בעז"ה בתפילות ששלח יגיע בבריאות לעובר ולי בקרוב.. (וזה מתקרב וואי.. )
פורום הריון ולידה
מכתב פתיחה
מתחשק לי סיפורי לידה.. אוהבת ונהנית לקרוא אותם 😅😅🤗🤗
ת"ר
מתחשק לי לכתוב את סיפור הלידה הקודמתאם כל חי
עבר עריכה על ידי אם כל חי בתאריך י"א בניסן תשע"ח 20:05
זה מתחיל ככה:
ערב פסח תשע"ו, הריון שני.
התל"מ שבוע לאחר הפסח, אך מכייון שלידה ראשונה הייתה שבועיים+ לפני התאריך, אני בלחץ היסטרי... ל-א ללדת!! ועוד יש לי בן... רק חסר ברית בשביעי של פסח שמחובר לשבת...
ב"ה פסח עובר, מתחיל שבוע חדש, ואני כבר לא חוזרת לעבודה.
יום רביעי יוצאת בנחת עם בעלי ליום כיף,
יום חמישי מבשלת שבת מושלמת מהחל ועד כלה בלי להשאיר שום בישולים לשישי, כולל קינוח מושקע ו-2 עוגות....
(טיפשה שכמוני שלא ראיתי תסמיני קינון..)
יוצאת עם בן השנתיים לגינה ומתלוננת על הסחיבה. ערב רגיל והכל טוב.
יום שישי בבוקר, יומיים לפני התלמ, אני קמה ב-8 בבוקר עם ציר כואב. אז מה?!
אני כבר 3 חודשים עם צירים מדומים. אז הגיע עוד אחד?!
בעלי חוזר מהתפילה ואני אפילו לא מספרת לו את זה, הוא לוקח את בן השנתיים לקנות חלות לשבת. חוזר אחרי כמחצית השעה בהם ממשיכים צירים די כואבים, ואז אני משתפת אותו אבל מסבירה שזה כלום. הוא יכול ללכת ללמוד, אין לי כבר מה לבשל ואני אשחק עם הילדון המשועמם.
הוא יוצא, וכל רבע שעה טלפון- ואני כזה- זה כלום, עזוב, אני לא יודעת היום...
מאכילה את החמודי ארוחת בוקר, ותוך כדי מתחילה לספר לו על יוסי שנסע לסבתא לשבת בלי אבא ואמא, כי הם הלכו להביא לו תינוק מהבית חולים.
אולי דרך זה אני גם מספרת לעצמי את הסיפור האמיתי כדי שאתחיל להאמין?!
בעלי מתקשר שוב, והפעם הוא מחליט לפי הקול שלי שהוא חוזר, וקורא לגיסי שיקח את הגדול לסבתא. ואני עדיין מתנגדת- איזה פדיחות, ואם בסוף זה לא יהיה כלום, סתם שלחנו אותו?!
כשהוא מגיע אני כבר מסתובבת עם צירים ממש כואבים, והוא מדרבן אותי להתקשר לתומכת לידה. לספקות שלי אם זה צירים מתוזמני מספיק-היא עונה לי בקול רענן לגמרי, אולי תחכי לי לאחרי שבת?! אני עכשיו בדרך למירון לשבת
טוב, ממליצה לי לכתוב את פרקי הזמן בין הצירים, ובמקביל אומרת שתשיג לי מישהי חלופית
ואני בבאסה רצינית!!
מתחילה לתזמן צירים בין 10-11 בבוקר, וב-11 מחליטים לצאת.
תפילה קצרה לפני היציאה, ואני מחכה למונית מתפתלת כבר מכאבים...
מרוב לחץ אני לא רוצה להיכנס בכלל בשערי בית החולים לפני שהדולה מגיעה, אז אנחנו מחכים לה בכניסה בחוץ וביניתיים מתזמנים עד כמה צירים כואבבביייםםם... מגיע השעה 12-
ואז נוחתת הדולה-
אישה נחמדה, עזרה לי הרבה, אבל משתייכת לקהילה אחרת לגמרי ממני, היה לי קשה להתחבר, אבל במצב הנתון אומרים תודה על מה שיש.
נכנסים לבית חולים והיא ממליצה לי שלמרות שאני רוצה אפידורל נחכה קצת בחוץ כי חבל שיחברו אותי למוניטור. אני מסכימה, ובעודנו מדברות היא מוציאה קרש חיתוך- כזה מהמטבח
בעלי נחנק מצחוק בצד.
בהגיע ציר היא פשוט מתחילה לדחוף את הגב עם הקרש, את האמת- זה עזר. אבל במשקלה המכובד דוחפת מקל שכמוני עם קרש- בעלי לא שוכח לי את זה עד היום!!
ב-12:30 אני מחליטה להיכנס לחדר לידה. וב-כ-נ-י-ס-ה של הקבלה- ציר מטורף עם ירידת מים. אני מתפדחת לגמרי לעבור במסדרון בין כל הגברים ונשותיהם הצופים, אבל הדולה משכנעת אותי שיש לי חצאית שחורה וארוכה ולא רואים כלום.
ואני פותחת בריצה מהדסת במסדרון
הגעתי עם פתיחה 4 אם אינני טועה, ישר הוכנסתי לחדר לידה, פתחו לי וריד,וכנראה עוד כמה פרוצדורות, לא זוכרת... ודרשתי מיידית בצורה לא כ"כ נחמדה- זה לא אני, זה מה שהכאבים מוציאים ממני- אפידורל!!
חוברתי די מהר, כשתוך כדי החיבור מגיע עוד ציר!! ואני מחבקת ומועכת מרוב כאבים את הגברת המלאה בתחושת אי נעימות- אבל יודעת שזה התפקיד שלה, אפילו שאנחנו ממש זרות...
אחרי 20 דקות עם אפידורל, הגעתי לפתיחה מלאה ב"ה, הצירים בשלב הזה היו עמומים, וקצת נרגעתי. אבל כשהגיעו הלחיצות- הרגשתי שממש חותכים אותי!! כנראה האפידורל לא מספיק השפיע
צרחתי על המיילדת- תוציאי את היד שלך משם!! את מכאיבה לי!! והיא עונה בנחת- זה הראש של התינוק, חמודה...
אחרי לחיצות של לא יותר מ-10 דקות ב"ה,
יצא הבונבון
3.300 של שומן (אחרי 2.800 בליד קודמת), בלונדיני (אחרי שחור) ומתוק מתוק (עד היום הוא כזה מתוק!)
בלי תפרים, מהר יחסית בשעה 13:45, פחות מ-6 שעות מההתחלה של ההתחלה.
כשיצאתי מחדר הלידה, מי שהביאה אותי למחלקה (לא זוכרת אם אחות, סטז'רית או מישהי אחרת) אמרה לי-
וואו שמעתי שהיתה לך לידה קלה ומהירה ב"ה. מאחלת לך שתמיד יהיה לך ככה...
ואני עונה לה במלוא הרצינות-
אין סיכוי שתמיד יהיה. אני ל-----א יולדת יותר!!
אז מישהי מוכנה הסביר לי למה אני עכשיו שוב בהריון בשבוע 20???
כנראה טפשת נשים!!
מוקדש לך, ת"ר, ולכל התשיעיות!!
וגם לי כשיגיע זמני...
תודה על העיבוד המאוחר.!!
את לא רצינית שהפסקת באמצע 😱😱😱אל הר המוריה
אני מרעננת את העמוד כמו משוגעת כאילו זה יעזור לי 
חחח... לגמרי!קשת
ועוד עם הקרש חיתוך :-p
קפץ לי אז ערכתי..אם כל חי
מרגש איזה כיף לקרוא!!דבורית
שיהיה לך תמיד בקלות
וידיים מלאות!
וידיים מלאות!
ממש מרגש!שנהא
שפכת אותיהבת של המלך
חחחחחחחחחחחחח
הרגת אותי עם הקרש חיתוך
הרגת אותי עם הקרש חיתוך
ואווו איזה מרגש. לידה חלומיתב"ה אמא מאושרת
בעז"ה בקלות, בשיעמום
ובידיים מלאות
ובידיים מלאותתודה על התגובות החמותאם כל חי
האמת שמספיקים לשכוח בין לידה ללידה...
אם הייתי כותבת ישר אחרי הלידה-
זה היה סיפור מלא בכאבים, בסבל ובעינויים, כפי שאכן חויתי אז.
ב"ה כנראה הספקתי בשנתיים שעברו "לערוך" אותו, לזכור יותר את הברכה- וקצת לעמעם את הכאבים הלא אנושיים (בעיני כך הם נחווים)
ממשיכה בתפילות על כולן ועלי שנזכה ללידות קלות בזמנן בע"זה
דייי מדהים ואמיתירק אמונה
מדהים! גם אני ככה- אחרי הלידה- זהו, סיימתי ללדת.....נביעה
ואז אני שוכחת
הכל יכול להיות...אם כל חי
יש לי חברה שאחרי לידה ראשונה טראומטי וארוכה במיוחד,
לידה שניה מהירה בטרוף, בקושי הספיקה להיכנס לחדר לידה...
אצלי לידה ראשונה לא היתה שונה בהרבה ממהשניה, מבחינת תחושת הזמן
למרות שכן היתה ארוכה יותר
התחיל בירידת מים ומיד גם צירים(2 בלילה)
הגעתי לבית חולים ב-4 לפנות בוקר
ילדתי ב10:30
אבל אולי בגלל שלידה שניה סחבתי הרבה צירים בבית - אז זה נראה לי "שווה ערך" לצירים של לידה ראשונה שעברתי בבית חולים...
עברתי לידה ראשונה מזעזעתרק אמונה
לידה שניה קלה
לא שכחתי את הראשונה מעולם
אבל השניה היתה מתקנת
תמיד חוששת לספר את הסיפורים שלי מחשש לזיהוי...ברכת ה
אבל מאוד אוהבת לקרוא וגם מאוד מתחשק לספר..
אולי פעם...
ממרחק זמן וטשטוש פרטים....
אולי פעם...
ממרחק זמן וטשטוש פרטים....
אולי תכתבירק אמונה
בפצלש או בשם משתמש של הריון ולידה
עשיתן לי חשק גם לשתף...אמא11
הלידה המדוברת של הבן השני שלנו כבר לפני שלוש וחצי שנים אבל אני לא מפסיקה להיזכר בה ולשחזר אותה...
הייתי עם צירים מוקדמים כבר משבוע 28 אז כבר לא ידעתי מתי זה על אמת. לפני שהלכתי לישון היו כמה צירים ממש כואבים אז אמרנו שאם אני מצליחה לישון כנראה שזה עוד לא זה..
נרדמתי לאיזה כמה שעות. התעוררתי בסביבות 5:30 עם צירים ממש חזקים ומעירה את בעלי שהפעם זה אמיתי...
בעלי מזמין אמבולנס ובינתיים אני מתרוצצת לארגן את הדברים האחרונים בתיק ואת הבגדים לילדה עם עצירות לצירים ממש חזקים. אני מרגישה שאני חייבת להתפנות וממש לא מצליחה. התברר שזה היה הלחץ של התינוק....
אחרי רבע שעה סוף סוף מגיע האמבולנס ואני עם צירים מטורפים כל 2 דקות. פחדתי שאני אלד באמבולנס עם איזה בחורצ'יק דוס ופרמדיק שבכלל נמצא על ההגה וגם חששתי איך אני הולכת לעבור את הצירים האלו עם הטלטולים של האמבולנס.
הפרמדיק מרגיע אותי שאני לא היולדת הראשונה שהוא מסיע ושזה יהיה בסדר וכדאי שנזדרז. ואני באינסטינקטים של יולדת אומרת לו שאין מצב שאני נוסעת ככה ואני מרגישה שהלידה כבר ממש קרובה אז אם הוא מוכן לבדוק אותי אני מסכימה ליסוע. אז הוא אומר שהוא לא בודק ושאני לא אדאג...
אמרתי שאם הוא לא יכול אז אני לא מוכנה ליסוע לפני שמיילדת בודקת אותי. קיצר השעה רבע לשש בבוקר ובעלי והפרמדיק עושים טלפונים לכל המיילדות ביישוב שלא זמינות או לא עונות ובסוף המיילדת המלאך שלי עונה. היא פחדה שמד"א מתקשרים אז זה קשור לבן שלה שבדיוק היה מגויס למלחמה. זה היה בעיצומו של צוק איתן... ב"ה שבזכות זה היא הייתה זמינה... הם אומרים שהיא כבר בדרך ואני עם צירים מטורפים ממש. מסתובבת בבית הלוך ושוב וצורחת שאני לא יכולה יותר ובכל ציר מחבקת את בעלי ומנסה סיבובי אגן וכו' ואז אני ממש מרגישה את הראש יוצא. אני עדיין עם הבגדים..... אז אני אומרת לפרמדיק שאני מרגישה את הראש אז הוא שואל אותי את רוצה שאני אעזור לך. אז אני אומרת לו ברור שכן. קראתי את לידה פעילה לפני הלידה וזה הכין אותי ללידה בכריעה אז היה לי ברור שככה אני יולדת אז בעמידה על הרצפה עם ידיים מחזיקות במיטה הפרמדיק בהיכון (איזה פדיחות.....) והוא אומר לי תלחצי תלחצי אז אני לא כ"כ מקשיבה לו ומקשיבה למה שהגוף שלי אומר ואז ב"ה המיילדת מגיעה. כמה לחיצות והתינוק ב"ה בחוץ. אז היא אומרת מזל טוב נולד לכם בן (לא ידענו שזה בן ). איזה אושר!!!! ואז היא אומרת שאת השליה היא כבר רוצה שאלד בשכיבה אז אני מסכימה. הסיוט כבר מאחורי.... בעלי פרס כבר לפני כן ניילון גדול ואיזה סדין ישן. השליה יוצאת. המיילדת חותכת את חבל הטבור עם הציוד של האמבולנס... היא עוטפת את התינוק במגבת גדולה שבעלי נתן לה. היא אומרת שיש רק חתך קטן ובבי"ח יתפרו לי. אני יוצאת מהבית באלונקה של מד"א בישיבה עם האוצר הקטן עטוף במגבת בידיים שלי. אושר!! הם מסתבכים קצת עם האלונקה אז אני עולה לבד לאמבולנס. יש לי אנדרנלין מטורף... בעלי הולך לתפילה והבת בת שנתיים ישנה בלול בשלווה ולא מבינה ממה שעברנו.... אחרי התפילה בעלי העיר וארגן אותה וכו'...
אני מגיעה לבי"ח ואז מגיעה הקטע הקשה מבחינתי.. לוקחים לי את התינוק ואני מתקשה מאוד להיפרד. פותחים לי וריד (למה????) ותופרים אותי בתפירה שלוקחת נצח. ב"ה שאמא שלי באה להיות איתי.
הלב שלי דופק כאילו זה קורה עכשיו...
וזהו חסדי ה'. הלוואי על כל נשות ישראל לידות קלות וטובות בידיים מלאות. תודה על המקום לשתף בכזה פורום מדהים עם נשים כאלו מפרגנות. רק טוב!
למי שזיהתה אז ד"ש
הייתי עם צירים מוקדמים כבר משבוע 28 אז כבר לא ידעתי מתי זה על אמת. לפני שהלכתי לישון היו כמה צירים ממש כואבים אז אמרנו שאם אני מצליחה לישון כנראה שזה עוד לא זה..
נרדמתי לאיזה כמה שעות. התעוררתי בסביבות 5:30 עם צירים ממש חזקים ומעירה את בעלי שהפעם זה אמיתי...
בעלי מזמין אמבולנס ובינתיים אני מתרוצצת לארגן את הדברים האחרונים בתיק ואת הבגדים לילדה עם עצירות לצירים ממש חזקים. אני מרגישה שאני חייבת להתפנות וממש לא מצליחה. התברר שזה היה הלחץ של התינוק....
אחרי רבע שעה סוף סוף מגיע האמבולנס ואני עם צירים מטורפים כל 2 דקות. פחדתי שאני אלד באמבולנס עם איזה בחורצ'יק דוס ופרמדיק שבכלל נמצא על ההגה וגם חששתי איך אני הולכת לעבור את הצירים האלו עם הטלטולים של האמבולנס.
הפרמדיק מרגיע אותי שאני לא היולדת הראשונה שהוא מסיע ושזה יהיה בסדר וכדאי שנזדרז. ואני באינסטינקטים של יולדת אומרת לו שאין מצב שאני נוסעת ככה ואני מרגישה שהלידה כבר ממש קרובה אז אם הוא מוכן לבדוק אותי אני מסכימה ליסוע. אז הוא אומר שהוא לא בודק ושאני לא אדאג...
אמרתי שאם הוא לא יכול אז אני לא מוכנה ליסוע לפני שמיילדת בודקת אותי. קיצר השעה רבע לשש בבוקר ובעלי והפרמדיק עושים טלפונים לכל המיילדות ביישוב שלא זמינות או לא עונות ובסוף המיילדת המלאך שלי עונה. היא פחדה שמד"א מתקשרים אז זה קשור לבן שלה שבדיוק היה מגויס למלחמה. זה היה בעיצומו של צוק איתן... ב"ה שבזכות זה היא הייתה זמינה... הם אומרים שהיא כבר בדרך ואני עם צירים מטורפים ממש. מסתובבת בבית הלוך ושוב וצורחת שאני לא יכולה יותר ובכל ציר מחבקת את בעלי ומנסה סיבובי אגן וכו' ואז אני ממש מרגישה את הראש יוצא. אני עדיין עם הבגדים..... אז אני אומרת לפרמדיק שאני מרגישה את הראש אז הוא שואל אותי את רוצה שאני אעזור לך. אז אני אומרת לו ברור שכן. קראתי את לידה פעילה לפני הלידה וזה הכין אותי ללידה בכריעה אז היה לי ברור שככה אני יולדת אז בעמידה על הרצפה עם ידיים מחזיקות במיטה הפרמדיק בהיכון (איזה פדיחות.....) והוא אומר לי תלחצי תלחצי אז אני לא כ"כ מקשיבה לו ומקשיבה למה שהגוף שלי אומר ואז ב"ה המיילדת מגיעה. כמה לחיצות והתינוק ב"ה בחוץ. אז היא אומרת מזל טוב נולד לכם בן (לא ידענו שזה בן ). איזה אושר!!!! ואז היא אומרת שאת השליה היא כבר רוצה שאלד בשכיבה אז אני מסכימה. הסיוט כבר מאחורי.... בעלי פרס כבר לפני כן ניילון גדול ואיזה סדין ישן. השליה יוצאת. המיילדת חותכת את חבל הטבור עם הציוד של האמבולנס... היא עוטפת את התינוק במגבת גדולה שבעלי נתן לה. היא אומרת שיש רק חתך קטן ובבי"ח יתפרו לי. אני יוצאת מהבית באלונקה של מד"א בישיבה עם האוצר הקטן עטוף במגבת בידיים שלי. אושר!! הם מסתבכים קצת עם האלונקה אז אני עולה לבד לאמבולנס. יש לי אנדרנלין מטורף... בעלי הולך לתפילה והבת בת שנתיים ישנה בלול בשלווה ולא מבינה ממה שעברנו.... אחרי התפילה בעלי העיר וארגן אותה וכו'...
אני מגיעה לבי"ח ואז מגיעה הקטע הקשה מבחינתי.. לוקחים לי את התינוק ואני מתקשה מאוד להיפרד. פותחים לי וריד (למה????) ותופרים אותי בתפירה שלוקחת נצח. ב"ה שאמא שלי באה להיות איתי.
הלב שלי דופק כאילו זה קורה עכשיו...
וזהו חסדי ה'. הלוואי על כל נשות ישראל לידות קלות וטובות בידיים מלאות. תודה על המקום לשתף בכזה פורום מדהים עם נשים כאלו מפרגנות. רק טוב!
למי שזיהתה אז ד"ש
ואוווו איזה טירוף!!!שמחה!!
איזה גיבורה שאת!חיכיתי חיכיתי
סיפור מדהים ומרגש!!!
מדהים😚👶נביעה
ואווו כל הכבוד!!אייזה אומץץשנהא
ואוווו אז בעצם ילדת בביתב"ה אמא מאושרת
היה לי משו ממש דומה בלידה הראשונה, אבל ממש נלחצתי מלידה בבית, שזה פשוט עצר את הלידה ולא התקדם כלום עד שהגענו לבית חולים
נכוןאמא11
תודה על התגובות. לא חשבתי שאני גיבורה. לא הייתה לי ברירה...
כשאני חושבת על הלידה הזו היא ממש אידיאלית בשבילי.. הייתי בתנועתיות שעזרה לי ממש עם הצירים וגם זירזה אותה. לא עשיתי מוניטור ולא בדקו לי פתיחה. הכי טבעי שאפשר. אבל באמת נס שזה הסתיים עם תינוק בריא ושום דבר לא הסתבך. הלידה הבאה ידעתי לא להסתובב כדי שלא אלד שוב בבית אז ישבתי כמה שאפשר ואז הנשימות (שלמדתי מצביה 22... ) ממש עזרו לי. ממליצה בחום. ובבי"ח ברגע שעמדתי הרגשתי לחץ מטורף וגם ילדתי ממש מהר תוך 40 דק' מאז שהתעוררתי.
כשאני חושבת על הלידה הזו היא ממש אידיאלית בשבילי.. הייתי בתנועתיות שעזרה לי ממש עם הצירים וגם זירזה אותה. לא עשיתי מוניטור ולא בדקו לי פתיחה. הכי טבעי שאפשר. אבל באמת נס שזה הסתיים עם תינוק בריא ושום דבר לא הסתבך. הלידה הבאה ידעתי לא להסתובב כדי שלא אלד שוב בבית אז ישבתי כמה שאפשר ואז הנשימות (שלמדתי מצביה 22... ) ממש עזרו לי. ממליצה בחום. ובבי"ח ברגע שעמדתי הרגשתי לחץ מטורף וגם ילדתי ממש מהר תוך 40 דק' מאז שהתעוררתי.
איזה מקסים מרגש ומשמחדבורית
ניסי ניסים
ושונאת שלוקחים את התינוק אחרי הלידה 😡
רק בגלל זה אני מרגישה שלא אהיה מסוגלת יותר ללדת בבית חולים
ושונאת שלוקחים את התינוק אחרי הלידה 😡
רק בגלל זה אני מרגישה שלא אהיה מסוגלת יותר ללדת בבית חולים
איזה אדירה את, אשרייך!אני והגיטרה
ואין על הספר לידה פעילה ;)
סיפור הלידה שליאמא ל 2
ילדתי לפני חודש ולא שיתפתי עד עכשיו כי. כל ההריון רק קראתי כאן ולא הגבתי אבל בגלל שאני רואה שיש עוד נשים שאוהבות לקרוא סיפורי לידה חוץ ממני אשתף.
שבוע 38 לקראת לידה שלישית אני הולכת למעקב הריון בסיכון בגלל סכרת הריון. הטכנאית באולטסרסונד מוצאת לקונה בשלייה ומבקשת שהרופאה תבוא לראות. בדיוק באותה שבוע מגיעה רופאה ממלאת מקום שאני לא כול כך סומכת עליה... היא מגיעה ומחליטה לשלוח אותי לאולטרסאונד אצל רופא מומחה. אני יוצאת ממנה ומגלה שאפילו את ההפניה היא לא יודעת לכתוב... נכנסתי למנהלת הרפואית והתלוננתי ודרשתי שרופא יראה אותי היום ולא בעוד כמה ימים. אמרתי לה שאני בשבוע 38 ויכולה ללדת כל רגע. (את ה 2 הקודמים ילדתי בשבוע 40 עם זירוז אבל הספיק לי בשביל לדרוש בדיקה עכשיו כדי שלא אסתובב עם לחץ בחודש התשיעי) המנהלת הרופאית עזרה לי מאוד ואמרה שאין להם רופא היום ושלחה אותי למיון. הגעתי למיון מוניטור תקין אבל באולטרסאונד לא ניצפו תנועות. כבר שבוע שלא נצפו תנועות באולטרסאונד או ניצפו בקושי. וגם אני מרגישה פחות. הטכנאית נלחצת רצה לרופאה ומצביעה ומדווחת. אנחנו נכנסים לרופאה והיא מסבירה לנו שיש לי 2 אופציות או זירוז היום או אישפוז 3 ימים מעקב אולטרסאונד ומוניטור ואז בשבוע 39 זירוז. אני לא מבינה למה לא היום למה לחכות. הערכת משקל שבוע 37 היתה 3.500 יש סכרת הריון. יש הפחתה בתנועות. למה לחכות. הסברתי לרופאה שאישפוז לא אהוב עלי. שיש לי 2 ילדים בבית ולהתאשפז היום למעקב שבוע הבא ללידה נראה ביזבוז זמן. אבל שהיא תחליט אם יש צורך בזירוז. היא הולכת ומתייעצת. והוחלט על מבחן פיטוצין בחדר לידה. עושים קצת צירים ורואים איך התינוק מגיב. אני מגיבה לפיטוצין מידי טוב. מתפתחים הרבה צירים. פתיחה 1.5 80 אחוז מחיקה. הראש יורד ממש. אבל גם הדופק יורד. הרופאים נלחצים כמעט קופצים לניתוח. וברגע שהוא מתייצב קצת. הוחלט על זירוז דחוף. בחדר לידה כי רוצים לעקוב אחרי הדופק של התינוק. קבלתי פיטוצין ובנוסף מחדרים בלון. השעה 9 בערב הרופאה מכינה אותי שזה תהליך שיקח הרבה זמן. 12 13 שעות רצופות בחדר לידה.... אני אומרת שאין מצב שאת הילדים שלי עד עכשיו ילדתי ב 2 בלילה אז גם זה. כולם צוחקים ואומרים שאין מצב...
הורים שלי מגיעים אנחנו מדברים וצוחקים ואני שוכחת מהצירים.
12 בלילה פתיחה 3 מתחיל לכאוב אני מקבלת אפידורל. הדופק יורד אני מקבלת מסכת חמצן. הרופאים עם יד על הדופק...
אני מקיאה ומתברר שנעצרו הנוזלים והאפידורל לבד עושה לי בחילות.
2.30 אני נבדקת שוב פתיחה 5. המילדת הולכת לקבל לידה בחדר אחר.
3 אני אומרת לאמא שלי שהתינוק יוצא. אמרו לי אבל לפני רגע נבדקת... אני מתעקשת. המילדת מגיעה הראש בחוץ 2 לחיצות קטנות והוא מחליק... קטנציק 3 קילו. (הערכת משקל 3.600)
ואז ראינו חבל הטבור מסובב פעמים סביב הצוואר מה שאולי מסביר את ההפחתה בתנועות. והירדות דופק במהלך כל הלידה. המיילדת אומרת שאין קשר. לנו נשמע מוזר. העיקר שהוא בחוץ...
אני בוכה מהתרגשות. ובכלל מרגישה שהלידה היתה מושלמת בלי כאב כמעט. בהפתעה מוחלטת כי ציפתי ללדת עוד שבועיים. עם ילד בריא. סוף סוף נגמרה הסכרת. ואני מוצאת את עצמי מודה על הפעם הזאת ועל הפעמים הקודמות.
אחרי יומים יצאנו מבית חולים ואני אומרת לבעלי. אתה קולט שזה פעם שלישית שאנחנו באים עם בטן ויוצאים עם סלקל מלא?? תינוק בריא ואני בריאה ?
גם עכשיו חודש אחרי שאני חושבת על זה אני בוכה מהתרגשות.
שבוע 38 לקראת לידה שלישית אני הולכת למעקב הריון בסיכון בגלל סכרת הריון. הטכנאית באולטסרסונד מוצאת לקונה בשלייה ומבקשת שהרופאה תבוא לראות. בדיוק באותה שבוע מגיעה רופאה ממלאת מקום שאני לא כול כך סומכת עליה... היא מגיעה ומחליטה לשלוח אותי לאולטרסאונד אצל רופא מומחה. אני יוצאת ממנה ומגלה שאפילו את ההפניה היא לא יודעת לכתוב... נכנסתי למנהלת הרפואית והתלוננתי ודרשתי שרופא יראה אותי היום ולא בעוד כמה ימים. אמרתי לה שאני בשבוע 38 ויכולה ללדת כל רגע. (את ה 2 הקודמים ילדתי בשבוע 40 עם זירוז אבל הספיק לי בשביל לדרוש בדיקה עכשיו כדי שלא אסתובב עם לחץ בחודש התשיעי) המנהלת הרופאית עזרה לי מאוד ואמרה שאין להם רופא היום ושלחה אותי למיון. הגעתי למיון מוניטור תקין אבל באולטרסאונד לא ניצפו תנועות. כבר שבוע שלא נצפו תנועות באולטרסאונד או ניצפו בקושי. וגם אני מרגישה פחות. הטכנאית נלחצת רצה לרופאה ומצביעה ומדווחת. אנחנו נכנסים לרופאה והיא מסבירה לנו שיש לי 2 אופציות או זירוז היום או אישפוז 3 ימים מעקב אולטרסאונד ומוניטור ואז בשבוע 39 זירוז. אני לא מבינה למה לא היום למה לחכות. הערכת משקל שבוע 37 היתה 3.500 יש סכרת הריון. יש הפחתה בתנועות. למה לחכות. הסברתי לרופאה שאישפוז לא אהוב עלי. שיש לי 2 ילדים בבית ולהתאשפז היום למעקב שבוע הבא ללידה נראה ביזבוז זמן. אבל שהיא תחליט אם יש צורך בזירוז. היא הולכת ומתייעצת. והוחלט על מבחן פיטוצין בחדר לידה. עושים קצת צירים ורואים איך התינוק מגיב. אני מגיבה לפיטוצין מידי טוב. מתפתחים הרבה צירים. פתיחה 1.5 80 אחוז מחיקה. הראש יורד ממש. אבל גם הדופק יורד. הרופאים נלחצים כמעט קופצים לניתוח. וברגע שהוא מתייצב קצת. הוחלט על זירוז דחוף. בחדר לידה כי רוצים לעקוב אחרי הדופק של התינוק. קבלתי פיטוצין ובנוסף מחדרים בלון. השעה 9 בערב הרופאה מכינה אותי שזה תהליך שיקח הרבה זמן. 12 13 שעות רצופות בחדר לידה.... אני אומרת שאין מצב שאת הילדים שלי עד עכשיו ילדתי ב 2 בלילה אז גם זה. כולם צוחקים ואומרים שאין מצב...
הורים שלי מגיעים אנחנו מדברים וצוחקים ואני שוכחת מהצירים.
12 בלילה פתיחה 3 מתחיל לכאוב אני מקבלת אפידורל. הדופק יורד אני מקבלת מסכת חמצן. הרופאים עם יד על הדופק...
אני מקיאה ומתברר שנעצרו הנוזלים והאפידורל לבד עושה לי בחילות.
2.30 אני נבדקת שוב פתיחה 5. המילדת הולכת לקבל לידה בחדר אחר.
3 אני אומרת לאמא שלי שהתינוק יוצא. אמרו לי אבל לפני רגע נבדקת... אני מתעקשת. המילדת מגיעה הראש בחוץ 2 לחיצות קטנות והוא מחליק... קטנציק 3 קילו. (הערכת משקל 3.600)
ואז ראינו חבל הטבור מסובב פעמים סביב הצוואר מה שאולי מסביר את ההפחתה בתנועות. והירדות דופק במהלך כל הלידה. המיילדת אומרת שאין קשר. לנו נשמע מוזר. העיקר שהוא בחוץ...
אני בוכה מהתרגשות. ובכלל מרגישה שהלידה היתה מושלמת בלי כאב כמעט. בהפתעה מוחלטת כי ציפתי ללדת עוד שבועיים. עם ילד בריא. סוף סוף נגמרה הסכרת. ואני מוצאת את עצמי מודה על הפעם הזאת ועל הפעמים הקודמות.
אחרי יומים יצאנו מבית חולים ואני אומרת לבעלי. אתה קולט שזה פעם שלישית שאנחנו באים עם בטן ויוצאים עם סלקל מלא?? תינוק בריא ואני בריאה ?
גם עכשיו חודש אחרי שאני חושבת על זה אני בוכה מהתרגשות.
איזה יופי, מרגש ממש!פנים נעימות
ב"ה שסיימת בידיים מלאות! כל פעם מפעים מחדש. מזל טוב!
מרגשת ממש!!!חיכיתי חיכיתי
מרגשנביעה
באה עם בטן ויוצאת עם סלקל.... פשוט נס!!!!!
אין בעולםפי5
מרגשש מאד!!מזל טוב!!שנהא
ואווו מרגש ממש. המון בריאות ומזל טובב"ה אמא מאושרת
מאוד אוהבת סיפורי לידה!!! תודה ששיתפת! התרגשתיאנונימית 770
מרגשת =)אני והגיטרה
מתרגשת איתךפי5
סיפור הלידה שלי, רק למי שיש ה-מון סבלנותאדרת7
אוף, הקישור לא עובד. לא יודעת לתקן את זה.אדרת7
אולי תעשי העתק הדבק לתגובה רגילה?אמא11
תודה, זה ממש ארוך מדי... אבל אעשה פה עוד ניסיון לקשר:אדרת7
beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%E0%F0%E0%F1%E9%F1%E8%E3_%E1%E1%E9%E7
מהמם!! תודה על השיתוף!מחי
איזו גיבורה. לידה ארוכה ומעייפת... ומדהימה!
תודה לך... שקראת.אדרת7
הלידה הזאת היתה מאוד משמעותית לי. זה מרגש אותי שיש מי שקוראת ומשתתפת אתי.
לא הצלחתי לפתוח את הקישורחביבית
ניסיון אחרון... אדרת7
מזהירה שוב שזה ממש ארוך, אז רק אם יש לך כוח.
וואו, איזו סבלנות יש לך!!ניקיתוש
ואיש מקסים ויקר.
אהבתי את התיאור עם המיטה וההתלבטות אל מול חדר לידה.
אח... השקט הזה שאנחנו זקוקות לו בלידה...
אהבתי את התיאור עם המיטה וההתלבטות אל מול חדר לידה.
אח... השקט הזה שאנחנו זקוקות לו בלידה...
את כותבת ממש ממש יפה. נהניתי.בוז
וסיפור מושלם!
איך את מחוברת ככה לעצמך?
הלוואי עלי...
איך את מחוברת ככה לעצמך?
הלוואי עלי...
וואו, איזה סיפור מדהים!בארץ אהבתי
למדתי ממנו הרבה... תודה ששיתפת!
מרגש נוראגילי בת ציון
מרגישה שנוגע לי בעמקי הנשמה
תודה על השיתוף
מדהימההה. קראתי בשקיקה מילה במילה!אנונימית 770
הכתיבה שלל מדהימה ומרתקת הסיפור מדהים ומרתק לא פחות...
עכשיו אני מעכלת אותו לאט לאט לאט...
התיאורים שלך מדהימים. יכולת ביטוי נדירה.
אקרא אותו שוב בשעה שפויה יותר.
למדתי המון.
מעורר השראה, אני רוצה ללדת!
תודה רבה ששיתפת!
כמה שהסיפור יותר ארוך- מבחינתי הוא יותר טוב.
וואו.
עכשיו אני מעכלת אותו לאט לאט לאט...
התיאורים שלך מדהימים. יכולת ביטוי נדירה.
אקרא אותו שוב בשעה שפויה יותר.
למדתי המון.
מעורר השראה, אני רוצה ללדת!
תודה רבה ששיתפת!
כמה שהסיפור יותר ארוך- מבחינתי הוא יותר טוב.
וואו.
ממש תודה רבה לכן. לכולכן. מרגשות מאוד.אדרת7
סיפור מדהים. כמה מודעות והקשבה פנימית. גיבורה!ג'ינג'ר
לגמרי מדהים איך את מצליחה לשלוף את מה שמשחרר את הפחדמעין אהבה
בזמן אמת
ממש 'מח שליט על לב'
מדהים
ממש 'מח שליט על לב'
מדהים
וואוו.....!!!חיכיתי חיכיתי
איזה סיפור,נהנתי מאוד לקרוא אותו ולחוות יחד איתך את הלידה...
למדת איזשהי שיטה ללידה פעילה עצמית?! מאיפה כל הביטחון הזה והיכולת לחוות את כל הצירים לבד?!
למדת איזשהי שיטה ללידה פעילה עצמית?! מאיפה כל הביטחון הזה והיכולת לחוות את כל הצירים לבד?!
ב"ה כבר לידה מתקדמת, אז הספקתי ללמוד מה עוזר לי הכי בציריםאדרת7
אני לא ככ מאמינה בשיטות שלומדים, כי בסופו של דבר כל אחת בנויה אחרת, ומה שיעזור לי זה לא בהכרח מה שיעזור לך. תודה שקראת ותודה על מה שכתבת.
מדהים!חדשה.
את כותבת ממש מרגש, התפעלתי מאוד מהחוויות שתיארת שם..
מעניינת אותי ההרגשה שלך לגבי הצירי לחץ.
לי דווקא החלק הזה היה סופסוף החלק הכי אפקטיבי של הלידה (לעומת השעות הרבות של הצירים שלא קידמו). המיילדת ביקשה ממני לחכות, למרות שממש הרגשתי לחץ ושהוא יוצא. אחרי בערך חצי שעה כזו היא חזרה, 3 לחיצות חזקות והוא היה בחוץ. בחוויה שלי דווקא המיילדת ידעה לכוון אותי איך לעשות את זה טוב, בלי לחיצות לא אפקטיביות כשהוא עוד לא מספיק למטה או מוכן, כי לבד הייתי לוחצת הרבה קודם ופחות חזק.
(אולי זה קשור לזה שהייתי עם אפידורל? למרות שלפני הצירי לחץ המיילדת הפסיקה לי אותו כדי שארגיש טוב איך ללחוץ, ונראה לי שזה היה חכם.)
מעניין אותי מה את חושבת על זה, כי כתבת שהרגשת ממש שהגוף יודע מתי ואיך ללחוץ, ואני דווקא נשארתי עם מסקנה שגם כשאני ארגיש לחץ עדיף לי לחכות עוד קצת עד שהמיילדת תגיד שזה הרגע המתאים.
מעניינת אותי ההרגשה שלך לגבי הצירי לחץ.
לי דווקא החלק הזה היה סופסוף החלק הכי אפקטיבי של הלידה (לעומת השעות הרבות של הצירים שלא קידמו). המיילדת ביקשה ממני לחכות, למרות שממש הרגשתי לחץ ושהוא יוצא. אחרי בערך חצי שעה כזו היא חזרה, 3 לחיצות חזקות והוא היה בחוץ. בחוויה שלי דווקא המיילדת ידעה לכוון אותי איך לעשות את זה טוב, בלי לחיצות לא אפקטיביות כשהוא עוד לא מספיק למטה או מוכן, כי לבד הייתי לוחצת הרבה קודם ופחות חזק.
(אולי זה קשור לזה שהייתי עם אפידורל? למרות שלפני הצירי לחץ המיילדת הפסיקה לי אותו כדי שארגיש טוב איך ללחוץ, ונראה לי שזה היה חכם.)
מעניין אותי מה את חושבת על זה, כי כתבת שהרגשת ממש שהגוף יודע מתי ואיך ללחוץ, ואני דווקא נשארתי עם מסקנה שגם כשאני ארגיש לחץ עדיף לי לחכות עוד קצת עד שהמיילדת תגיד שזה הרגע המתאים.
האמת, היום אני חושבת שיש אלף סוגים של צירי לחץאדרת7
כל סוג נחווה אחרת, מזמין התייחסות אחרת...
בגדול אני חושבת שזה ממש טוב לחכות כל עוד אפשר, וללחוץ רק כשממש מרגישים שאין מצב שלא.
וגם מסכימה שטוב להפסיק אפידורל בשלב הזה. כך היה גם כשאני ילדתי עם אפידורל.
תודה ששיתפת!
תודה לך!חדשה.
עכשיו גרמת לי להבין משהומעין אהבה
תמיד חלמתי גם לא ללחוץ ולתת לגוף לעשות את שלו...
ולא הבנתי בפועל איך...
כשיש לי ציר לחץ אני חייבת חייבת ללחוץ זה כמעט לא רצוני מבחינתי...לא ללחוץ זה פשוט בלתי נשלט
ואז לא מבינה איך אפשר אחרת..
עכשיו התחדד לי שאולי זה כן נקרא לתת לגוף לעשות את שלו...
כי אני לוחצת בצורה מעולצת או כי המיילדת אמרה רק כשהגוף מפעיל לחץ ואני עוזרת לו...
וזה מצחיק אני הכי אוהבת צירי לחץ כי אז יש לי מה לעשות..ומקבלת מלא אדרנלין מזה שזה קרוב...
ולא הבנתי בפועל איך...
כשיש לי ציר לחץ אני חייבת חייבת ללחוץ זה כמעט לא רצוני מבחינתי...לא ללחוץ זה פשוט בלתי נשלט
ואז לא מבינה איך אפשר אחרת..
עכשיו התחדד לי שאולי זה כן נקרא לתת לגוף לעשות את שלו...
כי אני לוחצת בצורה מעולצת או כי המיילדת אמרה רק כשהגוף מפעיל לחץ ואני עוזרת לו...
וזה מצחיק אני הכי אוהבת צירי לחץ כי אז יש לי מה לעשות..ומקבלת מלא אדרנלין מזה שזה קרוב...
טוב , אז גם אני אשתף , עשיתן חשק..אמא לגוזלים
אז ברוך השם בחסדי השם ילדתי לפני שבועיים וחצי נסיכה אמיתית..
אז זו לידה שלישית הראשונה קיסרית , לידה שנייה בשבוע 38.5 21 שעות בחדר לידה , אז גם הלידה השלישית חשבתי שתקרה באמצע תשיעי.. אז חשבתי..
יצאתי למחלה כבר משבוע 37 הייתי צריכה קצת זמן לעצמי והשבועות עברו ואני רק עם פתיחה 1.5 משבוע 38 שלא מוביל לכלום..
שבוע 40 מגיע יום שישי אני ובעלי הולכים למיון נשים , פתיחה עדיין 1.5 צוואר אחורי מחיקה אולי 50 אחוז , ואני בתחושה שאני כבר לא אלד לעולם.. ( מצחיק כמה שהשם תיכנן אחרת)
טוב מגיעה הבייתה מכינה דברים אחרונים לשבת , מדליקה נרות שבת וכהרגלי מתפללת לא ללדת בשבת ממש פחדתי מזה ,
עושים קידוש, אוכלים מנה ראשונה ומתיישבים למנה שנייה ופתאום משום מקום שומעת פלאק ממש כמו בקבוק שנפתח, אני אומרת לבעלי אמאלה , הוא שואל מה קרה ופתאום מתחילים לרדת מים אני עומדת ויוצא ממני שטף מים שלא מפסיק אני מתחילה להילחץ זו פעם ראשונה שיורדים לי מים ואני בוכה מלחץ, בינתיים בעלי הלך לקרוא להורים שלו, שגרים רבע שעה מאצלנו, ואז הוא מגיע ואומר שאבא של למטה והוא ייקח אותנו ולא אמבולנס לא היה לי כח לשאול שאלות למה הוא ילא אמבולנס כי כבר התחילו צירים ממש כואבים פעם כל 10 דקות פעם כל 5 דקות אבל קצרים לשמחתי.
נסענו לבית חוליח כבדרך עוד כמה צירים , מגיעים לקבלה ואני לבד שם ממש יחס וי איי פי קיבלתי , בודקים פתיחה 3.5 , 4 פותחים עירוי שואלים שאלות ואני מתמודדת עם צירים כואבים בינתיים. קיבלה אותי מיילדת מדהימה שעזרה לי להתמודד עם הצירים בעזרת נשימות על כדור פיזיו, גם המוניטור בהתחלה היא עשתה לי כשהייתי על הכדור, אחרי שעתיים הצירים כבר נהיו ממש חזקים ואמרתי לבעלי שאני כבר לא מסוגלת ולא בא לי להיות הגיבורה שלא לקחה אפידוראל, ביקשתי אפידוראל ושאלתי את המרדים אם זה יעכב לי את הלידה , והוא אמר שלדעתו זה רק יזרז , לא האמנתי לו אבל מרוב כאב כבר לא היה אכפת לי אם יעכב או יזרז בכל אופן אחרי האפידוראל בשעה בערך 11 וחצי בלילה הרגשתי גן עדן, יכולתי לנוח , לדבר עם בעלי ופשוט חא הרגשתי שום כאב , בערך ב1 וחצי הלילה בדקו פתיחה שעדיין הייתה 4 ואמרו שנמתין ובינתיים עדיף שאני אנוח .
בערך ב3 באה מיילדת שאמרו שרוצה לשים קטטר אבל אולי עדיף שנבדוק קודם פתיחה ואם יש פתיחה 7,8 אז נשים קטטר חד פעמי, אננ צחקתי ואמרתי לה אין מצב למרות שממש המה דקית לפני התחלתי להרגיש קצת כאבים אז הוספתי מנה לאפידוראל , היא בודקת פתיחה ופתאום אומרת פתיחה מלאה הראש למטה אפשר ללחוץ , הייתי כל כך שמחה והמומה שהכל התקדם מהר וגם בלי כאבים, ולאחר כמה לחיצות ברוך השם יצאה נסיכה אמיתית לעולם , אגב מאוד אהבתי שלא הדליקו את האורות ונתנו לה להיוולד לאוירה נעימה ושקטה ויחסית חשוכה ,
אז זו הלידה שלי , בחווייה שלי היא הייתה מדהימה סך הכל 6 שעות בערך מהכניסה לחדר לידה
תודה שקראתם ותודה להשם על כל החסדים שעושה איתי יום יום
אז זו לידה שלישית הראשונה קיסרית , לידה שנייה בשבוע 38.5 21 שעות בחדר לידה , אז גם הלידה השלישית חשבתי שתקרה באמצע תשיעי.. אז חשבתי..
יצאתי למחלה כבר משבוע 37 הייתי צריכה קצת זמן לעצמי והשבועות עברו ואני רק עם פתיחה 1.5 משבוע 38 שלא מוביל לכלום..
שבוע 40 מגיע יום שישי אני ובעלי הולכים למיון נשים , פתיחה עדיין 1.5 צוואר אחורי מחיקה אולי 50 אחוז , ואני בתחושה שאני כבר לא אלד לעולם.. ( מצחיק כמה שהשם תיכנן אחרת)
טוב מגיעה הבייתה מכינה דברים אחרונים לשבת , מדליקה נרות שבת וכהרגלי מתפללת לא ללדת בשבת ממש פחדתי מזה ,
עושים קידוש, אוכלים מנה ראשונה ומתיישבים למנה שנייה ופתאום משום מקום שומעת פלאק ממש כמו בקבוק שנפתח, אני אומרת לבעלי אמאלה , הוא שואל מה קרה ופתאום מתחילים לרדת מים אני עומדת ויוצא ממני שטף מים שלא מפסיק אני מתחילה להילחץ זו פעם ראשונה שיורדים לי מים ואני בוכה מלחץ, בינתיים בעלי הלך לקרוא להורים שלו, שגרים רבע שעה מאצלנו, ואז הוא מגיע ואומר שאבא של למטה והוא ייקח אותנו ולא אמבולנס לא היה לי כח לשאול שאלות למה הוא ילא אמבולנס כי כבר התחילו צירים ממש כואבים פעם כל 10 דקות פעם כל 5 דקות אבל קצרים לשמחתי.
נסענו לבית חוליח כבדרך עוד כמה צירים , מגיעים לקבלה ואני לבד שם ממש יחס וי איי פי קיבלתי , בודקים פתיחה 3.5 , 4 פותחים עירוי שואלים שאלות ואני מתמודדת עם צירים כואבים בינתיים. קיבלה אותי מיילדת מדהימה שעזרה לי להתמודד עם הצירים בעזרת נשימות על כדור פיזיו, גם המוניטור בהתחלה היא עשתה לי כשהייתי על הכדור, אחרי שעתיים הצירים כבר נהיו ממש חזקים ואמרתי לבעלי שאני כבר לא מסוגלת ולא בא לי להיות הגיבורה שלא לקחה אפידוראל, ביקשתי אפידוראל ושאלתי את המרדים אם זה יעכב לי את הלידה , והוא אמר שלדעתו זה רק יזרז , לא האמנתי לו אבל מרוב כאב כבר לא היה אכפת לי אם יעכב או יזרז בכל אופן אחרי האפידוראל בשעה בערך 11 וחצי בלילה הרגשתי גן עדן, יכולתי לנוח , לדבר עם בעלי ופשוט חא הרגשתי שום כאב , בערך ב1 וחצי הלילה בדקו פתיחה שעדיין הייתה 4 ואמרו שנמתין ובינתיים עדיף שאני אנוח .
בערך ב3 באה מיילדת שאמרו שרוצה לשים קטטר אבל אולי עדיף שנבדוק קודם פתיחה ואם יש פתיחה 7,8 אז נשים קטטר חד פעמי, אננ צחקתי ואמרתי לה אין מצב למרות שממש המה דקית לפני התחלתי להרגיש קצת כאבים אז הוספתי מנה לאפידוראל , היא בודקת פתיחה ופתאום אומרת פתיחה מלאה הראש למטה אפשר ללחוץ , הייתי כל כך שמחה והמומה שהכל התקדם מהר וגם בלי כאבים, ולאחר כמה לחיצות ברוך השם יצאה נסיכה אמיתית לעולם , אגב מאוד אהבתי שלא הדליקו את האורות ונתנו לה להיוולד לאוירה נעימה ושקטה ויחסית חשוכה ,
אז זו הלידה שלי , בחווייה שלי היא הייתה מדהימה סך הכל 6 שעות בערך מהכניסה לחדר לידה
תודה שקראתם ותודה להשם על כל החסדים שעושה איתי יום יום
וואו. נשמע ממש חלומי!אמא11
מזל טוב! שתהיה התאוששות טובה.
משמח איזה כיף לקרואדבורית
הפתעות של פתיחה מלאה זה הכי משמח😋נביעה
תודה ששיתפת✨
ואו חלום. המון מזל טובב"ה אמא מאושרת
אז לכבוד יום הולדת שנתיים - אכתוב גם את שלי...אמא אאא
התל"מ שלנו היה לי"ד בניסן, כיון שהבכור נולד בשבוע 37 אני כבר מפורים בהכנות.
אני עם צירים חזקי וכואבים מדי ערב כבר משבוע 32 בערך ומ37 אני כבר בלחץ וכל יום מתקשרת לחברה שהיא מילדת....
מגיע לו התל"מ ואני באותו מצב....
ליל הסדר פורס את כנפיו - מקדשים ו צירים כל 10 דק' לא כואבים עד סוף הסדר ואז מפסיקים ואח"כ כל הלילה בסוף ב1 בצהרים מחליטים ליסוע.....
מגיעים לבית חולים הכל ריק, בודקים אותי פתיחה 3.5 מחיקה 80%. שולחים אותי להסתובב. מסתובבים מסתובבים ו נ א ד ה...
הצירים כמובן נעלמים לבינתיים.
מגיע מוצאי שבת/חג חוזרים לבית ההורים לאסוף את הגדול לוקחים את אחותי איתנו ונוסעים הביתה. אני קרוסה מתקלחת ונכנסת מיד לישון.
מתעוררת באזור 4 מצירים כואבים ומשמעותים. מסתובבת קצת, מתזמנת תוך כדי באזור 5 ורבע מעירה את הבעל מתלבטים מתלבטים ו נוסעים בנסיעה הצירים מתחזקים. בעלי לחוץ טס כל הדרך.
מגיעים קבלה, נבדקים ו -
כלום לא זז, פתיחה 3.5 מחיקה 80%.
אני בבאסה של החיים....
אחרי איזה 10 דק' יורדים לי המים...
ואז מתחילה החגיגה מתחילים צירים מטורפים. המילדת רוצה לעשות לי מוניטור בשכיבה, אני לא מוכנה מנסים בישיבה על כדור פיזיו וגם זה לא הולך.
אני מתחננת לאפידורל, אומרים לי שיקח זמן אני שיקבלו תשובה מהעמבדה כי מעבירים משמרות (רבע לשבע) ...
אני מתחננת לפחת לחדר לידה וכלום!!!!
אני יושבת על הרצפה בקבלה כאובה, צירים מטורפים, לא נושמת כמעט ולאף אחד זה לא הזיז. צרחתי שם את נשמתי, כלום!
בסוף הגיע אחת מהעובדות עזר וראתה כמה אני כאובה. היא הלכה להביא מילדת.
סוף סוף נתנו לי חדר. מתחילה ללכת פסיעה ולא מסוגלת!
מביאים כסא גלגלים, החדר עוד בשטיפה...
המילדת מזרזרת את העובד...
אני בקושי עולה למיטה, סוף סוף בודקים לי פתיחה. המילדת קצת מתעכבת עם היד בפנים, אז ההיא מהכח עזר אומרת לי "אם זה לוקח לה זמן, סימן שזה יקח עוד זמן..."
אני כאובה ברמות הסטריות ואז המילדת אומרת לי תלחצי הראש פה. אני אין מצב! אני רוצה אפידורל !!!!
מביאים לי גז צחוק, אני מעיפה אותו תוך דקה.
לא מעכלת שאני יולדת בלי אפידורל, אני צורחת את נשמתי...
אחרי רבע שעה של לחיצות הבחורה הופיע, דבשית, מתוקה ופיצוי הוגן על כל התקופה (הפלות וסיפורים...).
שעה ועשרים מאז שהגענו היא בידיים שלי!
לקח לי זמן להתאושש מהיחס והזלזול של המילדות בקבלה ועל זה שאת רוב הלידה עברתי על הרצפה בקבלה!!
חשבתי לא לחזור לשם.
אבל שנה וחודשיים אחרי..
מצאתי את עצמי שם שוב בלידה שהיתה פיצוי הוגן לחויה, עם צוות מדהים שאין כמוהו...
אבל זה כבר סיפור אחר...
בהזדמנות...
אההה איזה מטורפתתתב"ה אמא מאושרת
מדהימה! איזה סיפור..יערת דבש
והעיקר שהיתה לך חויה מתקנת אח"כ.
הרבה נחת!
תודה לכל המשתפות!ברכת ה
ממש כיף ומחזק לקרוא את הסיפורים של כל אחת!
מוסיפה את שלי מחי
מכורה לסיפורי לידה... תודה לכל אלה ששיתפו והעשירו אותי והנה שלי, כתוב באריכות:
שבוע 39+3, יום שישי. מפטפטת בטלפון עם חברה טובה שילדה חודשיים לפני, היא מתעניינת איך המרגש. אני עונה שזה מרגיש לי קרוב. באמת? מה את מרגישה? היא שואלת ואני מרגישה זלזול קל בדבריה, שמרוב שאני רוצה ללדת אני מתחילה לדמיין תחושות... אז רק עונה סתומות "מרגישה שאני צריכה להתפלל שלא אלד בשבת".
סעודת שבת בלילה אצל ההורים, שרים שלום עליכם לפני קידוש ואני שמה לב שכבר הרבה זמן לא הרגשתי את העובר. הלחץ מתחיל לטפס... אומרת לאמא שלי, היא נלחצת גם כן אבל משתדלת לשמור על רוגע. אומרת לי לבדוק אחרי שאטעם משהו אם יהיה שינוי. ב"ה אחרי קידוש והמוציא הוא הואיל בטובו לתת בעיטונת קלה. אז נרגעתי שהוא חי, אבל עדיין הציק לי שהתנועות כל כך עמומות. אמא שלי טענה שזה סימן מבשר לידה, שהרבה עוברים נהיים שקטים יום לפני הלידה.
למחרת בבוקר אני קמה עם קצת כאבים, תוהה מה זה, נחה קצת והם חולפים. מנסה לחזור לישון, לא הולך. מתלבשת, אוכלת ארוחת בוקר, והכאבים חוזרים. מה זה? אולי זה צירים?? אולי.. לא נראה לי. זה כאב עמום כזה, לא ברור. מנסה לקרוא ספר, מתקשה להתרכז. הכאבים המוזרים מגיעים כל 7 דקות בערך. הולכת להורים שלי ואומרת לאמא שלי שנראה לי שיש לי צירים. נראה לי.. לא בטוחה, אבל כנראה שזה צירים. מחכה שבעלי יחזור מבית הכנסת, איך הוא יהיה מופתע!
אחרי שעה כבר אין ספק, בוודאי שזה צירים. מופיעים כל 5 דקות ואורכים 45 שניות. מתחילה לתרגל נשימות, וזה די עוזר. קמה, מסתובבת, יושבת על כדור פיזיו, נחה קצת על הספה. עוד שעה עוברת, אין שינוי משמעותי. אוף מתי הם חוזרים כבר מהתפילה? רוצה את בעלי פה לידי. ובכלל, מגיע לו לדעת שהלידה התחילה.
חוזרת לדירה שלי, אמא שלי מגיעה ועוזרת לנשום תוך כדי הצירים. הם מתחזקים. וואי זה כבר יותר רציני.. אבל עדיין ממש נסבל. רוצה להישאר בבית כמה שיותר זמן, בנתיים זה אפשרי.
הגברים חזרו! סוף סוף, אפשר לעשות קידוש. בזריזות, כי צריך להתארגן לצאת. אוכלים קצת, אבא שלי מזמין מונית, מוסיפים כמה דברים לתיק ויוצאים. אני ובעלי ואמא שלי המקסימה שתומכת ומעודדת כל כך.
יש פקקים, הדרך אורכת כ40 דקות. במונית קשה יותר להתמודד עם הצירים. רוצה לקום, ללכת, סופרת את הדקות, רק שנגיע כבר.. אבל רגע, מה קרה לצירים? עכשיו הם כל 8 דקות. מגיעים, ובדיוק תוקף אותי ציר חזקקק. לא יכולה לצאת מהמונית, נלחצת. אמא שלי מרגיעה, תנשמי תנשמי, את לא צריכה למהר, אנחנו נחכה בסבלנות עד שזה יעבור. מנסה לנשום, ובסוף זה עובר. יוצאים.
עוברים את כל הבדיקות הנחוצות, פתיחה 1. זה אומר שיש לנו עוד הרבה שעות פה? מחליפה לחלוק לא נח, ואופס, משהו מטפטף. האחות ניגשת ומעיפה מבט מוטרד. קוראת לרופאה, והן קובעות ביחד - מים מאקונליים. אוי לא. טוב, בעצם זה לא מסוכן הרי, נכון? כנראה שהכל בסדר, רק צריך לעקוב אחרי הדופק של התינוק. נכנסת למקלחת, לא נותנים לי הרבה זמן שם, צריך להתחבר למוניטור ולעקוב אחרי הדופק. חבל, היה טוב במקלחת... המים הרגיעו ועמעמו את הכאב. עולים לחדר לידה, מוניטור מעצבן. איי, איך אפשר לשכב תוך כדי צירים?! זה נורא! שיגמר כבר המוניטור, אני חייבת לקום!!
בודקים, פתיחה 3, אחרי שעה. טוב, התקדמנו קצת. אבל הצירים!! איומים, כל 3 דקות. די די, תנו לי לקום. מספיק עם המוניטור, אני לא מסוגלת ככה. הרופאה מגיעה ומסבירה בנעימות שבגלל המים המאקונליים אצטרך להיות מנוטרת כל הזמן, צריכים לוודא שהתינוק לא במצוקה. לא לא... נשברת. אי אפשר ככה, אני חייבת אפידורל. אוף, רציתי בלי. אבל אי אפשר אם לא נותנים לי לעבוד עם הגוף שלי ואני כלואה במיטה. המרדים מגיע מהר, והאפידורל משפיע מהר. ב"ה, עכשיו יותר טוב. הרופאה מכבה את האור, אומרת לי לנוח קצת. עוד שעה היא תבוא שוב לבדוק פתיחה.
מפטפטת קצת עם בעלי, מנסה לישון. שותה, טועמת קצת שוקולד. אחרי שעה וחצי הרופאה מגיעה, פתיחה 10! מה??? איך? כל כך מהר?! אני לא מאמינה! זה רק היה 3 לפני שעה וחצי!
הרופאה מחייכת ומסבירה - כן, זה בגלל שהראש היה נמוך מאוד אז הכל התקדם מהר. אחרי שלקחת אפידורל הגוף הצליח להתרפות כראוי והכל זרם. וואו, תודה לה'. והדופק מצוין למרות המים. אנחנו יולדים עוד מעט!
הרופאה מסבירה לי איך לנשום וללחוץ, ובציר הבא מתחילים. מסובך לי, אני לא מרגישה שום דבר.. אבל מתאמצת ומתאמצת בכוחות לא לי. אחרי כמה וכמה כאלה אני כבר מותשת. זה כל כך קשה! וחוץ מהכל יש לי רעד בלתי פוסק שמתיש אותי. אמא שלי מעסה את הכתפיים, עוזרת עם הצירים. כמה עוד כאלה? אני מתאמצת ומתאמצת, והם לא מרוצים, רוצים שאלחץ חזק יותר. הנה הראש מציץ! נותנים לי לגעת, אני מתאזרת בעוד קצת כוחות. או, עכשיו את לוחצת!! עוד כמה צירים, הראש לא מצליח לעבור. הדופק יורד, קשה לתינוק. הרופאה מבצעת חתך קטן, כמה לא רציתי שזה יקרה... לפחות אני לא מרגישה שום דבר. עוד 2 צירים, והראש יוצא. עוד 2, והילד שלי נולד!!! 8 איזו הקלה. מניחים אותו עליי. אני בקושי נושמת ממאמץ, אבל מנסה לחייך אליו וללטף. אחר כך לוקחים אותו, והשליה מחליקה החוצה. מזל טוב!! נהיינו אבא ואמא.
והנה שלי, כתוב באריכות:שבוע 39+3, יום שישי. מפטפטת בטלפון עם חברה טובה שילדה חודשיים לפני, היא מתעניינת איך המרגש. אני עונה שזה מרגיש לי קרוב. באמת? מה את מרגישה? היא שואלת ואני מרגישה זלזול קל בדבריה, שמרוב שאני רוצה ללדת אני מתחילה לדמיין תחושות... אז רק עונה סתומות "מרגישה שאני צריכה להתפלל שלא אלד בשבת".
סעודת שבת בלילה אצל ההורים, שרים שלום עליכם לפני קידוש ואני שמה לב שכבר הרבה זמן לא הרגשתי את העובר. הלחץ מתחיל לטפס... אומרת לאמא שלי, היא נלחצת גם כן אבל משתדלת לשמור על רוגע. אומרת לי לבדוק אחרי שאטעם משהו אם יהיה שינוי. ב"ה אחרי קידוש והמוציא הוא הואיל בטובו לתת בעיטונת קלה. אז נרגעתי שהוא חי, אבל עדיין הציק לי שהתנועות כל כך עמומות. אמא שלי טענה שזה סימן מבשר לידה, שהרבה עוברים נהיים שקטים יום לפני הלידה.
למחרת בבוקר אני קמה עם קצת כאבים, תוהה מה זה, נחה קצת והם חולפים. מנסה לחזור לישון, לא הולך. מתלבשת, אוכלת ארוחת בוקר, והכאבים חוזרים. מה זה? אולי זה צירים?? אולי.. לא נראה לי. זה כאב עמום כזה, לא ברור. מנסה לקרוא ספר, מתקשה להתרכז. הכאבים המוזרים מגיעים כל 7 דקות בערך. הולכת להורים שלי ואומרת לאמא שלי שנראה לי שיש לי צירים. נראה לי.. לא בטוחה, אבל כנראה שזה צירים. מחכה שבעלי יחזור מבית הכנסת, איך הוא יהיה מופתע!
אחרי שעה כבר אין ספק, בוודאי שזה צירים. מופיעים כל 5 דקות ואורכים 45 שניות. מתחילה לתרגל נשימות, וזה די עוזר. קמה, מסתובבת, יושבת על כדור פיזיו, נחה קצת על הספה. עוד שעה עוברת, אין שינוי משמעותי. אוף מתי הם חוזרים כבר מהתפילה? רוצה את בעלי פה לידי. ובכלל, מגיע לו לדעת שהלידה התחילה.
חוזרת לדירה שלי, אמא שלי מגיעה ועוזרת לנשום תוך כדי הצירים. הם מתחזקים. וואי זה כבר יותר רציני.. אבל עדיין ממש נסבל. רוצה להישאר בבית כמה שיותר זמן, בנתיים זה אפשרי.
הגברים חזרו! סוף סוף, אפשר לעשות קידוש. בזריזות, כי צריך להתארגן לצאת. אוכלים קצת, אבא שלי מזמין מונית, מוסיפים כמה דברים לתיק ויוצאים. אני ובעלי ואמא שלי המקסימה שתומכת ומעודדת כל כך.
יש פקקים, הדרך אורכת כ40 דקות. במונית קשה יותר להתמודד עם הצירים. רוצה לקום, ללכת, סופרת את הדקות, רק שנגיע כבר.. אבל רגע, מה קרה לצירים? עכשיו הם כל 8 דקות. מגיעים, ובדיוק תוקף אותי ציר חזקקק. לא יכולה לצאת מהמונית, נלחצת. אמא שלי מרגיעה, תנשמי תנשמי, את לא צריכה למהר, אנחנו נחכה בסבלנות עד שזה יעבור. מנסה לנשום, ובסוף זה עובר. יוצאים.
עוברים את כל הבדיקות הנחוצות, פתיחה 1. זה אומר שיש לנו עוד הרבה שעות פה?
מחליפה לחלוק לא נח, ואופס, משהו מטפטף. האחות ניגשת ומעיפה מבט מוטרד. קוראת לרופאה, והן קובעות ביחד - מים מאקונליים. אוי לא. טוב, בעצם זה לא מסוכן הרי, נכון? כנראה שהכל בסדר, רק צריך לעקוב אחרי הדופק של התינוק. נכנסת למקלחת, לא נותנים לי הרבה זמן שם, צריך להתחבר למוניטור ולעקוב אחרי הדופק. חבל, היה טוב במקלחת... המים הרגיעו ועמעמו את הכאב. עולים לחדר לידה, מוניטור מעצבן. איי, איך אפשר לשכב תוך כדי צירים?! זה נורא! שיגמר כבר המוניטור, אני חייבת לקום!! בודקים, פתיחה 3, אחרי שעה. טוב, התקדמנו קצת. אבל הצירים!! איומים, כל 3 דקות. די די, תנו לי לקום. מספיק עם המוניטור, אני לא מסוגלת ככה. הרופאה מגיעה ומסבירה בנעימות שבגלל המים המאקונליים אצטרך להיות מנוטרת כל הזמן, צריכים לוודא שהתינוק לא במצוקה. לא לא... נשברת. אי אפשר ככה, אני חייבת אפידורל. אוף, רציתי בלי. אבל אי אפשר אם לא נותנים לי לעבוד עם הגוף שלי ואני כלואה במיטה. המרדים מגיע מהר, והאפידורל משפיע מהר. ב"ה, עכשיו יותר טוב. הרופאה מכבה את האור, אומרת לי לנוח קצת. עוד שעה היא תבוא שוב לבדוק פתיחה.
מפטפטת קצת עם בעלי, מנסה לישון. שותה, טועמת קצת שוקולד. אחרי שעה וחצי הרופאה מגיעה, פתיחה 10! מה??? איך? כל כך מהר?! אני לא מאמינה! זה רק היה 3 לפני שעה וחצי!
הרופאה מחייכת ומסבירה - כן, זה בגלל שהראש היה נמוך מאוד אז הכל התקדם מהר. אחרי שלקחת אפידורל הגוף הצליח להתרפות כראוי והכל זרם. וואו, תודה לה'. והדופק מצוין למרות המים. אנחנו יולדים עוד מעט!
הרופאה מסבירה לי איך לנשום וללחוץ, ובציר הבא מתחילים. מסובך לי, אני לא מרגישה שום דבר.. אבל מתאמצת ומתאמצת בכוחות לא לי. אחרי כמה וכמה כאלה אני כבר מותשת. זה כל כך קשה! וחוץ מהכל יש לי רעד בלתי פוסק שמתיש אותי. אמא שלי מעסה את הכתפיים, עוזרת עם הצירים. כמה עוד כאלה? אני מתאמצת ומתאמצת, והם לא מרוצים, רוצים שאלחץ חזק יותר. הנה הראש מציץ! נותנים לי לגעת, אני מתאזרת בעוד קצת כוחות. או, עכשיו את לוחצת!! עוד כמה צירים, הראש לא מצליח לעבור. הדופק יורד, קשה לתינוק. הרופאה מבצעת חתך קטן, כמה לא רציתי שזה יקרה... לפחות אני לא מרגישה שום דבר. עוד 2 צירים, והראש יוצא. עוד 2, והילד שלי נולד!!! 8 איזו הקלה. מניחים אותו עליי. אני בקושי נושמת ממאמץ, אבל מנסה לחייך אליו וללטף. אחר כך לוקחים אותו, והשליה מחליקה החוצה. מזל טוב!! נהיינו אבא ואמא.
מרגש! תודה שחילקת🌸נביעה
מרגש ממש!!!חיכיתי חיכיתי
איזה מותח ומרגש!!!חביבית
ואוו מרגש! תודה ששיתפתיערת דבש
מרגש תודה על השיתוף נהנתי לקרואדבורית
איך מתחשק לי לכתוב את שלי.יערת דבש
אמנם עברו שנתיים וחצי אבל לא כתבתי מעולם את סיפור הלידה.(גם את של הגדולה)
ומרגישה פספוס, ושיעשה לי טוב העיבוד והשחזור..
מקווה שמחר בעז"ה!
אשמחרק אמונה
טוב אז גם אנישמחה!!
הריון ראשון. שבוע 39.1 הולכים למוקד למעקב הריון בקופה( למרות שלא ממש מובן למה הרופאה שלחה אותי לשם...) רואים האטות בדופק שולחים אותי למיון. מקפיצה את בעלי, מגיעים למיון, האחות מסתכלת על המוניטור שהבאתי, מגחחת.. עושים עוד מוניטור, מחכים יותר משעתיים לרופא ונשלחים הבייתה עם הנחיה לעשות עוד מעקב ביום 39.5.
39.5 שוב במוקד בקופה. לחץ דם גבוה והאטות בדופק. מריצים אותי למיון. אני קצת ספקטית אחרי פעם שעברה, אבל הרופא ממש התעקש (ברמה שלא הסכים לי לעצור בדרך בשום מקום אלא מיד למיון...).
שוב מקפיצה את בעלי, מתקשרת גם לאמא שתדע.
במיון שוב מגחחים על המוניטור שהבאתי:"מה קורה לרופאים בקופות?! זה נקרא האטות בדופק?!". ואז מודדים לחץ דם והוא באמת גבוה. עושים בדיקות דם ושתן ומוניטור ומחכים לרופאה.
נכנסים לרופאה שממליצה על זירוז. לדבריה, אין עדיין רעלת הריון אבל יש מצב שזה יקרה בקרוב. ושרעלת הריון זה דבר שמתפתח תוך 5 דק'. נלחצנו.
יצאנו החוצה לעשות חושבים. בעלי רץ למנחה,אני עמדתי באיזו פינה שם במיון והתפללתי.התקשרנו להתייעץ עם האמהות שלנו ועם בת דודה שהיא אחות והחלטנו שהולכים על זירוז. (ידעתי שזה לא טבעי לגוף..ויכאב.. ושהתערבות גוררת התערבות.. ועדיין ה5 דק האלה הלחיצו..)
יום חמישי ב17:00 נותנים לי פרוספן(ככה קוראים לזה?) ומעלים אותי למחלקת אם ועובר. האחיות שם מדהימות!!! והרופא בכלל. ירדנו לקנות אוכל נורמלי בביח וחוזרים באזור 19:30 למוניטור..
ואז האטות בדופק. כולם שם נכנסים ללחץ. מהר האחות מורידה לי את הבגדים ושמה לי חלוק שאהיה מוכנה אם צריך להקפיץ אותי לחדר לידה . נותנים לי נוזלים ועוקבים. ב"ה הדופק מתייצב. כל 10 דק איש צוות אחר נכנס לבדוק. מחליטים להוציא את הפרופסן ושנעשה בלון. בערך ב20:30 ההורים שלי מגיעים לבקר.. חמודים.
אני עם מוניטור צמוד... ב23:00 בעלי מחליט לסוע להורים שלו(10 דק נסיעה) לנסות לישון קצת וברגע שצריך אני אתקשר והוא חוזר. עדיין לא שמו לי בלון אז כנראה יקח זמן וכדאי שהוא יצבור כוחות.
00:30 אני מתחילה להרדם וקוראים לי לבלון... ואווו זה כאב. אבל לא ממש הראתי את זה ... הרופא ממש התרשם ואמר שאם שרדתי את זה ככה ,יהיה בסדר בלידה. אני מתפללת שהוא צודק.
ואז מתחיל לילה סיוטי. לאט לאט מתחילים צירים. כואב לי וממש לא נח עם הבלון. כל פעם שיש ציר אני קמה ומתסובבת בחדר. (שברתי באותו לילה שיא במשחק 2048 כי זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות....) באיזה שהוא שלב היה ככה: ציר דקה, מנוחב דקה, נרדמת לדקה , עוד ציר וכן הלאה....מתיש. באזור 4 מתקשרת לבעלי בוכה מבקשת כוחות. הוא נותן. מעודדת אותו לחזור לישון....
ב5:30 נופל הבלון. תחושת הקלה!!! יום שישי בבוקר.
ב6:00 מתקשרת לבעלי שמחליט לרוץ לשחרית ואז יבוא.
ב7:00 מורידים אותי לחדר לידה. ומפה נראה שהכל יזרום....
אז לא.
בעלי ואמא שלי מגיעים.
שוב מוניטור. שוב האטות בדופק. התלבטות של חברי הצוות....עד שהרופא הכיר מגיע ונותן אישור להתחיל לידה רגילה ולראות מה המצב. פתיחה 1.5
אני עם מוניטור כ-ל הלידה. הם בלחץ ההאטות...לא תכננתי ככה.... מבקשת אפידורל. הוא מגיע רק באזור 10:30-11... ומאז הכל נרגע. גם הקצב של הלידה...
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה... הייתי עייפה. הצלחתי לישון..מחליפים משמרת. מיילדת חדשה. לא מאוד נחמדות סכ'ה. הרופאה מדהימה. לפחות זה.
בעלי נכנס להתקלח לשבת. כולם בבגדי יום חול... שבת. אני לא מדליקה נרות. מוזר...כלואה בתוך מיטה ולא מרגישה את הגוף שלי. זה היה לי קשה.... אמא ואני שרות קבלת שבת.. היה מוזר ומצחיק.. קצת מרגש
בעלי חוזר עם קופסאות קטנות כאלה של אוכל לשבת. הם אוכלים. לי מותר פרוסת לחם אחת. איזה כייף.
אני נרדמת.. ב20:00 קמה עם כאבים מטורפיייים. אני בוכה וצועקת מכאב בגב. המיילדת לא התרגשה. ואני מתה מכאב עד שבעלי הצדיק הכריח את המרדים לבוא לבדוק, והוא נותן לי עוד מנה. הכאב נרגע סוף סוף. נרדמת שוב. לא זוכרת בדיוק את מצב הפתיחה..אבל מתקדם לאט...שוב החלפת משמרות ומיילדת חדשה. לא נחמדה. אפילו לא מציגה את עצמה. לא אומרת שלום. עושה בדיקה,מצב מתקדם. אומרת לי לא להוסיף אפידרול כדי שאצליח ללחוץ. ואז מתחיל לכאוב ....ממש. בעלי מנסה לקרוא לה אבל היא בלידה בחדר אחר. נגמרת שם הלידה והוא מנסה לקרוא לה והיא עם כוס קפה(שאני יכולה להבין שהיא צריכה כח, אבל אני מתה פהה). היא באה. פתיחה מלאה. ללחוץ. 00:45
התרגשות שהגענו לזה ו-ה' ירחם איך עושים את זה. מנסה ללחוץ , רואים את הראש. קדימה.
ואני מנסה. ולאט לאט מגיעים עוד אנשי צוות. והאטות בדופק. והזמן עובר. ומתחילים לדבר על וואקום. והמיילדת מנסה לעזור לי ללחוץ ואני לא מצליחה... השעה 02:00.... קדימה , עוד פעם אחת ואם לא וואקום. הרופאה נעמדת מעליי ומנסה ללחוץ מלמעלה. לא הולך.. עוד פעם. מגיע הרופא. מבקש את רשותי ללחוץ מלמעלה..אני מסכימה!!!העיקר שתצא..
ויצאה!!!!! איזה נס.
אני נושמת. 3.68 של מתיקות וטוב. לילה שבת קודש. קיבלנו מתנה. ניסי ניסים.
39.5 שוב במוקד בקופה. לחץ דם גבוה והאטות בדופק. מריצים אותי למיון. אני קצת ספקטית אחרי פעם שעברה, אבל הרופא ממש התעקש (ברמה שלא הסכים לי לעצור בדרך בשום מקום אלא מיד למיון...).
שוב מקפיצה את בעלי, מתקשרת גם לאמא שתדע.
במיון שוב מגחחים על המוניטור שהבאתי:"מה קורה לרופאים בקופות?! זה נקרא האטות בדופק?!". ואז מודדים לחץ דם והוא באמת גבוה. עושים בדיקות דם ושתן ומוניטור ומחכים לרופאה.
נכנסים לרופאה שממליצה על זירוז. לדבריה, אין עדיין רעלת הריון אבל יש מצב שזה יקרה בקרוב. ושרעלת הריון זה דבר שמתפתח תוך 5 דק'. נלחצנו.
יצאנו החוצה לעשות חושבים. בעלי רץ למנחה,אני עמדתי באיזו פינה שם במיון והתפללתי.התקשרנו להתייעץ עם האמהות שלנו ועם בת דודה שהיא אחות והחלטנו שהולכים על זירוז. (ידעתי שזה לא טבעי לגוף..ויכאב.. ושהתערבות גוררת התערבות.. ועדיין ה5 דק האלה הלחיצו..)
יום חמישי ב17:00 נותנים לי פרוספן(ככה קוראים לזה?) ומעלים אותי למחלקת אם ועובר. האחיות שם מדהימות!!! והרופא בכלל. ירדנו לקנות אוכל נורמלי בביח וחוזרים באזור 19:30 למוניטור..
ואז האטות בדופק. כולם שם נכנסים ללחץ. מהר האחות מורידה לי את הבגדים ושמה לי חלוק שאהיה מוכנה אם צריך להקפיץ אותי לחדר לידה . נותנים לי נוזלים ועוקבים. ב"ה הדופק מתייצב. כל 10 דק איש צוות אחר נכנס לבדוק. מחליטים להוציא את הפרופסן ושנעשה בלון. בערך ב20:30 ההורים שלי מגיעים לבקר.. חמודים.
אני עם מוניטור צמוד... ב23:00 בעלי מחליט לסוע להורים שלו(10 דק נסיעה) לנסות לישון קצת וברגע שצריך אני אתקשר והוא חוזר. עדיין לא שמו לי בלון אז כנראה יקח זמן וכדאי שהוא יצבור כוחות.
00:30 אני מתחילה להרדם וקוראים לי לבלון... ואווו זה כאב. אבל לא ממש הראתי את זה ... הרופא ממש התרשם ואמר שאם שרדתי את זה ככה ,יהיה בסדר בלידה. אני מתפללת שהוא צודק.
ואז מתחיל לילה סיוטי. לאט לאט מתחילים צירים. כואב לי וממש לא נח עם הבלון. כל פעם שיש ציר אני קמה ומתסובבת בחדר. (שברתי באותו לילה שיא במשחק 2048 כי זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות....) באיזה שהוא שלב היה ככה: ציר דקה, מנוחב דקה, נרדמת לדקה , עוד ציר וכן הלאה....מתיש. באזור 4 מתקשרת לבעלי בוכה מבקשת כוחות. הוא נותן. מעודדת אותו לחזור לישון....
ב5:30 נופל הבלון. תחושת הקלה!!! יום שישי בבוקר.
ב6:00 מתקשרת לבעלי שמחליט לרוץ לשחרית ואז יבוא.
ב7:00 מורידים אותי לחדר לידה. ומפה נראה שהכל יזרום....
אז לא.
בעלי ואמא שלי מגיעים.
שוב מוניטור. שוב האטות בדופק. התלבטות של חברי הצוות....עד שהרופא הכיר מגיע ונותן אישור להתחיל לידה רגילה ולראות מה המצב. פתיחה 1.5
אני עם מוניטור כ-ל הלידה. הם בלחץ ההאטות...לא תכננתי ככה.... מבקשת אפידורל. הוא מגיע רק באזור 10:30-11... ומאז הכל נרגע. גם הקצב של הלידה...
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה... הייתי עייפה. הצלחתי לישון..מחליפים משמרת. מיילדת חדשה. לא מאוד נחמדות סכ'ה. הרופאה מדהימה. לפחות זה.
בעלי נכנס להתקלח לשבת. כולם בבגדי יום חול... שבת. אני לא מדליקה נרות. מוזר...כלואה בתוך מיטה ולא מרגישה את הגוף שלי. זה היה לי קשה.... אמא ואני שרות קבלת שבת.. היה מוזר ומצחיק.. קצת מרגש
בעלי חוזר עם קופסאות קטנות כאלה של אוכל לשבת. הם אוכלים. לי מותר פרוסת לחם אחת. איזה כייף.
אני נרדמת.. ב20:00 קמה עם כאבים מטורפיייים. אני בוכה וצועקת מכאב בגב. המיילדת לא התרגשה. ואני מתה מכאב עד שבעלי הצדיק הכריח את המרדים לבוא לבדוק, והוא נותן לי עוד מנה. הכאב נרגע סוף סוף. נרדמת שוב. לא זוכרת בדיוק את מצב הפתיחה..אבל מתקדם לאט...שוב החלפת משמרות ומיילדת חדשה. לא נחמדה. אפילו לא מציגה את עצמה. לא אומרת שלום. עושה בדיקה,מצב מתקדם. אומרת לי לא להוסיף אפידרול כדי שאצליח ללחוץ. ואז מתחיל לכאוב ....ממש. בעלי מנסה לקרוא לה אבל היא בלידה בחדר אחר. נגמרת שם הלידה והוא מנסה לקרוא לה והיא עם כוס קפה(שאני יכולה להבין שהיא צריכה כח, אבל אני מתה פהה). היא באה. פתיחה מלאה. ללחוץ. 00:45
התרגשות שהגענו לזה ו-ה' ירחם איך עושים את זה. מנסה ללחוץ , רואים את הראש. קדימה.
ואני מנסה. ולאט לאט מגיעים עוד אנשי צוות. והאטות בדופק. והזמן עובר. ומתחילים לדבר על וואקום. והמיילדת מנסה לעזור לי ללחוץ ואני לא מצליחה... השעה 02:00.... קדימה , עוד פעם אחת ואם לא וואקום. הרופאה נעמדת מעליי ומנסה ללחוץ מלמעלה. לא הולך.. עוד פעם. מגיע הרופא. מבקש את רשותי ללחוץ מלמעלה..אני מסכימה!!!העיקר שתצא..
ויצאה!!!!! איזה נס.
אני נושמת. 3.68 של מתיקות וטוב. לילה שבת קודש. קיבלנו מתנה. ניסי ניסים.
וואוו איזה סיפורחיכיתי חיכיתי
קראתי בנשימה עצורה!
איזה גיבורה שאת,הרבה נחת!
איזה גיבורה שאת,הרבה נחת!
וואו, איזה לידה ארוכה ומתישה!חביבית
ואוהו. מדהים. בכיתי מהתרגשותאמא ל 2
כל הכבוד לך גיבורה! מזל טוב!דבורית
חמודות! שימחתן לא חשבתי שאני גיבורה או משהו...שמחה!!
תודה על הפירגונים!
וואו. וואו. כל הקושי הזה- את גיבורה ומדהימה!נביעה
גם אצלי, בלידה הראשונה-אחרי שעה וחצי של פתיחה מלאה ונסיונות לחיצה כואבים-
הגיע רופא, עמד מעליי, הביט,ואמר-תלחצי עכשיו.
לחצתי,והיא יצאה..
לא זוכרת אם הוא לחץ או לא. מדי עירפול מכאב...
הגיע רופא, עמד מעליי, הביט,ואמר-תלחצי עכשיו.
לחצתי,והיא יצאה..
לא זוכרת אם הוא לחץ או לא. מדי עירפול מכאב...
וואי פשוט גרמתן לי לבכות מהסיפורים חחחח גם ככהת"ר
אני במצב בכי היום מכל מיני דברים.. איזה חמודות שרשמתן! זה כל-כך מדהים ומעניין לקרוא את הסיפורים שלכן! וזה באמת מרגש!!
תודה בנות (: (: חח שימחתן (: זה באמת מדהים לראות את הכוחות שיש לכל אחת.. ומה שכל אחת עוברת ואת ההתמודדות שלכן! בעז"ה אצלי בקרוב! שאזכה לזכור ולרשום לכן את הסיפור שלי כשיגיע אמן!
תודה בנות (: (: חח שימחתן (: זה באמת מדהים לראות את הכוחות שיש לכל אחת.. ומה שכל אחת עוברת ואת ההתמודדות שלכן! בעז"ה אצלי בקרוב! שאזכה לזכור ולרשום לכן את הסיפור שלי כשיגיע אמן!
כתבתי פה לפני כמה חודשים אז מצרפת קישור...ג'ינג'ר
והפעם עם התוכן.. קצת ארוך למי שיש סבלנות ג'ינג'ר
הקטנה כבר בת שנה
תאריך לידה משוער בפורים. הריון שישי לא קל בכלל, בייחוד לא בשילוב העבודה התובענית שלי.
שבוע לפני, אני כבר חסרת כוחות לחלוטין. בטוחה שעוד רגע אני יולדת. ארגנתי מראש כבר את כל משלוחי המנות של הילדים וגם מאתנו. התחפושות מוכנות. תיק לידה מוכן.
סגרתי עם אמא שלי שאם הלידה תהיה בפורים או ביום יומיים לפני, הם ישארו בבית ובעלי והילדים יהיו אצלם.
בסוף פורים מגיע, וצירים אין. עשינו סעודה ענקית אצלנו ברגע האחרון- היה כיף ומעייף, וכל הזמן הזהרתי את בעלי שלא ישתכר כי היום אני יולדת בטוח. בעבודה כבר הודעתי שאני יוצאת לחופשה.
והנה עובר לו הלילה בשקט. וגם הלילה שאחריו. וגם זה שאחריו. וגם זה שאחריו. ואחרי שבוע הודעתי לבעלי חגיגית-
זהו. אני כנראה לא אלד את הגברת לעולם. היא נשארת בבטן עד להודעה חדשה.
לא יודעת מה נפל עלי פתאום. ממש הבנה שאני כנראה לא הולכת ללדת, יחד עם איזו מן שלווה (מטורללת במקצת יש לומר).
שבוע 41+1, ואין שום סימן ללידה מתקרבת. התיק שוכב מיותם בפינת החדר כבר 3 שבועות.. אני אומרת לאיש לילה טוב ונרדמת.
פתאום אני חולמת חלום ממש מוזר- שאני בבדיקה רפואית, והרופאה רוצה לבדוק לי פתיחה, אני מסבירה לה שאני לא הולכת ללדת והיא משכיבה אותי על הצד ופתאום- פק!
ירידת מים בתפר שבין חלום למציאות. אני מתעוררת בבהלה וצועקת לאיש- ירידת מים!
אני קמה לכיוון המקלחת והמים יורדים בשטף אדיר.
השעה 4 לפנות בוקר ואני לגמרי מבוהלת. המים אצלי פוקעים בדכ ממש צמוד ללידה ולא לפני כן ואני לא ככ יודעת מה אמורים לעשות.
תכננתי ללדת בלניאדו אבל זכור לי משום מה שלא נוסעים רחוק עם ירידת מים.
התקשרתי למיון יולדות בלניאדו- לשאול מה אני אמורה לעשות ואם יש בעיה להגיע אליהם. מאצלנו בשעה כזו כשהכבישים פתוחים אמור לקחת 50 דק.
בלניאדו אומרים לי שבלידה שישית וירידת מים בשטף לא כדאי לקחת סיכון ועדיף שאסע לבית החולים הקרוב ביותר בהקדם. התיק המיותם בפינת החדר מתחיל לממש סוף סוף את ייעודו ואנחנו מזעיקים את אמא שלי ונוסעים.
בדרך אני מתחילה לבכות לאיש שמה פתאום אני יולדת עכשיו? בכלל אני לא אמורה ללדת! (היגיון של הורמונים) ובכלל רציתי את לניאדו ומה אני אעשה בבית חולים אחר?
בשבריר של התאפסות אני מחליטה שנלך לשם רק לוודא שהכל בסדר כי אין שום צירים עדיין כשהמטרה היא לעבור משם ללניאדו. אחחח התמימות... .
מגיעים ב 4 וחצי למיון יולדות. בודקים אותי ואני עם פתיחה 1-1.5. אין צירים. אני באופטימיות- יופי! תודה! אנחנו ממשיכים הלאה! והצוות הרפואי במבט של- לא יקרה. מתחיל מסע הפחדות. אסור לך לעמוד. קחי כיסא גלגלים. ההמלצה שלנו היא שתיכנסי עכשיו לחדר לידה ונעשה זירוז.
אני- אבל התינוקת בסדר לא? הכל בסדר אז למה זירוז?
בקיצור מורחים אותי שם איזה 3 שעות ואז מגיעה רופאה מרשעת שמתחילה לצרוח עלי שאני לא אחראית ושהיא רוצה עכשיו לעשות אולטראסאונד. אני מנסה להיות הכי נחמדה בעולם. משתפת פעולה אבל מתעקשת להבין מה הסיבה שבגללה צריך זירוז.
הרופאה כנראה לא אוהבת את כל השאלות שלי. היא ממש מכאיבה לי עם המתמר למרות שאני והאיש מבקשים ממנה מספר פעמים לבדוק יותר בעדינות. היא אומרת שאמנם הכל בסדר אבל המדיניות שלהם היא לזרז במצב כזה. עונה בקצרה ובהפחדות בלי להסביר כלום. אני לא מסכימה לזירוז. יוצאת ממנה עם דמעות בעיניים ומספרת למיילדת שלוקחת אותי לחדר המתנה שאם הרופאה הייתה יודעת במה אני עובדת היא בחיים לא הייתה מתנהגת בכזאת גסות.
המיילדת שומעת איפה אני עובדת ומתחילה להיות נופת צופים. אני מרגיעה אותה שהיא בסדר גמור וגם אני. שולחת הודעה לבוסית שלי שאני בבי"ח x.
בשעה 10 וחצי בבוקר עדיין אין שום התקדמות (בטח! לא נותנים לי לזוז) אבל לפתע מגיעה אלי רופאה בכירה. היא יושבת איתי ועם האיש בסבלנות ובנחמדות אין קץ בודקת אותי בעדינות ומודיעה לי שאין שום בעיה. הראש מבוסס היטב- הם ישמחו ליילד אותי אצלם אבל אין מניעה שאסע ללניאדו. בגלל שזו לידה שישית הם ממליצים שאסע באמבולנס למקרה ש.. ובמיוחד שזו כבר שעה של פקקים.
אני פורצת בבכי של הקלה וביחד עם האיש מחליטה שאין לי שום כוונה ללדת אצלם, אין לי אמון, לא רוצה זירוז ובטח אם לא קיבלתי הסברים טובים למה צריך את זה. מחליטים להזמין אמבולנס על אף העלות הגבוהה (1700 שח! ) בשביל לדעת שאנחנו עושים מה שצריך ונוהגים באחריות כלפי האוצרית הקטנה.
ב 11 אני אומרת שלום ולא להתראות ועולה לאמבולנס- האיש ברכב שלנו נוסע אחרינו ואני עם פרמדיק באמבולנס מתפללת בכל לבי שלא יתפתח כלום בדרך..
הפרמדיק מוודא כל כמה דקות שלא מתחילים צירים ואז לפתע כמובן מתחילים צירים. אלא מה? ואני- אין מצב שאני יולדת באמבולנס. עם פרמדיק חרדי. לא אין יותר פדיחה בעולם מזה.
אנחנו מתחילים לתזמן ביחד ואני מתלבטת אם להגיד לאיש שנעצור בצד שישאיר את האוטו איפה שלא יהיה ויהיה איתי באמבולנס. והנהג אמבולנס מתחיל פתאום להתברבר בדרך!!
באמת כשאני נזכרת ברגעי הלחץ האלו יש לי צמרמורת.
מגיעים אחרי שעה וחצי (!) ללניאדו וטסים למיון. הצירים כמובן נחלשים ונעלמים .
פתאום נוחתת עלי מן שלווה ואני מבינה שעשיתי את מה שהכי נכון לי. הפרמדיק והנהג למרבית הפדיחה באים איתי לתוך המיון בשביל לחכות לאיש שיסדיר את ההתחייבות לתשלום. בבדיקה במיון פתיחה 1.5. ראש מבוסס. מים לא מקוניאליים (שכחתי לציין שבביח הקודם הרופאה גם חשבה שהמים אולי מקוניאליים)
טוב בגלל שהייתה ירידת מים נאשפז אותך אבל יש לך עוד זמן. הכל בסדר נחכה שתתפתח לידה. כשתרגישי שמשהו מתפתח תגידי.
אני - לא צריך זירוז? משהו? השגחה?
הם- מה פתאום הכל בסדר יש לך עוד זמן. תנוחי. את רק צריכה אנטיביוטיקה ל gbs.
השעה 14:00. אני והאיש יושבים מותשים בחדר המתנה עם אנטיביוטיקה לוריד. מנמנמים על הכסאות. מסביבנו זוגות בלידה ראשונה- אני משועשעת אבל גם מתרגשת בשבילם. סוף סוף נושמת קצת. מתפללת. שתהיה לידה קלה, בבריאות וידיים מלאות.
פתאום מתחילים טיפונת צירונים כואבים. אני נכנסת ומבקשת להיבדק. פתיחה 2.5. אני אומרת לרופאה שממש חשוב לי לקבל אפידורל בגלל ששמעתי שאחרי ירידת מים הצירים מאוד כואבים ואני מותשת.
היא מחליטה לפרגן לי. מכניסה אותי לחדר לידה ומזמינה מרדים. האיש לידי קורא ספר יונה. המרדים מגיע, אני בפתיחה 2.5 כאמור עם מעט צירים אבל כואבים. השעה 14:30. מעט צירים נצפים במוניטור אבל אני לא מרגישה כלום.
אני והאיש מפטפטים קצת. רגעים של תפילה חסד ונחת. פתאום ב 14:50 המיילדת עוברת ליד החדר- אני מבקשת שתבדוק אם משהו זז למרות שעברו רק 20 דק'.
את בפתיחה מלאה! תלחצי!
אני מה? אין מצב!
המיילדת מעמעמת אורות.
האיש בשוק. אני לוחצת פעמיים ו 3.200 קג של אושר צרוף וורדרד מחליקים לאוויר העולם.
הקטנה נצמדת אלי להנקה ארוכה. מתוקה ויפהפיה.
שנינו צוחקים בשוק. בלי זירוזים והתערבויות מיותרות. הלידה הכי קלה שהייתה לי אי פעם (חוץ מהמסע הארוך בדרך אליה).
תודה ענקית לה'. הטוב כי לא כלו רחמיך.
תאריך לידה משוער בפורים. הריון שישי לא קל בכלל, בייחוד לא בשילוב העבודה התובענית שלי.
שבוע לפני, אני כבר חסרת כוחות לחלוטין. בטוחה שעוד רגע אני יולדת. ארגנתי מראש כבר את כל משלוחי המנות של הילדים וגם מאתנו. התחפושות מוכנות. תיק לידה מוכן.
סגרתי עם אמא שלי שאם הלידה תהיה בפורים או ביום יומיים לפני, הם ישארו בבית ובעלי והילדים יהיו אצלם.
בסוף פורים מגיע, וצירים אין. עשינו סעודה ענקית אצלנו ברגע האחרון- היה כיף ומעייף, וכל הזמן הזהרתי את בעלי שלא ישתכר כי היום אני יולדת בטוח. בעבודה כבר הודעתי שאני יוצאת לחופשה.
והנה עובר לו הלילה בשקט. וגם הלילה שאחריו. וגם זה שאחריו. וגם זה שאחריו. ואחרי שבוע הודעתי לבעלי חגיגית-
זהו. אני כנראה לא אלד את הגברת לעולם. היא נשארת בבטן עד להודעה חדשה.
לא יודעת מה נפל עלי פתאום. ממש הבנה שאני כנראה לא הולכת ללדת, יחד עם איזו מן שלווה (מטורללת במקצת יש לומר).
שבוע 41+1, ואין שום סימן ללידה מתקרבת. התיק שוכב מיותם בפינת החדר כבר 3 שבועות.. אני אומרת לאיש לילה טוב ונרדמת.
פתאום אני חולמת חלום ממש מוזר- שאני בבדיקה רפואית, והרופאה רוצה לבדוק לי פתיחה, אני מסבירה לה שאני לא הולכת ללדת והיא משכיבה אותי על הצד ופתאום- פק!
ירידת מים בתפר שבין חלום למציאות. אני מתעוררת בבהלה וצועקת לאיש- ירידת מים!
אני קמה לכיוון המקלחת והמים יורדים בשטף אדיר.
השעה 4 לפנות בוקר ואני לגמרי מבוהלת. המים אצלי פוקעים בדכ ממש צמוד ללידה ולא לפני כן ואני לא ככ יודעת מה אמורים לעשות.
תכננתי ללדת בלניאדו אבל זכור לי משום מה שלא נוסעים רחוק עם ירידת מים.
התקשרתי למיון יולדות בלניאדו- לשאול מה אני אמורה לעשות ואם יש בעיה להגיע אליהם. מאצלנו בשעה כזו כשהכבישים פתוחים אמור לקחת 50 דק.
בלניאדו אומרים לי שבלידה שישית וירידת מים בשטף לא כדאי לקחת סיכון ועדיף שאסע לבית החולים הקרוב ביותר בהקדם. התיק המיותם בפינת החדר מתחיל לממש סוף סוף את ייעודו ואנחנו מזעיקים את אמא שלי ונוסעים.
בדרך אני מתחילה לבכות לאיש שמה פתאום אני יולדת עכשיו? בכלל אני לא אמורה ללדת! (היגיון של הורמונים) ובכלל רציתי את לניאדו ומה אני אעשה בבית חולים אחר?
בשבריר של התאפסות אני מחליטה שנלך לשם רק לוודא שהכל בסדר כי אין שום צירים עדיין כשהמטרה היא לעבור משם ללניאדו. אחחח התמימות... .
מגיעים ב 4 וחצי למיון יולדות. בודקים אותי ואני עם פתיחה 1-1.5. אין צירים. אני באופטימיות- יופי! תודה! אנחנו ממשיכים הלאה! והצוות הרפואי במבט של- לא יקרה. מתחיל מסע הפחדות. אסור לך לעמוד. קחי כיסא גלגלים. ההמלצה שלנו היא שתיכנסי עכשיו לחדר לידה ונעשה זירוז.
אני- אבל התינוקת בסדר לא? הכל בסדר אז למה זירוז?
בקיצור מורחים אותי שם איזה 3 שעות ואז מגיעה רופאה מרשעת שמתחילה לצרוח עלי שאני לא אחראית ושהיא רוצה עכשיו לעשות אולטראסאונד. אני מנסה להיות הכי נחמדה בעולם. משתפת פעולה אבל מתעקשת להבין מה הסיבה שבגללה צריך זירוז.
הרופאה כנראה לא אוהבת את כל השאלות שלי. היא ממש מכאיבה לי עם המתמר למרות שאני והאיש מבקשים ממנה מספר פעמים לבדוק יותר בעדינות. היא אומרת שאמנם הכל בסדר אבל המדיניות שלהם היא לזרז במצב כזה. עונה בקצרה ובהפחדות בלי להסביר כלום. אני לא מסכימה לזירוז. יוצאת ממנה עם דמעות בעיניים ומספרת למיילדת שלוקחת אותי לחדר המתנה שאם הרופאה הייתה יודעת במה אני עובדת היא בחיים לא הייתה מתנהגת בכזאת גסות.
המיילדת שומעת איפה אני עובדת ומתחילה להיות נופת צופים. אני מרגיעה אותה שהיא בסדר גמור וגם אני. שולחת הודעה לבוסית שלי שאני בבי"ח x.
בשעה 10 וחצי בבוקר עדיין אין שום התקדמות (בטח! לא נותנים לי לזוז) אבל לפתע מגיעה אלי רופאה בכירה. היא יושבת איתי ועם האיש בסבלנות ובנחמדות אין קץ בודקת אותי בעדינות ומודיעה לי שאין שום בעיה. הראש מבוסס היטב- הם ישמחו ליילד אותי אצלם אבל אין מניעה שאסע ללניאדו. בגלל שזו לידה שישית הם ממליצים שאסע באמבולנס למקרה ש.. ובמיוחד שזו כבר שעה של פקקים.
אני פורצת בבכי של הקלה וביחד עם האיש מחליטה שאין לי שום כוונה ללדת אצלם, אין לי אמון, לא רוצה זירוז ובטח אם לא קיבלתי הסברים טובים למה צריך את זה. מחליטים להזמין אמבולנס על אף העלות הגבוהה (1700 שח! ) בשביל לדעת שאנחנו עושים מה שצריך ונוהגים באחריות כלפי האוצרית הקטנה.
ב 11 אני אומרת שלום ולא להתראות ועולה לאמבולנס- האיש ברכב שלנו נוסע אחרינו ואני עם פרמדיק באמבולנס מתפללת בכל לבי שלא יתפתח כלום בדרך..
הפרמדיק מוודא כל כמה דקות שלא מתחילים צירים ואז לפתע כמובן מתחילים צירים. אלא מה? ואני- אין מצב שאני יולדת באמבולנס. עם פרמדיק חרדי. לא אין יותר פדיחה בעולם מזה.
אנחנו מתחילים לתזמן ביחד ואני מתלבטת אם להגיד לאיש שנעצור בצד שישאיר את האוטו איפה שלא יהיה ויהיה איתי באמבולנס. והנהג אמבולנס מתחיל פתאום להתברבר בדרך!!
באמת כשאני נזכרת ברגעי הלחץ האלו יש לי צמרמורת.
מגיעים אחרי שעה וחצי (!) ללניאדו וטסים למיון. הצירים כמובן נחלשים ונעלמים .
פתאום נוחתת עלי מן שלווה ואני מבינה שעשיתי את מה שהכי נכון לי. הפרמדיק והנהג למרבית הפדיחה באים איתי לתוך המיון בשביל לחכות לאיש שיסדיר את ההתחייבות לתשלום. בבדיקה במיון פתיחה 1.5. ראש מבוסס. מים לא מקוניאליים (שכחתי לציין שבביח הקודם הרופאה גם חשבה שהמים אולי מקוניאליים)
טוב בגלל שהייתה ירידת מים נאשפז אותך אבל יש לך עוד זמן. הכל בסדר נחכה שתתפתח לידה. כשתרגישי שמשהו מתפתח תגידי.
אני - לא צריך זירוז? משהו? השגחה?
הם- מה פתאום הכל בסדר יש לך עוד זמן. תנוחי. את רק צריכה אנטיביוטיקה ל gbs.
השעה 14:00. אני והאיש יושבים מותשים בחדר המתנה עם אנטיביוטיקה לוריד. מנמנמים על הכסאות. מסביבנו זוגות בלידה ראשונה- אני משועשעת אבל גם מתרגשת בשבילם. סוף סוף נושמת קצת. מתפללת. שתהיה לידה קלה, בבריאות וידיים מלאות.
פתאום מתחילים טיפונת צירונים כואבים. אני נכנסת ומבקשת להיבדק. פתיחה 2.5. אני אומרת לרופאה שממש חשוב לי לקבל אפידורל בגלל ששמעתי שאחרי ירידת מים הצירים מאוד כואבים ואני מותשת.
היא מחליטה לפרגן לי. מכניסה אותי לחדר לידה ומזמינה מרדים. האיש לידי קורא ספר יונה. המרדים מגיע, אני בפתיחה 2.5 כאמור עם מעט צירים אבל כואבים. השעה 14:30. מעט צירים נצפים במוניטור אבל אני לא מרגישה כלום.
אני והאיש מפטפטים קצת. רגעים של תפילה חסד ונחת. פתאום ב 14:50 המיילדת עוברת ליד החדר- אני מבקשת שתבדוק אם משהו זז למרות שעברו רק 20 דק'.
את בפתיחה מלאה! תלחצי!
אני מה? אין מצב!
המיילדת מעמעמת אורות.
האיש בשוק. אני לוחצת פעמיים ו 3.200 קג של אושר צרוף וורדרד מחליקים לאוויר העולם.
הקטנה נצמדת אלי להנקה ארוכה. מתוקה ויפהפיה.
שנינו צוחקים בשוק. בלי זירוזים והתערבויות מיותרות. הלידה הכי קלה שהייתה לי אי פעם (חוץ מהמסע הארוך בדרך אליה).
תודה ענקית לה'. הטוב כי לא כלו רחמיך.
וואו. איזו לידה. מדהים.נביעה
וואו!!דבורית
סיפור כזה...
הרסת עם ההיגיון של הורמונים
הרסת עם ההיגיון של הורמונים
אמאלה הבית חולים הראשון הזוייםאבן חן
כל הכבוד לכם שעשיתם מה שנכון לך, בטוחה שזה השפיע גם הורמונלית על מהלך הלידה... ואיזה באסה על הכסף.
ו... במה את עובדת?? את עורכת דין?
ו... במה את עובדת?? את עורכת דין?
וואו!! איזה סיפור..*כוכבית*
את כותבת מקסים.. קראתי בנשימה עצורה!(נבוך)
תודה! שימחת ג'ינג'ר
וואו!! איזה סיפור..*כוכבית*
את כותבת מקסים.. קראתי בנשימה עצורה!(נבוך)
תודה לכל המשתפותמסגרות
יאללה גם אני. איזה לידה אבחר...בת 30
עבר עריכה על ידי בת 30 בתאריך י"ד בניסן תשע"ח 00:07
אולי האחרונה, דווקא בגלל שהיא היתה מעצבנת...שבוע 41+ ... הקטן ממש לא בקטע של להיוולד.
ואנחנו בסוג של מתח- מתי תצא הברית? לפני פסח, בשבת הגדול,בחג ראשון, בחוה''מ, לך תדע...
ביום שני בעלי חזר הביתה מודאג. ''אני רוצה שתדעי מעקב כל יום''. הסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח ואמרתי לו שילך בעצמו לעשות מעקב כל יום. לא הבנתי מה קרה, פתאום הוא נכנס ללחץ בגלל שעברנו את התאריך ואני מצידי אומרת שאני לא מוכנה לעבור זירוז...
יום רביעי בערב הלכתי לחברה רפלקסולוגית לטיפול ארוווך. וכלום. בעלי ממשיך להיות לחוץ.
חמישי הלכתי למעקב הריון מעצבן. שעה וחצי הייתי במוניטור, פעם ראשונה לא זז מספיק, פעם שניה זז יותר מדי. בפעם השלישית שרתי לו פיוט כדי שיתנהג יפה. קמתי עם הגב מפורק...
הרופאה הציעה לי לעשות סטריפינג. מעולה. עשתה, ואכן התחילו להופיע צירונים. אבל הפסיקו.
יום שישי החלטנו שנוסעים לחמותי.
שבת היתה נחמדה,אבל בעלי לחוץ. רק אח''כ בחדר לידה הבנתי למה. הוא פגש שתי נשים חביבות, משפחות שהן חברות טובות שלנו והן אמרו לו בטוב ליבן שהריון עודף זה מסוכן, וצריך להיות במעקב. ומרגע זה הוא היה בלחץ
במוצאי שבת זה מגיע למצב שהוא כועס עלי שאני לא יולדת... והכל מלחץ בגלל המשפט ששמע. חמותי כבר התערבה
אמרה לו ''מה אתה רוצה ממנה...היא עושה מה שצריך, מה זו אשמתה''?הגענו הביתה. החלטתי לעשות השתדלות והלכתי בארבע לפנות בוקר להליכה נמרצת שכוללת עליה וירידה של חמישים מדרגות. עליתי אותן אולי שבע פעמים.
כלום. הילד רוצה להישאר בפנים.
ראשון בבוקר נסעתי לישוב שכן, למיילדת, שתעשה לי שוב סטריפינג. נכנסתי לה לבית עם בלגן דל ערב פסח. אמרה שאני בפתיחה 4 וכדאי לצאת. בדיעבד הסתבר שאפילו 3 לא היה...
אז יצאנו. עם כל המתח...
הגענו, רופא חביב בדק אותי ותוך כדי בדיקה עשה לי עוד סטריפינג. שלח אותי לחדר לידה...
ב''ה הגיעה המשמרת של המיילדת שתיאמתי איתה,נרק בגללה הגעתי לבי''ח הזה.
האמת שלא היה לי כוח לכלום, אז ביקשתי גז צחוק. ריחפתי לי עם הגז צחוק קצת. ובינתיים בעלי מתחיל להירגע. מספר לי ממה נלחץ כ''כ...
זה היה בכלל היה ביומולדת שלי,רציתי ללדת לפני השקיעה שיהיה לנו יומולדת ביחד.
אבל הילד רצה ברית בערב פסח, לא פחות, אז הוא חיכה ללילה...
טוב, אחרי כמה זמן עם גז צחוק די נמאס לי לשכב ולהעביר ככה את הצירים. מה גם שנפשית הייתי עייפה, והבדיקה העלתה שאני עם פתיחה 6 כבר שעה לפחות.
אמרתי לה שאכנס להתקלח. התכוננתי נפשית לבלות עוד הרבה זמן בחדר.
נכנסתי, התקלחתי לי תוך כדי צירים.אחרי עשר דקות פתאום קלטתי שאין לי כוח לצירים.אין אין אין. לא כוח פיזי ולא כוח נפשי. והצירים כואבים ואין לי כוח להתמודד איתם.
אמרתי לבעלי שיגיד למיילדת שאני נשברתי...רוצה אפידורל.
יצאתי מהמקלחת. אמרתי לה בתקיפות שאני רוצה אפידורל. היא אמרה שאין בעיה, תכף תקרא למרדים,רק תבדוק אותי קודם.
אני ביאושי מסכימה. נשכבת. המילדת בודקת ואומרת לי ''פתיחה מלאה,י אללה ללחוץ''
אני בשוק. מה ללחוץ, לפני רבע שעה הייתי עם פתיחה שש. ישששששש!!!! איזו גאולה כהרף עין.
לחצתי. את כל החוסר כוח והעצבים שלי לחצתי...
אמרה לי ''טוב תרגעי...את לא רוצה קרעים''
ניסיתי להרגע אבל לא הצלחתי. רק רציתי לגמור עם הסיוט הזה כבר.
לחצתי שוב את כל העצבים והתסכול.
ואז הרגשתי את התחושה המדהימה והמשחררת הזאת. הראש בחוץ. אח''כ הגוף.
נגמר.
ישתבח שמו.
היה סיוט אבל נגמר.
שמה אותו עלי וסופסוף אני רואה את הפנים המתוקות שכ''כ חיכיתי כבר לראות.
הדבר הראשון שראיתי זה הידיים הגדולות שלו. קטעים.
האוצר הקטן שלי. בן ראשון ומתוק.
ו..
ברית בערב פסח.
כפרה עליו.
עכשיו אנחנו שנה אחרי. נזכרת בהכל...
ומסתכלת על הבובון המתוק והיפה שלי.
ברוך ה'.
נתקע באמצעע מחכה (: (:ת"ר
מזל טוב ליום ההולדת! מרגש!חביבית
מרגשרק אמונה
כיף לקרוא את זה
מזל טוב!!!
הסיוט מאחורינו אה?
מזל טוב ליומולדת*כוכבית*
סיפור הלידה האחרונה שלי-מעין אהבה
כתבתי אותו כבר בפורום אימהות הסגור...אז בטח הרבה קראו שם..
אבל מעתיקה גם לכאן
מזהירה
ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד..
רק מי שאמיצה תחזיק מעמד
(כאן עוד קיצרתי חלק)
זה סיפור ארוך.יותר ממה שדמיינתי.
באמת הסיפור מתחיל הרבה לפני הלידה.
זה היה הריון שהעביר אותי מסע..
מסע לצאת מהפחד
להאמין גם בחוסר ידיעה.
ובעצם מתחילתו עד סופו הוא נגע באותה הנקודה ..
הכל התנהל על מי מנוחות עד שבוע 23 בו הלכתי לסקירה המאוחרת.
נכנסתי לחדר ברוגע חושבת רק שמסקרן אותי לראות אותו מקרוב...
אז ההפתעה הראשונה היתה שלמרות שב2 הבדיקות הקודמות הרופאה אמרה שכמעט בטוח שזה בן...
בסקירה הרופאה מייד ראתה שזאת בת.
הסקירה היתה תקינה לגמרי.היא כבר סיימה הכל.
בסוף נזכרה- טוב רק נבדוק מה עם המי שפיר
ואז נתקעה קצת...ונהייתה רצינית ומאותו הרגע השתנתה לי כל חוויית ההריון...
פתאם גילתה שיש ריבוי גבולי
ופתאם..היי יש נקודה אקוגנית בלב ועוד אחת..
ואז רצף של דבורים שלא הכרתי ולא קלטתי..
בדיקות,תסמונות,סטטיסטיקות,עוד בדיקות,מי שפיר,ייעוץ גנטי,הפסקת הריון...
היא דברה בשטף
ואני שתקתי בהלם
מה? איך כל זה קשור א לי?.מה קורה כאן?
אח''כ התאפסתי קצת. וכשיצאתי הרגשתי מוטרדת אבל לא ממש לחוצה.
גוגל סיפר לי שכל ממצא בפני עצמו הוא לרוב תקין
אבל הבעיה והחשש הוא כשיש שני סימנים
יופי . עכשיו נתנו אישור שיש סיבה לחשוש...
לא חושבת שממש נכנסתי לסרטים השתדלתי דווקא להאמין שזה רק נסיון שבא לגדל את האמונה שלי ובטח תכף הכל יתאזן
אבל בכל בדיקה אצל הרופאה רק נלחצתי יותר.
בעיקר מהשדר שלה שמעולם לא שידר-'אין מה לדאוג יהיה בסדר...''
תמיד הנכיח את האופציה לבעיה
ושידר- טוב זה את שלא מוכנה לעשות ייעוץ גנטי או מי שפיר...
בהמשך המיים נהיו תקינים
ועשיתי אקו לב שיצא תקין ונרגעתי
ואז באו הפחדות על ראש גדול...
ואז בסקירה מכוונת גילו חלק מוגדל במח. וזה גמר אותי..די... מאיפה זה נוחת עלי עכשיו?!?
.
שבוע 35
ערב תשעה באב
הרגשתי שאני לא מסוגלת ללדת ככה
חודש תשיעי אמור להביא איתו ציפיה ורצון להיות אחרי..
ואני לא מסוגלת לצפות כי אני כ''כ מפחדת מהרגע שאחרי
שאולי ישנה לי את כל החיים
מפחדת מהתגובה שלי, מהתרסקות..מלפגוש את החוסר אמונה של עצמי.
מפחדת שקודם ארגיש מולה התמודדות ורק עם הזמן אלמד לאהוב
אולי עמוק מפחדת שלא אצליח לאהוב כמו שאני רוצה
בשיחה עם בעלי
מגיעים למסקנה שכדי להגיע ללידה בשפיות סאגת הבדיקות נגמרת.
אין במילא דרך לדעת בוודאות
ואין באמת שום השלכה מעשית לגבי התינוקת בבדיקות.
אז זה כבר הקל עלי.
ובהשגחה ה' זימן לי להיות בהופעה של ביני לנדאו
והוא דיבר כמה דיבורים שפשוט הפכו אותי לגמרי,
הרגשתי ממש שלראשונה כל ההריון הזה אני ממש מוכנה לקבל.הכל.באהבה. בהבנה שזאת השליחות של הנשמה הזאת. שככה בדיוק ה' בחר להביא לי אותה. שזה לגמרי גם חלק מהשליחות שלי.
וכשהוא שר בסוף את "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך..."
ממש הנחתי ידיים על הבטן וברכתי אותה
שה' ישמור אותך
שיתן לך חן מיוחד שיאפשר לי ולכולם לאהוב אותך בכל מצב.
שהכל יעבור בשלום.
וממש דברתי אליה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה. ככה כמו שהיא .לא משנה מה. אוהבת בפשטות. כמו אמא.
אוהבת ומחכה לה. מחכה לחבק אותה. להכיר אותה. להיות אמא שלה לתמיד.
לא יכולה להסביר איזה רגע עמוק זה היה עבורי..
אולי הוא נגע בפחד הכי עמוק שלי. הפחד שקודם כל אפגוש אותה כהתמודדות ונסיון וקושי ורק לאט לאט בהמשך אלמד לאהוב.
לא יכלתי לחשוב על מציאות ששמים עלי את התינוקת שלי ואני לא מייד מתאהבת בה בפשטות.
באותו רגע חלף הפחד. ידעתי בוודאות שאני אוהב אותה בכל מצב.
וזה בעצם מה שהייתי צריכה.
ואז הגיע חודש תשיעי
החלטתי שאני ממש מהדרת בלהתכונן ללידה. להיות עסוקה בהכנות.פשוטות. לשכוח קצת מכל ההפחדות. להחזיר ללב שלי את הציפיה הפשוטה וההתרגשות הרגילה לקראת לידה.
הלכתי וקניתי דברים ללידה,אירגנתי תיק מראש,קראתי סיפורי לידה.
ולגמרי לגמרי חיכיתי שכבר יגיע היום.
האמת שיחד עם כל המתח הנפשי היה גם לא קל פיזית..מחודש שביעי הייתי עם רצועות מתוחות ברגליים ,תופעה הזויה וכואבת ברמות כאילו במקום שרירים יש לי מיתרי גיטרה מתוחים מתוחים
וכל תזוזה וכל צעד ייסורים..
והצטרפו הצרבות במלוא הדרן ונדודי השינה ו...
קיצר חיכיתי ללדת מאוד.
בניגוד להריונות הקודמים בהם הייתי בטוחה שאלד אחרי התאריך...הפעם לא הסכמתי לקבל אופציה כזאת.
יום שלישי .הגיע שבוע 39+2
תור ביקורת שגרתי אצל הרופאה
מגיעה וחשכו עיניי- תור ארוךךךך
הבנתי שזה או לחכות 3 שעות או לוותר.
החלטתי לוותר .יצאתי החוצה.
אמרתי לעצמי שלא נורא עוד כמה ימים יש לי כבר במילא ביקורת מעקב הריון עודף בבי''ח..
אף פעם לא היה לי משהו בעייתי בשלב הזה..אז לא נורא..
בסוף בלי להבין למה לא הייתי רגועה אז חזרתי.
מה שהסתבר אח"כ כנס.
חיכיתי 3 שעות באמת.סיוט.
הרופאה בודקת...
"יש מיעוט מיים. אמנם הוא גבולי אבל עוד אחוז אחד פחות כבר הייתי שולחת אותך מיידית לזרוז..
אז את על גבול דק מאוד...המממ בואי נאמר את זה ככה: כדאי מאוד שתלדי ימים הקרובים...."
קובעת לי תור לביקורת לעד כמה ימים..
ואני יוצאת הביתה. האמת לא מודאגת..משום מה לא הפנמתי מה זה אומר..
איכשהו אחרי ההריון הזה היתה לי מחשבה מוטעית שה' בטוח יפנק אותי בלידה קלה .
לא תכננתי שמשהו יסתבך.
אבל בכל זאת ניסיתי לזרז טבעי-
עשיתי שני טיפולי עיסוי ורפלקסולוגיה..
יום רביעי בערב גם השאלתי משאבה ושאבתי מלא זמן...תוך כדי מתחילה להרגיש התכווצויות ברחם. אפילו כואבות. מפסיקה- ממשיכות עד שנרגעות.
בלילה שואבת שוב לפני השינה למרות שההתכווצויות כואבות.
נרדמת בחצות.
מתעוררת ב3 בלילה
כאב משונה.לא צירים. לא גלי כאב.
פשוט בטן קשה מתוחה וכואבת כאב מתמשך.
לא יודעת להסביר..לא מכירה כזה.
לא הצלחתי לישון...קמה מסתובבת..נשכבת.מתהפכת.
איכשהו מגיע הבוקר.
מספרת לבעלי שכואב לי כאב לא ברור.
אמנם הוא נסבל. אבל לא מבינה מה עובר עלי.
זה היום האחרון של החופש הגדול (31.8) הבת הגדולה שלי שבת 3.5 אמורה להיות איתי בבית.
אני מנסה לסדר לה בייביסיטר כי אני שפוכה וכאובה. היא מתעקשת שלא רוצה.
אני ממש מתוסכלת. אין לי כח להעסיק אותה בוקר שלם. אני רוצה לישון.אפילו שאני בטח לא ארדם.
בסוף בעלי מביא את החברותא שלו לבית והם משגיחים עליה בסלון ולומדים ואני בחדר מנסה לישון.
כל עשרים דקות מתעוררת מציר. כן עכשיו זה כן ברור לי שזה ציר. הוא מתחיל מתחזק ומתפוגג.
אבל בקטנה כזה..נושמת לתוכו והוא נסבל. וממשיכה לישון.
ככה נחתי שעתיים וקמתי יותר עם כח.
הצירים ממשיכים . לא סדירים. כל 15-20 דקות ..לא משהו עקבי .כואבים באותו רגע אבל לגמרי לא נורא.
האמת? שמחתי! חיכיתי כבר שיכאב לי..שיתחיל שיתקדם.
הלידה הראשונה היתה ארוכה.
אבל השניה היתה יחסית זריזה..כמה שעות צירים נסבלים ואז תוך פחות מ3 שעות מהצירים הכואבים ממש כבר ילדתי.
אז משום מה ציפיתי לתרחיש דומה. וגם אמרו שלידה שלישית זה מהיר יותר..
הבן הקטן חזר מהגן. הגשתי להם צהריים. חותכת את העוף תוך כדי ציר. ומשעשע אותי דווקא הסיטואציה הזאת של צירים תוך כדי לטפל בילדים...
בשעה 3 בצהריים ביקשתי מאבא שלי שיבוא לקחת אותם. רציתי קצת שקט.
ואז לאט לאט התחיל כבר להימאס לי. כלום לא זז מהבוקר צירים לא סדירים ,בעוצמה לא גבוהה ובתדירות משתנה.
אשכרה לידה ראשונה...מה הולך כאן??
דברנו קצת אני ובעלי ..עיבדנו יחד את הץחושות..וזה הרגיע אותי.
זיהיתי שדווקא המהלך האיטי הזה סילק ממני את הפחד שלי מהעוצמה של הצירים ומצאתי את עצמי ממש מחכה כבר שיכאב לי.
בעלי ניגן קצת בגיטרה ושרנו והיה זמן נחת ממש.
שלחתי אותו קצת לנוח. שמתי את הדיסק 'אוחילה' של אודהליה ברלין ..אלול..קפצתי על הכדור פיזיו ושרתי.
היה ממש טוב.
ובאופן פלאי בכלל לא פחדתי מהאולי תסמונת אלי לא..
השעה היתה כבר 19:00-לאט לאט הצירים הועילו בטובם להצטופף לכל 5-10 דקות.
לאט לאט הם התחילו לכאוב יותר..הרגשתי מעורפלת יותר מרגע לרגע. כל ציר כבר הצריך ממני הרבה מאמץ.
האיזי טנס עזר. וגם הרצון שלי שיתקדם נתן כח.
הייתי שמחה הרגשתי שבניגוד ללידה הקודמת,אני לא מפחדת ולא מתכווצת מול הכאב.
ממש הייתי רגועה,בטוחה שהנה זה מתקדם ויותר טוב ממה שדמיינתי.
ואז...
פתאם הרגשתי צמרמורות,כאבי ראש..
אמרתי לבעלי שאם לא הייתי בלידה הייתי אומרת לו שאני מרגישה עם שפעת..
לא זכרתי תחושה כזאת..פתאם לא הייתי רגועה...ביקשתי שיביא לי מדחום..
38.5
חום? מה הקשר?
הממ...זה לא נשמע לי טוב.
התקשרנו למיילדת שאני מכירה.
אמרה לנו ללכת לבי"ח כי צריך לבדוק וזה כן לא מצב שגרתי.
אוף. התבאסתי. לא רוצה להגיע מוקדם.
אני יודעת שיש עוד זמן..ולא בא לי. בבית טוב לי.
אבל אין ברירה...
מתארגנים...שמה יד על המזוזה כמו בכל לידה ומבקשת לחזור לכאן בידיים מלאות ועם תינוקת בריאה.
בנסיעה אני מפנטזת על איזה נס מטורף. שאגיע ויגלו פתאם שאני עם פתיחה 8...
יודעת שאין מצב...ובכל זאת...מנסה להשאר אופטימית...
מגיעה לבי"ח ומרגישה משהו מוזר.
אני מרגישה טוב.
טוב מדי.
הממ...נעלם העירפול. כבר כמה וכמה דקות שאין ציר וגם כשיש הוא נסבל. נסבל מדי.
הייייי מה קורה כאן??
אני לא דמיינתי.
זה כאב ממש מקודם.
ואני לא כמו בסיפורים.אצלי לידות אף פעם לא התחילו והפסיקו.
ניגשת אלי מיילדת:"שלום,למה הגעת?"
אני:" הממ..אהה..אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל הגעתי ללדת."
תכלס התביישתי קצת.
הרגשתי טירונית כזאת שלא יודעת מה זה צירים..
למזלי המיילדת הציעה שהיא תבדוק ישר פתיחה לפני המוניטור-
פתיחה 2.5צוואר אחורי גבוה. 70% מחיקה
מה??
יאוו אפילו בלידה ראשונה הגעתי עם פתיחה 4
מה הולך כאן??
האמת לראשונה אהבתי את המוניטור. קצת נחתי כי אכן הצירים נרגעו בעוצמה ובתדירות.
לא שמתי לב לזה שהמיילדת מילמלה משהו על דופק מהיר מדי..
ואז בדיקת רופאה...
אולטרסאונד...היי את במיעוט מיים רציני!
רציני? אמרו לי לפני יומיים גבולי..
לא לא..אין כאן מיים בכלל..ממש טיפונת...
ואז בשכלול הנתונים- חום(חשש לזיהום), דופק מהיר לתינוקת, מיעוט מיים רציני
נוחתת עלי מילה שלא ציפיתי לפגוש- פיטוצין (זרוז) עכשיו.
שוק.
ניסינו לשכנע שתיתן אופציה לטבעי..שאעשה מקלחת ועיסויים וכו
בסוף היא אישרה לנו רבע שעה.
אז החזירו אותנו לחדרון בקבלה רק כדי לתת לי אנטיביוטיקה לgbs וגם בגלל החום
אני שוכבת..קצת בהלם עדיין מההשתלשלות הלא צפויה
השעה כבר 24:00 בלילה
ופתאם נכנסת מיילדת חדשה לחדר.
מחליפה שקית באינפוזיהה ויוצאת
לא אומרת כלום.
אני לא יודעת למה..פתאם קוראת לה:" היי, מה שמת לי עכשיו?"
והיא עונה בנחת: " פיטוצין"
מה? רגע! אבל הרופאה נתנה לנו רבע שעה לזרז טבעי..מה פיטוצין עכשיו?"
היא אמרה שתלך לחפש אותה לברר.
טוב.
אני מחכה.
בינתיים הפיטוצין מטפטף לו בנחת טיפה אחרי טיפה...
היא לא הסבירה לי כלום.
לא מתי הוא יתחיל לפעול ומה עומד לקרות. כלום.
משום מה דמיינתי את זה שרק אחרי הרבה זמן זה אמור לייצר צירים חזקים..לא מהר..
השעה 24:15
המיילדת לא חזרה.
פתאם אני קופצת בבהלה
"מה? מה זה הדבר הזה....???"
ציר מטורף.פתאומי. ארוך ארוך.כואב ברמות שלא הכרתי.
אחרי דקה עוד ציר כזה.
אני יושבת על המיטה נושמת נושמת נושמת.
זה לא עוזר.
מבקשת מבעלי שילחץ לי בגב הכי חזק שיכל.
זה לא עוזר.
כל ציר 2 דקות שלמות.
יש רק דקה באמצע לנוח.
עברתי 2 לידות טבעיות בלי אפידוראל. אני יודעת מה זה צירים. אני לא מכירה דבר כזה.
האמת שמה שהיה סיוט זה שבניגוד לעירפול חושים הרגיל שיש בלידה ועוזר לך לשמור את עצמך במן בועה ולכנס את כל הכוחות למאמץ..
כאן הייתי מפוקחת לגמרי. כל ציר צריכה ממש למרכז את עצמי בכח.
אחרי 3/4 שעה כזאת הרגשתי שאני כבר לא בן אדם. שאי מצב אני שורדת ככה עוד ציר אחד.
עד אז עוד הייתי גיבורה..אבל זהו הרגשתי שעוד ציר אחד אני אצא מכאן עם טראומה ממש מרוב כאב לא מותאם לכוחותי.
ומצאתי את עצמי, שהדבר שהכי הכי לא רציתי זה אפידוראל,שמחכה ללדת כדי להרגיש את התהליך...מצאתי את עצמי מכריזב=ה ש- זהו. אפידוראל. עכשיו.
בעלי שאל:- בטוח בטוח?
כי ידע כמה לא רציתי..
ואני: כן כן. ועכשיו.
הוא קרא למיילדת הנעלמת שכאמור יצאה בחצות ולא חזרה...
והיא הגיעה ואמרה טוב אם את לא מסוגלת אז בואי לחדר לידה
(עד היום כועסת שהשאירו אותי ככה בחדר בקבלה ולא הציעו לי שום עזרה להתמודדות וגם לא הכינו אותי אליה)
אז הכניסה אותי לחדר לידה. לראשונה הייתי בחדר הרגיל ולא בטבעי החלומי והמהמם...
בחדר הצמוד היתה אישה בצירי לחץ צורחת את נשמתה. בואו נגיד שזה לא הוסיף לרוגע שלי..
בדקה פתיחה- פתיחה 5.
טוב. בסדר עם צירים כאלה אוי ואבוי אם לא היתה התקדמות...
לא התפעלתי כי בלידה הקודמת הגעתי בהתחלה עם פתיחה כזאת..
הבנתי שיש לי עוד קצת זמן
היא רצתה לחבר לי שוב פיטוצין..הסתכלתי עליה בכזה מבט ואמרתי לה שבשום פנים ואופן. אני כבר בלידה פעילה ושתיתן לגוף שלי ללדת.
היא לא התעקשה.
שאלה אם בטוח אני רוצה אפידוראל...
אמרתי שכן. הייתי גמורה ומפורקת..
השעה האחרונה התישה אותי יותר מעשר שעות של צירים רגילים.
ואז היא הציעה אולי אני רוצה קודם גז צחוק
פתאם נזכרתי כמה הוא עזר לי בלידה הראשונה...
אז אמרתי לה שיאללה ננסה אותו ואם לא יעזור אז נעבור לאפידוראל..
בחדר השני נשמע בכי של תינוק. לכל דבר יש סוף כנראה.
השעה היתה 1:00 בלילה.
היא שמה לי את המסכה של הגז צחוק.
אני נשכבת על הצד ותוך 2 נשימות מרגישה את העמימות המוכרת...פתאם המח נח קצת ממרוצת המחשבות..ויחד איתו גם נחות המחשבות שמדמיינות קדימה והשאלות איך יהיה ומה יהיה...
מסוגלת להרפות ולהרגישש שבעצם לא נורא לי ככה.
כואב מאוד . אבל אני מסוגלת. יכולה לדמיין את עצמי מעבירה ככה עוד כמה שעות.
פתאם מרגישה זרם חמים נוזל ממני.....עוד ועוד ועוד..בהתחלה לא מבינה מה קורה..
לאט לאט קולטת במעורפל שיורדים לי המיים..
אוקיי....ממשיכה לעצום עיניים ופתאם נזרקת לתוכי מחשבה: " רגע רגע רגע..ב2 הלידות הקודמות המיים ירדו לי רק בפתיחה מלאה."
מה? יכל להיות ש....?
ללא מספיקה לחשוב ומרגישה פתאם שבלי להתכוון אני לוחצת..
אאני אומרת לבעלי-" תקרא למיילדת. אני חייבת ללחוץ עכשין".
הוא היה בשוק. לא הבין.
חיברו אותי לגז צחוק בשעה 1:00. עם פתיחה 5.
השעה עכשיו 1:07 .ללחוץ??
המיילדת באה השכיבה אותי על הגב לבדוק ו....." היי הראש ממש כאן! לחיצה אחת והוא בחוץ
בעלי קפץ למאחורי הוילון וחשב שהוא מדמיין.
אני בשלב הזה התמלאתי באדרנלין מטורף. הייתי בשוק לא פחות..
אבל לא חשבתי פשוט לחצתי חזק חזק חזק עם כל הכח שלי....
הרגשתי את השריפה המוכרת אבל רק לשניה. אפילו לא הספיק לכאוב לי בכלל....ו......הראש בחוץ!
מה? וואו אבל זה בכלל לא כאב.
לא האמנתי שזה אמיתי. אבל גם לא חשבתי.
עוד לחיצה אחת והכתפיים והגוף יוצאים החוצה....
המיילדת מתחילה לנגב אותה עוד לפני שאני רואה אותה ואני : " לא לא אל תנגבי אני רוצה אותה ככה עלי,כמו שהיא"
ותוך רגע היא מונחת עלי.
עוד לפני שראיתי אותה הרחתי אותה.
"יש לה ריח של גן עדן!"
ריח כזה מתוק וטהור.
פנים של מלאך.
והנה היא כאן.
השעה 1:15. רבע שעה מפתיחה 5.
והנה היא כאן
אחרי כל המסע הארוך הזה
אחרי כל הפחד
תינוקת מתוקה מתוקה 3.350 קילו. שיעור שחור .
כולה מריחה כמו גן עדן.
תינוקת בריאה !!!!!!
ומי שלא חווה על בשרו לא יבין איזה אושר צרוף טמון במילה הזאת.
"אוחילה לא-ל אחלה פניו....
אשר בקהל עם אשירה עוזו. אביעה רננות בעד מפעליו....
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך..."
(בסוגריים אמנם יצאתי בלי תפרים ב"ה אבל היה אישפוז קשה ממש עם אינספור אנטיביוטיקות ו4 לילותת מחוסרי שינה לחלוטין...ומיילדת אנטיפטית..אבל זה כבר לסיפור אחר )
אבל מעתיקה גם לכאן
מזהירה
ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד..
רק מי שאמיצה תחזיק מעמד
(כאן עוד קיצרתי חלק)
זה סיפור ארוך.יותר ממה שדמיינתי.
באמת הסיפור מתחיל הרבה לפני הלידה.
זה היה הריון שהעביר אותי מסע..
מסע לצאת מהפחד
להאמין גם בחוסר ידיעה.
ובעצם מתחילתו עד סופו הוא נגע באותה הנקודה ..
הכל התנהל על מי מנוחות עד שבוע 23 בו הלכתי לסקירה המאוחרת.
נכנסתי לחדר ברוגע חושבת רק שמסקרן אותי לראות אותו מקרוב...
אז ההפתעה הראשונה היתה שלמרות שב2 הבדיקות הקודמות הרופאה אמרה שכמעט בטוח שזה בן...
בסקירה הרופאה מייד ראתה שזאת בת.
הסקירה היתה תקינה לגמרי.היא כבר סיימה הכל.
בסוף נזכרה- טוב רק נבדוק מה עם המי שפיר
ואז נתקעה קצת...ונהייתה רצינית ומאותו הרגע השתנתה לי כל חוויית ההריון...
פתאם גילתה שיש ריבוי גבולי
ופתאם..היי יש נקודה אקוגנית בלב ועוד אחת..
ואז רצף של דבורים שלא הכרתי ולא קלטתי..
בדיקות,תסמונות,סטטיסטיקות,עוד בדיקות,מי שפיר,ייעוץ גנטי,הפסקת הריון...
היא דברה בשטף
ואני שתקתי בהלם
מה? איך כל זה קשור א לי?.מה קורה כאן?
אח''כ התאפסתי קצת. וכשיצאתי הרגשתי מוטרדת אבל לא ממש לחוצה.
גוגל סיפר לי שכל ממצא בפני עצמו הוא לרוב תקין
אבל הבעיה והחשש הוא כשיש שני סימנים
יופי . עכשיו נתנו אישור שיש סיבה לחשוש...
לא חושבת שממש נכנסתי לסרטים השתדלתי דווקא להאמין שזה רק נסיון שבא לגדל את האמונה שלי ובטח תכף הכל יתאזן
אבל בכל בדיקה אצל הרופאה רק נלחצתי יותר.
בעיקר מהשדר שלה שמעולם לא שידר-'אין מה לדאוג יהיה בסדר...''
תמיד הנכיח את האופציה לבעיה
ושידר- טוב זה את שלא מוכנה לעשות ייעוץ גנטי או מי שפיר...
בהמשך המיים נהיו תקינים
ועשיתי אקו לב שיצא תקין ונרגעתי
ואז באו הפחדות על ראש גדול...
ואז בסקירה מכוונת גילו חלק מוגדל במח. וזה גמר אותי..די... מאיפה זה נוחת עלי עכשיו?!?
.
שבוע 35
ערב תשעה באב
הרגשתי שאני לא מסוגלת ללדת ככה
חודש תשיעי אמור להביא איתו ציפיה ורצון להיות אחרי..
ואני לא מסוגלת לצפות כי אני כ''כ מפחדת מהרגע שאחרי
שאולי ישנה לי את כל החיים
מפחדת מהתגובה שלי, מהתרסקות..מלפגוש את החוסר אמונה של עצמי.
מפחדת שקודם ארגיש מולה התמודדות ורק עם הזמן אלמד לאהוב
אולי עמוק מפחדת שלא אצליח לאהוב כמו שאני רוצה
בשיחה עם בעלי
מגיעים למסקנה שכדי להגיע ללידה בשפיות סאגת הבדיקות נגמרת.
אין במילא דרך לדעת בוודאות
ואין באמת שום השלכה מעשית לגבי התינוקת בבדיקות.
אז זה כבר הקל עלי.
ובהשגחה ה' זימן לי להיות בהופעה של ביני לנדאו
והוא דיבר כמה דיבורים שפשוט הפכו אותי לגמרי,
הרגשתי ממש שלראשונה כל ההריון הזה אני ממש מוכנה לקבל.הכל.באהבה. בהבנה שזאת השליחות של הנשמה הזאת. שככה בדיוק ה' בחר להביא לי אותה. שזה לגמרי גם חלק מהשליחות שלי.
וכשהוא שר בסוף את "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך..."
ממש הנחתי ידיים על הבטן וברכתי אותה
שה' ישמור אותך
שיתן לך חן מיוחד שיאפשר לי ולכולם לאהוב אותך בכל מצב.
שהכל יעבור בשלום.
וממש דברתי אליה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה. ככה כמו שהיא .לא משנה מה. אוהבת בפשטות. כמו אמא.
אוהבת ומחכה לה. מחכה לחבק אותה. להכיר אותה. להיות אמא שלה לתמיד.
לא יכולה להסביר איזה רגע עמוק זה היה עבורי..
אולי הוא נגע בפחד הכי עמוק שלי. הפחד שקודם כל אפגוש אותה כהתמודדות ונסיון וקושי ורק לאט לאט בהמשך אלמד לאהוב.
לא יכלתי לחשוב על מציאות ששמים עלי את התינוקת שלי ואני לא מייד מתאהבת בה בפשטות.
באותו רגע חלף הפחד. ידעתי בוודאות שאני אוהב אותה בכל מצב.
וזה בעצם מה שהייתי צריכה.
ואז הגיע חודש תשיעי
החלטתי שאני ממש מהדרת בלהתכונן ללידה. להיות עסוקה בהכנות.פשוטות. לשכוח קצת מכל ההפחדות. להחזיר ללב שלי את הציפיה הפשוטה וההתרגשות הרגילה לקראת לידה.
הלכתי וקניתי דברים ללידה,אירגנתי תיק מראש,קראתי סיפורי לידה.
ולגמרי לגמרי חיכיתי שכבר יגיע היום.
האמת שיחד עם כל המתח הנפשי היה גם לא קל פיזית..מחודש שביעי הייתי עם רצועות מתוחות ברגליים ,תופעה הזויה וכואבת ברמות כאילו במקום שרירים יש לי מיתרי גיטרה מתוחים מתוחים
וכל תזוזה וכל צעד ייסורים..
והצטרפו הצרבות במלוא הדרן ונדודי השינה ו...
קיצר חיכיתי ללדת מאוד.
בניגוד להריונות הקודמים בהם הייתי בטוחה שאלד אחרי התאריך...הפעם לא הסכמתי לקבל אופציה כזאת.
יום שלישי .הגיע שבוע 39+2
תור ביקורת שגרתי אצל הרופאה
מגיעה וחשכו עיניי- תור ארוךךךך
הבנתי שזה או לחכות 3 שעות או לוותר.
החלטתי לוותר .יצאתי החוצה.
אמרתי לעצמי שלא נורא עוד כמה ימים יש לי כבר במילא ביקורת מעקב הריון עודף בבי''ח..
אף פעם לא היה לי משהו בעייתי בשלב הזה..אז לא נורא..
בסוף בלי להבין למה לא הייתי רגועה אז חזרתי.
מה שהסתבר אח"כ כנס.
חיכיתי 3 שעות באמת.סיוט.
הרופאה בודקת...
"יש מיעוט מיים. אמנם הוא גבולי אבל עוד אחוז אחד פחות כבר הייתי שולחת אותך מיידית לזרוז..
אז את על גבול דק מאוד...המממ בואי נאמר את זה ככה: כדאי מאוד שתלדי ימים הקרובים...."
קובעת לי תור לביקורת לעד כמה ימים..
ואני יוצאת הביתה. האמת לא מודאגת..משום מה לא הפנמתי מה זה אומר..
איכשהו אחרי ההריון הזה היתה לי מחשבה מוטעית שה' בטוח יפנק אותי בלידה קלה .
לא תכננתי שמשהו יסתבך.
אבל בכל זאת ניסיתי לזרז טבעי-
עשיתי שני טיפולי עיסוי ורפלקסולוגיה..
יום רביעי בערב גם השאלתי משאבה ושאבתי מלא זמן...תוך כדי מתחילה להרגיש התכווצויות ברחם. אפילו כואבות. מפסיקה- ממשיכות עד שנרגעות.
בלילה שואבת שוב לפני השינה למרות שההתכווצויות כואבות.
נרדמת בחצות.
מתעוררת ב3 בלילה
כאב משונה.לא צירים. לא גלי כאב.
פשוט בטן קשה מתוחה וכואבת כאב מתמשך.
לא יודעת להסביר..לא מכירה כזה.
לא הצלחתי לישון...קמה מסתובבת..נשכבת.מתהפכת.
איכשהו מגיע הבוקר.
מספרת לבעלי שכואב לי כאב לא ברור.
אמנם הוא נסבל. אבל לא מבינה מה עובר עלי.
זה היום האחרון של החופש הגדול (31.8) הבת הגדולה שלי שבת 3.5 אמורה להיות איתי בבית.
אני מנסה לסדר לה בייביסיטר כי אני שפוכה וכאובה. היא מתעקשת שלא רוצה.
אני ממש מתוסכלת. אין לי כח להעסיק אותה בוקר שלם. אני רוצה לישון.אפילו שאני בטח לא ארדם.
בסוף בעלי מביא את החברותא שלו לבית והם משגיחים עליה בסלון ולומדים ואני בחדר מנסה לישון.
כל עשרים דקות מתעוררת מציר. כן עכשיו זה כן ברור לי שזה ציר. הוא מתחיל מתחזק ומתפוגג.
אבל בקטנה כזה..נושמת לתוכו והוא נסבל. וממשיכה לישון.
ככה נחתי שעתיים וקמתי יותר עם כח.
הצירים ממשיכים . לא סדירים. כל 15-20 דקות ..לא משהו עקבי .כואבים באותו רגע אבל לגמרי לא נורא.
האמת? שמחתי! חיכיתי כבר שיכאב לי..שיתחיל שיתקדם.
הלידה הראשונה היתה ארוכה.
אבל השניה היתה יחסית זריזה..כמה שעות צירים נסבלים ואז תוך פחות מ3 שעות מהצירים הכואבים ממש כבר ילדתי.
אז משום מה ציפיתי לתרחיש דומה. וגם אמרו שלידה שלישית זה מהיר יותר..
הבן הקטן חזר מהגן. הגשתי להם צהריים. חותכת את העוף תוך כדי ציר. ומשעשע אותי דווקא הסיטואציה הזאת של צירים תוך כדי לטפל בילדים...
בשעה 3 בצהריים ביקשתי מאבא שלי שיבוא לקחת אותם. רציתי קצת שקט.
ואז לאט לאט התחיל כבר להימאס לי. כלום לא זז מהבוקר צירים לא סדירים ,בעוצמה לא גבוהה ובתדירות משתנה.
אשכרה לידה ראשונה...מה הולך כאן??
דברנו קצת אני ובעלי ..עיבדנו יחד את הץחושות..וזה הרגיע אותי.
זיהיתי שדווקא המהלך האיטי הזה סילק ממני את הפחד שלי מהעוצמה של הצירים ומצאתי את עצמי ממש מחכה כבר שיכאב לי.
בעלי ניגן קצת בגיטרה ושרנו והיה זמן נחת ממש.
שלחתי אותו קצת לנוח. שמתי את הדיסק 'אוחילה' של אודהליה ברלין ..אלול..קפצתי על הכדור פיזיו ושרתי.
היה ממש טוב.
ובאופן פלאי בכלל לא פחדתי מהאולי תסמונת אלי לא..
השעה היתה כבר 19:00-לאט לאט הצירים הועילו בטובם להצטופף לכל 5-10 דקות.
לאט לאט הם התחילו לכאוב יותר..הרגשתי מעורפלת יותר מרגע לרגע. כל ציר כבר הצריך ממני הרבה מאמץ.
האיזי טנס עזר. וגם הרצון שלי שיתקדם נתן כח.
הייתי שמחה הרגשתי שבניגוד ללידה הקודמת,אני לא מפחדת ולא מתכווצת מול הכאב.
ממש הייתי רגועה,בטוחה שהנה זה מתקדם ויותר טוב ממה שדמיינתי.
ואז...
פתאם הרגשתי צמרמורות,כאבי ראש..
אמרתי לבעלי שאם לא הייתי בלידה הייתי אומרת לו שאני מרגישה עם שפעת..
לא זכרתי תחושה כזאת..פתאם לא הייתי רגועה...ביקשתי שיביא לי מדחום..
38.5
חום? מה הקשר?
הממ...זה לא נשמע לי טוב.
התקשרנו למיילדת שאני מכירה.
אמרה לנו ללכת לבי"ח כי צריך לבדוק וזה כן לא מצב שגרתי.
אוף. התבאסתי. לא רוצה להגיע מוקדם.
אני יודעת שיש עוד זמן..ולא בא לי. בבית טוב לי.
אבל אין ברירה...
מתארגנים...שמה יד על המזוזה כמו בכל לידה ומבקשת לחזור לכאן בידיים מלאות ועם תינוקת בריאה.
בנסיעה אני מפנטזת על איזה נס מטורף. שאגיע ויגלו פתאם שאני עם פתיחה 8...
יודעת שאין מצב...ובכל זאת...מנסה להשאר אופטימית...
מגיעה לבי"ח ומרגישה משהו מוזר.
אני מרגישה טוב.
טוב מדי.
הממ...נעלם העירפול. כבר כמה וכמה דקות שאין ציר וגם כשיש הוא נסבל. נסבל מדי.
הייייי מה קורה כאן??
אני לא דמיינתי.
זה כאב ממש מקודם.
ואני לא כמו בסיפורים.אצלי לידות אף פעם לא התחילו והפסיקו.
ניגשת אלי מיילדת:"שלום,למה הגעת?"
אני:" הממ..אהה..אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל הגעתי ללדת."
תכלס התביישתי קצת.
הרגשתי טירונית כזאת שלא יודעת מה זה צירים..
למזלי המיילדת הציעה שהיא תבדוק ישר פתיחה לפני המוניטור-
פתיחה 2.5צוואר אחורי גבוה. 70% מחיקה
מה??
יאוו אפילו בלידה ראשונה הגעתי עם פתיחה 4
מה הולך כאן??
האמת לראשונה אהבתי את המוניטור. קצת נחתי כי אכן הצירים נרגעו בעוצמה ובתדירות.
לא שמתי לב לזה שהמיילדת מילמלה משהו על דופק מהיר מדי..
ואז בדיקת רופאה...
אולטרסאונד...היי את במיעוט מיים רציני!
רציני? אמרו לי לפני יומיים גבולי..
לא לא..אין כאן מיים בכלל..ממש טיפונת...
ואז בשכלול הנתונים- חום(חשש לזיהום), דופק מהיר לתינוקת, מיעוט מיים רציני
נוחתת עלי מילה שלא ציפיתי לפגוש- פיטוצין (זרוז) עכשיו.
שוק.
ניסינו לשכנע שתיתן אופציה לטבעי..שאעשה מקלחת ועיסויים וכו
בסוף היא אישרה לנו רבע שעה.
אז החזירו אותנו לחדרון בקבלה רק כדי לתת לי אנטיביוטיקה לgbs וגם בגלל החום
אני שוכבת..קצת בהלם עדיין מההשתלשלות הלא צפויה
השעה כבר 24:00 בלילה
ופתאם נכנסת מיילדת חדשה לחדר.
מחליפה שקית באינפוזיהה ויוצאת
לא אומרת כלום.
אני לא יודעת למה..פתאם קוראת לה:" היי, מה שמת לי עכשיו?"
והיא עונה בנחת: " פיטוצין"
מה? רגע! אבל הרופאה נתנה לנו רבע שעה לזרז טבעי..מה פיטוצין עכשיו?"
היא אמרה שתלך לחפש אותה לברר.
טוב.
אני מחכה.
בינתיים הפיטוצין מטפטף לו בנחת טיפה אחרי טיפה...
היא לא הסבירה לי כלום.
לא מתי הוא יתחיל לפעול ומה עומד לקרות. כלום.
משום מה דמיינתי את זה שרק אחרי הרבה זמן זה אמור לייצר צירים חזקים..לא מהר..
השעה 24:15
המיילדת לא חזרה.
פתאם אני קופצת בבהלה
"מה? מה זה הדבר הזה....???"
ציר מטורף.פתאומי. ארוך ארוך.כואב ברמות שלא הכרתי.
אחרי דקה עוד ציר כזה.
אני יושבת על המיטה נושמת נושמת נושמת.
זה לא עוזר.
מבקשת מבעלי שילחץ לי בגב הכי חזק שיכל.
זה לא עוזר.
כל ציר 2 דקות שלמות.
יש רק דקה באמצע לנוח.
עברתי 2 לידות טבעיות בלי אפידוראל. אני יודעת מה זה צירים. אני לא מכירה דבר כזה.
האמת שמה שהיה סיוט זה שבניגוד לעירפול חושים הרגיל שיש בלידה ועוזר לך לשמור את עצמך במן בועה ולכנס את כל הכוחות למאמץ..
כאן הייתי מפוקחת לגמרי. כל ציר צריכה ממש למרכז את עצמי בכח.
אחרי 3/4 שעה כזאת הרגשתי שאני כבר לא בן אדם. שאי מצב אני שורדת ככה עוד ציר אחד.
עד אז עוד הייתי גיבורה..אבל זהו הרגשתי שעוד ציר אחד אני אצא מכאן עם טראומה ממש מרוב כאב לא מותאם לכוחותי.
ומצאתי את עצמי, שהדבר שהכי הכי לא רציתי זה אפידוראל,שמחכה ללדת כדי להרגיש את התהליך...מצאתי את עצמי מכריזב=ה ש- זהו. אפידוראל. עכשיו.
בעלי שאל:- בטוח בטוח?
כי ידע כמה לא רציתי..
ואני: כן כן. ועכשיו.
הוא קרא למיילדת הנעלמת שכאמור יצאה בחצות ולא חזרה...
והיא הגיעה ואמרה טוב אם את לא מסוגלת אז בואי לחדר לידה
(עד היום כועסת שהשאירו אותי ככה בחדר בקבלה ולא הציעו לי שום עזרה להתמודדות וגם לא הכינו אותי אליה)
אז הכניסה אותי לחדר לידה. לראשונה הייתי בחדר הרגיל ולא בטבעי החלומי והמהמם...
בחדר הצמוד היתה אישה בצירי לחץ צורחת את נשמתה. בואו נגיד שזה לא הוסיף לרוגע שלי..
בדקה פתיחה- פתיחה 5.
טוב. בסדר עם צירים כאלה אוי ואבוי אם לא היתה התקדמות...
לא התפעלתי כי בלידה הקודמת הגעתי בהתחלה עם פתיחה כזאת..
הבנתי שיש לי עוד קצת זמן
היא רצתה לחבר לי שוב פיטוצין..הסתכלתי עליה בכזה מבט ואמרתי לה שבשום פנים ואופן. אני כבר בלידה פעילה ושתיתן לגוף שלי ללדת.
היא לא התעקשה.
שאלה אם בטוח אני רוצה אפידוראל...
אמרתי שכן. הייתי גמורה ומפורקת..
השעה האחרונה התישה אותי יותר מעשר שעות של צירים רגילים.
ואז היא הציעה אולי אני רוצה קודם גז צחוק
פתאם נזכרתי כמה הוא עזר לי בלידה הראשונה...
אז אמרתי לה שיאללה ננסה אותו ואם לא יעזור אז נעבור לאפידוראל..
בחדר השני נשמע בכי של תינוק. לכל דבר יש סוף כנראה.
השעה היתה 1:00 בלילה.
היא שמה לי את המסכה של הגז צחוק.
אני נשכבת על הצד ותוך 2 נשימות מרגישה את העמימות המוכרת...פתאם המח נח קצת ממרוצת המחשבות..ויחד איתו גם נחות המחשבות שמדמיינות קדימה והשאלות איך יהיה ומה יהיה...
מסוגלת להרפות ולהרגישש שבעצם לא נורא לי ככה.
כואב מאוד . אבל אני מסוגלת. יכולה לדמיין את עצמי מעבירה ככה עוד כמה שעות.
פתאם מרגישה זרם חמים נוזל ממני.....עוד ועוד ועוד..בהתחלה לא מבינה מה קורה..
לאט לאט קולטת במעורפל שיורדים לי המיים..
אוקיי....ממשיכה לעצום עיניים ופתאם נזרקת לתוכי מחשבה: " רגע רגע רגע..ב2 הלידות הקודמות המיים ירדו לי רק בפתיחה מלאה."
מה? יכל להיות ש....?
ללא מספיקה לחשוב ומרגישה פתאם שבלי להתכוון אני לוחצת..
אאני אומרת לבעלי-" תקרא למיילדת. אני חייבת ללחוץ עכשין".
הוא היה בשוק. לא הבין.
חיברו אותי לגז צחוק בשעה 1:00. עם פתיחה 5.
השעה עכשיו 1:07 .ללחוץ??
המיילדת באה השכיבה אותי על הגב לבדוק ו....." היי הראש ממש כאן! לחיצה אחת והוא בחוץ
בעלי קפץ למאחורי הוילון וחשב שהוא מדמיין.
אני בשלב הזה התמלאתי באדרנלין מטורף. הייתי בשוק לא פחות..
אבל לא חשבתי פשוט לחצתי חזק חזק חזק עם כל הכח שלי....
הרגשתי את השריפה המוכרת אבל רק לשניה. אפילו לא הספיק לכאוב לי בכלל....ו......הראש בחוץ!
מה? וואו אבל זה בכלל לא כאב.
לא האמנתי שזה אמיתי. אבל גם לא חשבתי.
עוד לחיצה אחת והכתפיים והגוף יוצאים החוצה....
המיילדת מתחילה לנגב אותה עוד לפני שאני רואה אותה ואני : " לא לא אל תנגבי אני רוצה אותה ככה עלי,כמו שהיא"
ותוך רגע היא מונחת עלי.
עוד לפני שראיתי אותה הרחתי אותה.
"יש לה ריח של גן עדן!"
ריח כזה מתוק וטהור.
פנים של מלאך.
והנה היא כאן.
השעה 1:15. רבע שעה מפתיחה 5.
והנה היא כאן
אחרי כל המסע הארוך הזה
אחרי כל הפחד
תינוקת מתוקה מתוקה 3.350 קילו. שיעור שחור .
כולה מריחה כמו גן עדן.
תינוקת בריאה !!!!!!
ומי שלא חווה על בשרו לא יבין איזה אושר צרוף טמון במילה הזאת.
"אוחילה לא-ל אחלה פניו....
אשר בקהל עם אשירה עוזו. אביעה רננות בעד מפעליו....
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך..."
(בסוגריים אמנם יצאתי בלי תפרים ב"ה אבל היה אישפוז קשה ממש עם אינספור אנטיביוטיקות ו4 לילותת מחוסרי שינה לחלוטין...ומיילדת אנטיפטית..אבל זה כבר לסיפור אחר )
נשארתי פעורת פה! את גיבורה!חביבית
וואו. איזה סיפור. מדהים. הייתי מגדירה את הסיפורי לידה כ-נביעה
סיפורי אמונה.
מלאי ניסים והשגחה
וגבורה נשית יהודית
לעבור מסע מלא תלאות
להבאת נשמות טהורות.
בזכות נשים צדקניות נגאלנו-
ובזכותכן, ובזכותינו (כן-כן!)- נגאל.
.
זה כל כך שונה מסיפורי לידה חילוניים..
הסיפורים האלה-
מרוממים
מעצימים.
ומכאן אני מברכת-
שה' יתן לכל אחת בעם ישראל
לידה קלה כתרנגולת
בלי אף סיבוך
תינוקות בריאים
הריונות תקינים- בלי תופעות מעצבנות של הריון..
ושנזכה יחד כולנו לראות בגאולה השלימה בעיניים עוד השנה!
ושיהיה לנו חג פסח ש-מ-ח!!
אמן.
מלאי ניסים והשגחה
וגבורה נשית יהודית
לעבור מסע מלא תלאות
להבאת נשמות טהורות.
בזכות נשים צדקניות נגאלנו-
ובזכותכן, ובזכותינו (כן-כן!)- נגאל.
.
זה כל כך שונה מסיפורי לידה חילוניים..
הסיפורים האלה-
מרוממים
מעצימים.
ומכאן אני מברכת-
שה' יתן לכל אחת בעם ישראל
לידה קלה כתרנגולת
בלי אף סיבוך
תינוקות בריאים
הריונות תקינים- בלי תופעות מעצבנות של הריון..
ושנזכה יחד כולנו לראות בגאולה השלימה בעיניים עוד השנה!
ושיהיה לנו חג פסח ש-מ-ח!!
אמן.
כולכן מדהימות! אני בוכהחדשה.
תודה נביעה על הסיכום המרגש
שנזכה.
שנזכה.
אמן אמןרק אמונה
וואו איזה סיפור אמונה מדהים ומרגש!ג'ינג'ר
קראתי מרותקת!דבורית
ואני שונאת בדיקות
בגלל כל מה שתיארת
אפילו כתבתי על זה פעם שיר
זו מסכת ייסורים מה שמעבירים היום אשה בהריון
מפנטזת על הריון בלי מעקב
גיבורה וכל הכבוד על התהליך והבירור האמוני
בגלל כל מה שתיארת
אפילו כתבתי על זה פעם שיר
זו מסכת ייסורים מה שמעבירים היום אשה בהריון
מפנטזת על הריון בלי מעקב
גיבורה וכל הכבוד על התהליך והבירור האמוני
לפעם הבאה אני באמת מתכננת לעשות מינימום נצרךמעין אהבה
לא אעמוד בזה שוב...
זה מה שכתבתי...דבורית
*מותר לך לא לדעת*
מותר לך לא לבדוק
להרגיש בטוחה, לסמוך
מותר לך לתת לפלא הזה להיות מוסתר בתוכך
לא לפלוש לתוכו, לא להתלבט
מותר לך להניח, לתת לו להתפתח
פעם הוא קטן מידי פעם הוא צומח
פעם זה מוגדל, פעם יש שם נקודה
פעם יש איזה חיידק ששמו נותרה חידה
כי בפלא הזה טמונה ברכה
הוא לא הולך לפי הספר, לא נכנס למדדים
פעם הוא ילד טוב, פעם לא באחוזים
מותר לך להניח , מותר לך לב שקט
לפעום ולהזרים לו דם, נס יש מתוך יש
מותר לך לא לדעת, להצמיח כוח בינה
לייצור, להחיות להפיח נשמה
הניחי לעצמך רק לחוות, להרגיש
לנשום אוויר פנימה, ללטף לא להחיש
לא לזרז, לא להאיץ
במקצב הזה זר לא יביט
יש בך פלא, לא לחינם הוא מוסתר
שרוי בברכה, מוצנע, מוטמן
את נעה בין השתדלות לבין אמונה
מותר לך גם לקחת נשימה
זה לא מתכנס לתוך השכל
יש בזה גם סיכונים
כאילו יש תעודת ביטוח
כשמדובר בכוח שנקרא חיים
מותר לך לא להבין הכל, אפילו לא למדוד
לתת למלאכים ללחוש לך איזה סוד
מותר לך לא לבדוק
להרגיש בטוחה, לסמוך
מותר לך לתת לפלא הזה להיות מוסתר בתוכך
לא לפלוש לתוכו, לא להתלבט
מותר לך להניח, לתת לו להתפתח
פעם הוא קטן מידי פעם הוא צומח
פעם זה מוגדל, פעם יש שם נקודה
פעם יש איזה חיידק ששמו נותרה חידה
כי בפלא הזה טמונה ברכה
הוא לא הולך לפי הספר, לא נכנס למדדים
פעם הוא ילד טוב, פעם לא באחוזים
מותר לך להניח , מותר לך לב שקט
לפעום ולהזרים לו דם, נס יש מתוך יש
מותר לך לא לדעת, להצמיח כוח בינה
לייצור, להחיות להפיח נשמה
הניחי לעצמך רק לחוות, להרגיש
לנשום אוויר פנימה, ללטף לא להחיש
לא לזרז, לא להאיץ
במקצב הזה זר לא יביט
יש בך פלא, לא לחינם הוא מוסתר
שרוי בברכה, מוצנע, מוטמן
את נעה בין השתדלות לבין אמונה
מותר לך גם לקחת נשימה
זה לא מתכנס לתוך השכל
יש בזה גם סיכונים
כאילו יש תעודת ביטוח
כשמדובר בכוח שנקרא חיים
מותר לך לא להבין הכל, אפילו לא למדוד
לתת למלאכים ללחוש לך איזה סוד
וואו. מדהים!חדשה.
יש לך כשרון.
ותודה, נגע בי.
ותודה, נגע בי.
וואו. מדהים!חדשה.
יש לך כשרון.
ותודה, נגע בי.
ותודה, נגע בי.
ממש מזדהה!מחי
בתור אחת שעשתה א"ס אחד בשבוע 12 כדי לוודא את גיל ההריון ועוד אחד בחודש תשיעי כדי להירשם ללידה, וזהו. חוץ ממעקב אצל אחות הריון פעם בכמה שבועות. עם רוגע ואמונה, וחששות טבעיים, אבל הרבה פחות מכל מי שכן בדקה ודאגה והדאיגו אותה ועוד בדיקות ועוד הפחדות...
חלום. אולי אאמץדבורית
חייבת להרוס את אווירת הרוגע הזויעל מהדרום
לק"י
יש מקרים שמעקב יכול להציל את העובר..
וגם אני הייתי במעקב בגלל התרחבות בחבל הטבור, והרופא של הסקירות חשב שיילדו מוקדם. בסוף בבית חולים בשבוע 37 לא ראו כלום, לא יודעת אם זה הסתדר או שלא הצליחו לראות. בכל מקרה החליטו לא לזרז מוקדם, וילדתי בשבוע 40+5.
אבל בשביל הסיכון הקטן שחס וחלילה היה קורה משהו, היה עדיף לי להגיע לבדיקות כל פעם...
אולי פשוט עדיף למצוא רופא טוב, אבל לא היסטרי.
וכותבת את זה, כדי שמי שקוראת- תדע את שני הצדדים. ולא תוותר על בדיקות מקריאת צד אחד בלבד.
ומאחלת לכולנו רק בריאות⚘
יש מקרים שמעקב יכול להציל את העובר..
וגם אני הייתי במעקב בגלל התרחבות בחבל הטבור, והרופא של הסקירות חשב שיילדו מוקדם. בסוף בבית חולים בשבוע 37 לא ראו כלום, לא יודעת אם זה הסתדר או שלא הצליחו לראות. בכל מקרה החליטו לא לזרז מוקדם, וילדתי בשבוע 40+5.
אבל בשביל הסיכון הקטן שחס וחלילה היה קורה משהו, היה עדיף לי להגיע לבדיקות כל פעם...
אולי פשוט עדיף למצוא רופא טוב, אבל לא היסטרי.
וכותבת את זה, כדי שמי שקוראת- תדע את שני הצדדים. ולא תוותר על בדיקות מקריאת צד אחד בלבד.
ומאחלת לכולנו רק בריאות⚘
כתבת יפה!!מעין אהבה
אני על עצמי מרגישה בתווך
מצד אחד עם הרבה מודעות ולכן גם יש חששות מלא לבדוק ואולי אני לא בוחרת נכון
וזה אולי לא אחראי
ומצד שני הסטטיסטיקות הן פשוט עוול ומלחיצות כ''כ ולא זה העולם שאני מאמינה בו
לסטטיסטיקה אין בו משמעות
רק להשגחה פרטית
והלחץ שמייצרים..והאמירות הביקורתיות של הרופאים
ממש הרסו לי את כל חוויית ההריון
עד אז כל כך אהבתי הריון
ועכשיו גם..אבל רק אם ממש אוותר על הבדיקות שלא הכרחיות
נראה לי אעשה רק או''ס רגיל כל חודש וחצי
והעמסת סוכר
וזהו
מצד אחד עם הרבה מודעות ולכן גם יש חששות מלא לבדוק ואולי אני לא בוחרת נכון
וזה אולי לא אחראי
ומצד שני הסטטיסטיקות הן פשוט עוול ומלחיצות כ''כ ולא זה העולם שאני מאמינה בו
לסטטיסטיקה אין בו משמעות
רק להשגחה פרטית
והלחץ שמייצרים..והאמירות הביקורתיות של הרופאים
ממש הרסו לי את כל חוויית ההריון
עד אז כל כך אהבתי הריון
ועכשיו גם..אבל רק אם ממש אוותר על הבדיקות שלא הכרחיות
נראה לי אעשה רק או''ס רגיל כל חודש וחצי
והעמסת סוכר
וזהו
דווקאברכת ה
אולטראסאונד רגיל לא נותן כמעט מידע
וסקירת מערכות אחת בסיסית יכולה לתת מידע מאוד חשוב לבריאות העובר וללידה בטוחה.
הדוגמא הקלאסית זה מומי לב. שלדעת עליהם מראש ממש יכול להציל את חיי היילוד על ידי בחירת בית החולים המתאים והתאמת אופן הלידה (לפעמים עדיף קיסרי) והתערבות מיידית לפי הידע המוקדם. מה שיכולים לאבד דקות או שעות ארוכות ויקרות כשלא יודעים מראש ורק כשמתחילות בעיות עם התינוק אז מתחילים לחפש את הבעיה וכו...
בברכת בריאות איתנה לכולם!
וסקירת מערכות אחת בסיסית יכולה לתת מידע מאוד חשוב לבריאות העובר וללידה בטוחה.
הדוגמא הקלאסית זה מומי לב. שלדעת עליהם מראש ממש יכול להציל את חיי היילוד על ידי בחירת בית החולים המתאים והתאמת אופן הלידה (לפעמים עדיף קיסרי) והתערבות מיידית לפי הידע המוקדם. מה שיכולים לאבד דקות או שעות ארוכות ויקרות כשלא יודעים מראש ורק כשמתחילות בעיות עם התינוק אז מתחילים לחפש את הבעיה וכו...
בברכת בריאות איתנה לכולם!
ולכן עד ההריון האחרון עשיתי סקירהמעין אהבה
אבל המחיר הנפשי ששילמתי על הסקירה האחרונה...לא מסוגלת לעבור אותו שוב
לא באה לפתוח על זה דיון
כל אחת תעשה מה שנכון לה
אני לא נגד בדיקות
אבל לי זה לא מתאים
יש גבול בין כמה משקיעים בהשתדלות וכמה באמונה
וכל אחד שם את הגבול כפי ראות עיניו
אין כמעט סוף להשתדלות-את אומרת שסקירה זה מינימום אחרת תגיד שחלבון ושקיפות השלישית תגיד שבדיקה גנטית ורביעי ת תג יד שחייב מי שפיר
לא באה לפתוח על זה דיון
כל אחת תעשה מה שנכון לה
אני לא נגד בדיקות
אבל לי זה לא מתאים
יש גבול בין כמה משקיעים בהשתדלות וכמה באמונה
וכל אחד שם את הגבול כפי ראות עיניו
אין כמעט סוף להשתדלות-את אומרת שסקירה זה מינימום אחרת תגיד שחלבון ושקיפות השלישית תגיד שבדיקה גנטית ורביעי ת תג יד שחייב מי שפיר
חלילה לא באתיברכת ה
להגיד מה מינימום ומה מקסימום או להוכיח אותך על בחירתך!
סליחה עם השתמע כך!
רק ציינת שתעשי כמינימום את האולטראסאונד הפשוט כל כמה זמן אז חשבתי שאולי יש כאן חוסר ידע מה זה נותן ומה נותנת הסקירה..
בהצלחה רבה והריון קל ובידיים מלאות ובריאות!
סליחה עם השתמע כך!
רק ציינת שתעשי כמינימום את האולטראסאונד הפשוט כל כמה זמן אז חשבתי שאולי יש כאן חוסר ידע מה זה נותן ומה נותנת הסקירה..
בהצלחה רבה והריון קל ובידיים מלאות ובריאות!
הכל בסדר יקרה!מעין אהבה
באמת הבעיה שלי היא עודף ידע
באמת שנראה לי שאני כבר יודעת יותר מדי כמעט על כל נושא הריון ולידה
ולכן לא קל לי
בעלי נגיד ממש לא יודע כלום
אבל לא פקטתי כאן את כל מה שעברנו בהריון האחרון -וכמה עולם הסטטיסטיקות עשה לי רע
וכמה לא מזדהה עם התפיסת עולם שבאה איתו
ולכן באמת- לא אומרת למישהי לא להבדק
פשוט לי יודעת שזה לא נכון
כרגע.
ואת עשר!
באמת שנראה לי שאני כבר יודעת יותר מדי כמעט על כל נושא הריון ולידה
ולכן לא קל לי
בעלי נגיד ממש לא יודע כלום
אבל לא פקטתי כאן את כל מה שעברנו בהריון האחרון -וכמה עולם הסטטיסטיקות עשה לי רע
וכמה לא מזדהה עם התפיסת עולם שבאה איתו
ולכן באמת- לא אומרת למישהי לא להבדק
פשוט לי יודעת שזה לא נכון
כרגע.
ואת עשר!
וגם את ברכת ה
בהצלחה יקרה ורק בריאות!
אני מזדהה ממש עם כל מילה...+mp8
מקסים. איזו כתיבה נוגעת.נביעה
מקסים. איזו כתיבה נוגעת.נביעה
מקסים ממשרק אמונה
כתבתי כבר, מעתיקה גם לפהאני והגיטרה
ללידה השניה התכוננתי רבות. אצל הבכור כלל לא הייתי מוכנה להתמודדות עם הצירים, למה? כי ידעתי מראש שאני רוצה אפידורל. הקטע המצחיק הוא שרציתי אפידורל כדי להימנע מהחוסר אונים בלידה. לא רציתי להיות כאובה, לא רציתי להיות באובדן שליטה. אבל מה שקרה בפועל זה שהחל מהציר הראשון פשוט השתגעתי. לא התמודדתי בגרוש. עצרתי את הנשימה והתפתלתי מכאב. הייתי חסרת אונים. ולכן, ללידה השניה ידעתי שאני חייבת ללמוד טכניקות התמודדות עם צירים. לא בהכרח כדי להימנע מאפידורל, אלא כדי שאהיה שפויה, ובשליטה בזמן הצירים, עד לשלב שבו ניתן אם רוצים לקבל אפידורל.
נוסף על זה, כן חלמתי על להימנע מאפידורל. אפידורל מעכב לידה. התינוק נולד רדום, אז רציתי לנסות. חרשתי על יוטיוב, קראתי את לידה פעילה, שמעתי הרבה סיפורי לידה, קיבלתי טיפים, עשיתי תרגילים, ועוד.
כל ההריון אני תוהה עם עצמי אם אצליח ללדת טבעי אם באמת אני יכולה להתמודד עם הכאבים, עד שבחודש תשיעי, כשצפיתי בסרטון אחרי תקופה ארוכה שבה לא ראיתי, החלטתי שאני לא רוצה לצעוק, ואני לא רוצה להיות כאובה (ולכן אפידורל).
הציפיה ללידה הייתה מצחיקה. בחודש תשיעי הלכנו למופע של אנדרדרוס, אמרתי לעצמי "המ, לחץ בטני מוגבר לאיזה שעתיים, אולי זה יקדם משהו", אבל לא. שבוע 38, צעדנו למעיין בחום, חשבנו שאולי זה יקדם משהו, אבל לא. כמה ימים אח"כ שבוע 39 + 3 החלטתי שדי, ועשיתי גירוי פטמות למשך 20 דקות בכל צד. באותו לילה היינו ביחד, ואז זה הגיע.
2:30 ציר ראשון. בהתחלה עוד מתלבטת אם זה זה, אחרי כמה כאלה מבינה שזה שזה (רמה של כאבי מחזור). בהתחלה עוד נשארתי שוכבת במיטה אבל מהר מאד גיליתי שאני מעדיפה בהרבה לזוז, וללכת, ולנשוף כשכואב. בינתיים נתתי לבעלי להמשיך לישון, שיאגור כוחות, הייתי בסדר לבד. והוא כן דיבר איתי כזה מתוך שינה, וזה הספיק לי.
באיזה שהוא שלב נחתי עם ברכיים על הרצפה והראש על המזרון, הוא ראה אותי ככה ושאל אם אנחנו נוסעים לבית חולים, אמרתי לו שלא, שעוד מעט.
אגב, הייתי ממש מבסוטית מעצמי. הייתי בשליטה. התמודדתי. לא סבלתי. בין הצירים הייתי 100% בסדר. אמרתי לבעלי (ועכשיו לכן) שכבר בשביל הרוגע שאני שרויה בו עכשיו, כל ההכנות שעשיתי היו שוות את זה.
כבר תקופה שהבן הבכור מתעורר במהלך הלילה ונשאר ער ומבסוט לבדו בחדר. כך גם הלילה. אז כשאבא שלי בא לקחת אותנו לבי"ח, הבכור היה ער וחמוד כאילו שזה אמצע היום.
בשלב הזה הצירים היו במרחק של כל 3 4 דקות. והם היו יותר משמעותיים. הייתי צריכה להתכופף עד לרצפה במהלך ציר, ולשאוף החוצה עם השמעת קול בטון נמוך או/ו לזוז כזה. בזמן שבעלי שם את הבכור אצל ההורים שלי, אני חיכיתי מחוץ לאוטו (למרות שאבא שלי אמר לי לחכות בפנים), אבל ברור שהעדפתי להיות בחוץ ולזוז עוד קצת לפני הנסיעה. היה ציר אחד. כרעתי עד לרצפה וכו, ועבר. בעלי חזר ונסענו. ברכב הצירים התחזקו. בין הצירים קצת נימנמתי על בעלי. או נחתי. או דיברתי עם בעלי. בעלי תיזמן את הצירים, אמר לי מתי הם אמורים להגיע ומתי הם לקראת הסוף. בצירים באוטו נעזרתי בהשמעת קולות בהתאם לכאב, ונשמתי. אחרי ציר אחד שלא הצלחתי לנשום טוב, החלטתי שבציר שאחריו לעשות נשימות מהירות וזה היה לי יותר טוב. בדרך אבא שלי שואל אם אנחנו רוצים לעצור בבי"ח קרוב יותר אמרתי שלא. מתישהו בדרך היה ציר שהגיע באיחור. בעלי אמר כזה הינה מגיע ציר, והוא לא הגיע. הייתה לי הפסקה יחסית ארוכה. אחרי ההפסקה הזו היו כנראה הצירי מעבר. מעבר משלב ראשון לשלב שני בלידה. גם הקאתי קצת. ממש קצת. הכנו שקית מבעוד מועד למקרה שזה יקרה. הבנתי שהלידה מתקרבת, כי הקאה זה סימן. אבל לא הבנתי כמה מתקרבת.
4:27 הגענו לחניית בית החולים. איך שחנינו היה עוד ציר, אז נשארתי באוטו כי כבר התרגלתי לצירים באוטו, ואז יצאתי. בסבבה. כאילו לא קרה כלום לפני. זה פשוט מדהים. אבא שלי רצה להביא לי כיסא גלגלים, אני לא רציתי, אז שמנו את הציוד על הכיסא.
כמה מטרים לפני הכניסה לבניין היה לי ווחאד ציר. זה היה הציר לחץ הראשון. פשוט הרגשה של ללכת לשרותים (צרחתי יש לי ***, פשוט כי לא ידעתי שכך מרגישים צירי לחץ...) . וגם הרגשתי משהו רטוב.
לפני שהבנתי שזה ירידת מים, חשבתי שאולי זה שתן, והמחשבה הראשונה שלי לא הייתה פאניקה, אלא שזה בסדר, צריך לזרום, מקסימום נעשה. כנ"ל על התחושה העזה של השרותים.
בעיני זה מדהים, וזה הרבה הודות להכנה שעשיתי לקראת לידה טבעית, שמדברים הרבה הרבה על זה שאסור להילחם עם הצירים ועם הלידה, אלא צריך לזרום עם זה. וממש ממש שמחתי שלא החדרתי לי לראש מחשבות מפגרות ומחלישות של אוי, ואיזה פדיחות וכו.
הנוזל הזו פחות משניה אחרי זה התגלה כפאק של ירידת מים חמים. ואז אמרתי או צעקתי כזה שירדו לי המים. אה, גם בציר הזה כרעתי על הרצפה. בעלי תמך בי, ובהתחלה הוא ניסה למנוע ממני לרדת אבל אמרתי לו שאני רוצה לרדת, וגם הוא לחץ לי על הגב וזה היה מעולה.
למזלנו ממש בדיוק היה שם עובד בית, שרץ והביא מיטה. איזה אחות שבמקרה הייתה בחוץ עזרה לי למיטה. אני לא הייתי כאובה עכשיו אבל הייתי קצת בשוק, ולא כ"כ יכולתי לזוז. העובד בית השפיץ גילגל את המיטה הישר לתוך חדר לידה. שאלו אותי אם אני יולדת, אמרתי שאני לא יודעת כי זו לידה שניה. אמרתי שירדו לי המים. הכניסו אותי לחדר. המיילדת, הייתה פשוט מקסימה. עוד לא הייתי מוכנה לזוז, שכבתי על הצד כזה, חוויתי איזה 'כאב' עמום כזה, עשיתי לה עם היד אסימן של לחכות, והיא פשוט חיכתה.
4:30 בהינתן האישור אז היא לאט לאט בדקה אותי, ביקשתי להישאר בשכיבה על הצד והיא הסכימה, לאט לאט עברתי על הגב כשהייתי מוכנה. (ואז התיישבתי כמעט לגמרי עם תמיכה). עוד ציר, ציר לחץ, צווחתי בטון גבוה. המיילדת קראה לי, תתרכזי, את מוציאה את האנרגיות במקום הלא נכון, והיא צדקה, מיד התאפסתי התרכזתי ועברתי להשמעת קולות נמוכים שעוזרים לי להתרכז כלפי מטה. אח"כ מתי שהו, המיילדת אמרה לי כזה, אנחנו צריכים שהתינוק הזה יהיה בחוץ. ולרגע נלחצתי, נזכרתי שוואלה, עד שהתינוק לא בחוץ, יש סכנה. התפללתי לבורא עולם שיעזור לי להוציא את התינוק בריא ושלם, ושישלח רפואה שלמה לחברתי הטובה.
4:33 עכשיו המיילדת אמרה לי לא ללחוץ, הבנתי שאנחנו ב"קראווניג", פה הבנתי שאני עומדת ללדת בכל רגע. למזלי לא היה ציר, אז לא הרגשתי צורך ללחוץ, וגם אגב, לא הייתי כאובה! ( אצל הבכור הקטע הזה של הלידה היה כ"כ שונה. הייתי כאובה. הייתי חלשה. והייתי חסרת אונים! שזה הדבר שהכי פחדתי ממנו והכי רציתי להימנע ממנו! בגלל שאז הייתי עם אפידורל אז את צרי הלחץ לא הרגשתי, לחצתי כשאמרו לי, ולחיצות שאתה עושה על "עיוור" הם הרבה הרבה פחות יעילות מלחיצות שאתה עושה כי אתה פשוט מרגיש מתי ואיך לעשות אותם. עם הבכור בכל הסוף הייתי כאובה ומסכנה. ועם השני, פשוט לא.).
הודעתי לה שמגיע ציר, לחצתי, והוא היה בחוץ. תינוק. חמוד. לא מעוות. פשוט חמוד. היא שמה אותו עלי. אמרתי לבעלי avid">I did it, ודברים בסגנון. הייתי מאד גאה בעצמי, שאשכרה עשיתי את זה. אגב- כל הקטע מהירידת מים עד שהשני נולד היה בערך איזה 4 דקות. הגעתי בפתיחה מלאה ראש בספינה + 3. בדרך לבי"ח עוד אמרתי לבעלי שמסקרן אותי באיזה פתיחה נגיע. חח. אחרי שהדם מחבל הטבור גמר לזרום הנקתי אותו. וואי, הוא ינק ממש יפה. פשוט לא הפסיק. אחרי כמה דקות האחות ביקשה רשות, לא לקחה ואז אמרה 'אפשר?', ביקשה רשות לשקול אותו וכו, ואז מיד החזירה לי אותו. הוא ינק בערך שעה ברצף. חח. אגב, בצירי לחץ, אז ממש צרחתי, אבל זה היה במודע. בשליטה. מה לעשות, תחושה מאד חזקה של ללכת לשרותים זה לא דבר נעים, אבל זאת תחושה כ"כ ברורה. זה כ"כ ברור מה את צריכה לעשות. רוצה שייגמר, אז תלחצי. כשהיינו בחדר התאוששות הרגשתי מצויין, אבל ממש רציתי אמבטיה. הגוף הרגיש כזה כאב עמום כזה. אכלתי מנטוס, שתיתי מים והייתי מאושרת. תודה שקראתם
מדהים!!!! מעורר השראה!!!!!אנונימית 770
לידת התאומים שליתאומים
העתקתי לכן את הלידה האחרונה והמהממת שלי.
אני כמעט שנה אחרי וכל פעם שאני נזכרת בה אני נפעמת מחדש.
אחרי שבועיים של מעקבים כל יומיים/שלושה - פעם צירים פעם ירידה בתנועות, פעם סתם נמאס לי.... וכד'
הגעתי לבית החולים שבוע 37 כי אמרו לי לחזור למעקב.
כמובן שעד שהצלחנו לחבר מוניטור... וכמובן שהיו צירים במוניטור, כמו תמיד אבל אני כבר לא מתרגשת מזה.
עומס מטורף במיון ובחדרי הלידה.
אני מחכה שעה וחצי בשביל להיכנס לרופאה.
אני עם מחיקה 80% ופתיחה 2.5 כבר שבוע וחצי.
השינוי היחיד היה שהראש כבר ירד.
הרופאה אומרת לי שיותר משבוע 38 הם לא נותנים למשוך בתאומים ושאם אני רוצה יש תנאים מעולים לסטריפינג, אפשר אפילו היום או מחר או בראשון, מתי שאבחר.
אמרתי לה שאתייעץ עם בעלי ואחזור אליה.
לי ממש התחשק לסיים אם זה כי עמדתי לצאת מדעתי.... מהכובד והצירים התכופים.
דיברתי עם בעלי והחלטנו שנעשה את זה היום וזהו בעלי רק יארגן את הילדים ויבוא להיות איתי.
בשעה 13:00 חזרתי אליה שתעשה לי, כמעט לא הרגשתי כנראה כי הצוואר היה מאדד רך.
