היא מדברת הרבה על הנקודות האלה ונותנת ארגז כלים מעשיים להתמודדות עם הילדים במיוחד כשבאים מנקודת מוצא של דימוי עצמי נמוך, בין היתר כי כך גידלו אותנו.

וכיוון שכתבת שאת לא מאמינה למחמאות שנותנים לך, זה התחבר לי עם סוג טיפול שיכול לעזור, אם תרצי, את יכולה לפנות באישי.

ואני רוצה, עם כל הכאב הגדול, לברך אותך: עשית צעד ענקי.

להעז לתת לרגשות האלה לעלות, להעז ללחוש במגומגם כלפי עצמנו שמשהו בקשר עם ההורים היה לקוי - זה שלב סופר-חשוב בתהליך של החלמה וצמיחה מהמקום הזה.

יש מודל מקובל של חמישה צעדים שאדם עובר כשהוא מתמודד עם אובדן. השלב הראשון הוא הכחשה והדחקה, השני הוא כעס. יש עוד שלבים, בסוף מגיעים לשלב של קבלה. ראיתי על עצמי כמה וכמה פעמים איך המודל באמת עובד ככה (ולאו דווקא במצבים של אובדן, גם בכאבים גדולים אחרים) - עוברים דרך שלב הכעס, עד שיום אחד מגלים שעברת אותו, וגדלת, ואת כבר בצד השני של הכעס. אחר כך יכולה לבוא המון חמלה והבנה למקום שממנו ההורים הגיעו, ולכמה שרצו להיטיב, בכוחותיהם. אבל בשביל שזה לא יהיה מהשפה ולחוץ, כדי שזו תהיה קבלה אמיתית מעומק הלב - אז מה לעשות, עוברים לפני זה דרך הכעס. כי הכעס הוא להרגיש בכנות את עצמך, את כמה שנפגעת וכמה שהחסרת, וגם זה שלב לגמרי לא פשוט, ועובדה שעד כה לא היית מסוגלת לכך. עכשיו את מסוגלת. לצד הכאב והקושי - מציעה שתשמחי בכך ותודי לה', כי קיבלת מתנה.

טוב את עושה שאת כותבת כאן ונתמכת, ואני מקווה שתמשיכי למצוא לך מעגלי תמיכה, כי זה לא תהליך פשוט, וזה מהמקומות שחיבוק חברי חם יכול לשנות את התמונה. ממליצה גם לשתף את אישך כמה שרק תוכלי, ולבקש את תמיכתו ואהבתו.

בעניין הילדים - פחד זה גורם מכשיל בחינוך. אני ממליצה בחום לשחרר אותו לדרכו. 

לעצמי אני אומרת במצבים כאלה של חלישות הדעת - מה הדבר הכי גרוע שיקרה? שהם יישאו בלבם כאבים, כמוני? אז בע"ה בבוא היום הם יתמודדו איתם, כמו שאני מתמודדת.

אמון בילדים ובכוחותיהם, אמון בה' שיהיה איתם וינחה אותם וישפיע עליהם מאורו - וכבר מעמסה גדולה יורדת מהכתפיים, ופתאום הריאות מתרחבות ואפשר לנשום.

וכשנושמים בקלות - דווקא אז - מגלים איזה אמא מופלאה את, וכמה מפתחות יש לך ביד לרעות את צאנך בנאות דשא ולנהלו על מי מנוחות 

נהניתי גם אני לקרוא 

אני בשלבי קריאה 

מתרגת דומעת מעמיקה

תודהה

בלי רווח

למרות היותי צעירה ורווקה, אני משערת שבניגוד לכל מי שהגיב לך פה, אני מאוד מאוד מזדהה אתך, 

דמעות עלו בעיניי כשקראתי את  מה שכתבת.

יש לי אחות, שהיא הבכורה, שהיא סבלה בהרבה הרבה יותר ממני ומכל יתר אחיי. אני סבלתי הכי פחות. ועדיין, אני קראתי את מה שכתבת וזה פשוט מדהים איך תיארת בדיוק את מה שאני מרגישה וחווה. 

בדיוק מה שכתבת על ההורים, שהם באמת ניסו לתת הכל, ואת הטוב ביותר, אבל שכחו קצת לפרגן, מילה טובה ועל חום ואהבה אני לא מדברת. 

אבא שלי דוגל בשיטת חינוך מאוד מוזרה, שכל פעם שהוא מדבר על זה בגאווה עולה לי החום בגוף- אסור לתת לילד להרגיש שאתה אוהב אותו. אסור לחבק או לנשק, מותר רק בלילה כשהוא ישן. אין לדבר על רגשות, ואני עכשיו בתקופת שידוכים אז תארי לעצמך את ההשלכות.. 

אני לא אפרט יותר מידי, 

עצתי אלייך, יש ספר של מרים אדאהן, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אני אברר וארשום לך בפרטי אם תרצי, 

אבל אחותי, היא נשואה כבר ויש לה ב"ה ילדים כבר גדולים יחסית, והיא התחילה את השינוי שלה בדיוק בעקבות מה שאת תיארת, היא רצתה לגדל אותם לתוך מציאות אחרת. היא חוותה גם אלימות פיזית וגם מילולית בהיותה ילדה, נערה, בחורה. אז אצלה הצלקות הרבה יותר גדולות משלי, והיא פנתה לרב שהוא מבין בנפש האדם, והיא טיפלה בעצמה, זה היה ועדיין מאבק קשה ביותר, ואחותי הי עקשנית בטרוף, במובן הטוב של התכונה ב"ה, והיא לא תרפה עד שהיא תגיע למה שהיא רוצה, והשינוי מ ד ה י ם !!!! 

אין לי מילים לתאר את השינוי שהיא עברה בגישה שלה עם הילדים, עם ההורים שלי, 

במקום לבוא ופשוט להעלים אותם מחייה (שבשאלת רב שהיא עשתה, אמרו לה שבעקבות העבר שלה, יש לה את כל הסיבות פשוט לא לדבר אתם, לא לבקר ולא כלום) היא בחרה בגישה אחרת, היא בחרה לפתוח את כל זה בפניהם, מעבר להרגשות שלה, היא בתור אחות בכורה הרגישה מחויבות ואחריות כלפיי יתר האחים על מנת שהתנהגות כמו שהיא חוותה לא תחזור על עצמה לעולם, היא פשוט פרקה את כל מה שהיה לה על הלב, לא בצורה בוטה ומתחצפת אלא באמת באה ושפכה את כל מה שישב לה על הלב. מה שלעולם לעולם לא העזנו לעשות עם ההורים שלנו, הכל נורא טכני, בפרט עם אבא, כמו שתיארת שגם אצלך. 

בעקבות התהליך הארוך והקשה שאחותי עברה, תהליך שלקח כמעט 5-6 שנים, הבירור העצמי העמוק, היא מייעצת גם לנשים אחרות איך לעשות את השינוי ובכלל בתהליך. 

אז אם תהיי מעוניינת אני אעביר לך את המס' שלה ואולי תמצאו את הדרך יחד.

סליחה שהארכתי, מקווה שיהיה לתועלת. 

בהצלחה רבה אהובה, 

אני בטוחה שה' שם אותך בבית כזה כדי שאת תבחרי אחרת. וב"ה הרגשות עולים וצפים וכל זה לא סתם, אלא ה' בוחר בך, הוא רוצה שתגדלי ותתעצמי. וזה יקרה בע"ה. הרבה תפילות ואמונה. 

גם אותי זה מעניין.

תודה

שווה שהגעת מהראשי

הרווחנו

תודה ...אחלה תגובה!

מקווה שהשיתוף שלי יתרום לך במשהו.

הייתי במקום דומה לשלך - גדלתי עם אמא קשה, מאד ביקורתית ושלילית. כלפי חוץ אף אחד לא היה מאמין, היא אישה מוכרת ומוערכת בקהילה. כנראה שדרכתי לה על יבלות רגשיות (כילדה קטנה מאד, כן? כמובן באופן לא מודע לחלוטין) והקשיים שלה עם עצמה יצאו עלי ובגדול. 

רוב שנות ילדותי ונערותי הייתי בשולי החברה, חסרת בטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך וסובלת מדכאון קל ושקט שליווה אותי תמיד כצל.

