היא מדברת הרבה על הנקודות האלה ונותנת ארגז כלים מעשיים להתמודדות עם הילדים במיוחד כשבאים מנקודת מוצא של דימוי עצמי נמוך, בין היתר כי כך גידלו אותנו.

וכיוון שכתבת שאת לא מאמינה למחמאות שנותנים לך, זה התחבר לי עם סוג טיפול שיכול לעזור, אם תרצי, את יכולה לפנות באישי.

ואני רוצה, עם כל הכאב הגדול, לברך אותך: עשית צעד ענקי.

להעז לתת לרגשות האלה לעלות, להעז ללחוש במגומגם כלפי עצמנו שמשהו בקשר עם ההורים היה לקוי - זה שלב סופר-חשוב בתהליך של החלמה וצמיחה מהמקום הזה.

יש מודל מקובל של חמישה צעדים שאדם עובר כשהוא מתמודד עם אובדן. השלב הראשון הוא הכחשה והדחקה, השני הוא כעס. יש עוד שלבים, בסוף מגיעים לשלב של קבלה. ראיתי על עצמי כמה וכמה פעמים איך המודל באמת עובד ככה (ולאו דווקא במצבים של אובדן, גם בכאבים גדולים אחרים) - עוברים דרך שלב הכעס, עד שיום אחד מגלים שעברת אותו, וגדלת, ואת כבר בצד השני של הכעס. אחר כך יכולה לבוא המון חמלה והבנה למקום שממנו ההורים הגיעו, ולכמה שרצו להיטיב, בכוחותיהם. אבל בשביל שזה לא יהיה מהשפה ולחוץ, כדי שזו תהיה קבלה אמיתית מעומק הלב - אז מה לעשות, עוברים לפני זה דרך הכעס. כי הכעס הוא להרגיש בכנות את עצמך, את כמה שנפגעת וכמה שהחסרת, וגם זה שלב לגמרי לא פשוט, ועובדה שעד כה לא היית מסוגלת לכך. עכשיו את מסוגלת. לצד הכאב והקושי - מציעה שתשמחי בכך ותודי לה', כי קיבלת מתנה.

טוב את עושה שאת כותבת כאן ונתמכת, ואני מקווה שתמשיכי למצוא לך מעגלי תמיכה, כי זה לא תהליך פשוט, וזה מהמקומות שחיבוק חברי חם יכול לשנות את התמונה. ממליצה גם לשתף את אישך כמה שרק תוכלי, ולבקש את תמיכתו ואהבתו.

בעניין הילדים - פחד זה גורם מכשיל בחינוך. אני ממליצה בחום לשחרר אותו לדרכו. 

לעצמי אני אומרת במצבים כאלה של חלישות הדעת - מה הדבר הכי גרוע שיקרה? שהם יישאו בלבם כאבים, כמוני? אז בע"ה בבוא היום הם יתמודדו איתם, כמו שאני מתמודדת.

אמון בילדים ובכוחותיהם, אמון בה' שיהיה איתם וינחה אותם וישפיע עליהם מאורו - וכבר מעמסה גדולה יורדת מהכתפיים, ופתאום הריאות מתרחבות ואפשר לנשום.

וכשנושמים בקלות - דווקא אז - מגלים איזה אמא מופלאה את, וכמה מפתחות יש לך ביד לרעות את צאנך בנאות דשא ולנהלו על מי מנוחות 

נהניתי גם אני לקרוא 

אני בשלבי קריאה 

מתרגת דומעת מעמיקה

תודהה

בלי רווח

למרות היותי צעירה ורווקה, אני משערת שבניגוד לכל מי שהגיב לך פה, אני מאוד מאוד מזדהה אתך, 

דמעות עלו בעיניי כשקראתי את  מה שכתבת.

יש לי אחות, שהיא הבכורה, שהיא סבלה בהרבה הרבה יותר ממני ומכל יתר אחיי. אני סבלתי הכי פחות. ועדיין, אני קראתי את מה שכתבת וזה פשוט מדהים איך תיארת בדיוק את מה שאני מרגישה וחווה. 

בדיוק מה שכתבת על ההורים, שהם באמת ניסו לתת הכל, ואת הטוב ביותר, אבל שכחו קצת לפרגן, מילה טובה ועל חום ואהבה אני לא מדברת. 

אבא שלי דוגל בשיטת חינוך מאוד מוזרה, שכל פעם שהוא מדבר על זה בגאווה עולה לי החום בגוף- אסור לתת לילד להרגיש שאתה אוהב אותו. אסור לחבק או לנשק, מותר רק בלילה כשהוא ישן. אין לדבר על רגשות, ואני עכשיו בתקופת שידוכים אז תארי לעצמך את ההשלכות.. 

אני לא אפרט יותר מידי, 

עצתי אלייך, יש ספר של מרים אדאהן, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אני אברר וארשום לך בפרטי אם תרצי, 

אבל אחותי, היא נשואה כבר ויש לה ב"ה ילדים כבר גדולים יחסית, והיא התחילה את השינוי שלה בדיוק בעקבות מה שאת תיארת, היא רצתה לגדל אותם לתוך מציאות אחרת. היא חוותה גם אלימות פיזית וגם מילולית בהיותה ילדה, נערה, בחורה. אז אצלה הצלקות הרבה יותר גדולות משלי, והיא פנתה לרב שהוא מבין בנפש האדם, והיא טיפלה בעצמה, זה היה ועדיין מאבק קשה ביותר, ואחותי הי עקשנית בטרוף, במובן הטוב של התכונה ב"ה, והיא לא תרפה עד שהיא תגיע למה שהיא רוצה, והשינוי מ ד ה י ם !!!! 

אין לי מילים לתאר את השינוי שהיא עברה בגישה שלה עם הילדים, עם ההורים שלי, 

במקום לבוא ופשוט להעלים אותם מחייה (שבשאלת רב שהיא עשתה, אמרו לה שבעקבות העבר שלה, יש לה את כל הסיבות פשוט לא לדבר אתם, לא לבקר ולא כלום) היא בחרה בגישה אחרת, היא בחרה לפתוח את כל זה בפניהם, מעבר להרגשות שלה, היא בתור אחות בכורה הרגישה מחויבות ואחריות כלפיי יתר האחים על מנת שהתנהגות כמו שהיא חוותה לא תחזור על עצמה לעולם, היא פשוט פרקה את כל מה שהיה לה על הלב, לא בצורה בוטה ומתחצפת אלא באמת באה ושפכה את כל מה שישב לה על הלב. מה שלעולם לעולם לא העזנו לעשות עם ההורים שלנו, הכל נורא טכני, בפרט עם אבא, כמו שתיארת שגם אצלך. 

בעקבות התהליך הארוך והקשה שאחותי עברה, תהליך שלקח כמעט 5-6 שנים, הבירור העצמי העמוק, היא מייעצת גם לנשים אחרות איך לעשות את השינוי ובכלל בתהליך. 

אז אם תהיי מעוניינת אני אעביר לך את המס' שלה ואולי תמצאו את הדרך יחד.

סליחה שהארכתי, מקווה שיהיה לתועלת. 

בהצלחה רבה אהובה, 

אני בטוחה שה' שם אותך בבית כזה כדי שאת תבחרי אחרת. וב"ה הרגשות עולים וצפים וכל זה לא סתם, אלא ה' בוחר בך, הוא רוצה שתגדלי ותתעצמי. וזה יקרה בע"ה. הרבה תפילות ואמונה. 

גם אותי זה מעניין.

תודה

שווה שהגעת מהראשי

הרווחנו

תודה ...אחלה תגובה!

מקווה שהשיתוף שלי יתרום לך במשהו.

הייתי במקום דומה לשלך - גדלתי עם אמא קשה, מאד ביקורתית ושלילית. כלפי חוץ אף אחד לא היה מאמין, היא אישה מוכרת ומוערכת בקהילה. כנראה שדרכתי לה על יבלות רגשיות (כילדה קטנה מאד, כן? כמובן באופן לא מודע לחלוטין) והקשיים שלה עם עצמה יצאו עלי ובגדול. 

רוב שנות ילדותי ונערותי הייתי בשולי החברה, חסרת בטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך וסובלת מדכאון קל ושקט שליווה אותי תמיד כצל.