רק וידאתי איתה שיהיה לי חדר לידה, כי אני יולדת מהר...
היא הרגיעה אותי שלא אדאג ותבדוק אותי בשעה 15:00 לראות אם נהיה משהו ושנחליט מה הלאה.
בשעה 14:00 התחילו קצת צירונים כל 10 דקות.
עד השעה 15:00 הצירים הצטופפו לכל 5 דקות, צירים חלשים.
נכנסתי אליה שוב, הפתיחה כבר הייתה 3 שאלה אותי מה אני רוצה לעשות, האם ללכת הביתה או להתאשפז, אמרתי לה שאני מרגישה שזה מתקרב ורוצה להישאר קרוב, היא הפנתה אותי לאישפוז.
האישפוז התעכב כי הייתה בדיוק החלפת משמרות.
בינתיים הצירים מתחילים להתחזק, השעה 16:00 ניגשתי למיילדת וביקשתי שתבדוק אותי כי אני רוצה להיכנס לחדר לידה.
הפתיחה נשארה אותו הדבר, אבל אני הרגשתי שזה מאד מתקרב ודרשתי ממנה להיכנס לחדר לידה, ממש התווכחתי איתה... בסוף ראתה שאין לה ברירה ואמרה לי שתכניס אותי.
בדרך היא אומרת לי שהיא נותנת לי את החדר האחרון שפנוי... אמרתי לה שרק בגלל זה היא צריכה לשמור לי אותו...
נכנסתי לחדר לידה בערך בשעה 16:15 התחילו להכין אותי ואת החדר ללידת תאומים, שאלו אם אני רוצה אפידורל אמרתי שלא, המיילדת אמרה לי שרק בלידת תאומים הם מנסים לשכנע לקחת אבל כנראה שלא נראיתי להם מספיק סובלת... אז לא ניסו יותר לשאול אותי.
הכינו אולטרא סאונד בחדר, צמידים לתינוקות, פיטוצין בעירוי שאם יצטרכו לתת אחרי שהראשון יוצא המיילדת הייתה מהממת, הסבירה לי כל מה שהיא עושה.
חצי שעה היו עסוקים בלתפוס את שתיהם במוניטור.
והתחילו לי לחצים... בדקו אותי הייתה פתיחה 6.5 הם התחילו לפרק את המיטה ולהכין הכל... תוך כמה דקות הייתה פתיחה 10 המים בקעו לבד והראשונה יצאה בציר אחד 2,650.
שמו אותה עלי וישר עשו אולטרא סאונד וראו שהשני נשאר ראש ב"ה ולא התהפך.
ציר אחד הכניס אותו לתעלת הלידה ועוד ציר אחד לחצתי והוא היה בחוץ במשקל של 3,065
5 דקות הפרש בינהם.
ולא הספיקו להגיע בכלל מציצנים.... היו בלידה רק המיילדת ושתי רופאות אפילו הרופא ילדים הגיע רק אחרי ששתיהם היו בחוץ.
הראשונה נולדה בשעה 17:10 והשני בשעה 17:15.
אמרתי למיילדת שתספר למיילדת שבחוץ שילדתי כבר... אז היא אומרת לי שכולם בחוץ כבר יודעים שילדתי... הם היו בהלם.
רק להודות לה' על מה שהיה ועל מה שיהיה.
פשוט לראות נפלאות.
אני כמעט שנה אחרי וכל פעם שאני נזכרת בה אני נפעמת מחדש.
אחרי שבועיים של מעקבים כל יומיים/שלושה - פעם צירים פעם ירידה בתנועות, פעם סתם נמאס לי.... וכד'
הגעתי לבית החולים שבוע 37 כי אמרו לי לחזור למעקב.
כמובן שעד שהצלחנו לחבר מוניטור... וכמובן שהיו צירים במוניטור, כמו תמיד אבל אני כבר לא מתרגשת מזה.
עומס מטורף במיון ובחדרי הלידה.
אני מחכה שעה וחצי בשביל להיכנס לרופאה.
אני עם מחיקה 80% ופתיחה 2.5 כבר שבוע וחצי.
השינוי היחיד היה שהראש כבר ירד.
הרופאה אומרת לי שיותר משבוע 38 הם לא נותנים למשוך בתאומים ושאם אני רוצה יש תנאים מעולים לסטריפינג, אפשר אפילו היום או מחר או בראשון, מתי שאבחר.
אמרתי לה שאתייעץ עם בעלי ואחזור אליה.
לי ממש התחשק לסיים אם זה כי עמדתי לצאת מדעתי.... מהכובד והצירים התכופים.
דיברתי עם בעלי והחלטנו שנעשה את זה היום וזהו בעלי רק יארגן את הילדים ויבוא להיות איתי.
בשעה 13:00 חזרתי אליה שתעשה לי, כמעט לא הרגשתי כנראה כי הצוואר היה מאדד רך.
רק וידאתי איתה שיהיה לי חדר לידה, כי אני יולדת מהר...
היא הרגיעה אותי שלא אדאג ותבדוק אותי בשעה 15:00 לראות אם נהיה משהו ושנחליט מה הלאה.
בשעה 14:00 התחילו קצת צירונים כל 10 דקות.
עד השעה 15:00 הצירים הצטופפו לכל 5 דקות, צירים חלשים.
נכנסתי אליה שוב, הפתיחה כבר הייתה 3 שאלה אותי מה אני רוצה לעשות, האם ללכת הביתה או להתאשפז, אמרתי לה שאני מרגישה שזה מתקרב ורוצה להישאר קרוב, היא הפנתה אותי לאישפוז.
האישפוז התעכב כי הייתה בדיוק החלפת משמרות.
בינתיים הצירים מתחילים להתחזק, השעה 16:00 ניגשתי למיילדת וביקשתי שתבדוק אותי כי אני רוצה להיכנס לחדר לידה.
הפתיחה נשארה אותו הדבר, אבל אני הרגשתי שזה מאד מתקרב ודרשתי ממנה להיכנס לחדר לידה, ממש התווכחתי איתה... בסוף ראתה שאין לה ברירה ואמרה לי שתכניס אותי.
בדרך היא אומרת לי שהיא נותנת לי את החדר האחרון שפנוי... אמרתי לה שרק בגלל זה היא צריכה לשמור לי אותו...
נכנסתי לחדר לידה בערך בשעה 16:15 התחילו להכין אותי ואת החדר ללידת תאומים, שאלו אם אני רוצה אפידורל אמרתי שלא, המיילדת אמרה לי שרק בלידת תאומים הם מנסים לשכנע לקחת אבל כנראה שלא נראיתי להם מספיק סובלת... אז לא ניסו יותר לשאול אותי.
הכינו אולטרא סאונד בחדר, צמידים לתינוקות, פיטוצין בעירוי שאם יצטרכו לתת אחרי שהראשון יוצא המיילדת הייתה מהממת, הסבירה לי כל מה שהיא עושה.
חצי שעה היו עסוקים בלתפוס את שתיהם במוניטור.
והתחילו לי לחצים... בדקו אותי הייתה פתיחה 6.5 הם התחילו לפרק את המיטה ולהכין הכל... תוך כמה דקות הייתה פתיחה 10 המים בקעו לבד והראשונה יצאה בציר אחד 2,650.
שמו אותה עלי וישר עשו אולטרא סאונד וראו שהשני נשאר ראש ב"ה ולא התהפך.
ציר אחד הכניס אותו לתעלת הלידה ועוד ציר אחד לחצתי והוא היה בחוץ במשקל של 3,065
5 דקות הפרש בינהם.
ולא הספיקו להגיע בכלל מציצנים.... היו בלידה רק המיילדת ושתי רופאות אפילו הרופא ילדים הגיע רק אחרי ששתיהם היו בחוץ.
הראשונה נולדה בשעה 17:10 והשני בשעה 17:15.
אמרתי למיילדת שתספר למיילדת שבחוץ שילדתי כבר... אז היא אומרת לי שכולם בחוץ כבר יודעים שילדתי... הם היו בהלם.
רק להודות לה' על מה שהיה ועל מה שיהיה.
פשוט לראות נפלאות.
וואו מדהים ממשמסגרות
וואו איזו לידת תאומים חלומית!!!!!ב''המעין אהבה
מדהים. ממש לידה קסומה!ג'ינג'ר
הודו לה' ממש!!!!דבורית
ואוווו איזה לידה ניסית וחלומיתב"ה אמא מאושרת
טוב אז קיבלתי חשק (וגם אומץ..) לספר על לידת התאומים שלי ברכת ה
ובהזדמנות זו אומר שוב תודה לכולן על הסיפורים ותודה לפותחת על השרשור המצליח!!
הריון ראשון, התרגשות גדולה...
ההריון עובר חלק ברוך השם, אני בעבודה.
שבוע 29 מרגישה לראשונה מה זה ציר.. ציר בודד, לא מטריד, אבל בטוחה שזה ציר.
מידי פעם מופיע ציר, ואני לא מתרגשת.
ערב אחד, שבוע 30 בערך, פתאום שעתיים של צירים כל עשר דקות... קצת מוטרדת, נחה, שותה- עובר ברוך השם. ממשיכה הלאה.
כל כמה ימים- שוב ארוע כזה. כל פעם בערב, המרפאות סגורות, בית חולים קצת רחוק, אומרת לעצמי עד שאגיע לשם הכל ייפסק ישאלו למה בכלל באתי, ולא נוסעת.
שבוע 31, בוקר אחד כמה שעות רצופית של צירים. מתייעצת עם איזו אחות שאני מכירה, היא ממליצה לגשת להבדק... זה לא כל כך מסתדר לי ויש לי תור לרופא שלי בעוד 3 ימים. מחכה.
כשאני נכנסת לרופא כמובן מציינת שכבר כמה שבועות יש הרבה צירים...
הוא בודק- ומגלה קיצור צוואר!
מיד למיון, עוקבים, בודקים, נותנים מנה ראשונה של צלסטון להבשלת ראות, מאשפזים ל 24 שעות עד למנה שניה. יום ראשון בערב.
יום שני שוב בודקים, צוואר התארך, אין צירים, מיועדת לשחרור מחר.
יום שני בערב מנה שניה של צלסטון.
שלישי לפנות בוקר שוב צירים. אני קוראת לאחות, היא קוראת לרופא, בודק פתיחה- אין פתיחה הכל טוב מבחינתו (היום לא מבינה למה לא עשו מוניטור, נוזלים, משהו...) והוא הולך.
איך שהוא הולך- מרגישה רטיבות וחושבת שזה מג׳ל הבדיקה. הולכת לשרותים להתנגב- בום! ירידת מים! ולמרות שזו לידה ראשונה- בטוחה שזו ירידת מים! כזה שטף שאיי מה להתבלבל.
אומרת לאחות, היא קוראת לרופא, שבודק את הפד עם איזה מקל ואומר שזה לא ירידת מים, ממש זלזול....
טוב מחכים לביקור רופאים.
שעה 11 ביקור רופאים. גם כן סקפטיים אבל בסוף הביקור עושים בדיקה פנימית ורואים- אכן ירידת מים!
בודקים פתיחה- 2.5. מועברת לחדר לידה.
בחדר לידה כמה שעות מנוחה, מקבלת נוזלים, שעתיים אין צירים, הפתיחה לא התקדמה- מחזירים למחלקה עם אנטיביוטיקה.
איך שמגיעה למחלקה- מתחילים שוב צירים! הפעם כבר יותר כואבים!
קוראת לרופא, הוא אומר הרגע נבדקת בואי נחכה קצת תסיימי את האנטיביוטיקה נראה. כעבור כשעה או שעתיים הוא משתכנע, בודק, פתיחה 4. חוזרים לחדר לידה.....
השעה 23:00 בערך, יום שלישי בלילה.
פתיחת סוגריים- לגבי אפידורל- מאמצע ההריון בערך שמעתי שבלידת תאומים מומלץ אפידורל כדי להיות מוכנים לאפשרות של צורך בהיפוך עובר שני לאחר לידת הראשון, או לצורך לעבור לניתוח דחוף במהלך הלידה. כך שבעקרון הייתי מוכנה לאפידורל. סגירת סוגריים.
סוגריים שניים- במהלך ההריון מטופלת בנוגדי קרישה. כשהחזירו אותי למחלקה בצהרים כשהלידה לא התקדמה, הוחלט לתת לי את הזריקה הקבועה כי אין לדעת מתי תתפתח הלידה.. סגירת סוגריים.
אז אני מגיעה לחדר לידה, שעה 11 בלילה, פתיחה 4. שואלת על אפידורל, שואלים את המרדים- אומר לא מה פתאום. קיבלת בדיוק לפני מספר שעות זריקה נוגדת קרישה. אסור!
ואני שואלת- אבל אמרו לי חובה בתאומים. אומרים לי- מומלץ. אבל אם אי אפשר אי אפשר....
מתחילה להעביר את השעות עם צירים.
עוד אוסיף שלמעשה אין לי כלי יעיל להתמודדות עם הצירים בגלל הלידה המוקדמת לא הגעתי לשלב הזה בקורס הכנה ללידה..
אבל עובר עלי בסדר בחסדי השם ממש.
7 בבוקר החלפת משמרות. פתיחה 9. מגיעה מיילדת מקסימה ממש ומתחילה לברר וללחוץ שוב על סוגיית האפידורל (בגלל התאומים...)
בנתיים הפתיחה גם לא מתקדמת והיא רוצה להוסיף פיטוצין, אבל היא רוצה אפידורל לפני זה..
מגיעה מרדימה בכירה מאוד, מבררת, חוקרת, שואלת, בודקת, אומרת- אפשר!
אני כבר קצת בחששות שואלת את המרדימה- במצבי עדיף ניתוח או אפידורל? והיא חד משמעית- אפידורל! אז אני ממש בלב שלם מחליטה לסמוך עליה וחותמת על האפידורל.
השעה 10. 3 שעות בפתיחה 9. עושים אפידורל ומתחילים פיטוצין, ולי באה סוף סוף המנוחה! אחרי 15 שעות של צירים, 3 שעות מנוחה!! היה כל כך חשוב ונתן כוחות ללחיצות ללידה!
הנחיות המרדימה- אל תחכי שממש כואב. ברגע שאת מתחילה להרגיש את הלחץ, כבר תלחצי על הכפתור ותוסיפי מנה. יוצא שכל שעה ורבע- וחצי הוספתנ מנה.
שעה רבע לאחת בערך נכנסת מיילדת אחרת, בודקת פתיחה אומרת פתיחה מלאה אקרא למיילדת שלך, ויוצאת. בנתיים אני מתחילה להרגיש את הלחץ- מוסיפה מנת אפידורל.
נכנסת המיילדת המדהימה שלי, מכינה את החדר והמיטה ללידה ותוך כדי שואלת- מתי לאחרונה לחצת על האפידורל- ואני לתומי- לפני חמש דקות...
המיילדת- מה??? לא אמרו לך שמפתיחה מלאה לא מוסיפים?? לא, לא אמרו לי.. המיילדת קצת בלחץ האם אצליח ללחוץ כמו שצריך...
מגיעים שני גניקולוגים, שתי מיילדות ורופא ילדים. מתחילים לידה. שבוע 32 בדיוק.
השעה 13:10.
חסדי השם המרובים אני מצליחה לשתף פעולה וללחוץ כשאומרים לי.
13:32 תינוק ראשון בחוץ! מראים לי אותו מלמעלה וישר נלקח עי רופא ילדים לבדיקה.
הגניקולוגים מיד מתנפלים אחד עם אולטראסאונד שני במישוש פנימי- השני נשאר ראש! קדימה ללחוץ!
13:35 תינוק שני בחוץ!
מראים לי אותו ולוקחים גם כמובן מיד..
מחזירים את השני (הראשון שנולד) ונותנים לי להחזיק קצת... בנתיים עוד לחיצה ושתי השליות יצאו ביחד דבוקות.
חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו!!!
שני ילדים בריאים לחלוטין, ללא בעיות נשימה או אחרות, בסביבות 1.8 קג כל אחד. 3 שבועות השגחה בפגיה ביחידה הכי קלה שנקראת מחלימים, ובשבוע 35- הביתה!
מבחינתי אחרי הלידה המרדימה המדהימה והסופר אחראית התקשרה אחרי כמה שעות למחלקה לדרוש בשלומי ולמחרת הגיעה פיזית לבקר! הודיתי לה בכל פה! ב״ה לא הייתה שום תופעת לוואי ולו הקלה ביותר מהאפידורל, ובזכותו הגעתי ללידה עם כוחות ובסיעתא דשמיא הלידה הייתה חלקה, קלה ומהירה!
ועוד פרטים רבים שהכל היה כל כך מאת השם, החלמה קלה ומהירה, הנקה שהסתדרה בקלות ממש, קהילה ומשפחה תומכת ממש וגידול עם הרבה הרבה נחת ושמחה!
היום כמעט בני שש ומודים להשם בכל פה על כל דבר ודבר!
תודה למי שקראה עד הסוף... יצא ארוך אבל כנראה כל סיפור לידה הוא ארוך, יחיד ומיוחד
שוב תודה לכולן על השיתופים ועל ההשתתפות!
מועדים לשמחה!
הריון ראשון, התרגשות גדולה...
ההריון עובר חלק ברוך השם, אני בעבודה.
שבוע 29 מרגישה לראשונה מה זה ציר.. ציר בודד, לא מטריד, אבל בטוחה שזה ציר.
מידי פעם מופיע ציר, ואני לא מתרגשת.
ערב אחד, שבוע 30 בערך, פתאום שעתיים של צירים כל עשר דקות... קצת מוטרדת, נחה, שותה- עובר ברוך השם. ממשיכה הלאה.
כל כמה ימים- שוב ארוע כזה. כל פעם בערב, המרפאות סגורות, בית חולים קצת רחוק, אומרת לעצמי עד שאגיע לשם הכל ייפסק ישאלו למה בכלל באתי, ולא נוסעת.
שבוע 31, בוקר אחד כמה שעות רצופית של צירים. מתייעצת עם איזו אחות שאני מכירה, היא ממליצה לגשת להבדק... זה לא כל כך מסתדר לי ויש לי תור לרופא שלי בעוד 3 ימים. מחכה.
כשאני נכנסת לרופא כמובן מציינת שכבר כמה שבועות יש הרבה צירים...
הוא בודק- ומגלה קיצור צוואר!
מיד למיון, עוקבים, בודקים, נותנים מנה ראשונה של צלסטון להבשלת ראות, מאשפזים ל 24 שעות עד למנה שניה. יום ראשון בערב.
יום שני שוב בודקים, צוואר התארך, אין צירים, מיועדת לשחרור מחר.
יום שני בערב מנה שניה של צלסטון.
שלישי לפנות בוקר שוב צירים. אני קוראת לאחות, היא קוראת לרופא, בודק פתיחה- אין פתיחה הכל טוב מבחינתו (היום לא מבינה למה לא עשו מוניטור, נוזלים, משהו...) והוא הולך.
איך שהוא הולך- מרגישה רטיבות וחושבת שזה מג׳ל הבדיקה. הולכת לשרותים להתנגב- בום! ירידת מים! ולמרות שזו לידה ראשונה- בטוחה שזו ירידת מים! כזה שטף שאיי מה להתבלבל.
אומרת לאחות, היא קוראת לרופא, שבודק את הפד עם איזה מקל ואומר שזה לא ירידת מים, ממש זלזול....
טוב מחכים לביקור רופאים.
שעה 11 ביקור רופאים. גם כן סקפטיים אבל בסוף הביקור עושים בדיקה פנימית ורואים- אכן ירידת מים!
בודקים פתיחה- 2.5. מועברת לחדר לידה.
בחדר לידה כמה שעות מנוחה, מקבלת נוזלים, שעתיים אין צירים, הפתיחה לא התקדמה- מחזירים למחלקה עם אנטיביוטיקה.
איך שמגיעה למחלקה- מתחילים שוב צירים! הפעם כבר יותר כואבים!
קוראת לרופא, הוא אומר הרגע נבדקת בואי נחכה קצת תסיימי את האנטיביוטיקה נראה. כעבור כשעה או שעתיים הוא משתכנע, בודק, פתיחה 4. חוזרים לחדר לידה.....
השעה 23:00 בערך, יום שלישי בלילה.
פתיחת סוגריים- לגבי אפידורל- מאמצע ההריון בערך שמעתי שבלידת תאומים מומלץ אפידורל כדי להיות מוכנים לאפשרות של צורך בהיפוך עובר שני לאחר לידת הראשון, או לצורך לעבור לניתוח דחוף במהלך הלידה. כך שבעקרון הייתי מוכנה לאפידורל. סגירת סוגריים.
סוגריים שניים- במהלך ההריון מטופלת בנוגדי קרישה. כשהחזירו אותי למחלקה בצהרים כשהלידה לא התקדמה, הוחלט לתת לי את הזריקה הקבועה כי אין לדעת מתי תתפתח הלידה.. סגירת סוגריים.
אז אני מגיעה לחדר לידה, שעה 11 בלילה, פתיחה 4. שואלת על אפידורל, שואלים את המרדים- אומר לא מה פתאום. קיבלת בדיוק לפני מספר שעות זריקה נוגדת קרישה. אסור!
ואני שואלת- אבל אמרו לי חובה בתאומים. אומרים לי- מומלץ. אבל אם אי אפשר אי אפשר....
מתחילה להעביר את השעות עם צירים.
עוד אוסיף שלמעשה אין לי כלי יעיל להתמודדות עם הצירים בגלל הלידה המוקדמת לא הגעתי לשלב הזה בקורס הכנה ללידה..
אבל עובר עלי בסדר בחסדי השם ממש.
7 בבוקר החלפת משמרות. פתיחה 9. מגיעה מיילדת מקסימה ממש ומתחילה לברר וללחוץ שוב על סוגיית האפידורל (בגלל התאומים...)
בנתיים הפתיחה גם לא מתקדמת והיא רוצה להוסיף פיטוצין, אבל היא רוצה אפידורל לפני זה..
מגיעה מרדימה בכירה מאוד, מבררת, חוקרת, שואלת, בודקת, אומרת- אפשר!
אני כבר קצת בחששות שואלת את המרדימה- במצבי עדיף ניתוח או אפידורל? והיא חד משמעית- אפידורל! אז אני ממש בלב שלם מחליטה לסמוך עליה וחותמת על האפידורל.
השעה 10. 3 שעות בפתיחה 9. עושים אפידורל ומתחילים פיטוצין, ולי באה סוף סוף המנוחה! אחרי 15 שעות של צירים, 3 שעות מנוחה!! היה כל כך חשוב ונתן כוחות ללחיצות ללידה!
הנחיות המרדימה- אל תחכי שממש כואב. ברגע שאת מתחילה להרגיש את הלחץ, כבר תלחצי על הכפתור ותוסיפי מנה. יוצא שכל שעה ורבע- וחצי הוספתנ מנה.
שעה רבע לאחת בערך נכנסת מיילדת אחרת, בודקת פתיחה אומרת פתיחה מלאה אקרא למיילדת שלך, ויוצאת. בנתיים אני מתחילה להרגיש את הלחץ- מוסיפה מנת אפידורל.
נכנסת המיילדת המדהימה שלי, מכינה את החדר והמיטה ללידה ותוך כדי שואלת- מתי לאחרונה לחצת על האפידורל- ואני לתומי- לפני חמש דקות...
המיילדת- מה??? לא אמרו לך שמפתיחה מלאה לא מוסיפים?? לא, לא אמרו לי.. המיילדת קצת בלחץ האם אצליח ללחוץ כמו שצריך...
מגיעים שני גניקולוגים, שתי מיילדות ורופא ילדים. מתחילים לידה. שבוע 32 בדיוק.
השעה 13:10.
חסדי השם המרובים אני מצליחה לשתף פעולה וללחוץ כשאומרים לי.
13:32 תינוק ראשון בחוץ! מראים לי אותו מלמעלה וישר נלקח עי רופא ילדים לבדיקה.
הגניקולוגים מיד מתנפלים אחד עם אולטראסאונד שני במישוש פנימי- השני נשאר ראש! קדימה ללחוץ!
13:35 תינוק שני בחוץ!
מראים לי אותו ולוקחים גם כמובן מיד..
מחזירים את השני (הראשון שנולד) ונותנים לי להחזיק קצת... בנתיים עוד לחיצה ושתי השליות יצאו ביחד דבוקות.
חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו!!!
שני ילדים בריאים לחלוטין, ללא בעיות נשימה או אחרות, בסביבות 1.8 קג כל אחד. 3 שבועות השגחה בפגיה ביחידה הכי קלה שנקראת מחלימים, ובשבוע 35- הביתה!
מבחינתי אחרי הלידה המרדימה המדהימה והסופר אחראית התקשרה אחרי כמה שעות למחלקה לדרוש בשלומי ולמחרת הגיעה פיזית לבקר! הודיתי לה בכל פה! ב״ה לא הייתה שום תופעת לוואי ולו הקלה ביותר מהאפידורל, ובזכותו הגעתי ללידה עם כוחות ובסיעתא דשמיא הלידה הייתה חלקה, קלה ומהירה!
ועוד פרטים רבים שהכל היה כל כך מאת השם, החלמה קלה ומהירה, הנקה שהסתדרה בקלות ממש, קהילה ומשפחה תומכת ממש וגידול עם הרבה הרבה נחת ושמחה!
היום כמעט בני שש ומודים להשם בכל פה על כל דבר ודבר!
תודה למי שקראה עד הסוף... יצא ארוך אבל כנראה כל סיפור לידה הוא ארוך, יחיד ומיוחד
שוב תודה לכולן על השיתופים ועל ההשתתפות!
מועדים לשמחה!
סיפור מדהיםם!!שנהא
וואו סיפור מדהים ויולדת מדהימה.ממש נס כפולמעין אהבה
חסדי ה'! איזו לידה מדהימה!ג'ינג'ר
מדהים!! בלי עין הרע!!+mp8
סיפור הלידה שליטוהר ב
שבת, יום ראשון התל"מ. חברות אומרות לי - לפי הבטן הגבוהה שלך יאוו שיש לך זמן ארוך עד ללידה. בנחת. גם לי זה נראה כאילו זה יקרה לפחות עוד שבועיים. מוצ"ש חוזרים הביתה והולכים לישון.
2 בלילה, קמה עם כאבי מחזור. בסדר.. כל חודש תשיעי אני כבר סובלת מהם. מנסה להמשיך לישון. אבל כבר מתחילה להתפתל. מרגישה שאני צריכה לשירותים, דם רירי בניגוב, מבינה שיצא הפקק הרירי. מתקשרת לאמא ומנסה לתזמן איתה צירים. סופרת. 4 דק' ציר. ושוב... אומרת לבעלי שיאאלה נוסעים. יורדים לאוטו ונוסעים לביח הכי קרוב. מגיעים 3 בלילה. בית חולים ענק.. איפה החדר לידה?? אין אף אחד לשאול. מחפשים ומחפשים. לבנתיים אני נקרעת. מתזמנת כל 2 דק' ציר. מתקפלת ברחוב. בקיצור מתבחבשים הרבה הרבה זמן עד שמוצאים. נכנסים. האחות בקבלה בנחת. מחתימה אותנו על טפסים. אומרת לי שאני לא נראת כאילו אני הולכת ללדת עכשיו. בודקים פתיחה 4.מבקשת לידה בחדר טבעי, אומרים לי שבשביל זה אני צריכה להיות חצי שעה על הגב עם מוניטור. אני לא רוצה! רוצה לזוז וללכת. אומרים לי שאם לא אין חדר לידה טבעי. נכנעת. שוכבת על הגב עד שמרגישה שכבר לא מסוגלת. קמה עם המוניטור. האחות נכנסת. ואומרת לי שבגלל שקמתי המוניטור הפסיק קצת ולכן צריך עוד חצי שעה. בעעע. סיוט. איכשהו עוברת את זה. איך שאני קמה מהמיטה. ירידת מים חמימים ולחץץץ למטה מטורף. מכניסים אותי לחדר לידה. פתיחה 8. האחות מציעה אמבטיה כדור וכו. אבל אני רק מתפתלת כואב לי ואני רוצה אפידורל. בעלי מנסה להסביר שכבר חבל לקחת עכשיו אני משתכנעת. אבל מתה ללדת. מסתובבת בחדר כמו משוגעת מקיאה ונקרעת על הרצפה עם כל ציר. החלוק לא קשור לי מאחורה ואני חשופה. מציק לי שאף אחד לא עושה עם זה משהו אבל גם אין לי אנרגיות לחשןב על זה בכלל. מרגישה שהראש כבר שם. עולה למיטה ויאללה צירי לחץ. 20 דק. השעה 6. והיא בחוץ. סינית קטנה ומתוקה 3.200. בול בתלמ. מודה לה' עד היום.
2 בלילה, קמה עם כאבי מחזור. בסדר.. כל חודש תשיעי אני כבר סובלת מהם. מנסה להמשיך לישון. אבל כבר מתחילה להתפתל. מרגישה שאני צריכה לשירותים, דם רירי בניגוב, מבינה שיצא הפקק הרירי. מתקשרת לאמא ומנסה לתזמן איתה צירים. סופרת. 4 דק' ציר. ושוב... אומרת לבעלי שיאאלה נוסעים. יורדים לאוטו ונוסעים לביח הכי קרוב. מגיעים 3 בלילה. בית חולים ענק.. איפה החדר לידה?? אין אף אחד לשאול. מחפשים ומחפשים. לבנתיים אני נקרעת. מתזמנת כל 2 דק' ציר. מתקפלת ברחוב. בקיצור מתבחבשים הרבה הרבה זמן עד שמוצאים. נכנסים. האחות בקבלה בנחת. מחתימה אותנו על טפסים. אומרת לי שאני לא נראת כאילו אני הולכת ללדת עכשיו. בודקים פתיחה 4.מבקשת לידה בחדר טבעי, אומרים לי שבשביל זה אני צריכה להיות חצי שעה על הגב עם מוניטור. אני לא רוצה! רוצה לזוז וללכת. אומרים לי שאם לא אין חדר לידה טבעי. נכנעת. שוכבת על הגב עד שמרגישה שכבר לא מסוגלת. קמה עם המוניטור. האחות נכנסת. ואומרת לי שבגלל שקמתי המוניטור הפסיק קצת ולכן צריך עוד חצי שעה. בעעע. סיוט. איכשהו עוברת את זה. איך שאני קמה מהמיטה. ירידת מים חמימים ולחץץץ למטה מטורף. מכניסים אותי לחדר לידה. פתיחה 8. האחות מציעה אמבטיה כדור וכו. אבל אני רק מתפתלת כואב לי ואני רוצה אפידורל. בעלי מנסה להסביר שכבר חבל לקחת עכשיו אני משתכנעת. אבל מתה ללדת. מסתובבת בחדר כמו משוגעת מקיאה ונקרעת על הרצפה עם כל ציר. החלוק לא קשור לי מאחורה ואני חשופה. מציק לי שאף אחד לא עושה עם זה משהו אבל גם אין לי אנרגיות לחשןב על זה בכלל. מרגישה שהראש כבר שם. עולה למיטה ויאללה צירי לחץ. 20 דק. השעה 6. והיא בחוץ. סינית קטנה ומתוקה 3.200. בול בתלמ. מודה לה' עד היום.
אווה גיבורה! מרגשדבורית
וואו איזו לידה מהירה.מסגרות
תודה לכל המשתפות, היה מדהים לקרוא💓ניקיתוש
סיפור הלידה שליתותי פרוטי 1
הלכתי למעקב גדילה,שבוע 40, אמרו לי שהכל תקין,קצת מיעוט מי שפיר אבל לא נראה שהלידה קרובה. מגיעה הבייתה,נכנסת לשרותים ומגלה שהתחיל דימום. נוסעת לבית חולים,מוניטור ובדיקות וכו', חצי פתיחה והרופא אומר שזה יכול לקחת כמה ימים עד הלידה ומשחרר הבייתה.
מגיעה להורים שלי, תוך חצי שעה אני מגלה דימום אדיר, ירידת מים וצירים כואבים כל 2 דקות. ההורים שלי לחוצים ורוצים לטוס לבית חולים ואני די אדישה אומרת להם שנחכה קצת כי הרגע היינו ופדיחות,יצחקו עלי (לידה ראשונה חח).
בסוף כמובן שנסענו מגיעים למיון,בודקים פתיחה שתיים וחצי.
מאשפזים אותי במחלקה. אני נשארת עם בעלי.לא עובר שעה ואני מרגישה שהצירים מתגברים. בעלי קורא לאחות ומבקש ממנה שתבדוק אותי כי אולי משהו התקדם. האחות מתנגדת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....אני מבקשת ממש שתבדוק. בסוף היא בודקת ו....פתיחה 4 . היא אומרת שחדר לידה עמוס ותיכף יורידו אותי. אני מתחננת לאפידורל אבל מסתבר שבמחלקה לא מביאים אפידורל אלא רק בחדר לידה...הייתי עוד איזה שעה במחלקה כאשר כל שניה בעלי הולך ושואל מתי כבר מורידים אותי לחדר לידה כדי שאוכל כבר לקבל אפידורל. בסופו של דבר צרחתי מכאבים ולא היה אכפת לי שהשעה ארבע לפנות בוקר ואני מעירה את כל המחלקה ( לא מתאים לי,אבל לא יכולתי לסבול את הכאב) רק שצרחתי נזכרו להוריד אותי לחדר לידה. בחדר לידה, מיילדות לא נחמדות,אמרו לי לא לצעוק ושאם אצעק זה לא יעזור לי ולא יהיה לי כח ללדת. ממש כעסו עלי. אני מתחננת לאפידורל והצוות אדיש....בסופו של דבר מביאים לי לחתום על שני דפים דו צדדיים כדי לאשר קבלת אפידורל. אני חותמת בלי לקרוא ( מי מסוגל לקרוא את זה?) האחות מתעקשת שאקרא ואני מסבירה לה שבקושי לחתום יכלתי...בסופו של דבר היא מסכימה לשים לי אפידורל ואז שניה לפני בעלי מבקש שיבדקו פתיחה כי אולי משהו התקדם ואפידורל לא יעזור.. המיילדות צוחקות עליו שזה לידה ראשונה וזה לא הגיוני שיתפתח כל כך מהר. בעלי מתעקש. הם בודקות ו....פתיחה 8!!! אי אפשר אפידורל...חשבתי שאני מתעלפת....אני מנסה לנחם את עצמי שתיכף זה נגמר והאחות צוחקת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....נכנסת לאמבטיה לבד כדי להרגיע את הצירים....בנתיים אמא שלי מגיעה ואני מרגישה שמשהו רוצה לצאת...קוראת למיילדת. המיילדת לא רוצה לבוא ואומרת שאני מדמיינת וזה לידה ראשונה ויש לי זמן. בסופו של דהק היא מגיעה. אני יוצאת כולי רטובה והיא מתעצבנת עלי שלא התנגבתי. אני מתחננת שתחכה רגע ואתנגב. אבל היא כבר הולכת. מתנגבת וקוראת לה ואז היא באה שוב ויש לי בדיוק ציר, המיילדת כועסת שאני קוראת לה בזמן ציר...אני מנסה להסביר שכל דקה יש לי ציר וקשה לתזמן ומתחננת שתחכה אבל היא כבר הולכת...ככה כמה פעמים היא מוצאת תירוצים ללכת ואז כשסוף סוף היא באה היא בודקת ומסתבר שפתיחה עשר ורואים את הראש....היא צועקת לי לדחוף....שתי לחיצות והיא צועקת לי לעצור. חבל הטבור מסביב לצוואר. היא מחזיקה עם האצבע אני לוחצת שוב לחיצה אחת ו... נולדה בת מתוקה מתוקה!!!!
מגיעה להורים שלי, תוך חצי שעה אני מגלה דימום אדיר, ירידת מים וצירים כואבים כל 2 דקות. ההורים שלי לחוצים ורוצים לטוס לבית חולים ואני די אדישה אומרת להם שנחכה קצת כי הרגע היינו ופדיחות,יצחקו עלי (לידה ראשונה חח).
בסוף כמובן שנסענו מגיעים למיון,בודקים פתיחה שתיים וחצי.
