אדם אומר ברוך המבדיל קצת אחרי צאת הכוכבים כדי להוריד את נעלי העור וכו וכו

ואז אומר אתה חוננתנו בתפילה וכו.

גם ככה מבדילים פעמיים, זה לא משנה.

הרעיון הוא שפשוט מכוון שלא יכולת לעשות הבדלה על היין במוצאי שבת, אתה עושה אותה מאוחר יותר, בלית ברירה

האמת היא שלא ככ הבנתי את השאלה שלך

מקווה חידשתי משהו או עניתי על השאלה..

וזו לשונו:

"כתב בה"ג: אע"ג דקיי"ל מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת

ואומר הבדלה על הכוס,

אם חל ט"ב באחד בשבת לא יבדיל מבעוד יום,

דאי אבדיל קבליה לתשעה באב ואסור לו לשתות,

אלא יברך במוצאי שבת על האש,

ואינו מבדיל עד אחר התענית,

ואז מבדיל על הכוס ואינו מברך על האש.

והרמב"ן כתב שאין לו להבדיל על הכוס.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הלכות גדולות,

וכ"כ רב נטרונאי".

עד כאן לשון הטור.

וכתב שם ה'בית יוסף':

"דברי בה"ג וטענות הרמב"ם עליו והכרעת הרא"ש

הכל כתוב באורך בפסקים בסוף מסכת תעניות

ולא ראיתי להאריך בו

וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי ה"ג

וכ"כ סמ"ג והכי נקטינן".

עד כאן לשון ה'בית יוסף'.

בשולחן עורך פסק:

"בליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס".

ערוך השולחן הביא את דברי הטור וז"ל:

תשעה באב שחל ביום ראשון בשבת,

כיצד יעשה בהבדלה?

דלהבדיל מבעוד יום,

ולשתות הכוס – אי אפשר,

דכיון דאבדיל – קביל תשעה באב עילויה,

ואסור לשתות (טור)".
 

או אפילו בחול?

למה לא לעשות את זה גם ביום כיפור?

תעשה קידוש של שבת וסעודה מבעוד יום,

ולפני השקיעה תקבל את הצום.

לא. הטור בסי' תקנו כתב במפורש שזה אסור - בית המדרש

שאלת שאלה:

"האם לא עדיף להבדיל על הכוס (ללא נר ובשמים) לפני בין השמשות,

בסוף הסעודה השלישית כמו פסק הרמב"ם בעקבות הגמרא בברכות ועוד,

במקום לעשות הבדלה מדין תשלומים ביום א'?"

הבאת שו"ע ובית יוסף שכתב כן במציאות "רגילה" בסימן רצג,

כשהוא עצמו כתב שבתשעה באב אין לעשות זאת בסימן תקנו:

"דברי בה"ג וטענות הרמב"ם עליו והכרעת הרא"ש

הכל כתוב באורך בפסקים בסוף מסכת תעניות

ולא ראיתי להאריך בו

וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי ה"ג

וכ"כ סמ"ג והכי נקטינן".

ראינו שהראשונים והאחרונים שאלו את השאלה הזו,

דנו בנושא וקיבלו הכרעה.

התשובה לשאלתך היא: לא.
הם הכריעו שלא עדיף לעשות כהרמב"ם,

והסבירו גם למה.

מה הקושיה?

ב. אני יודע שיש בזה דעות בראשונים ויש הכרעה של הרא"ש (שהביא את הרמב"ן) והבית יוסף.

עיין כאן, סימן מ:

רבינו אשר על הש"ס/תענית/פרק ד – ויקיטקסט

ותקבל גם תשובה לשאלתך זו:

מה הקשר? - בית המדרש

ג. את המצווה מדאורייתא מקיימים בהבדלה בתפילה.

לא פשוט כלל שהבדלה על הכוס מדאורייתא.