אני מפרטת את זה בכוונה כדי שתביני עד כמה אפשר לצאת מזה.

התחתנתי עם בעל מדהים, נס אמיתי של בורא עולם ונולדו לי ילדים ואז הגיעה נקודת השבירה שהבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי בכל מה שעברתי כי מצאתי את עצמי פוגעת בילדים שלי, פוגעת רגשית. מתפרצת עליהם כמו אמא שלי ואחרי כל סיטואציה כזאת הייתי שונאת את עצמי איך יכולתי כך להתנהג לילדים האהובים שלי ומהר מאד ידעתי שאני חייבת את זה להם, מגיע להם אמא בריאה בנפשה וילדות ביראה, לא יכולתי לעשות להם את זה.

הלכתי לטיפול פסיכולוגי שנמשך כמה שנים, היחס שלי כלפי הילדים השתנה די מיד, ברגע שנכנסתי למוד של טיפול כבר נרגעתי כי ידעתי שאני בדרך לצאת מזה אז ממילא יכולתי להיות סבלנית יותר.. עברתי תהליך ארוך ולא קל, שדרש המון אומץ ורצון חזק

אבל היום, ב"ה ב"ה כבר כמה וכמה שנים אחרי ועוד כמה ילדים שנולדו במהלך השנים - יצאתי מזה לגמרי - אין לי דיכאון, יש לי בטחון עצמי, הדימוי העצמי שלי חיובי, ומעל הכל - אני מצליחה להיות אמא שלווה, רגועה, מכילה. מצליחה להעניק לילדים חום ואהבה ואת הצרכים הרגשיים שלהם.

המסע תמיד נמשך, החיים דינמיים, ככל שהילדים גדלים גם מגיעות לפעמים סיטואציות חדשות שלפעמים פותחות פצעים שהיו כנראה עוד יותר ישנים ומודחקים אבל כיום כבר יש לי יותר כלים להתמודד איתם, ועם המון תפילה לה' הוא שולח כל פעם את השליחים הטובים, אם זה בדמות ספר/מאמר בעיתון/שרשור בפורום או כל דבר אחר שנוגע בדיוק בנקודה ומביא לי מזור.

בקשר לבעלך - אולי באמת עדיף שתחכי עם לשתף אותו, אצלי למשל זה לא היה שאלה, מהרגע שהתחתנו היא התייחסה אליו בצורה איומה לא פחות ממה שאלי כך שהוא פגוע ממנה ברמות קשות. זו נקודה כואבת שעוד אין לה הפי אנד כי בעלי פחות פתוח לשמוע על טיפול וכדומה, הוא מאד מאד כועס עליה ואני אפילו לא מנסה לסנגר עליה כי אין איך וזה גם לא יעזור, הוא צודק, היא באמת פגעה בו אנושות והמעט שאני יכולה לעשות בשבילו זה לקבל את הכעס שלו ולהכיל אותו באהבה. עדיין מתפללת על זה. 

תשקלי את צעדיך בתבונה, חכמת נשים בנתה ביתה.

המון הצלחה והמון כוחות

ולפני הכל ולאורך כל הדרך - תפילה, תפילה, תפילה.

ושלא תחשבי לרגע שאני לא שמחה בשבילך.

אני לא הפותחת. גם אני באה מרקע דומה. ממש הזדהיתי עם מה שכתבת:

"גדלתי עם אמא קשה, מאד ביקורתית ושלילית."

"הקשיים שלה עם עצמה יצאו עלי ובגדול."

"סובלת מדכאון קל ושקט שליווה אותי תמיד כצל" - אני ממש זוכרת את עצמי ילדה בגיל 10-11 בדיכאונות קלים רצופים, מנסה לשמח את עצמי.

גם אני זכיתי להתחתן אבל אצלי אין הפי-אנד כזה. הצלקות שלי מאפילות על הזוגיות שלי, על ההורות שלי, על הדימוי העצמי שלי, על מצבי החברתי ועוד. ולמרות חיפושים אף פעם לא מצאתי מטפלת שמתאימה לי וגם אם הייתי מוצאת, אין לי מושג אין הייתי מממנת כמה שנים של טיפול.

לא יודעת למה כתבתי את זה... 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....