מאשפזים אותי במחלקה. אני נשארת עם בעלי.לא עובר שעה ואני מרגישה שהצירים מתגברים. בעלי קורא לאחות ומבקש ממנה שתבדוק אותי כי אולי משהו התקדם. האחות מתנגדת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....אני מבקשת ממש שתבדוק. בסוף היא בודקת ו....פתיחה 4 . היא אומרת שחדר לידה עמוס ותיכף יורידו אותי. אני מתחננת לאפידורל אבל מסתבר שבמחלקה לא מביאים אפידורל אלא רק בחדר לידה...הייתי עוד איזה שעה במחלקה כאשר כל שניה בעלי הולך ושואל מתי כבר מורידים אותי לחדר לידה כדי שאוכל כבר לקבל אפידורל. בסופו של דבר צרחתי מכאבים ולא היה אכפת לי שהשעה ארבע לפנות בוקר ואני מעירה את כל המחלקה ( לא מתאים לי,אבל לא יכולתי לסבול את הכאב) רק שצרחתי נזכרו להוריד אותי לחדר לידה. בחדר לידה, מיילדות לא נחמדות,אמרו לי לא לצעוק ושאם אצעק זה לא יעזור לי ולא יהיה לי כח ללדת. ממש כעסו עלי. אני מתחננת לאפידורל והצוות אדיש....בסופו של דבר מביאים לי לחתום על שני דפים דו צדדיים כדי לאשר קבלת אפידורל. אני חותמת בלי לקרוא ( מי מסוגל לקרוא את זה?) האחות מתעקשת שאקרא ואני מסבירה לה שבקושי לחתום יכלתי...בסופו של דבר היא מסכימה לשים לי אפידורל ואז שניה לפני בעלי מבקש שיבדקו פתיחה כי אולי משהו התקדם ואפידורל לא יעזור.. המיילדות צוחקות עליו שזה לידה ראשונה וזה לא הגיוני שיתפתח כל כך מהר. בעלי מתעקש. הם בודקות ו....פתיחה 8!!! אי אפשר אפידורל...חשבתי שאני מתעלפת....אני מנסה לנחם את עצמי שתיכף זה נגמר והאחות צוחקת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....נכנסת לאמבטיה לבד כדי להרגיע את הצירים....בנתיים אמא שלי מגיעה ואני מרגישה שמשהו רוצה לצאת...קוראת למיילדת. המיילדת לא רוצה לבוא ואומרת שאני מדמיינת וזה לידה ראשונה ויש לי זמן. בסופו של דהק היא מגיעה. אני יוצאת כולי רטובה והיא מתעצבנת עלי שלא התנגבתי. אני מתחננת שתחכה רגע ואתנגב. אבל היא כבר הולכת. מתנגבת וקוראת לה ואז היא באה שוב ויש לי בדיוק ציר, המיילדת כועסת שאני קוראת לה בזמן ציר...אני מנסה להסביר שכל דקה יש לי ציר וקשה לתזמן ומתחננת שתחכה אבל היא כבר הולכת...ככה כמה פעמים היא מוצאת תירוצים ללכת ואז כשסוף סוף היא באה היא בודקת ומסתבר שפתיחה עשר ורואים את הראש....היא צועקת לי לדחוף....שתי לחיצות והיא צועקת לי לעצור. חבל הטבור מסביב לצוואר. היא מחזיקה עם האצבע אני לוחצת שוב לחיצה אחת ו... נולדה בת מתוקה מתוקה!!!!
ואוווו איזה סיפור ואיזו גיבורה !!!שמחה!!
ואיזה מעצבנים.....!!! ואי...מקווה שהתאוששת מזה..
איזה הזוי..אני מכירה מלא לידות ראשונות מהירותמעין אהבה
אז איך מיילדת שראתה הרבה יותר לידות ממני לא יודעת דבר כזה פשוט שיש ויש??
פשוט התנהלות מגוחכת של המיילדת
ואת גיבורה
פשוט התנהלות מגוחכת של המיילדת
ואת גיבורה
אמא שלי תמיד מספרתחדשה.
שבלידה השלישית היא הרגישה שזה עוד שניה, וגם לה האחות אמרה שיש זמן.. וטעתה.
לפעמים הן סתם מזלזלות לצערינו.
לכותבת, כל הכבוד על היכולת ללדת תחת כזה זלזול!! ועוד בפעם הראשונה!!
לפעמים הן סתם מזלזלות לצערינו.
לכותבת, כל הכבוד על היכולת ללדת תחת כזה זלזול!! ועוד בפעם הראשונה!!
וואוו, איזה מילדות חוצפניות!אם ל2
ואת, מגיע לך צל"ש!
ואווו איזה סיפור מדהיםב"ה אמא מאושרת
היחס של הצוות מממש ממש מזעזע, כזה זילזול עוד לא שמעתי. מקווה שאף אחת מאיתנו לא תיפגש בהתנהגות כזאת יותר
סיפור מס' 2-אמא אאא
אזהרת אורך-
למי שקראה למעלה אז זה היתה לידת הפיצוי , למרות שהתחילה זועה....
שבוע 36+
הולגכת לרופא להערכת משקל. נכנסת קודמת לאחות , לחץ דם גבולי מאד.
נכנסת לרופא, לא נלחץ אומר לי להמשיך מעקב כל יום לחץ דם ושתן.
כל יום בדרך לעבודה נכנסת לקופ"ח, נחה 20 דק' נבדקת (הלחץ דם ממשיך להיות גבולי), ממשיכה לעבודה....
אחרי שלוש ימים, אופס הלחץ דם קופץ, שתן גבולי, שולחים אותי לבי"ח...
מזעיקה את הבעל נוסעים לבית חולים, נבדקת שוב כל המדדים תקינים מתמיד...
מחכים לבדיקות דם, שורפים ת'בוקר. חוזרים לילדים לצהרים.
ממשיכה במעקב.
שבוע 38 שוב בעיות בשתן ובלחץ דם, שוב בית חולים...
(בטוחה שהסאגה הולכת לחזור על עצמה, אבל הביתה בסוף) עוצרת ליתר בטחון לקנות חצאית נוחה ומטפחת (אני בדרך לעבודה!!!)
בבית חולים מתלבטים מה לעשות, מגיעה איזה פורפסורית מחילטה לזרז. בהתיעצות עם רופא הנשים שלי בלב כואב מחליטה ללכת על זה. רק מה יש 10 ממתינות בתור לזרוז.
עולה לאשפוז....
הבעל חוזר לילדים (מגיע הביתה מגלה שהמפתח אצלי הוא בחוץ 40 מעלות ...)
אמא שלי מגיעה לבית חולים מחליטה לשגע את כולם שיזרזו לי תתור...
בוקר למחרת, ביקור רופאים, התור מגיע, הרופאה תוהה מי אשפז אותי ועל מה הזרוז, מחליטה לחכות למחר לפרופסורית שהמליצה על האשפוז. בעלי אמר לה שאין על מה לדבר או שמעלים אותי עכשיו לחדר לידה, או שאני הולכת הביתה, מעדיפים לידה טבעית.
הרופאה מתרצה, רק אני הפסדתי את התור.
חוזרת למחלקה, עצבנית עיפה העיקר החוסר ודאות הורג אותי.
מטבעי אני שונאת לישון במקומות אחרים, במיוחד לא בבתי חולים ובמיוחד לא במחלקת נשים במיטה הכי גרועה במלחקה...
ההורמנים מטפסים בתיל ואני שמה לי קצת מוזיקה באזניות, שומעת את "רבון העולמים הנני בידך כחומר ביד היוצר..."
מזדהה עם המילים, מתפללת ובוכה, תוך כדי נכנסת אחות ושואלת אם אני רוצה לעלות לחדר לידה.
אני באושר וגיל אורזת את חפצי ועולה לחדר הלידה.
שולחים אותי לאולטסרסאונד (כשהגענו הראש לא היה במקום...)
התינוק נמצא במקום לא מבוסס עדין.
אני מתקשרת לבעלי, והוא מגיע במהירות.
מילדת מהממת מקבלת אותי ואני עולה להבדק.
צואר קשה ואחורי -0 פתיחה ואין מחיקה בכלל....
מגיע רופא נחמד בטרוף מחליט לשים לי פרופס לזרוז, הוא מודיע שהוא אפילו לא דורך בחדר לפני עוד 12 שעות (השעה 9 בערב)
אני אופטימית מתמיד... נכנסת למקלחת טובה. בעלי מציעה שהוא ילך לישון קצת אצל ההורים שלו (3 דק' נסיעה מבית החולים)
אני מודיעה לו שהוא הולך להורים שלו רק כדי להביא לי משהו לאכול ויותר הוא לא זז....
החלפת משמרות הולכת המילדת הראשונה ודואגת לי למילדת מס' 1!
ההורים שלי מגיעים, מביאים קצת נשנושים,, בעלי חוזר עם אוכל מההורים שלו, אוירה טובה הכל שקט ורגועה אני מתחילה להרגיש וואחד צירים. לא פוצה פה, מחכה שההורים ילכו .(לא אוהבת אנשים איתי בחדר לידה ואמא שלי קשב לה לשחרר...)
רק ההורים הולכים אני מבקשת אפידורל דחוף (רציתי מאד לידה בלי, העיפות הפיזית והנפשית מהימים האחרונים, לא נתנה לי כוחות להתמודד).
מגיעה המילדת בודקת פתיחה 4!!!! אחרי 3 שעות....
מוציעים לי את הפרופס, מחכה למרדים. לבינתיים המילדת המדהימה מלמדת אותי נשימות בשיטת פאולה שעוזרות לי בטירוף בכל מהלך הלידה.
מגיעה מרדימה, מבצעת את התהליך שכאב בטירוףףף.(שמעתי אח"כ מכמה שהיא הרדימה אותם שכאב להם מאד, תהליך שלא אמור להיות כואב כלל חוץ מקצת מהזריקת הרדמה)
נשכבת בחזרה מרגישה שאני מאבדת את ההכרה.
העינים כבדות לי ואני לא מצליחה להשאר ערה. בעלי נלחץ בטירוף, קורא למילדת שנלחצת גם היא ומביאה על טיל מרדים (אחר משבצע את ההתהליך) הוא אומר שזה בסדר.
אני נרגעת, ואז מתחילה לרעוד בטירוף בעלי תופס אותי, מביאים לי שמיכות ואני רוקדת על המיטה, ככה כמה שעות.
ואז מגיעה המנוחה.
נחה בין ציר לציר (נרדמת יותר נכון.)
פתאום מתחילות האטות בדופק, מביאים רופא, משנים לי תנוחה הדופק חוזר למקומו ככה כמה פעמים, אמאלהההה...
לקראת השעה חמש וחצי אני מתחילה להרגיש לחץ, קוראת למילדת שמודיעה לי שהנה זה קרב ובא. האפידורל מפסיק להשפיע ואני בכל ציר נושפת, מפוקסת בטירוף, מגיעים צירי הלחץ, המילדת אומרת לי לשכב על הצד ומתחילים ללחוץ אני הכל ציר נושפת, כמו שלימה אותי המילדת, אני מפוקסת מתמיד, לא צורחת, לא מתפרקת (מה שקרה בלידות הקודמות בצירי הלחץ) מצליחה להתפלל מעומק הלב, אני מחוברת לתהליך, מרגישה מדהים!!!!
הכל רגוע וטוב,
יוצא לו הנסיך עם חבל התבור כרוך סביב הצואר 3 פעמים!!!! פלוס קשר בחבל!
הרופא שבדיוק נכנס לחדר בהלם.
התינוק קצת כחול ולוקחת לו כמה שניות (שנראות כנצח) לבכות ואז הוא צורח, מניחים אותו עלי והוא כמו תותח ישר מחפש אוכל מתחבר ויונק, ככה איזה שעה!
אני מתעקשת על ביות מלא, המחלקה מלאה ואז בס"ד מסדרים לי חדר. אני מבסוטית!
אולי פה המקום להודות למילדת המקסימה זהר קלטיליאן מירושלים, אין עליך בעולם, היית שליחה מדהימה!
אם משהיא מכירה אותה, אשמח שתעבירו לה, יותר ממגיע לה!
ב"ה!!! הודו לה' כי טוב דבורית
אכתוב גםהבת של המלך
היו הרבה לידות
אבל אכתוב על השניה שציפיתי לה כמה שנים טובות
אזהרה - ארוך .... אבל חייבים להודות על הנס!
תודה לך ה'!
)תוך כדיי כתיבה אני כותבת וואווו כמה זה עושה לי טוב להעיף קצת את הסיפור הזה מתוכי - נראה לי שלא סיפרתי אותו אפ פעם)
מתחיל
מלידה ראשונה -
שהשאירה בי המון זכרונות רעים
בית חולים לא ברמה. משתחררת עם שאריות שליה הביתה ועם דימומים בלתי פוסקים
תור אצל הרופאה מבשר לי שאצטרך לעבור היסטרוסקופיה וגרידה לצערי
בניתוח- מסיימים
לא לא הצלחנו להוציא לך את כל השאריות ....😯
בעל ואמא דואגים
אני קמה מהרדמה כללית
אז מה עושים?
תרופה שתקחי ל3 שבועות
ואח"כ שוב היסטרוסקופיה בבית חולים
חשכו עניי
לוקחת את התרופה
הולכת להיסטרוסקופיה
קוראים לפרופסור
)בהיסטרוסקופיה הזו הייתי ללא הרדמה)
פתאום הרופאה צועקת
נס! נס! היה פה נס
הייתי בטוחה שהבחורה הזו לא הולכת לסיים עם זה!
יש לך רחם תקין לחלוטין !
ואוו
יוצאת מהבית חולים מודה לה'
אבל עם טראומהההה
מונעת
ואחרי חצי שנה רוצים שוב הריון
לא הוא לא מגיע - הטראומה עוד חזקה
שנה ועוד אחת ועוד...
וחברות כבר עם מספר ילדים ואני 😢
הרצון כ"כ מתחזק
וכלום
המחזור דופק כמו שעון
אוהבת כ"כ את הילד הראשון
ומתחננת לבורא עולם לזכות שוב להרות
רואה נשים בהריון הלב יוצא
לא לא קנאה כמו התחושה של אלוקים ברך אותי גם!
הולכת לטיפול פסיכולוגי להשתחרר מטראומה
ונקלטת
שמחה מאושרת עברו שנים
פעם ראשונה מאז שנקלטתי
מתחיל דימום נגמר לו ההריון
הכאב חזק
מנסה לעכל
מתפללת לבורא עולם
למה
למהההה
נקלטת שוב אחרי 4 חודשיםז
מפחדת מאוד
בבקשה אלוקים שמור לי על ההריון
אבל מתחיל דימום שוב שנגמר בהפלה
הלב נשבר לרסיסים
הדבר היחיד שניחם אותי
זה
שברוך ה' הרחם שלי נכנסה להריון פעמיים עכשיו
אני כן מסוגלת למרות כל הבלאגן שהיה
אחרי חצי שנה נקלטת שוב
אלוקים אעשה הכל רק שישמר ההריון
עושה כל סגולה אפשרית עובר שבוע ועוד אחד
ההריון ממשיך
הדופק ..העובר שהופך לגוף של בן אדם
ולאשה עם בטן
יש אלוקים
שבוע 40 מגיע ההתרגשות בשיא
תיכף אראה את תינוקי
הולכת למעקב הריון עודף
שבוע 40 +3 מוניטור עם צירים
הרופאה אמרה שלא סדיר
אבל קרוב
חוזרת לעבודה וכל ציר שמגיע האושר מטפס לשמיים
תיכף תינוקי אחבקקק אותך חזק
5 בערב מתחילים צירים חזקים
ואני מול לקוחה - לא נעים
כל 5 דק ציר
הייתי נחמדה רק שתגמרררר כבר הפגישה הזו
מתקשרת לבעלי ששמח איתי על כל ציר
איזה נס זה ואוווו
החלטתי שהפעם לא אקח אפידורל
לידה קודמת הייתי כ"כ תלותית
הפעם רק אני והקב"ה
בלי אפידורל.קטטר.עירוי.בדיקת פתיחה מעצבנת
רוצה להגיע בסוף!
אומרת לבעל
בוא נלך לקנות ממתקים
והוא זורם....
קונים דברים טעימים הצירים מתחזקים
חוזרים הביתה
רצה להתקלח המקלחת מרגיעההה
יוצאים עם הילד שמים אצל גיסה
ונלך ברגל לתחנת מונית
רק שיעבור הזמן
מגיעה פתיחה 2 מחיקה 80
תעשי סיבוב
לאאאא בתוך החדר בקבלה אני מתעקשת
מרגישה שלא יכול להיות
בדקי שוב
למה??
כי מרגישה לוחץ
היא בודקת שוב (אחרי 5 דק מהבדיקה הראשונה)
פתיחה 5 מחיקה מלאה
את נכנסת לחדר לידה
ישששש
תינוקי חיכיתי לך שנים
תצא בקלות
נכנסים לחדר לידה
מודיעים להורים
המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל
אני מודיעה לה שלא
נכנסת להתקלח
עושה חוקן ומקלחת
ומרגישה טובבבב
יוצאת הצירים מתחזקים כאב איום
בדיקת פתיחה עדיין 5
מה?????
אני לא מסוגלת
בעל יצא מהחדר ( בהוראת רב - אצלנו מזמן שהאשה שמה חלוק בית חולים הבעל צריך לצאת)
מרגישה לבד עם הכאב
ואמא במרחק שעה נסיעה.
מתחננת למילדת שתשאר איתי
והיא - "חמודה יש לי עוד לידות לקבל "
מרגישה בודדה וכאובה
ומחוברת למוניטור מעצבן
צועקת שרוצה אפידורל
מחברים אותי לעירוי
ציר מתחיל - צועקת רוצה אפידורל
ציר נגמר - לאאאא אל תביאו לי
מתחיל - כן כן רוצה
נגמר לאאאא לא אפידורל
המילדת צוחקת והולכת
אם את מרגישה שאת צריכה ללחוץ תלחצי על הכפתור ותקראי לי
"אל תשאירי אותי לבד😭"
פוחדת
אבל המילדת יוצאת
פתאום סטודנטית חמודה ניגשת אליי
רוצה שאשאר איתך?
שמעתי שאת לא רוצה להיות לבד
כן כן המלאך הגואל
אני לא מסוגלת יותררררר כואב לי
היא עושה לי מסאג בגב ומחבקת אותי
היא עשתה לי כ"כ טוב
אני עושה על עצמי אני צועקת
תלחצי על הכפתור
תעלי על המיטה
המילדת נכנסת
עומדת על שש
לוחצתתתת
ושוב לחיצה
ותינוקי יוצאאאאאא
אלוקיםםםם
שלחת לי
נתת לי חויה מתקנת
מסתכלת על התינוק והוא עלי
מודיעה לו שחיכיתי לו כ"כ הרבה
אבל הוא היה שווה הכל
משתחררת
הולכת לביקורת אחרי 6 שבועות
והרופאה מודיעה לי רחם במקום נקיה
יאווו רחם תקינה ובמקום ונקיה
ותינוק ובכור מקסימים
תודה לך בורא עולם
שוב אומרת
שעשה לי טוב לכתוב
תודה יקרות על הפורום!
אבל אכתוב על השניה שציפיתי לה כמה שנים טובות
אזהרה - ארוך .... אבל חייבים להודות על הנס!
תודה לך ה'!
)תוך כדיי כתיבה אני כותבת וואווו כמה זה עושה לי טוב להעיף קצת את הסיפור הזה מתוכי - נראה לי שלא סיפרתי אותו אפ פעם)
מתחיל
מלידה ראשונה -
שהשאירה בי המון זכרונות רעים
בית חולים לא ברמה. משתחררת עם שאריות שליה הביתה ועם דימומים בלתי פוסקים
תור אצל הרופאה מבשר לי שאצטרך לעבור היסטרוסקופיה וגרידה לצערי
בניתוח- מסיימים
לא לא הצלחנו להוציא לך את כל השאריות ....😯
בעל ואמא דואגים
אני קמה מהרדמה כללית
אז מה עושים?
תרופה שתקחי ל3 שבועות
ואח"כ שוב היסטרוסקופיה בבית חולים
חשכו עניי
לוקחת את התרופה
הולכת להיסטרוסקופיה
קוראים לפרופסור
)בהיסטרוסקופיה הזו הייתי ללא הרדמה)
פתאום הרופאה צועקת
נס! נס! היה פה נס
הייתי בטוחה שהבחורה הזו לא הולכת לסיים עם זה!
יש לך רחם תקין לחלוטין !
ואוו
יוצאת מהבית חולים מודה לה'
אבל עם טראומהההה
מונעת
ואחרי חצי שנה רוצים שוב הריון
לא הוא לא מגיע - הטראומה עוד חזקה
שנה ועוד אחת ועוד...
וחברות כבר עם מספר ילדים ואני 😢
הרצון כ"כ מתחזק
וכלום
המחזור דופק כמו שעון
אוהבת כ"כ את הילד הראשון
ומתחננת לבורא עולם לזכות שוב להרות
רואה נשים בהריון הלב יוצא
לא לא קנאה כמו התחושה של אלוקים ברך אותי גם!
הולכת לטיפול פסיכולוגי להשתחרר מטראומה
ונקלטת
שמחה מאושרת עברו שנים
פעם ראשונה מאז שנקלטתי
מתחיל דימום נגמר לו ההריון
הכאב חזק
מנסה לעכל
מתפללת לבורא עולם
למה
למהההה
נקלטת שוב אחרי 4 חודשיםז
מפחדת מאוד
בבקשה אלוקים שמור לי על ההריון
אבל מתחיל דימום שוב שנגמר בהפלה
הלב נשבר לרסיסים
הדבר היחיד שניחם אותי
זה
שברוך ה' הרחם שלי נכנסה להריון פעמיים עכשיו
אני כן מסוגלת למרות כל הבלאגן שהיה
אחרי חצי שנה נקלטת שוב
אלוקים אעשה הכל רק שישמר ההריון
עושה כל סגולה אפשרית עובר שבוע ועוד אחד
ההריון ממשיך
הדופק ..העובר שהופך לגוף של בן אדם
ולאשה עם בטן
יש אלוקים
שבוע 40 מגיע ההתרגשות בשיא
תיכף אראה את תינוקי
הולכת למעקב הריון עודף
שבוע 40 +3 מוניטור עם צירים
הרופאה אמרה שלא סדיר
אבל קרוב
חוזרת לעבודה וכל ציר שמגיע האושר מטפס לשמיים
תיכף תינוקי אחבקקק אותך חזק
5 בערב מתחילים צירים חזקים
ואני מול לקוחה - לא נעים
כל 5 דק ציר
הייתי נחמדה רק שתגמרררר כבר הפגישה הזו
מתקשרת לבעלי ששמח איתי על כל ציר
איזה נס זה ואוווו
החלטתי שהפעם לא אקח אפידורל
לידה קודמת הייתי כ"כ תלותית
הפעם רק אני והקב"ה
בלי אפידורל.קטטר.עירוי.בדיקת פתיחה מעצבנת
רוצה להגיע בסוף!
אומרת לבעל
בוא נלך לקנות ממתקים
והוא זורם....
קונים דברים טעימים הצירים מתחזקים
חוזרים הביתה
רצה להתקלח המקלחת מרגיעההה
יוצאים עם הילד שמים אצל גיסה
ונלך ברגל לתחנת מונית
רק שיעבור הזמן
מגיעה פתיחה 2 מחיקה 80
תעשי סיבוב
לאאאא בתוך החדר בקבלה אני מתעקשת
מרגישה שלא יכול להיות
בדקי שוב
למה??
כי מרגישה לוחץ
היא בודקת שוב (אחרי 5 דק מהבדיקה הראשונה)
פתיחה 5 מחיקה מלאה
את נכנסת לחדר לידה
ישששש
תינוקי חיכיתי לך שנים
תצא בקלות
נכנסים לחדר לידה
מודיעים להורים
המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל
אני מודיעה לה שלא
נכנסת להתקלח
עושה חוקן ומקלחת
ומרגישה טובבבב
יוצאת הצירים מתחזקים כאב איום
בדיקת פתיחה עדיין 5
מה?????
אני לא מסוגלת
בעל יצא מהחדר ( בהוראת רב - אצלנו מזמן שהאשה שמה חלוק בית חולים הבעל צריך לצאת)
מרגישה לבד עם הכאב
ואמא במרחק שעה נסיעה.
מתחננת למילדת שתשאר איתי
והיא - "חמודה יש לי עוד לידות לקבל "
מרגישה בודדה וכאובה
ומחוברת למוניטור מעצבן
צועקת שרוצה אפידורל
מחברים אותי לעירוי
ציר מתחיל - צועקת רוצה אפידורל
ציר נגמר - לאאאא אל תביאו לי
מתחיל - כן כן רוצה
נגמר לאאאא לא אפידורל
המילדת צוחקת והולכת
אם את מרגישה שאת צריכה ללחוץ תלחצי על הכפתור ותקראי לי
"אל תשאירי אותי לבד😭"
פוחדת
אבל המילדת יוצאת
פתאום סטודנטית חמודה ניגשת אליי
רוצה שאשאר איתך?
שמעתי שאת לא רוצה להיות לבד
כן כן המלאך הגואל
אני לא מסוגלת יותררררר כואב לי
היא עושה לי מסאג בגב ומחבקת אותי
היא עשתה לי כ"כ טוב
אני עושה על עצמי אני צועקת
תלחצי על הכפתור
תעלי על המיטה
המילדת נכנסת
עומדת על שש
לוחצתתתת
ושוב לחיצה
ותינוקי יוצאאאאאא
אלוקיםםםם
שלחת לי
נתת לי חויה מתקנת
מסתכלת על התינוק והוא עלי
מודיעה לו שחיכיתי לו כ"כ הרבה
אבל הוא היה שווה הכל
משתחררת
הולכת לביקורת אחרי 6 שבועות
והרופאה מודיעה לי רחם במקום נקיה
יאווו רחם תקינה ובמקום ונקיה
ותינוק ובכור מקסימים
תודה לך בורא עולם
שוב אומרת
שעשה לי טוב לכתוב
תודה יקרות על הפורום!
מדהימההה ומרגשת!! כמה כוחות!!שנהא
ממש!!!חדשה.
את גיבורה
משתפת גם!bula
הלידה הייתה לפני שנתיים ועכשיו ברוך השם אני באמצע הדרך ללידה הבאה.. עשיתן לי ממש חשק גם לעבד ולשתף לקראת הבאות..
לאורך כל ההריון היה לי חלום ללדת בחדר לידה הטיבעי בךניאדו. קבעתי עם דולה מהממת שהכרתי מקרוב אבל אף פעם לא להיותה אותי.
התינוקי היה גדול יחסית(עד היום הוא חסון ושמנמון), ולקראת הסוף כבר ממש צלעתי והייתי פשוט ענקית. חברה טובה שלחה אותי לעיסוי שהתברר כמועיל.. למחרת בבוקר כבר התחילו צירים.
הדולה המליצה לי לנוח כמה שיותר ולאכול דברים קלים לעיכול, וככה העברתי את היום בכיף עם בעלי שנשאר איתי ואחכ עם הילדים.. בשמונה בערב הרגשתי שזה כבר רציני ובהחלטה משונה אמרתי לבעלי שישאר לשמור על הילדים ואני אסע עם הדולה ללדת..זכרתי שבלידות הקודמות הרגשתי שאני יותר מידי דואגת לו, שיאכל שיישן שיסתדר.. רציתי שחרור. בסוף קלטתי שגם לדולה אני דואגת את אותן הדאגות.. חח מצחיקה שכמוני.
טוב הגענו ללניאדו, הרגשתי שמוזר לי להגיע למקום שלא מוכר לי.. מרחו אותי בקבלה העמוסה וממש הרגשתי לא נעים. רציתי כבר להגיע לחדר החלומי שלי! עד שהואילו בטובם להכניס אותי לחדר לידה רגיל כדי לעשות מוניטור. שיגעו אותי, מרחו אותי, כאב לי ממש ועשיתי שם אקרובטיקות על הרצפה..עד שסוף סוף הסכימו להכניס אותי לטבעי! כעבור שלוש שעות בערך! התחלנו ללכת מסדרון ארוך ארוךךך ארוךךך שאני כבר בפתיחה גדולה, לא זוכרת איזה וכאובה ממש! ואז מגיעים, והדלת נעולה!! לא!! המיילדת מתחילה לחפש מפתחות ולא יודעת מה היא עשתה ככה איזה עשר דקות, ואני בנתיים כורעת לי שם על הרצפה בתנוחטת משונות, הצילו! לא כעסתי רק רציתי כבר פינה שקטה ללדת בה!
אני נכנסת ואומרת זה החדר?! אפילו המצעים לא תואמים! ח.. נצמדתי למיטה שם והרגשתי שאני מתה! שעוד שנייה נשמתי פורחת כפשוטו! כאבים מטורפים!!! המיילדת ביקשה שאעלה על המיטה, ורק אחרי שממש לחצה עליי בקושי עשיתי את זה. זה כבר היה בצירי לחץ.
עברו דקות ארוכות של לחיצות, ואני חושבת לעצמי למה נכנסתי בכלל להריון?? מה עשיתי.. והדולה בנתיים אומרת לי את עושה דבר גדול את מורידה נשמה לעולם! וחיזקה אותי ממש להמשיך. בדיעבד סיפרו לי שהתינוק נתקע כי הראש היה באלכסון וכבר היה לו ממש סכנה והמיילדת הייתה מאוד לחוצה. קראה מלא פעמים בפעמון לרופא ואף אחד לא בא..
בחסדי השם לא יודעת איך, הוא נולד! בריא ושלם בלי נזק! המיילדת הייתה מאוד נסערת והיו צריכים להרגיע אותה אחריי הלידה. שנייה אחריי שיצא הגיעו מליון צוות לטפל בו. אף אחד לא התפנה בכלל להסביר לי מה קרה. רק הדולה אח"כ, ממה ששמעה בחצאי משפטים..
הכי נורא ששניה אחרי, הכריחו אותי לקום, לעבור לכיסא גלגלים ולעבור לחדר לידה רגיל, ולעלות שוב למיטה, כי לא תופרים בחדר הטיבעי. פשוט עינוי. התחננתי שייתנו לי כמה דקות להתאושש אבל אמרו שאי אפשר כי אני מדממת. ואז התפירות הכואבות, והלחיצות שם על הבטן כדי שהדם יצא. די כבר תנו לי לנוח!! ואיפה התינוק? הוא בסדר?? קיבלתי אותי רק אחרי המון המון זמן.. אולי רק אחרי שהעבירו אותי למחלקה. אולי שעה שעתיים אחרי. עצוב. ממש דאגתי לו! מזל שהדולה ביקרה אותו. ודיברה איתי והרגיעה אותי איזה שעתיים נוספות אחריי הלידה.
חלום החדר הטיבעי התנפץ לו.. וגם סבלתי מאוד מזה שהבית חולים היה רחוק מאוד מכל המשפחה.
סל הכל הלידה נחשבת טובה והילד ואני בריאים ושלמים. וזה העיקר! הלוא י שיהיה תמעד לכולנו בקלות ובידיים מלאות!
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
לאורך כל ההריון היה לי חלום ללדת בחדר לידה הטיבעי בךניאדו. קבעתי עם דולה מהממת שהכרתי מקרוב אבל אף פעם לא להיותה אותי.
התינוקי היה גדול יחסית(עד היום הוא חסון ושמנמון), ולקראת הסוף כבר ממש צלעתי והייתי פשוט ענקית. חברה טובה שלחה אותי לעיסוי שהתברר כמועיל.. למחרת בבוקר כבר התחילו צירים.
הדולה המליצה לי לנוח כמה שיותר ולאכול דברים קלים לעיכול, וככה העברתי את היום בכיף עם בעלי שנשאר איתי ואחכ עם הילדים.. בשמונה בערב הרגשתי שזה כבר רציני ובהחלטה משונה אמרתי לבעלי שישאר לשמור על הילדים ואני אסע עם הדולה ללדת..זכרתי שבלידות הקודמות הרגשתי שאני יותר מידי דואגת לו, שיאכל שיישן שיסתדר.. רציתי שחרור. בסוף קלטתי שגם לדולה אני דואגת את אותן הדאגות.. חח מצחיקה שכמוני.
טוב הגענו ללניאדו, הרגשתי שמוזר לי להגיע למקום שלא מוכר לי.. מרחו אותי בקבלה העמוסה וממש הרגשתי לא נעים. רציתי כבר להגיע לחדר החלומי שלי! עד שהואילו בטובם להכניס אותי לחדר לידה רגיל כדי לעשות מוניטור. שיגעו אותי, מרחו אותי, כאב לי ממש ועשיתי שם אקרובטיקות על הרצפה..עד שסוף סוף הסכימו להכניס אותי לטבעי! כעבור שלוש שעות בערך! התחלנו ללכת מסדרון ארוך ארוךךך ארוךךך שאני כבר בפתיחה גדולה, לא זוכרת איזה וכאובה ממש! ואז מגיעים, והדלת נעולה!! לא!! המיילדת מתחילה לחפש מפתחות ולא יודעת מה היא עשתה ככה איזה עשר דקות, ואני בנתיים כורעת לי שם על הרצפה בתנוחטת משונות, הצילו! לא כעסתי רק רציתי כבר פינה שקטה ללדת בה!
אני נכנסת ואומרת זה החדר?! אפילו המצעים לא תואמים! ח.. נצמדתי למיטה שם והרגשתי שאני מתה! שעוד שנייה נשמתי פורחת כפשוטו! כאבים מטורפים!!! המיילדת ביקשה שאעלה על המיטה, ורק אחרי שממש לחצה עליי בקושי עשיתי את זה. זה כבר היה בצירי לחץ.
עברו דקות ארוכות של לחיצות, ואני חושבת לעצמי למה נכנסתי בכלל להריון?? מה עשיתי.. והדולה בנתיים אומרת לי את עושה דבר גדול את מורידה נשמה לעולם! וחיזקה אותי ממש להמשיך. בדיעבד סיפרו לי שהתינוק נתקע כי הראש היה באלכסון וכבר היה לו ממש סכנה והמיילדת הייתה מאוד לחוצה. קראה מלא פעמים בפעמון לרופא ואף אחד לא בא..
בחסדי השם לא יודעת איך, הוא נולד! בריא ושלם בלי נזק! המיילדת הייתה מאוד נסערת והיו צריכים להרגיע אותה אחריי הלידה. שנייה אחריי שיצא הגיעו מליון צוות לטפל בו. אף אחד לא התפנה בכלל להסביר לי מה קרה. רק הדולה אח"כ, ממה ששמעה בחצאי משפטים..
הכי נורא ששניה אחרי, הכריחו אותי לקום, לעבור לכיסא גלגלים ולעבור לחדר לידה רגיל, ולעלות שוב למיטה, כי לא תופרים בחדר הטיבעי. פשוט עינוי. התחננתי שייתנו לי כמה דקות להתאושש אבל אמרו שאי אפשר כי אני מדממת. ואז התפירות הכואבות, והלחיצות שם על הבטן כדי שהדם יצא. די כבר תנו לי לנוח!! ואיפה התינוק? הוא בסדר?? קיבלתי אותי רק אחרי המון המון זמן.. אולי רק אחרי שהעבירו אותי למחלקה. אולי שעה שעתיים אחרי. עצוב. ממש דאגתי לו! מזל שהדולה ביקרה אותו. ודיברה איתי והרגיעה אותי איזה שעתיים נוספות אחריי הלידה.
חלום החדר הטיבעי התנפץ לו.. וגם סבלתי מאוד מזה שהבית חולים היה רחוק מאוד מכל המשפחה.
סל הכל הלידה נחשבת טובה והילד ואני בריאים ושלמים. וזה העיקר! הלוא י שיהיה תמעד לכולנו בקלות ובידיים מלאות!
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
וואו! ניסים! והמחשבה הידועה-נביעה
'למה בכלל נכנסתי להריון...'
מוכר-! והמחשבה אחכ- 'זהו, אני את שלי עשיתי. סיימתי ללדת.......'
אה, וכמובן ברגע שהתינוק יוצא-'זהו? אין יותר צירים זוועתיים?? אני אחרי?? אני לא מאמינה!!
מוכר-! והמחשבה אחכ- 'זהו, אני את שלי עשיתי. סיימתי ללדת.......'
אה, וכמובן ברגע שהתינוק יוצא-'זהו? אין יותר צירים זוועתיים?? אני אחרי?? אני לא מאמינה!!
וואי נשמע חוויה קשהגלי91
ממש לא עושה חשק לחדר לידה טבעי, בסוף לא נהנית ממנו בכלל..
ב"ה שאת והתינוק בסדר!
ב"ה שאת והתינוק בסדר!
לגבי החדר הטיבעיbula
הדולה הסבירה לי אחכ שיש להם אינטרס למשוך אותי כמה שיותר לפני שהם מכניסים אותי לשם, כי הם מביאים במיוחד מיילדת שמומחית בלידה טיבעית ומשלמים לה אקסטרה . זה לא שהיא כבר שם..וזה גם טכנית לוקח לה זמן עד שהיא מגיעה..
וחוצמזה היא אמרה לי שהם היו חייבים לבדוק לפני לפני כן שהמוניטור יוצא תקין כי אחרת לא נותניםפ להכנס. ואצלי עשו כמה פעמים עד שיצא תקין אז זה גם מרח אותי שם. וגם רק מפתיחה מסויימת.
וגם לגבי התפרים ממש עיצבן אותי שלא ידעתי את זה קודם.
מה הסיכוי שלא יהיה תפרים? למה לשגע יולדות שניה אחרי שילדו?? מה הקטע לא להביא לשם תופר?
כדאי שבנות ידעו את זה לפני שהן מפנטזות כמוני..
תכלס הכי רציתי מקום שקט ללדת בו, ובמקום זה טירטרו אותי מהקבלה לחדר לידה לחדר הטיבעי (תוך כדי צירים משמעותיים כמו שהכללים שלהם אומרים, אם זה היה בתחילת הצירים לא היה לי אכפת לעבור)
וגם הטרטור שאחרי הוא משמעותי. היה עינוי אולי יותר מהלידה עצמה.