ד. גם לא פשוט כלל שת"ב דרבנן. ייתכן מאוד שהוא מדברי קבלה שדינם כדברי תורה (ע"ע פסחים נד ע"ב).

בין השמשות שבין שבת לתשעה באב - מותר באכילה?

ברגע שאדם הבדיל - הוא קיבל על עצמו חומרת היציאה, אך לא קולתה.

לא שונה מהמקדש לפני שקיעה שאסור במלאכה, אך לא יכול לספור ספירת עומר, למשל,

או לקיים מצוות ליל הסדר

היא יכולה להחמיר אבל לא להקל.

א"א לעשות קידוש מבעוד יום ואח"כ לעשות מלאכה,
וגם לא לעשות הבדלה מבעוד יום ואח"כ לעשות מלאכה.

מאידך, כשחל עשרה בטבת בע"ש א"א לעשות קידוש מבעוד יום.

וכשחל ת"ב במוצ"ש א"א לעשות הבדלה מבעוד מיום.

כתבתי שא"א לעשות אח"כ מלאכה.

א. אם נעשה הבדלה על הכוס "לכולם" - מי יהיה ה"אחר" שישתה?

ב. ה"אחר" הזה - יצא ידי חובה?

אם כן - אסור גם לו לשתות,

ואם לא - איך מותר לו לשתות ללא ברכה?

ג. במקום שאין קטן?

א"א לפסוק הלכה בצורה כזאת.

אנחנו חוזרים על עצמנו שוב ושוב.

הסברתי:

ברגע שאדם הבדיל - הוא קיבל על עצמו חומרת היציאה, אך לא קולתה.

לא שונה מהמקדש לפני שקיעה שאסור במלאכה, אך לא יכול לספור ספירת עומר, למשל,

או לקיים מצוות ליל הסדר

וכשחל עשרה בטבת בע"ש א"א לעשות קידוש מבעוד יום.

ל"שיטתי" (?) אין מקום לתת לאחר לשתות אם ההלכה היא שכולם מבדילים מבעוד יום.

א. השאלה לגבי הבדלה על הכוס אחרי ההבדלה בתפילה ואחרי אמירת 'המבדיל בין קודש לחול' היא שאלה טובה, ויש לגבי כל אחת מהן גמרות מפורשות (לגבי המבדיל הגמרא קצת פחות ברורה, זכורני שהרי''ף מאריך בהסבר שם), אבל היא לא קשורה לערב תשעה באב דווקא אלא נכונה לגבי כל השנה.

ב. לגבי השאלה בפסקה האחרונה - לדעת הרמב''ם אתה לכאורה צודק, אבל ישנם פוסקים שסוברים שהבדלה לפני צאת שבת לא מועילה או לכל הפחות לא לכתחילה ולדעתם לא יהיה נכון לנהוג כמו שאתה מציע. רק אעיר שהפתרון של להבדיל בצום ולתת לילד לשתות הוא פתרון לא מוצלח, לפחות לדעת הרמב''ם שכתב שזו ברכה לבטלה שכן ילדים לא חייבים בברכה אלא מדין חינוך. ועוד הערה: לא ברור לי מה הכוונה שההבדלה ביום א' היא "מדין תשלומים", מה שייך תשלומים להבדלה? זמן ההבדלה, גם אם בדיעבד (אולי לזה הכוונה), הוא עד יום שלישי - זה לא שמי שלא מבדיל עובר עבירה ומתחייב תשלומים אלא 'רק' מעכב את המצווה בתוך זמנה.

אני לא מכיר את שיטות ר''ן, רמב''ן ורא''ש שהזכרת. קשה לי להבין מה שייכות תשלומים לברכות אבל אולי אם הייתי מכיר הייתי מבין. דעת הרמב''ם ודאי לא כזו.

לא בטוח שהבנתי את השאלה בפסקה האחרונה, קטן עד בר מצווה לא מחוייב בברכות ולכן לא מברכים כדי להוציא אותו יד''ח וברכה כזו היא לבטלה.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום