אם אתה לא מאריך יש מצב אני אגדל את הילדים שלי ככה... 

עד שתצטרך את זה מעשית.

ב. בכללי, לדעתי, על אף שיש בזה גם נקודות אמת - גם הגישה התיאורטית מוקצנת וגם למעשה, זה גורם ליחס פחות חם וטבעי לילדים. את הטוב שרוצים מזה, אפשר גם בלי זה..

למיטב זכרוני, הרב אבינר שליט"א כתב לפני שנים רבות חוברת "נגד אדלר". אתה יכול לחפש ולעיין שם.

[אמר לי פעם איזה מלמד, שניסו אצלם לעבוד באופן הזה. וממש הרגיש איך מאבדים את היחס החם הנורמלי לילדים, ומתעורר צד שמבחינה נפשית אפשר לומר שיש בו "אכזריות"..]

בעיקר כי אני ילד חופש. 

והמידע בנושא איננו כל כך חופשי.

יש מידה של אכזריות. ואכן העולם אכזר, החופש הוא אכזרי, הבחירות שלנו מובילות אותנו אם נרצה או לא נרצה בשביל מסוים, בצורה אכזרית.

אי אפשר גם לאהוב ילד ושיזכור מהילדות שלו שאהבו אותו וגם שיהיה ילד חופש?

אותי אישית לא מספיק אהבו.. ואני מרגיש את זה. 

מצד שני בוא נרחיב אופקים יותר, אולי ילד חופש יותר צריך זוגיות, וזה יסדר לו את הראש? ואז מה שיצא שהילד באופן טבעי ירדוף אחרי זוגיות שזה לדעתי בריא

לא מצאתי אותו, גם לא בקשר לאדלר.

של ילד שגדל בחינוך בשיטת אדלר. הוא חונך לחופש, אז הוא ילד חופש. 

ההגדרה "ילד חופש" ממש מטעה.

זה שמישהו יגדיר כך אחד שהתחנך לפי ה"שיטה" ההיא, זה לא עושה כך באמת בהכרח.

החופש האמיתי, אינו אמור להיות אכזר. ולאידך, אפשר לחנך ילד עם הרבה אמון - ועם מלא אהבה, ובלי הצד ה"אכזרי".

אנחנו מאמינים שיש אמת, יש ערכים שמתחילים מהקב"ה, לא הכל זה "נרטיב" שאדם בונה על החיים שלו. יש אל מה לחנך. ולא כל דבר נלמד ע"י זה שילד יתנגש בקיר ויבין שבפעם הבאה לא כדאי.. וההורים יאלפו את עצמם לשתוק כי "השיטה" (כמובן, בהקצנה והכללה)..

האמת, שבכל חינוך לפי "שיטה" יש סכנה מסויימת. ה' נתן לאדם הבריא חושים טבעיים  ביחס לילדים, ולילדים הרכים ביחס להורים. זה לא סתם. אנחנו רואים שלכל הדברים הבסיסיים בבריאה, הקב"ה לא סמך על בני אדם שיעשו בהם "קורסים". לא בנשימה, לא בהליכה, לא באהבת הורים לילדיהם וילדים להוריהם.

אפשר לקחת נקודות טוב מכל מיני "שיטות" בבקרה עצמית, לא להשתעבד לכך, בוודאי לא על חשבון הבריאות הנורמלית של הורה, והמיוחדות של הילד [שלא לדבר שיש "שיטות" שחינכו עליהם, ואז חזרו מהם... שכל ישר, רגש ישר, מתוך תורה]

צריך להרבות בחום ואהבה, צריך לתת אמון, צריך שכל ישר וחוש ישר, מתי החסד שאנחנו עושים עם הילדים, הוא פשוט - מלבד טובו העצמי - גם עושה אותם אנשי חסד, ומתי, וגם באיזה שלבים, הוא הופך לפינוק מופרז שעושה אותם קצת "בטלנים"...  ואפשר לעשות אוירה טובה ומשמחת ונותנת, גם ע"י הטלת משימות ולסמוך על ילדים במה ששייך. זה ממש ביחד.

אפשר לבחין מתי ילד צריך פשוט את היחס החם (טוב מאד..), מתי הוא מבקש תשומת לב (גם לפעמים טוב מאד!..), מתי הצורך בתשומת לב לא בא ממשהו שכ"כ כדאי, ואז לחשוב מה עושים עם זה. לא "שלשות ונוסחאות".

צריך להיות בעלי מידות טובות, לעבוד על המידות שלנו - ומתוך כך גם כלפי הילדים.

אם אוהבים ילד, טבעית, ונותנים לו להרגיש את זה, וגם נותנים בו אמון - אז גם הוא חש את המידה הנכונה של החופש, וגם את האהבה. ואין שום בעיה שגם מדריכים אותו במקביל. לא כל דבר צריך ללמוד לבד. תמיד בעם ישראל אבות לימדו את בניהם. שמע בני מוסר אביך - ואל תטוש תורת אימך. לא רק תשמע את המוסר שלמדת בעצמך מהתנגשויות ו"בחירות"..  גם, לא רק.

אפשר להנחות ילד מה נכון ומה לא, ולהסביר למה. זה נקרא לחנך. לא או "גזירות", או שיבין מעצמו. וגם לתת את התחושה שסומכים עליו. אוהבים ומאמינים.

לגבי עצמך, לפי דבריך - חושבני שכדאי לשלות מהילדות את הנקודות, החוויות, שבכל זאת פגשת שם את אהבת ההורים, גם אם זה היה ב"שיטות" שבסופו של דבר באו מדרישת טובך.

לגבי "זוגיות" (לא ביטוי נכון. אלא נישואין, בניית בית) - זה לא דבר שבונים דווקא בגלל לרדוף אחרי מה שהיה חסר... זה דבר נורמלי לכל אדם בשלב המתאים.

ואכן, אפשר ע"י בניית בית שיש בו חום ואהבה וכבוד והערכה ואמון - בין הורים ובינם לילדיהם - גם "להשלים חסרים" במידה וישנם. כמובן, באבחנה נכונה. לא ממש לעשות מבן /בת הזו, אבא או אמא..

אני יכול להגיד בעיקר מתוך עצמי, ההאהבה חסרה, הראיה של העולם כאכזרי, כעצוב, כטכני, כתעשה טוב יהיה לך טוב, תעשה רע יהיה לך רע מאוד חזקה אצלי. האהבה של עצמי סתם כך, כמעט לא קיימת (היה תקופה בה לא שמרתי מצוות, ואז באמת לא ציפתי מעצמי לכלום ובאמת היה לי טוב מהבחינה הזו. ולכן אני מודע לזה מאוד), קשה להגיע לזה.

מצד שני... המפגש שלי עם המציאות מרגיש לי כל כך בריא.. 

אני יכול להרחיב עוד הרבה באיך אני חווה את השיטה, רק שזה ממש אישי.

כן השיטה הזו מפגישה אותך עם חסך מסוים, מצד שני הורה טוב ומבין יכול לגדל את הילד בשיטה הזו, וביחד עם זה להשרות עליו האהבה וחום.

ואתה אומר שצריך להראות לילד דרך נכונה, לפחות איך שאני מכיר את השיטה, היא לא שוללת את זה. פשוט אומרת, אתה אומר לילד פעם אחת, זהו. מפה זה בחירה שלו.

ברגע שהילד בוחר בצורה מאוד חזקה, גם אם יהיה הרבה פגמים בהורים, בעולם, גם אם האדם יתקל בניסיונות מאוד קשים, הוא יסמוך במאה אחוז על הבחירה שלו לעשות טוב. ולכן גם אם ההורים לא בעלי מידות טובות, השיטה לדעתי תעבוד.

עריכה: החופש האמיתי הוא אכזרי ביותר. הבחירות שלנו שנובעות מחופש מכריעות מי נהיה.

לפרסם את מה שכתבת... עשית המחשה טובה לחיסרון שיש בדבר הזה (והטוב - כמו שכתבתי - שבטוח שהוריך התכוונו בזה לטובתך. אבל לדעתי זו שיטה מוטעית. המחשת בדיוק למה).

לא כך. תעשה טוב - יהיה טוב. לא תעשה טוב - לפעמים אני אעזור לך בעדינות לעשות בכל זאת, לפעמים אומר בנחת, "אין ברירה, צריכים... אחרת אתה עלול לאחר" (למשל). אעזור לך לקנות הרגלים. אתה ילד קטן, לא אמור בבת אחת כבר לתפוס את המכלול שבגללו כדאי וראוי. ואתה ילד קטן, לא אמור לחטוף מכה מהמציאות על כל מה שלא הבנת את חשיבותו וכך ללמוד. מה זה הדבר הזה?....

ולפעמים אתה תלמד מעצמך. אל דאגה, המציאות מזמנת מספיק מקרים כאלה, גם בלי לעשות מזה "שיטה". לא צריך לחפש איפה יהיו נסיונות חיים לא נעימים. צריך להשתדל להשאיר ילדות שיש בה טוב וחום וחסד. גם לבנות הרגלים. הרגלים קשה לבנות לבד. ילד לא רואה את המכלול, כנ"ל, ולמה זה כ"כ חשוב. אז פעם אחת ואח"כ מכות?.... (מכות מ"מציאות" זה גם מכות..)

ונכון, במפגש עם המציאות יש צד בריא. אבל - ראשית בהדרגה, כל גיל כעניינו. שנית, לפעמים צריך לרפד אותו, ובוודאי שאם כבר נתקל עם מציאות לא נעימה - לשדר הזדהות ואמפתיה ואח"כ אמון מחוייך ביכולת להתגבר. הרי צריך גם לחנך למידות טובות, להיות אמפתי לאחרים. כך מחנכים - שמתנהגים כך.

ודווקא מתוך אהבה ואמון - יש יותר אומץ להיפגש במציאות. לא מפחדים, ויודעים שיהיה את מי לשתף..

"הורה טוב ומבין" אינו צריך את ה"שיטה" הזו. יש לו מינונים נורמליים. כמו שהסברתי.

אתה צודק, שהחינוך לבחירה עצמית בטוב, זה דבר יסודי. להרגיל ילד לבחור מעצמו בטוב, לא רק שנמשוך אותו ביד... בשביל זה, צריך לעורר את הרצון לטוב, לחנך, לספר סיפורים, לדבר. לתת אמון, להסתכל טיפה מרחוק איך הילד מתנהל ומתנסה. פה ושם הכוונה, פידבקים חיוביים, תלוי לפי הגיל.

אחרת, מי אומר שיבחר בטוב? בגלל שאמרו לו פעם אחת?  יגידו פעם אחת לילדה שהיא צריכה ללכת בצניעות - ואז כשהיא תראה ילדות בכיתה שלא הולכות כך, אז זהו?.. למה שהיא תבחר בעתיד בטוב? היא פשוט תתרגל למה שלא טוב... כבר לא תרגיש בכך.

אכן, מגיל מסויים ואילך, כבר לא תמיד אפשר לומר. בשביל זה צריך להתאמץ בזמן על הרגלים נכונים - וגם להיות פקחים ליצור הזדהות עם הענין, להיות קשובים לקשיים, לא רק "כאִילו", מבחוץ.

והתפיסה שלך שהחופש הוא "אכזרי", ידידי, היא באה באמת מזה...  אתה כאילו "נחרד" - זו אחריותי לגמרי, או לכאן או לכאן.... ואכן יתכן שזה יביא לבחירה חזקה בטוב, כל האחריות עליו..  יש בכך אמת. אבל לא צריך להגיע באופן הזה. זה גם יכול לגרום, כמו שהעדת עליך, פשוט "לברוח" מכל המטען הזה...

אפשר לחנך שהחופש הוא דבר נפלא. מתנה מה', שנוכל בבחירתנו, להיות ממש, עם כל כחותינו, חלק מהטוב של ה'. אם לא היתה בחירה, אז הכחות שלנו לא היו מתקשרים אל הטוב הזה. הבחירה שלנו.

זו דרך לתשובה מאהבה, וגם לעבודה מאהבה לכתחילה. המרכיב של היראה מול האהבה בזמננו, צריך להיות נוטה אל האהבה.

שיש הבדל בין השאלה מה כדאי להתחילה, לבין "לאחר מעשה".

לגב עצמך, לדעתי אתה באמת צריך לקחת את הטוב בכך שיש לך מודעות חזקה לבחירתך החופשית, וב"ה שאתה מבין שהענין הוא ההחלטיות של הבחירה בטוב. ו"תשלים" את מה שאתה מרגיש שחסר. גם בזה יש בחירה... וגם תיקח נקודות כאלה מהעבר. הרבה ילדים שגדלו עוברים לפעמים תקופה שמרגישים פחות משמעות, או פחות "אהבת עצמם", וגם תנודות עד שמתייצבים. כך שסברי שחלק אכן יכול להיות בגלל "השיטה", וחלק סתם כבן אדם..

קח את הטוב ותיסמך עליו להוסיף טוב, כפי שאתה מבין ובוחר היום.

בהצלחה.

איפה אתה חלוק על השיטה?

כמו שאני קורא ומבין השאלה בנינו היא בעיקר על כמה ההורה צריך לחנך את הילד לאם הוא עושה מעשה רע הוא מקבל עונש. (לאפשרות שלו לקבל עונש, לאפשרות שיש עונש, לכל מה שקשור לבחירה שלו)

אתה אומר לאט לאט, החיים יראו לו כבר מזה.. תן לו אהבה תן לו חום והוא בסוף יתמודד עם החיים..

השיטה אומרת: תחנך אותו על פי המציאות. תסביר לו מזה טוב, ואז כמו במציאות, רע רע, טוב טוב. למשל קראתי מאמר של אחד משם, הוא כותב, שלדעתו פעם היו מרביצים לילדים בבית ספר, מאז שהפסיקו, יש דקירות בבית ספר (אני מקצר מאמר שלם.. מחילה ממנו), יש בזה משהו..

אני מסכים שהורה טוב ומבין יגדל ילד עם האהבה, עם חום, וביחד עם זה חוסך שבתו שונא בנו.

איך הורה יכול לדעת זאת? האם ההורים סומכים על הרגשות הטבעיים שלהם? זה אחראי? יכול להיות שילך להם מצוין.. ויכול להיות שיכשלו.. אולי עדייף להקשות על הילד, אבל לפחות לא להיכשל? אולי?

אני מרגיש שיש לי רגשות טבעיים טובים, האם אני צודק? כל אחד מרגיש את זה באיזה שהוא מקום... מה עושים?

אני כמובן לא צריך לבדוק ביחס ל"שיטה"... אני ניגש ממקום אחר, שיש שם מכלול.

אבל ביחס לנקודה ששאלת (יש גם יסודות פילוסופיים של דרכו, שלא בהכל מוסכמים), הנקודה הראשית אינה זו, כמה ילד צריך לדעת שיש דברים טובים ויש דברים שאינם טובים. אפילו ההמשך, כמה צריך "להמחיש" לו את התוצאה המיידית, לא משם הדברים מתחילים לדעתי.

הרי ילד שמתחנך מתוך תורה (ואדלר לא בנוי על זה. וכמו עוד דברים, כשאין מכלול, אז מייצרים "קביים"), מתחנך ללא תעשה מגיל שמבין מה זה "לא" - שנתיים שלש - בהדרגה. ואח"כ לעשה. ושומע עולם שלם של מה טוב  ומה לא כך. סור מרע ועשה טוב. 

אולי השאלה היסודית היא, מהו חינוך. וגם מה בעיקר ילד צריך..

אז בעיני, חינוך הוא קודם כל כפשוטו. לא אילוף. זה לא עכברים בניסוי של פבלוב, עם "רפלקס מותנה".

ובחינוך, מסבירים, מדברים. מחנכים באהבה. אתה לא רק אומר, זה טוב, זה רע; אם תעשה טוב, יהיה לך טוב, אם לא - תחטוף, אתה יכול לנסות..

ה"חינוך" הזה, אינו באמת בונה את הרצון, את העומק של הבחירה עצמה. הוא בונה אולי את ה"טכניקה" של הבחירה, במקרה הטוב.. 

והוא גם מזיק. כי הוא בונה משהו מר. ולפעמים יכול גם לגרום ההיפך, לבעיטה בכל "הבחירה הטובה", כי היא באה מתוך גישה כזו. לא טוב-מאהבה.

אז אנחנו נסביר מה נכון. נסביר גם למה, לפי הבנת הילד. ואם הוא ילד רך, עומד לעשות משהו לא טוב, אנחנו נעצור אותו, בנחת, ובמקום לתת לו לחטוף את המכה מהמציאות, אנחנו נסביר למה זה לא טוב, לא כדאי. לילד יש דמיון מפותח, יכול להבין, וברכּוּת יותר.

לפעמים ניתן להרגיש תוצאה לבד - "בתנאי מעבדה".. הכל לפי הענין. חינוך זה לא דבר דוגמטי.

ו"להעניש", זה לא צריך להיות אידיאל. זה דבר רחוק מאד לדעתי. כמה שהורים יותר מנוסים, הם פחות צריכים את זה. פשוט אומרים.. יש "משמעת טבעית". בנחת. 

ויש ערך גדול גם להרגל. אחרי שמסבירים מה טוב ואיך נכון (ופחות - מה לא. לדבר על "לא" יותר מידי, יכול לגרום הפוך. שמעתי על מחקר כזה, שבמח, כשאומרים יותר מידי לא, מה שנשאר זה רק הדבר שעליו מדברים, בלי ה"לא"..), צריך להרגיל. ילד מתרגל במעשה הטוב, לפעמים גם ע"י פרסים, הרבה פעמים ע"י פידבק מילולי מעריך באמת; מרגיש את הטוב, רוצה בו, זה נהיה חלק ממנו, בוחר בו.

ואנחנו בונים גם את האמון. ילד מרגיש סומכים עליו, אז הוא גם מקבל יותר מוטיווציה לבחור בטוב.

ועוד יסוד. היחס החם, מהלב, אינו מותרות, בפרט אצל ילדים קטנים. זה ממש חמצן. מוטב ניכשל ב"אהבת חינם"....

אני מקשיב לדרך שאתה מציג. שים לב, אתה לא מדבר על עונש, על תגובה לבחירה רעה, זה כביכול לא בלקסיקון שלך כל כך. אתה כותב כמה שהורים יותר מנוסים הם פחות צריכים את זה.. אני בכלל לא חושב ככה

ואני גם לא אומר שאין תגובה לבחירה רעה, יש. 

בדרך כלל, מסבירים. לפעמים, יש איזו סנקציה.. אבל לא "מתלהבים" על זה.

ראיתי בשבוע שעבר דוגמה יפה:

מישהו, שהבת שלו בת פחות משלש, "התעסקה" עם התינוק שהיה על הרצפה, פחות משנה. "הציקה" לו. האבא, על המקום, הזיז אותה כשני מטר. היא הבינה מיד את המסר. תוך חצי רגע, חיבק אותה באהבה. והיא בחזרה אליו.

היה שיעור ברור לגמרי.

תוכו רצוף אהבה.

"ברוגז - רחם תזכור"

אנסה להגיב מהידע שלי.

א. בחירה חופשית יש לכל אדם. 

ב,ג. אז תיהי מודעת לדברים הטובים שיש בה, ותפתחי את הראש לדברים אחרים. בדיוק כמו בכל דבר בחיים.

ד. =0

את המשפט האחרון קיבלתי =)

החלקים החיוביים שאני מכיר-
חינוך לעצמאות, חינוך לבחירה עצמאית והכרה ביכולת שלנו לבחור.
כלומר- אני לא יכול לשלוט במה קורה לי, אני יכול לשלוט באיך אני מתייחס לזה.

החלקים השליליים שאני מכיר-
פעולות מאוד טכניות ברמת ה"תעשה כך".
יחס לילד שרואה כל מעשה כ"מניפולציה".

ניתוק רגשי מהמעשים ומהילד.

אפשר לקחת בעירבון מוגבל, אני לא מדריך ולא למדתי. רק מקריאה מועטה.

[על אף שלא אני הנשאל]

יש לא מעט הורים שנוקטים בזה, כלל וכלל לא מתוך חוסר אחריות. אלא שאין להם מספיק יכולת לשקול את חסרונות השיטה; הם "משתכנעים" (ואולי חושבים כך באמת), שזה לטובת הילדים - ולכן רואים בזה את האחריות כלפי ילדיהם.

מה שכן, שלפעמים ההתרגלות בהתנהלות הזו, יכולה, לדעתי, אכן להביא לכך שבלי משים ההורה מאבד מאחריותו. סוג הרגל של "עצלות" כזו, בגלל ה"אידיאולוגיה".. גם לאבד קצת עוד חושים טובים ורגישים.

מבט אישי, את יכולה לשאול מה שבא לך, בשמחה, אני אבחר מה לענות ומה לשתף.

יש אופציה שהורה לא אחראי, הורה בלי טבעיות הורית מתאימה שיחליט שהוא נעזר בשיטה ולא ברגשות הטבעיות שלו בגלל שהרגשות שלו אינם טובים. וזה מאוד אחראי לקחת שיטה ולהתאמץ לעבוד בה בכזה מצב.

אני מרגיש שהדרישה החד משמעית לאחראיות היא מאוד כבדה. וביחד איתה מצטרף קור, ההורה מטיל בצורה קרה את הבחירה על הילד, הוא בוחר טוב יקבל טוב לא טוב יקבל רע. הקור לפחות לי גרם להרגיש ככה:

יש לי את מלוא האחראיות למעשי. אני מחליט לעשות טוב? (לעבוד על עצמי) אני מקבל טוב(זוגיות טובה.. חוויה נכונה של המציאות) אני מחליט לעשות רע? (לקחת סמים קשים) זה מה שאני מקבל. יש לי בחירה. ומה שהקור גורם זה שאני מרגיש שלאף אחד לא אכפת מה אבחר... כל מי שאכפת לו זה מאינטרסים (הממשלה לא רוצה שאתמכר לסמים כי זה יפחיד ממעגל העבודה) ואע"פ שהקור לא נבע מרוע, מאדישות, כך הוא התפרש אצלי בילדות. (אם תתנהג יפה תקבל הפתעה, אם לא תקבל עונש, זה בגלל שאמא רוצה שלא אעשה לה בושות) ולא היה חום ואהבה שישנו את המחשבה שלי, הם נשמרו בבטן, גם היום אני יכול להבין שזה נבע מאהבה, אבל החוויה נשארת אדישה. 

האם יש בזה חוסר אחראיות? בדור הגאולה בו הכל פרוץ ותוך רגע אני באמת יכול ליפול לסמים שלא נדבר על פרונוגרפיה (גם בתחום של בינו לבין חברו, אנחנו חיים בחברה מנוכרת שאפשר להיות חתיכת נחש בה).. לא בטוח ששימת אחראיות קרה ובודדת על הילד היא דבר שגוי. אל תשכחי  שאם האדם החליט לבחור בטוב, מתוך בחירה מתוך פנימיות שלו עם עצמו בלי קשר לסובב אותו, לבד, הוא יכול לעלות הרבה יותר גבוה.

חתיכת התלבטות השיטה הזו..

תראי את התגובה שהגבתי לד. למעלה.

אם בחרת לא נכון העולם לא נחרב. הוא משתנה. את נענשת. 

אנחנו באמת מסתובבים פה סביב השאלה של חום ואהבה.. זה בערך הדיון. לפי איך שאני מבין ממך, הכי חשוב לך שהילדים ירגישו אהובים, מעבר לזה, כן תן עונש. אם היית יכולה להגיד להורים לחנך ככה וזה היה עובד, אני מאמין שלא היית שאלה. זה נראה לי מאוד קשה להתנהל ככה. זה להיות במורכבות מתמדת, שהילד יתקשה להבין (ולגרום לו להבין את זה ולתפוס בשני הצדדים של החבל זה מצוין) ולדעתי להיות הורה כזה צריך להיות אדם עם מידות מצוינות, עם מודעות עצמית וכ"ו.. הלוואי!!

אני חושב שלא מצוי לראות בחור צעיר, שכ"כ מודע לענין הזה וצדדיו השונים.

למסקנה, חושבני שאפשר להרגיל ילד בהדרגה לבחירה טובה עצמית, ולהבין שזו האחריות שלו וגם התוצאות שלו - גם עם צירוף של חום ואהבה ועידוד ואוזן קשבת וכו' וכו', שזה העיקר והבסיס של הכל.

עי' בספר "חובת התלמידים" להרה"ק מפיאסצ'נא הי"ד, שבהקדמה שם הוא מסביר, שכיום תחושת ה"עצמיות" של ילדים מוקדמת יותר. ועל כן אנחנו צריכים להסביר לילד שהאחריות היא עליו, הבחירה היא שלו - אנחנו רק "עושים לו שירות" בכך שמציגים לו את דרך הטוב ומחנכים אותו. כך החינוך הופך ממשהו שמנסה לכפות מבחוץ, לדבר שהוא עזרה למשהו שהילד רוצה בו.

ואני עוד צריך לעיין ברמב"ם.. קיצור עוד קצת חומר למחשבה.

ממה שאני לוקח כרגע מהתגובות שלכם (ותודה על כל תגובה...)

המטרה, האידאל, זה להיות הורה עם טבעיות טובה ולתת לילד חום ואהבה וביחד עם זה לחנך אותו לבחירה ולאחראיות על מעשיו. 

בשביל זה קודם כל אני צריך להיות אדם עם מידות טובות מאוד והבנה נכונה של המציאות, צריך הרבה עבודה. (זה ממש אומנות)

ולדעתי אם אני רואה שאין לי את זה.. לעבוד על פי השיטה (ככל שיותר אין לי את זה, ככה אצטרך להיות יותר רובוט..) 

הנקודות בהם אני לא סגור: האם אפשר לעורר אהבה? האם אפשר לגרום לילד שלא חווה אהבה וחום ויותר את המציאות הבחירית, יכול להבין מה זה שאדם יכול לעשות המון בשביל אדם אחר בלי סיבה מספיק טובה? (חוץ מהסיבה של להרגיש טוב עם עצמו..)

נלך יותר קרוב.. בן אדם למקום, האם אני יכול להרגיש עם עצמי אהבה? לאהוב את עצמי כמו שאני? להבין שריבונו של עולם אוהב אותי בגלל מי שאני?

אני נוטה לחשוב שאפשר. לא כמו אהבה מולדת אבל זה כוח שקיים במציאות ואפשר להיחשף אליו יותר ויותר. (יש בי רצון שיהיה לי ילד עם פיגור, ככה אלמד את הדבר הזה שכרגע רחוק ממני..)

עוד נקודה: מה עדיף? לגדול עם האהבה? או עם מודעות לבחירה? מה יחזיק מעמד? מה יוביל את האדם לטוב? פה אני יותר נוטה לחשוב בהרבה שבחירה.

אמא אדלריאנית רצינית, תשאיר את הילדה שם, שתבוא משטרה ותאסוף אותה, וזה יהיה העונש של הילדה. האמא אחרי זה תצטרך לתת הסברים למשרד הרווחה, אבל זה מה שתעשה. מעכשיו לילדה העקשנית יהיה בחירה אם להיות עקשנית או לא. (אם עדיין לא יהיה לה בחירה.. כמה פעמים כאלה והיא תסתדר)

יכול להיות שאת צודקת... אני פשוט מסתכל בעין טובה על המצב שלי. וגם אין לי מספיק כלים להבין את דעתך.

את גורמת לי להבין שאמא נורמלית לא אמורה להשתמש בשיטה הזו.. לפחות לא במלוא מובן החומרה של השיטה. אני מסכים איתך.

איפה כן יש מקום? באינטואיציה לא מספיק בריאה של האמא.

יש אמא שתבוא לילדה תיתן לה סתירה (סתירה מהאהבה אפילו..)

יש אמא שתשאר עם הילדה שלה עוד בגן משחקים. ותגרום לה לנזק (נזק נוראי לפי האמא האדלריאנית) 

יש אמא שתעשה כמוך. 

יש עוד המון אופציות. ומה בדיוק לעשות, ומה הכי חשוב, אלו המון שאלות שיש בכל סיטואציה..

לפי השיטה, פשוט אומרים שהכי חשוב זה ללמד את הילד על הבחירות שלו, וכך פותרים את השאלה השכלית.

אם את מצליחה גם לעבוד עם השכל, גם עם הרגש, וזה עובד לך, ויש עבודה טובה. אשרייך, את אומנית. האם כל אמא יכולה? אם אמא רואה שהיא לא משהו בזה? אם מישהי יודעת שעל פי הילדות שלה והמידות שלה זה לא יעבוד לה? אם אמא רוצה להיות בטוחה בחינוך הילד שלה ולתת מקום מרכזי לשכל ולעשות סדר בחינוך ולוותר כמעט לחלוטין על הרגש? היא טועה? 

ואת אומרת שבחירה צריכה לבוא לאט לאט.. פה אני לא בטוח, כי בילדות נבנה לנו הרבה מהמבנה הפנימי, ואם המבנה הפנימי צועק בחירה, כך יהיה בבגרות, ואם לא כך גם יהיה בבגרות. 

אם מחנכים לזה שכל דבר בחיים הוא בחירה כבר מגיל 0, כך יהיה. ואם לא, אז לא. 

המקרה שהצגת הוא מקרה מצוין להראות כמה השיטה הזו יכולה להיות מפלצתית.. חסרת רגש, חסרת אהבה. ומצד שני לבנות בילד באמת קומה של בחירה. רק שבמקרה כזה באמת הילד יכול לקבל טראומה מהבחירה שלו. אבל לדעתי הטראומה מהר מאוד תגמר, הוא כל הזמן בוחר, אז הוא יזכור שיש רגעים מלאי חרדה בבחירות שהוא עושה (זה קיים בעולם בכל מקרה.. רק שהוא יהיה מאוד מודע לזה. הוא לא הבהל מבחירה מלחיצה ומלאת חרדה, הוא יכול לבחור, הכשירו אותו(זה יותר כמו הכשרה להזמין משטרה מאשר חינוך) לבחור. ללכת על דברים). מקרה מצוין.

כתבת: שיש לילדה עוד מסר, שאמא יודעת מה טוב בשבילה שאכפת לה ממנה, שהיא יכולה להיות רגועה.

אמא אדלריאנית תרצה שהילדה שלה תהיה עצמאית. שהיא לא תהיה רגועה בקשר לבחירות שלה. היא תדע שיש להם משמעות. שמצד אחד אמא תגיד לה: בואי הביתה זה טוב. מצד שני היא תבחר את זה.

יש מקומות בהם אין בחירה. למשל: בבית הזה לא מעשנים. אתה רוצה לעשן? תעשן. לא בבית הזה. אבל זה לא אמירה כלפי הילד, אלא כלפי רכוש ההורה, מקום ההורה, שזה לא בדיוק חוסר בחירה, שנובעת מחום, אהבה ורצון שלילד יהיה טוב. זה יותר עובדה קרה 

ואני באופן כללי מסכים איתך.. רק שאני לא גדלתי ככה. ולכן אני מבין את המציאות שונה ממך. לכן פתחתי את השרשור. לשמוע קצת השקפות עולם בנושא.

אדלר היה יהודי אוסטרי.

את נשמעת לי אמא מצוינת.. אשרייך. את כנראה מהאמאות שלא צריכות שום שיטה אלא טבעיות ושכל בריא.

תאמין בך. וכן - ה' אוהב אותך כמו שאתה, כולל את חיפוש הדרך הנפלא והאחראי הזה...

ילד שקיבל אהבה וחסד, ולפנים משורת הדין - יש סיכוי גדול שכך ינהג עם ילדיו.

כי אמרתי עולם חסד ייבנה.

וילד שמרגיש את הטוב, יוכל יותר להבין בצורה מופנמת, לא "טכנית", מה משמעות הטוב שבו הוא צריך לבחור.

אתה יכול בבקשה להסביר אותו יותר טוב?

לבחור בטוב זה במודעות- זה חשוב ומשמעותי ונצרך.

להיות טוב- זה תוכן פנימי שמופיע.

יש הבדל בין לדעת שזה נכון להרים ילד בוכה, לבין להרים ילד בוכה מתוך אהבה וחמלה.

גם אם המעשים זהים- ההרמה, והמשמעות הנלוות לה והתחושה תהיה שונה.

נראה לי שזה מה שד. התכוון, שלא רק שהילד ידע שיש לו יכולת וחובה לבחור, אלא שירגיש שייך לטוב

הזה וכך יהיה לו גם יותר קל לבחור בטוב הזה.

אל תעשן סמים...תלך לצבא...

טוב, זה טוב. לעשות טוב, להיות מלא בתחושת טוב מבפנים, חן וחסד ורחמים..

לצייר את הטוב בלב, גם בהרגשה.

מי שהרגיש טוב וחסד, בצד הידיעה על חשיבותם, וההתרגלות ביישומם - יכול יותר לבחור בכך מעומק תחושתו. לא רק כי "נתקל" אם עשה לא כך, וקיבל אסימון אם כן עשה..

וזה באמת גדלות להצליח להראות לילד את הטוב בפנימיותו. אני צריך לישון על זה לילה.. 

שמע....

שמעתי ממישהו - 

הבן שלו יצא לטיול לבד, נתקע באמצע הלילה אי שם בלי טרמפים, היה צריך להגיע לאיזו אכסניה.

התקשר לאבא, שתיים בלילה, אם יכול לבוא להקפיץ אותו. כחצי שעה נסיעה עד היכן שהוא היה.

האבא, "עייף", ראה מול עיניו את אביו ז"ל, שהיה מלא חסד לילדיו, אומר לו כביכול: אני בא....

אמר לבן שלו: אני בא.  

הגיע, לקח אותו.

כשהיו על הרכב, סיפר לבן שלו מה שהיה.

ענה לו הבן: מה שהעזתי להתקשר לבקש, כי אמרתי לעצמי שאני גם  הייתי עושה כך לילדים שלי...

מבין? דור לדור ישבח מעשיך. כשהאבא מלא חסד, אז גם אם לפעמים "פספס" לטובה - התכונה הזו עוברת הלאה.. והיא גם מייצרת אחריות למי שמיטיבים לו.

הצגת הטוב, חינוך לחוויה טובה, לרדיפה אחרי אהבה, אחרי חוויה טובה, פחות להסתכל על הרע, פחות עונשים, יותר אהבה, יותר חסד... דבר ראשון נשמע באמת הרבה יותר ידידותי למשתמש... 

באמת אדם שכולו שקוע בטוב, הרע יכול להידחק הצידה למשך שנים.

אבל בוא נסתכל על העולם בגדול. בעולם יש רע, בעולם יש עונש. בעולם יש הרבה דברים שמרגישים מצוין, שנחווים מצוין. 

האם הדרך הזו תחזיק? האם אתה תצליח לייצר אצל הילד חוויות של טוב מספיק עוצמתיות כדי לעמוד מול מכשולים?

למשל, בחור גדל כמו שאתה אומר, אחרי זה הלך ללמוד בישיבה תיכונית, ראה טוב, חווה טוב היה לו מצוין, התקדם לישיבה גבוה, אחרי זה החליט להתגייס.. לאט לאט העולם הרוחני שלו ירד, לגטימי, צבא. התחיל להכיר את עצמו, את המצבים שהוא יכול להגיע עליהם. ופתאום התברר לו שיש עוד חוויות מאוד מאוד טובות, מגע נשי, ירוק, מסיבות, ועוד ועוד ועוד... שבאמת באמת יש בהם חוויה מאוד מאוד עוצמתית!

מה יקרה? איך הוא התמודד מול זה? האם הוא יסתגר בתוך מה שחינכו אותו ובצרות אופקים? האם הוא ינסה וילך שולל אחרי הנאות אחרות? האם הוא עדיין יחזיק במה שאמרת לו כשהיה קטן שאלו דברים לא טובים? האם אתה אמרת לו מידיעה? הוא יחשוב שאמרת לו את זה בידיעה? או שגם אתה חונכת ככה? ויש עוד המון המון המון שאלות שירוצו לו במודע ובתת מודע.

אתה יכול לחנך אותו לצרות אופקים. וזה יכול באמת לשמור עליו. אבל צרות אופקים אצל אנשים מסוימים לא מחזיקה מעמד.. 

כמה כלים נתת לו? נתת לו בעיקר ללכת על פי מה שבטוב והראת לו מה לך נראה שטוב.

יש לי קצת ניסיון עם הכרות של עולם הדתל"שים, ויש שם הרבה כאלה שחונכו ככה. יש הורים שאמרו כמו שאתה אומר, אבל בפועל בבית זה היה בערך ככה: לא קמת לתפילה?!?! אתה יודע כמה רע עכשיו נכנס לך?? כמה היום שלך מסריח??  והילד בכלל בפני עצמו מבסוט.. אתה באת והרסת לו.

אני פחות מכיר את איך שאתה מחנך מחוויה אישית, אלא מהסתכלות מבחוץ על אנשים כאלה.. אני בעיקר שואל אותך שאלות..

מי  שאומר כך לילד על תפילה, אולי זה מתאים יותר ל"שיטה" שאתה הצעת: הרע והעונש..

הרי לשיטתך, איך תחנך ילד לתפילה? בדיוק כך. אתה אומר לו את הטוב והרע - והוא יבחר.. לא מעודד אותו, לא מדברים עוד, בנחת, על הערך, מידי פעם. למה שילך? איזו "מכה, מהמציאות הוא יחטוף כדי שלא ילך. אמרת לו שהבחירה שלו - והוא בחר.. כל דבר רע שבוחרים, רואים מיד את התוצאות? לא.

ואם יצור קשרים לא צנועים ח"ו. אז אם אתה אומר לו פעם אחת שזה רע - ונותן לו את הבחירה. בגלל זה הוא לא ילך? זה יספיק מול היצר הרע המרמה?  וכי איזו "מכה" הוא יחוש מיידית?

אבל אם אתה תחנך, תסביר. ההיפך הגמור מעולם צר. עולם רחב, אתה מדבר על הכל. מסביר. גם מסביר לו שיש לו בחירה והכח בידו, וגם הילד מתנסה בחיים בכח הבחירה שלו, באופן "מבוקר". אז הוא יהיה בעל מבט רחב יותר, יתפוס את השחיתות שבהנאות חהיצוניות הללו בלבדן, כמה חיבור חיצוני הוא מושחת כשאין חיבור נשמתי וכד' - ויש יותר סיכוי שיתגבר על זה.

אפשר להסביר אפילו באריכות. אלא שלא מסבירים משהו פעמיים..

דבר יכול לא להיות מופנם תמיד בפעם אחת.

ובוודאי שבשביל "להרגיש" דברים, לא תמיד זה מספיק.

"ושיננתם", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

המחשבה שאחרי הפעם האחת, כבר ילמד מעצמו מהמציאות, היא טעות פעמים רבות. יש דברים שהמציאות הגלויה, לא תלמד אותם כ"כ מהר. זה חלק לא מבוטל מהתורה ומצוותיה.

וגם אין ענין שילד ילמד ע"י לקחים מרים בלבד, עם הורים שכאילו אדישים לזה. הוא גם "לומד" מזה אכזריות לפעמים.

ויש ענין להרגיל. ובשביל זה אכן לפעמים צריך לחזור על דברים.

השרשור הזה ממש הכניס אותי למשבר.. הפקתי ממנו הרבה, מקווה שגם אתם

קח את הטוב ממה שנבנה אצלך. הרי רואים בעליל מצורת הכתיבה והשיקול שלך, שנבנו אצלך גם דברים חשובים. לדעתי לא רבים בני גילך, רווקים, שמסוגלים לדון ולשקול כך עניינים חינוכיים.

אז יש לך מופנמות של כח הבחירה וחשיבותה, וגם יכולת חזקה של שיקול דברים באופן עצמאי מתוך ראיית הנתונים - קח את זה, צרף לזה את הצדדים החשובים, של הגישה החיובית, של החום והעידוד וההרגל הטוב (אלו דברים שאפשר להשלים גם "מבפנים"), ויצא לך משהו טוב.

גם לדעתי, כבר אמרתי, זה שרשור חשוב.. יישר כח.

השרשור הזה מעבר לידע שהעביר לי, הבהיר לי מה חסר לי וכמה הוא חסר לי. ב"ה יהיה בסדר.

נראה לי שעד כאן.. בהצלחה!

נושא חשוב.

גם גרמת לנו לחשוב, לעיין שוב בדברים..

יישר כח.

הצגת מבט מורכב. מבט של גם וגם, שכמעט בכל מקרה הוא המבט הנכון ביותר והאמיתי ביותר, שהרי בכל גישה יש אמת וללמוד זה תמיד טוב וביחד עם זה האינטואיציה הטבעית.

ומקורות מאוד מאוד מעניינים אותי. רק הם יותר בשביל לבנות בצורה הרבה הרבה יותר מסודרת ביחד עם הבת זוג צורת חשיבה חינוכית. אז את יכולה לשלוח לי וב"ה בבוא היום אעיין בהם.

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.