקפיץ אותו. כחצי שעה נסיעה עד היכן שהוא היה.

האבא, "עייף", ראה מול עיניו את אביו ז"ל, שהיה מלא חסד לילדיו, אומר לו כביכול: אני בא....

אמר לבן שלו: אני בא.  

הגיע, לקח אותו.

כשהיו על הרכב, סיפר לבן שלו מה שהיה.

ענה לו הבן: מה שהעזתי להתקשר לבקש, כי אמרתי לעצמי שאני גם  הייתי עושה כך לילדים שלי...

מבין? דור לדור ישבח מעשיך. כשהאבא מלא חסד, אז גם אם לפעמים "פספס" לטובה - התכונה הזו עוברת הלאה.. והיא גם מייצרת אחריות למי שמיטיבים לו.

הצגת הטוב, חינוך לחוויה טובה, לרדיפה אחרי אהבה, אחרי חוויה טובה, פחות להסתכל על הרע, פחות עונשים, יותר אהבה, יותר חסד... דבר ראשון נשמע באמת הרבה יותר ידידותי למשתמש... 

באמת אדם שכולו שקוע בטוב, הרע יכול להידחק הצידה למשך שנים.

אבל בוא נסתכל על העולם בגדול. בעולם יש רע, בעולם יש עונש. בעולם יש הרבה דברים שמרגישים מצוין, שנחווים מצוין. 

האם הדרך הזו תחזיק? האם אתה תצליח לייצר אצל הילד חוויות של טוב מספיק עוצמתיות כדי לעמוד מול מכשולים?

למשל, בחור גדל כמו שאתה אומר, אחרי זה הלך ללמוד בישיבה תיכונית, ראה טוב, חווה טוב היה לו מצוין, התקדם לישיבה גבוה, אחרי זה החליט להתגייס.. לאט לאט העולם הרוחני שלו ירד, לגטימי, צבא. התחיל להכיר את עצמו, את המצבים שהוא יכול להגיע עליהם. ופתאום התברר לו שיש עוד חוויות מאוד מאוד טובות, מגע נשי, ירוק, מסיבות, ועוד ועוד ועוד... שבאמת באמת יש בהם חוויה מאוד מאוד עוצמתית!

מה יקרה? איך הוא התמודד מול זה? האם הוא יסתגר בתוך מה שחינכו אותו ובצרות אופקים? האם הוא ינסה וילך שולל אחרי הנאות אחרות? האם הוא עדיין יחזיק במה שאמרת לו כשהיה קטן שאלו דברים לא טובים? האם אתה אמרת לו מידיעה? הוא יחשוב שאמרת לו את זה בידיעה? או שגם אתה חונכת ככה? ויש עוד המון המון המון שאלות שירוצו לו במודע ובתת מודע.

אתה יכול לחנך אותו לצרות אופקים. וזה יכול באמת לשמור עליו. אבל צרות אופקים אצל אנשים מסוימים לא מחזיקה מעמד.. 

כמה כלים נתת לו? נתת לו בעיקר ללכת על פי מה שבטוב והראת לו מה לך נראה שטוב.

יש לי קצת ניסיון עם הכרות של עולם הדתל"שים, ויש שם הרבה כאלה שחונכו ככה. יש הורים שאמרו כמו שאתה אומר, אבל בפועל בבית זה היה בערך ככה: לא קמת לתפילה?!?! אתה יודע כמה רע עכשיו נכנס לך?? כמה היום שלך מסריח??  והילד בכלל בפני עצמו מבסוט.. אתה באת והרסת לו.

אני פחות מכיר את איך שאתה מחנך מחוויה אישית, אלא מהסתכלות מבחוץ על אנשים כאלה.. אני בעיקר שואל אותך שאלות..

מי  שאומר כך לילד על תפילה, אולי זה מתאים יותר ל"שיטה" שאתה הצעת: הרע והעונש..