רק מציינת שאלו נהלים ספציפיים לשםמעין אהבה
לא בכל חדר טבעי זה ככה
אצלי לא היה ככה בכלל
אצלי לא היה ככה בכלל
באיזה בית חולים?bula
בזיומעין אהבה
גם לי היתה חוויה דומהרק עונה עכשיו
של טרטור ועינוי לפני אישור להכנס לחדר הטבעי בלניאדו.
בדיעבד הייתי פשו מוותרת על התענוג. עם השנים והלידות למדתי שבעצם אפשר ללדת לגמרע טבעי גם בחדר לידה רגיל, מה שחשוב זה ללכת לביתצחולים שבאמת מאמין וזורם עם זה.
לצעריהיה לי נסיון דומה:
ילדתי שלוש פעמים בלניאדו: פעם אחת בחדר הטבעי ופעמיים בחדר רגיל, ובשלושת הלידות היו להם כל מיני קטעים מוזרים והתעקשויות לא הגיוניות.
אחכ עברתי ללדת בבתי חולים אחרים ומרוצה הרבה יותר...
לא תמיד מי שמצהיר על עצמו שהוא בגישה טבעית אכן נותן לזה כיסוי ברגעי האמת...
בדיעבד הייתי פשו מוותרת על התענוג. עם השנים והלידות למדתי שבעצם אפשר ללדת לגמרע טבעי גם בחדר לידה רגיל, מה שחשוב זה ללכת לביתצחולים שבאמת מאמין וזורם עם זה.
לצעריהיה לי נסיון דומה:
ילדתי שלוש פעמים בלניאדו: פעם אחת בחדר הטבעי ופעמיים בחדר רגיל, ובשלושת הלידות היו להם כל מיני קטעים מוזרים והתעקשויות לא הגיוניות.
אחכ עברתי ללדת בבתי חולים אחרים ומרוצה הרבה יותר...
לא תמיד מי שמצהיר על עצמו שהוא בגישה טבעית אכן נותן לזה כיסוי ברגעי האמת...
אצלי דווקא ההבדל בין הטבעי לרגיל הוא שמיים וארץמעין אהבה
הטבעי ענק מרווח עם חלונות ונוף מהנם
מיטה זוגית נוחה,ג'קוזי
מלא אביזרים
והכל חינם
ועיקר הכיף-נותנים להשאר עם התינוק מלא זמן אחרי הלידה בנחת..
וברגיל חדרים קטנים צפופים אין מקום לזוז אין חלונות ..
והבאסה הגדולה -מייד אחרי לידה מעבירים אותך עם התינוק ללובי עם וילונות להתאוששות..שיא המבאס
מיטה זוגית נוחה,ג'קוזי
מלא אביזרים
והכל חינם
ועיקר הכיף-נותנים להשאר עם התינוק מלא זמן אחרי הלידה בנחת..
וברגיל חדרים קטנים צפופים אין מקום לזוז אין חלונות ..
והבאסה הגדולה -מייד אחרי לידה מעבירים אותך עם התינוק ללובי עם וילונות להתאוששות..שיא המבאס
איפה ילדת?סימן שאלה?
מרגש!! הרבה נחת!+mp8
ושוב הסיפור שלי...שפע ברכה
איזה סיפורים מרגשים
כל כך רוצה שוב!!
המהממת שלי בת 9 חודשים
אושר לא רגיל. אין מילים. רק תודה גדולה
כתבתי בעבר.. והנה שוב:
הריון ראשון שבוע 40 +0
יום חמישי עבודה. הכל כרגיל.
בבית מכינה שבת ואיפשהו מתחילה להרגיש שהיום זה קורה
בעלי יוצא בערב לחתונה של חבר קרוב
לא מעדכנת אותו בשלב הזה שיש לי צירים. שילך ויהנה
במילא הם קלים וכמעט לא מורגשים
הערב ממשיך ובשלב מסויים קולטת שהצירים אמנם חלשים מאוד אבל בהחלט סדירים
מתחילה להתרגש אומרת תהילים תוך כדי סיבובי אגן (שהקטנטונת תתברג)
שעה 1.00 האיש היקר חוזר. משתפים חוויות
מספרת לו על הצירים כלאחר יד וזהו.. 2.30 הולכים לישון ופאק.. ירידת מים במלוא העוצמה שלא מותירה מקום לספק: אני בלידה!
בעקבות דימום קל מחליטים לצאת לביה"ח
אנחנו בהיי מטורף. מרגישה רעננה ומלאת חיים
מגיעים.. קבלה.. הרבה שאלות רלוונטיות יותר ופחות
"את מכירה את x? ההיא מ z? מה היא שלך?"
נכנסת למוניטור שאמור להיות 10 דקות.. מוצאת את עצמי שם חצי שעה.. בשלב מסויים על כדור הפיזיו וממש נהנית
נכנסת לרופא שעושה בדיקה ומזהה פתיחה של 1.5
ומציע זירוז עם ציטוטק. מנסה להבין עד כמה זה הכרחי
אבל הוא לא ממש נתן מקום לסרב ועולים למחלקת נשים
במחלקה מחכים לכדור ומשום מה העסק מתעכב ובינתיים מורים לי ללבוש חלוק ולהתארגן
הבעל שוחרר בינתיים לישון קצת באוטו
נכנסת אחות לחדר מתנצלת ואומרת ששכחו לפתוח לי וריד ולא יכולים לתת לי כדור אז צריך לרדת שוב לקבלה.
יורדת עם חלוק ענק מגוחך.. הולכת לאיבוד עד שמגיעה למקום. האחיות שוב מתנצלות תוך שיחות רכילות ביניהן
מסתבכת שוב בחזור ואיכשהו שוב במחלקה
מקבלת כדור. ותוך רבע שעה צירים חזקים וכואבים ממש.
בעלי חוזר ונרדם על המיטה באשפוז ;) אני מתגלגלת על כדור פיזיו
הצירים נעשים קשים ואני נכנסת למקלחת
לא עזר אבל בעיקר העביר לי את הזמן
חוזרת ומחכה שיגיע הזמן לבדוק אותי
הזמן מגיע אבל לא בודקים אותי
הולכת בצליעה לקרוא להם ועונים לי שרק עוד שעה יבואו
ככה עובר הלילה וגם הבוקר. בינתיים לידי מישהי צועקת את נשמתה והצוות גוער ונוזף בה וכולי רחמים
עוד אחת מדברת בטלפון ומספרת כמה הצירים עם הזירוז מזעזעים. לא היה ברור לי איך היא בכלל מסוגלת לדבר. הייתי עסוקה רק בלהסדיר את הנשימה
לחילופין בחדר ליד נולד תינוק וזה הופך לשיחת המחלקה
אני כבר ממש סובלת ומרגישה כל ציר כמו נצח
וממש מתקשה לנשום
מגיעים לבדוק - פתיחה 2.5
אין לתאר את התסכול. בפרט שידעתי שהדרך לאפידורל עוד ארוכה
עושים לי מוניטור בשכיבה ואני מתפתלת כולי ומתיישבת
האחות באה וצועקת עלי שאני חסרת אחריות שזה משבש את המוניטור (שאגב אני הכרחתי אותם לעשות כי לא הרגשתי תנועות.. אז מי פה חסר אחריות?)
באורח פלא מחליטים להוריד אותי לחדר לידה
מובילים אותי בכיסא גלגלים.. כבר לא מסוגלת לזוז
בקיצור... מחלקת נשים זכורה כמקום קשה ואטום
ואז מגיעים לחדר לידה.. בדרך פוגשת חברת ילדות שמסתבר שהיא מזכירה שם.. לא ממש הזמן שבו רציתי להיפגש ;)
מקבלת אותי מילדת נחמדה ונעימה מאוד ודולה מתנדבת
הדולה מציעה לי מים ומסאג' ומתאמצת להקל על הכאב כמעט ללא הצלחה. הכאבים בשלב הזה הזויים וממש קשה לי להתמודד איתם.
המיילדת מציגה את עצמה ומציעה לי מייד אפידורל
חששתי לקחת מוקדם שלא יעכב את הלידה.. היא משכנעת שזה לא נכון וחבל לסבול ובכלל- מאוד מרגיעה
מגיע מרדים. מתארגנים. זריקה תוך כדי ציר וזה מאחורי.
בדיקת פתיחה ו- וואו- 6. מתקשרים לעדכן את ההורים
עוברת רבע שעה שבה האפידורל מתחיל להשפיע. אני מתחילה להרגע ולנשום ולעכל את החוויה המדהימה שאני בתוכה
סוף סוף מתפנה לדבר עם בעלי וחוזרת לשפיות זמנית
השעה 1 בצהריים. יום שישי. אני מדליקה מוזיקה ועוצמת עיניים.
ברקע השיר "הנני בידך" מרגישה איך הרוגע והשלווה
עוטפים אותי ואני בטוחה ומוגנת.
מדי פעם רואה את המיילדת מציצה לראות שאני בסדר
בכל מהלך הלידה אני על הצד ומסובבת את האגן
בשלב מסויים מתחילה כבר להרגיש לחץ. בדיקת פתיחה ו - 10!!
המיילדת מציעה לחכות שהראש ירד למטה ולא להתיש בלחיצות מיותרות
עוברת לה עוד חצי שעה ואז כבר אין ספק שצריך ללחוץ.
הכל כואב ושורף. מגיעה עוד מיילדת והן מותחות ומשמנות.
בשעה 2.35 מגיעה אלי הנסיכה שלי
היא בודקת את סביבותיה בעיניים גדולות וסקרניות והיא הדבר הכי מדהים בכל החדר
המיילדת מספרת לי שאין קרעים וחתכים ואני מופתעת ובעיקר מודה ושמחה על מה שנחסך ממני
אנחנו מספרים למיילדת שהשם שלהן זהה והן מצטלמות יחד
(כן... מהרגע שידענו שזו בת היה ברור שזה יהיה השם)
אני מחבקת את האוצר המדהים שלי ומניקה אותה.
נותנים לי להישאר איתה גם בהתאוששות ואין מאושרת ממני ברגעים האלה
"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..
אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו.."
כל כך רוצה שוב!!
המהממת שלי בת 9 חודשים
אושר לא רגיל. אין מילים. רק תודה גדולה
כתבתי בעבר.. והנה שוב:
הריון ראשון שבוע 40 +0
יום חמישי עבודה. הכל כרגיל.
בבית מכינה שבת ואיפשהו מתחילה להרגיש שהיום זה קורה
בעלי יוצא בערב לחתונה של חבר קרוב
לא מעדכנת אותו בשלב הזה שיש לי צירים. שילך ויהנה
במילא הם קלים וכמעט לא מורגשים
הערב ממשיך ובשלב מסויים קולטת שהצירים אמנם חלשים מאוד אבל בהחלט סדירים
מתחילה להתרגש אומרת תהילים תוך כדי סיבובי אגן (שהקטנטונת תתברג)
שעה 1.00 האיש היקר חוזר. משתפים חוויות
מספרת לו על הצירים כלאחר יד וזהו.. 2.30 הולכים לישון ופאק.. ירידת מים במלוא העוצמה שלא מותירה מקום לספק: אני בלידה!
בעקבות דימום קל מחליטים לצאת לביה"ח
אנחנו בהיי מטורף. מרגישה רעננה ומלאת חיים
מגיעים.. קבלה.. הרבה שאלות רלוונטיות יותר ופחות
"את מכירה את x? ההיא מ z? מה היא שלך?"
נכנסת למוניטור שאמור להיות 10 דקות.. מוצאת את עצמי שם חצי שעה.. בשלב מסויים על כדור הפיזיו וממש נהנית
נכנסת לרופא שעושה בדיקה ומזהה פתיחה של 1.5
ומציע זירוז עם ציטוטק. מנסה להבין עד כמה זה הכרחי
אבל הוא לא ממש נתן מקום לסרב ועולים למחלקת נשים
במחלקה מחכים לכדור ומשום מה העסק מתעכב ובינתיים מורים לי ללבוש חלוק ולהתארגן
הבעל שוחרר בינתיים לישון קצת באוטו
נכנסת אחות לחדר מתנצלת ואומרת ששכחו לפתוח לי וריד ולא יכולים לתת לי כדור אז צריך לרדת שוב לקבלה.
יורדת עם חלוק ענק מגוחך.. הולכת לאיבוד עד שמגיעה למקום. האחיות שוב מתנצלות תוך שיחות רכילות ביניהן
מסתבכת שוב בחזור ואיכשהו שוב במחלקה
מקבלת כדור. ותוך רבע שעה צירים חזקים וכואבים ממש.
בעלי חוזר ונרדם על המיטה באשפוז ;) אני מתגלגלת על כדור פיזיו
הצירים נעשים קשים ואני נכנסת למקלחת
לא עזר אבל בעיקר העביר לי את הזמן
חוזרת ומחכה שיגיע הזמן לבדוק אותי
הזמן מגיע אבל לא בודקים אותי
הולכת בצליעה לקרוא להם ועונים לי שרק עוד שעה יבואו
ככה עובר הלילה וגם הבוקר. בינתיים לידי מישהי צועקת את נשמתה והצוות גוער ונוזף בה וכולי רחמים
עוד אחת מדברת בטלפון ומספרת כמה הצירים עם הזירוז מזעזעים. לא היה ברור לי איך היא בכלל מסוגלת לדבר. הייתי עסוקה רק בלהסדיר את הנשימה
לחילופין בחדר ליד נולד תינוק וזה הופך לשיחת המחלקה
אני כבר ממש סובלת ומרגישה כל ציר כמו נצח
וממש מתקשה לנשום
מגיעים לבדוק - פתיחה 2.5
אין לתאר את התסכול. בפרט שידעתי שהדרך לאפידורל עוד ארוכה
עושים לי מוניטור בשכיבה ואני מתפתלת כולי ומתיישבת
האחות באה וצועקת עלי שאני חסרת אחריות שזה משבש את המוניטור (שאגב אני הכרחתי אותם לעשות כי לא הרגשתי תנועות.. אז מי פה חסר אחריות?)
באורח פלא מחליטים להוריד אותי לחדר לידה
מובילים אותי בכיסא גלגלים.. כבר לא מסוגלת לזוז
בקיצור... מחלקת נשים זכורה כמקום קשה ואטום
ואז מגיעים לחדר לידה.. בדרך פוגשת חברת ילדות שמסתבר שהיא מזכירה שם.. לא ממש הזמן שבו רציתי להיפגש ;)
מקבלת אותי מילדת נחמדה ונעימה מאוד ודולה מתנדבת
הדולה מציעה לי מים ומסאג' ומתאמצת להקל על הכאב כמעט ללא הצלחה. הכאבים בשלב הזה הזויים וממש קשה לי להתמודד איתם.
המיילדת מציגה את עצמה ומציעה לי מייד אפידורל
חששתי לקחת מוקדם שלא יעכב את הלידה.. היא משכנעת שזה לא נכון וחבל לסבול ובכלל- מאוד מרגיעה
מגיע מרדים. מתארגנים. זריקה תוך כדי ציר וזה מאחורי.
בדיקת פתיחה ו- וואו- 6. מתקשרים לעדכן את ההורים
עוברת רבע שעה שבה האפידורל מתחיל להשפיע. אני מתחילה להרגע ולנשום ולעכל את החוויה המדהימה שאני בתוכה
סוף סוף מתפנה לדבר עם בעלי וחוזרת לשפיות זמנית
השעה 1 בצהריים. יום שישי. אני מדליקה מוזיקה ועוצמת עיניים.
ברקע השיר "הנני בידך" מרגישה איך הרוגע והשלווה
עוטפים אותי ואני בטוחה ומוגנת.
מדי פעם רואה את המיילדת מציצה לראות שאני בסדר
בכל מהלך הלידה אני על הצד ומסובבת את האגן
בשלב מסויים מתחילה כבר להרגיש לחץ. בדיקת פתיחה ו - 10!!
המיילדת מציעה לחכות שהראש ירד למטה ולא להתיש בלחיצות מיותרות
עוברת לה עוד חצי שעה ואז כבר אין ספק שצריך ללחוץ.
הכל כואב ושורף. מגיעה עוד מיילדת והן מותחות ומשמנות.
בשעה 2.35 מגיעה אלי הנסיכה שלי
היא בודקת את סביבותיה בעיניים גדולות וסקרניות והיא הדבר הכי מדהים בכל החדר
המיילדת מספרת לי שאין קרעים וחתכים ואני מופתעת ובעיקר מודה ושמחה על מה שנחסך ממני
אנחנו מספרים למיילדת שהשם שלהן זהה והן מצטלמות יחד
(כן... מהרגע שידענו שזו בת היה ברור שזה יהיה השם)
אני מחבקת את האוצר המדהים שלי ומניקה אותה.
נותנים לי להישאר איתה גם בהתאוששות ואין מאושרת ממני ברגעים האלה
"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..
אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו.."
מהמם! איזה לידה מתוקה!bula
מרגש ממש שפע ברכה דבורית
מדהים. מרגש.נביעהאחרונה
איזה כיף לקרוא סיפורי לידהאמא ל 2
ואגב כשחבל הטבור כרוך סביב התינוק בלידה. זה מסכן אותו?
עונהמחי
אם החבל כרוך מסביב לצוואר אז כן, בעיקרון.
אבל לאחרונה אני שומעת הרבה סיפורים על תינוקות שנולדו ככה, אז כנראה שזה יותר נדיר שזה באמת יגרום לחנק. בכל אופן, כל לידה היא נס...
אבל לאחרונה אני שומעת הרבה סיפורים על תינוקות שנולדו ככה, אז כנראה שזה יותר נדיר שזה באמת יגרום לחנק. בכל אופן, כל לידה היא נס...
זה קורה בערך בשליש מהלידותפרי עץ הדר
מיילדות יודעות לזהות בקלות מצב כזה וליילד בצורה שלא תסכן את התינוק.
התינוק בבטן נושם דרך חבל הטבור ולא דרך האףלמה לא123
החשש הוא שהחבל הדוק מידי ועוצר את זרימת הדם לשעתי
המיילדות לא מידי מתרגשות מזה
אני חושבת שאצל כל הילדים שלי זה קרה
המיילדות לא מידי מתרגשות מזה
אני חושבת שאצל כל הילדים שלי זה קרה
ספור לידהMsk
בשעה טובה ילדתי בן לפני חודשיים. מאד הייתי לחוצה מהלידה בגלל הסטורית הלידות של אמא שלי. היא ילדה את כולנו הרבה אחרי התאריך במשקל גבוה ורק לידה אחת רגילה כל השאר היו וואקום וניתוח אחד. בשבוע 39.3 התחילו לי צירים ב12 בלילה, בגלל שזו לידה ראשונה חשבתי בהתחלה שזה סתם כאבי גב. ב4 לפנות בוקר הערתי את אמא שלי ובעלי ונסנו לבית החולים. אחרי שעה במוניטור ירדו לי המים והייתי בפתיחה של 5 סמ. בשעה שמונה נכנסתי לחדר לידה וקבלתי אפידורל ובשעה 10.30 הייתי בפתיחה מלאה. ב12 התינוק כבר היה בחוץ...היתה לי חוויה מדהימה! הענין הוא שמכינים אותנו ללידה אבל לא מכינים אותנו להחלמה מהלידה...סבלתי מאד ועד היום אני לא חזרתי לעצמי בקושי...
ולא מכינים לחיים שאחרי.. להורות..bula
אני חטפתי שוק שלקח לי המון זמן להתמודד איתו
במיוחד בגלל שהבכורה היתה תינוקת נודניקית למדי
מזל טוב!!שנהא
נשמע שהיתה לך חוויה טובה!
אפשר לשאול מה היה קשה בהחלמה?יש משהו שהיה יכול להכין אותך יותר? פשוט אני לקראת לידה ראשונה ואני קצת חוששת..
אפשר לשאול מה היה קשה בהחלמה?יש משהו שהיה יכול להכין אותך יותר? פשוט אני לקראת לידה ראשונה ואני קצת חוששת..
לדעתיbula
פשוט לא להתבייש לשאול כשמשהו מציק
אני גיליתי בדיעבד פתרונות לכל מיני כאבים שהיו לי ובעיות שהיו.. וחבל שלא שאלתי
אי אפשר להתכונן להכל, את לא יודעת מה יהיה
בעזרת השם שכל יהיה בקלות!
אני גיליתי בדיעבד פתרונות לכל מיני כאבים שהיו לי ובעיות שהיו.. וחבל שלא שאלתי
אי אפשר להתכונן להכל, את לא יודעת מה יהיה
בעזרת השם שכל יהיה בקלות!
התפרים כאבו לי מאד וגםMsk
עד היום האזור עדין כואב לי מדי פעם...הטכנאית באולטראסאונד לפני שבועיים פתחה לי כנראה את החתך שהיה לי שם...אבל אין לך מה לחשוש, תחשבי על זה כחוויה והכל שווה את התינוק המתוק...עם כל הכאב אני מאוהבת בילד שלי!!!
רציתי לשתף גם ונמחק לי הכללללל 😔אודיה.
בעז"ה בהזדמנות...
אויש!מחי
אולי יהיה לכן פיתרון בשבילי כי אני מיואשתסיפור_של_הלב
ב"ה 3 חודשים אחרי לידה
הנקה מלאה
טבלתי 5 שבועות אחרי הלידה, דווקא הלך בקלות הייתי יכולה אפילו לפני לטבול.
אבל כשבוע אחרי התחילו כתמים ודימומים קטנים. חשבתי שזה מחזור אבל זה לא התפתח לשם, לצערי נאסרנו (בטעות).
אחרי כמה ימים עשיתי הפסק וביום של הטבילה (😪) אני קמה בבוקר ושוב כתמים ודימום, שמנענו ממני לטבול ורק אחרי כמה ימים הצלחתי לעשות שוב הפסק ולטבול.
היום, אחרי שבוע וקצת מהטבילה, אני שוב רואה כתמים, דימום קטן. למה?? אני לא מונעת. מה קורה? למה כל הזמן יש לי דימומים וכתמים?
אני לא יודעת אולי הפעם כן יתפתח למחזור אבל אני לא יכולה כבר לדמיין את עצמי שוב פעם אסורה. אולי יש לכן עצה בשבילי איך לעזור לגוף שלי לא להתחרפן הורמונלית ולהפסיק את הדימום הזה?
בלידה אמרו שהוציאו את כל השליה...
כדאי לבדוק אם אין שאריות שילייההשם שלי
גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.
נבדקת אחרי הלידה?
כן נבדקתי הרופא לא אמר כלום..סיפור_של_הלב
איזה לידה זה?חנוקה
מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.
מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%
לידה שלישית, פעם ראשונה ככה..סיפור_של_הלב
וכשהייתי אצל הרופא 6 שבועות אחרי לידה אמר שדןוקא הרירית עבה יחסית לנשים מניקות
ממש כדאי ללכת לרופאת נשיםיראת גאולה
גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם
וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.
גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.
אני אלך אם זה יתחזקסיפור_של_הלב
בינתים כשזה כתמים ואני עדין מותרת אני לא רוצה ללכת לרופאה כי זה בטח יגרום לי להיות אסורה הבדיקה..
לא מחייב שיאסור.לפניו ברננה!
תבקשי הדרכה הלכתית כדי לדעת איך להיבדק באופן שלא יאסור.
אגב בלילות הבייבי פותח לי מרווחים בהנקה יחסית גדולסיפור_של_הלב
הוא יכול לישון 5-6 שעות רצוף, ייתכן וזה גורם לדימומים ההנקה הלא רציפה?
זה קורה לפעמים בהנקה, אבל קודם כל צריך לבדוק שאיןאמהלה
שאריות שליה.
חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה
איך היה בהנקות הקודמות?
הגיוני שהרופא לא ראה כלום בבדיקה של אחרי לידהסיפור_של_הלב
ובכל זאת יש?
כן. לפעמים רואים רק לאחר זמן.אמהלהאחרונה
יכול להיות מפצע בצוואר הרחםתוהה לעצמי
ממליצה להתייעץ עם בודקת טהרה מומחית
מצטרפת לנמלצה ללכת לבודקת טהרהממתקית
בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...
הייתי אצל בודקת כשהיו עףכתמים ביום הטבילהסיפור_של_הלב
לצערי זה מהרחם
מתנה לגננות לחנוכה - לצוות רעיונות?אובדת חצות
יש צוות של הבוקר וצוות צהרון בצהריים
סה"כ 7 נשים
מה אפשר לקנות כדי להראות הערכה אישית
כי הילדים ב"ה נהנים ומרוצים אבל שלא יקרע את הכיס?
סליחה על התגובהרק טוב!
בעייני כלום.
או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.
או כלום.
הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...
אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד.
מסכימה. לא בריא לייצר עוד מוסכמות וציפיותאנונימיות
תודה על התגובה שלך!חנוקה
אני כבר מאבדת את הראש
האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.
גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.
כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.
טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.
מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה
וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..
אפשר להביא חפיסת שוקולד/ נר ריחני עם פתק תודהשיפור
אפשר גם להביא מחר או מחרתיים צלחת עוגיות או חפיסה של פינוקים (נגיד סגנון רבע לשבע או אחרי חצות) לכל הצוות.
אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.
גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.
אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.
הודעת ווטסאפ מכל הלב ממש משמעותיתמתיכון ועד מעון
ולא עולה שקל
לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים
עונה בתור מורה- תביאי חפיסת שוקולד עם פתק מושקעאמהלה
ולא מהבינה......
זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.
לא עוד כוס או קרם לחות לארון....
מגש ספינגיםמצפה להריון.אחרונה
טעים ומחמם את הלב
ילדה שאוכלת שרוולים בגיל 3.5חנוקה
הבת שלי לאחרונה התחילה לאכול את השרוולים של הבגדים )אולי לכבוד השרוול הארוך(.
אני באמת חושבת שזה רגיש כי היא עוברת תקופה קצת מורכבת אבל אנחנו מטפלים בזה.
הענים הוא שזה גם קצת מגעיל אותי...
וגם באמת עכשיו חורף וקר! וזה לא מוצא חן בעיני.
י ש לכן רעיון למשהו?
שאלתי אותה מה יעזור לה לא לעשות את הז כי היא הורסת את הגדים החדשים והיפים שלה ואכפת לה מאד מזה...והיא אמרה שהיא רוצה מוצץ במקום...
אשמח לכל חוות דעת.
לא מבינה בזהממצולות
אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה
הייתי שוקלת להביא לה
מוסיפהחנוקה
היה לה מוצץ עד גיל שנתיים וחצי, נגמלה ממנו ביצמה כשנאבד
זה עניין תחושתימתואמת
אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...
יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.
בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...
❤️
נורא מעניין מה שאת אומרתחנוקה
חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.
זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?
התופעות יכולות להגיע ביום בהיר אחדמתואמת
ויכולות להשתנות במהלך השנים.
שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.
אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.
רק גבי כפית חד"פ- לקחת את הסוג הגמיש שלא נשבר בפהיעל מהדרום
נכון.מתואמתאחרונה
יש נשכנים לילדיםיעל מהדרום
לק"י
יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.
יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.
נכון! חפשי באתר די-סטוררוני 1234
ושמעתי שגם מומלץ לתת לאכול מלפפון חמוץ כדי "להעסיק" את הפה
נשמע טובחנוקה
היא ממש אוהבת
אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...
שאלה על בחילות בהיריוןהגברת מהירח
מעניין אותי לדעת: יש נשים שיש להן בהיריון בחילות בוקר, ואז זה עובר להן ומרגישות טוב במשך היום? כי לי הבחילות הן בערך 24/7.... עד כמה אני חריגה בנוף?
אצלי היה כל כל הזמןהבוקר יעלה
תינוק בן יום שלא מפסיק לינוק, מה עושים?אנונימית בהו"ל
הוא יונק יעיל, ממלא טיטולים יותר ממה שצריך ביממה השניה לחיים, אפילו עלה במשקל מאז הלידה במקום לרדת!
אבל הוא באמת כל היום על השד, וכשלא אז הוא בוכה... ואני עוד לא השלמתי שעות שינה מהלילה של הלידה, והשד שלי רגיש בטירוף (ברוך ה' לא פצוע אבל בקצב הזה זה יגיע גם)
לא רוצה לתת לו תמ"ל (גם אין צורך), מוצץ אומרים רק אחרי שההנקה מבוססת, החלטתי שזה נקרא כבר הנקה מבוססת מספיק אבל הוא פשוט לא מעוניין.
מילא עכשיו בבית חולים, אבל מה אני אעשה מחר כשרני חוזרת לשאר הילדים, הוא ילמד לפתוח פערים בין הנקות מתישהו בקרוב?
(וגם ההנקות כואבות נורא מהתכווצויות של הרחם אז מוסיף לסיוט)
כתבת כבר מזמן... אולי עברמתיכון ועד מעון
אבל זה ממש תקין שתינוק רוצה כמה שיותר ידיים והנקה בימים הראשונים (וגם אח"כ)
מתארחים בע"ה בשבת.ממתקית
ואני לא יודעת ולא מצליחה לקרוא נכון אם לא באמת רוצים לארח אותנו (משפחה גדולה עם פעוטות ובני 18 +-) וכביכול הזמינו אותנו כי לא התראנו כמעט שנה, ובכל זאת...סבא וסבתא והקטנים מתגעגעים.
או שבאמת שמחים בבואנו, ומצפים לבואנו, ומתגעגעים ומכינים בשבילנו את תבשילי השבת בשמחה.
לצערי אפשרות ראשונה נראית יותר, מקווה והלוואי שאני טועה, לא כיף ככה.
(מביאה גם תבשילים, חלות, קינוח) אבל הכל נראה שנו טוב בואו אין ברירה. פעם בשנה נראה אתכם.
מה אני יכולה לעשות שיהיה כיף לארח אותנו? כלומר שיהיה שווה לטרוח בשבילנו? שלא יסתכלו על הקטנים, והבלאגן, אלא על החוויה המשותפת, הכיף, האווירה איתנו.
(מידי פעם אומרת לילדים, תביאו לסבתא חיבוק, תציעו עזרה,(הגדולים תמיד עוזרים, מנקים, יוצאים עם הקטנים אבל עכשיו יהיה גשום, אין לאן לצאת) תקשיבו, תנו לסבתא את הספייס שלה וכו, אבל לא רוצה לומר שוב ושוב כי זה משדר שצריך להתאמץ כדי שיהיה כיף איתנו וירצו לארח אותנו אחת ל...)
השאלה איך עושים את זה טבעי? שסבא וסבתא יהנו בנוכחותנו, ובמוצ"ש יחשבו לעצמם באסה שהם הולכים (חחחח זה לא יקרה לעולם, הלוואי!!)
וואו חיבוקחנוקה
ממש קשה לבוא בכזו חוויה.
י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?
אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה
מאד אוהבת לארח
וגם אסור להביא כלום
התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב
)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(
הלוואי והיו באים אלינו, טרחה בשבילם.ממתקית
אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם.
אולי רק בית מלון ...חחח
אז באמת אולי להגיע קצרחנוקה
אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.
כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.
זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...
וואו לא ראיתם את ההורים שלכם כמעט שנה?רוני 1234
זה באמת המון זמן…
כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.
אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.
לא יבואו אלינו, זה לא רלוונטי מבחינתם.ממתקית
אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)
וואו מבאססטודנטית אלופה
להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?
גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.
מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲
אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..
בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.
ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה
איזה באסהכורסא ירוקה
תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..
אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.
את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.
אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.
לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.
דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.
ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.
אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין
עדיף להזמין אותם אליכם, זו אופציה?ואז את תראי
אאוצ'...באתי מפעם
סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.
תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.
אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה.
יש לך הורים מבוגרים?מתיכון ועד מעון
כי זה מאוד שונה שההורים מבוגרים ועייפים
אנחנו כמה שנים לא היינו אצל חמותי שבתעדינה אבל בשטח
והיא כל הזמן אומרת, כשאני ארגיש טוב אני אזמין אתכם , יש לך יותר לצאת ידי חובה מזה? האמת? ממש לא חסר לי , כי אני יודעת שאני אצטרך להכין את הרוב, וגם היא כל כך תטרח על המעט שהיא תכין, שלא נעים בכלל. אבל מתישהוא זה יגיע, וכולנו , אני והיא, נצטרך לעשות כאילו ממש כיף לנו ואנחנו מתרגשות, מבינה שהיא עברה את הגיל, הכל טוב. יש לנו בית ב"ה, תבואי אלינו, ולא צריך להרגיש לא נעים משום סיבה..
אני חושבת שבסופו של דבר זה שילוב בין השנייםמתואמת
הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.
נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.
אז גם אירוח יכול להיות כך.
יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.
גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.
זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.
אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.
כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...
אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️
האמת? זה לא שלך... זה שלהםמקרמה
ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם
ואם הזמינו- אז אתם רצויים
וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך
אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך
אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה
קשה לארח
קשה להתארח
ובאופן כללי קשה להנות
זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה
לתת חיבוק, נשיקה
וללכת
(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)
ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"
מסכימה ומוסיפהאפונה
שמותר שיהיה להם קשה
זה באמת קשה לארח,
קשה זה לא רע.
עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר
מאשר לנוח ולא להפגש.
כל עוד הם מציעים - זה טוב
גם בשבילם!
תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.
לא חייביםoo
להתארח שבת שלמה
וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם
אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות
באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים
פגישות קצרות ולעניין
וגם הן לא הנאה צרופה
חיבוקאוזן הפיל
זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.
וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.
ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.
ארבעה דברים שעולים לי...תודה לה''
1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר
2. תיאום ציפיות לפני הילדים
כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..
3. לשחרר קצת..
בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא
ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,
אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר
אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...
4. תביאי לך פינוקים
זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים
אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..
אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...
ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!
האם לשלוח 2-3 ילדים עצמאיים מידי פעם שייך?כתבתנו
ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא
אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.
וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.
וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.
חיבוק 🤍
זוכרת ששאלת על זה באה"ה
וואו יפה שאת זוכרת.ממתקית
אני חושבת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורהאמאשוני
וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"
יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..
זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין
וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..
אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.
וואי איזה תחושה קשהתהילה 3>
להיות איתה❤️
האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?
הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.
תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.
ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️
קראתי כל אחת ואחת!!! בעיון רב.ממתקית
תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.
סליחה שמגיבה רק עכשיומתיכון ועד מעון
גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).
הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...
בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.
מקווה שזה מעודד
תודה רבה, כן מעודד!!ממתקית
רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.
אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.
את חושבת שזה שלא מתגעגעיםמתיכון ועד מעון
או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?
ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.
אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'
אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי
איך הייתה שבת? רק אם בא לך לשתף♥️תוהה לעצמי
היה נחמד סה"כממתקית
שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...
תודה על ההתעניינות
איזה יופי♥️תוהה לעצמיאחרונה
לילדים קטנים באמת יכול לקחת זמן אחרי שלא נפגשים תקופה.. מבאס אבל מובנה במערכת
איך היה בסוף??תודה לה''
חשבתי עלייך..
יואו אתן כאלה מתוקות.ממתקית
ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
מה עושים בטיפול רגשי?אנונימית בהו"ל
איך זה יכול לעזור לי?
בנושא דיכאון/ דכדוך שלא עובר כמה חודשים אחרי לידה.
ואיך אני אמורה למצוא מטפלת כזאת? מאיפה משלמים?
אוף.
אלופה שאת מחפשת טיפול, זה הצעד הראשוןהתייעצות הריון
לצאת מהדיכאון! לשאלתך, כדאי להתחיל אצל רופאת משפחה, שיכולה להפנות אותך לעובדת הסוציאלית של הקופה, ואז זו עלות נמוכה מאוד לטיפול, אם בכלל..
משתפת מנסיוני האישיחנוקהאחרונה
יש דרך הקופה
אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.
והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.
אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.
העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...
יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.
מה קורה בטיפול?
בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.
כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.
יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.
ועוד 2 נקודות חשובות:
ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.
ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.
ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.
ילדה יחסית גדולה מוצצת אצבע ורוצה להפסיקממתקית
מאוד מפריע לה שהיא מוצצת (בת 9 וחצי) אבל לא מצליחה להיגמל.
היא כל הזמן אומרת לי בכעס "אמא למה לא קשרת לי את הידיים כשנולדת.." מצחיקה (יש לי גיסה שקשרה לבת שלה את היד בגיל ינקות והיא באמת הפסיקה למצוץ, אני לא העזתי לעשות את זה לבת שלי, אבל עכשיו היא ממש סובלת מזה)
אבל יש לכן טיפים איך לעזור לה להפסיק? ניסינו מרה, לא עזר.
יש לה כבר פצע באגודל מהמציצה וכואב לה.
אציין שהיא לא מוצצת בחוץ, בבית היד שלה דבוקה לפה.
זה עובר לבד בסוף?
לפעמים עובר לפעמים לאאיכה
אני הפסקתי לבד בגיל 15
אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭
אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭
אני מכירה שיש אפשרות לשים בפה איזה התקןכתבתנואחרונה
שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.
לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.
חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.
בהצלחה