אני מפרטת את זה בכוונה כדי שתביני עד כמה אפשר לצאת מזה.

התחתנתי עם בעל מדהים, נס אמיתי של בורא עולם ונולדו לי ילדים ואז הגיעה נקודת השבירה שהבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי בכל מה שעברתי כי מצאתי את עצמי פוגעת בילדים שלי, פוגעת רגשית. מתפרצת עליהם כמו אמא שלי ואחרי כל סיטואציה כזאת הייתי שונאת את עצמי איך יכולתי כך להתנהג לילדים האהובים שלי ומהר מאד ידעתי שאני חייבת את זה להם, מגיע להם אמא בריאה בנפשה וילדות ביראה, לא יכולתי לעשות להם את זה.

הלכתי לטיפול פסיכולוגי שנמשך כמה שנים, היחס שלי כלפי הילדים השתנה די מיד, ברגע שנכנסתי למוד של טיפול כבר נרגעתי כי ידעתי שאני בדרך לצאת מזה אז ממילא יכולתי להיות סבלנית יותר.. עברתי תהליך ארוך ולא קל, שדרש המון אומץ ורצון חזק

אבל היום, ב"ה ב"ה כבר כמה וכמה שנים אחרי ועוד כמה ילדים שנולדו במהלך השנים - יצאתי מזה לגמרי - אין לי דיכאון, יש לי בטחון עצמי, הדימוי העצמי שלי חיובי, ומעל הכל - אני מצליחה להיות אמא שלווה, רגועה, מכילה. מצליחה להעניק לילדים חום ואהבה ואת הצרכים הרגשיים שלהם.

המסע תמיד נמשך, החיים דינמיים, ככל שהילדים גדלים גם מגיעות לפעמים סיטואציות חדשות שלפעמים פותחות פצעים שהיו כנראה עוד יותר ישנים ומודחקים אבל כיום כבר יש לי יותר כלים להתמודד איתם, ועם המון תפילה לה' הוא שולח כל פעם את השליחים הטובים, אם זה בדמות ספר/מאמר בעיתון/שרשור בפורום או כל דבר אחר שנוגע בדיוק בנקודה ומביא לי מזור.

בקשר לבעלך - אולי באמת עדיף שתחכי עם לשתף אותו, אצלי למשל זה לא היה שאלה, מהרגע שהתחתנו היא התייחסה אליו בצורה איומה לא פחות ממה שאלי כך שהוא פגוע ממנה ברמות קשות. זו נקודה כואבת שעוד אין לה הפי אנד כי בעלי פחות פתוח לשמוע על טיפול וכדומה, הוא מאד מאד כועס עליה ואני אפילו לא מנסה לסנגר עליה כי אין איך וזה גם לא יעזור, הוא צודק, היא באמת פגעה בו אנושות והמעט שאני יכולה לעשות בשבילו זה לקבל את הכעס שלו ולהכיל אותו באהבה. עדיין מתפללת על זה. 

תשקלי את צעדיך בתבונה, חכמת נשים בנתה ביתה.

המון הצלחה והמון כוחות

ולפני הכל ולאורך כל הדרך - תפילה, תפילה, תפילה.

ושלא תחשבי לרגע שאני לא שמחה בשבילך.

אני לא הפותחת. גם אני באה מרקע דומה. ממש הזדהיתי עם מה שכתבת:

"גדלתי עם אמא קשה, מאד ביקורתית ושלילית."

"הקשיים שלה עם עצמה יצאו עלי ובגדול."

"סובלת מדכאון קל ושקט שליווה אותי תמיד כצל" - אני ממש זוכרת את עצמי ילדה בגיל 10-11 בדיכאונות קלים רצופים, מנסה לשמח את עצמי.

גם אני זכיתי להתחתן אבל אצלי אין הפי-אנד כזה. הצלקות שלי מאפילות על הזוגיות שלי, על ההורות שלי, על הדימוי העצמי שלי, על מצבי החברתי ועוד. ולמרות חיפושים אף פעם לא מצאתי מטפלת שמתאימה לי וגם אם הייתי מוצאת, אין לי מושג אין הייתי מממנת כמה שנים של טיפול.

לא יודעת למה כתבתי את זה... 

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.