חברות טובות התחתנו, חברות טובות אחרות מתארסות וחברות טובות אחרות בקשרים רציניים..
לא כואב לי מקנאה.
לא כואב לי כי עוד לא מצאתי את שלי.
לא כואב לי שהן נשואות ואני לא.
אם אני מנסה לדייק את הכאב,
אני מבינה שהכאב הגדול נובע מההרגשה של חוסר.
הן תמיד היו פה לצידי.
תמיד היה אפשר לזרום איתן סתם ככה באמצע הלילה.
תמיד היה אפשר לחפור ולהציק בכל שעה.
ועכשיו כבר לא.
עכשיו זה לחפש מי עוד "רווקה" ואפשר אולי לקבוע איתה משהו אם היא לא תכננה כבר משהו אחר..
אני באמת באמת שמחה בכל לבי על השמחות של כל החברות שלי! ב"ה שאשמע רק בשורות טובות כאלו כל הזמן ועל כל החברות והמכרים שלי!
אבל קיים קושי. ואני מנסה לחשוב מה הקב"ה מנסה לאותת לי.
מה אני צריכה ללמוד מהתקופה הזאת? על מה אני צריכה לעבוד? לאן לצמוח?
מקווה שמעבר לפריקה אצליח להגיע לידי מעשה.
מתפללת.