הרי לשיטתך, איך תחנך ילד לתפילה? בדיוק כך. אתה אומר לו את הטוב והרע - והוא יבחר.. לא מעודד אותו, לא מדברים עוד, בנחת, על הערך, מידי פעם. למה שילך? איזו "מכה, מהמציאות הוא יחטוף כדי שלא ילך. אמרת לו שהבחירה שלו - והוא בחר.. כל דבר רע שבוחרים, רואים מיד את התוצאות? לא.

ואם יצור קשרים לא צנועים ח"ו. אז אם אתה אומר לו פעם אחת שזה רע - ונותן לו את הבחירה. בגלל זה הוא לא ילך? זה יספיק מול היצר הרע המרמה?  וכי איזו "מכה" הוא יחוש מיידית?

אבל אם אתה תחנך, תסביר. ההיפך הגמור מעולם צר. עולם רחב, אתה מדבר על הכל. מסביר. גם מסביר לו שיש לו בחירה והכח בידו, וגם הילד מתנסה בחיים בכח הבחירה שלו, באופן "מבוקר". אז הוא יהיה בעל מבט רחב יותר, יתפוס את השחיתות שבהנאות חהיצוניות הללו בלבדן, כמה חיבור חיצוני הוא מושחת כשאין חיבור נשמתי וכד' - ויש יותר סיכוי שיתגבר על זה.

אפשר להסביר אפילו באריכות. אלא שלא מסבירים משהו פעמיים..

דבר יכול לא להיות מופנם תמיד בפעם אחת.

ובוודאי שבשביל "להרגיש" דברים, לא תמיד זה מספיק.

"ושיננתם", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

המחשבה שאחרי הפעם האחת, כבר ילמד מעצמו מהמציאות, היא טעות פעמים רבות. יש דברים שהמציאות הגלויה, לא תלמד אותם כ"כ מהר. זה חלק לא מבוטל מהתורה ומצוותיה.

וגם אין ענין שילד ילמד ע"י לקחים מרים בלבד, עם הורים שכאילו אדישים לזה. הוא גם "לומד" מזה אכזריות לפעמים.

ויש ענין להרגיל. ובשביל זה אכן לפעמים צריך לחזור על דברים.

השרשור הזה ממש הכניס אותי למשבר.. הפקתי ממנו הרבה, מקווה שגם אתם

קח את הטוב ממה שנבנה אצלך. הרי רואים בעליל מצורת הכתיבה והשיקול שלך, שנבנו אצלך גם דברים חשובים. לדעתי לא רבים בני גילך, רווקים, שמסוגלים לדון ולשקול כך עניינים חינוכיים.

אז יש לך מופנמות של כח הבחירה וחשיבותה, וגם יכולת חזקה של שיקול דברים באופן עצמאי מתוך ראיית הנתונים - קח את זה, צרף לזה את הצדדים החשובים, של הגישה החיובית, של החום והעידוד וההרגל הטוב (אלו דברים שאפשר להשלים גם "מבפנים"), ויצא לך משהו טוב.

גם לדעתי, כבר אמרתי, זה שרשור חשוב.. יישר כח.

השרשור הזה מעבר לידע שהעביר לי, הבהיר לי מה חסר לי וכמה הוא חסר לי. ב"ה יהיה בסדר.

נראה לי שעד כאן.. בהצלחה!

נושא חשוב.

גם גרמת לנו לחשוב, לעיין שוב בדברים..

יישר כח.

הצגת מבט מורכב. מבט של גם וגם, שכמעט בכל מקרה הוא המבט הנכון ביותר והאמיתי ביותר, שהרי בכל גישה יש אמת וללמוד זה תמיד טוב וביחד עם זה האינטואיציה הטבעית.

ומקורות מאוד מאוד מעניינים אותי. רק הם יותר בשביל לבנות בצורה הרבה הרבה יותר מסודרת ביחד עם הבת זוג צורת חשיבה חינוכית. אז את יכולה לשלוח לי וב"ה בבוא היום אעיין בהם.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?