רע לי.
רעעעעעעעעעעעעעע.
{}אנונימי (פותח)
אולי זה המקום והזמן לפתוח קצת איזה סדק בלב,לשפוך מה שעושה מועקה.
המ,אז לגביו,
כולם אומרים לי שחלאס,זה עבר תגבול ואני צריכה להתרחק כי אין לו גבולות (לפרוטוקול,יש לו. בדקתי.) ובלהבלהבלה. (זה שהיא אמרה לי אתזה היום זה היה הלם על האומץ שלה,כאילו מי את.חצופה.) אבלאבל, אבל. הוא מתוק באמת,והוא דואג לי. והיום בכלל.. שהוא אמר שרואים לי בעיניים משקעים מהעבר שיושבים עליי, "כאילו מה כבר יכלת לעבור,את כולך צעירה" ושרואים עצבות עמוקה בעיניים,רק מי שמסתכל עמוק. כי מסביב אני מפזרת המון שמחה,ואני דיי צוהלת ומצחיקה.
אז מה אני אמורה לעשות,שכל מה שבאלי זה לשבת איתו ולדבר? באלי שיידע מי אני.
אבל לא. אני לא יעשה את זה.
בקיצור,אני מבולבלת. טוב לי וכיף לי ונעים לי,וכולם מסביב אומרים לי ההפך.כאילו אני עיוורת.
לגביה,
זה לא יחזור להיות כמו פעם. אני יודעת. ועצוב לי על זה מאוד. ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות כי אני ככ הכי משתדלת לשמור על הקשר שלנו בוער,ולפעמים מרגיש לי שאני היחידה שמתחזקת אותו כי לה יש מיליון חברות סביבה ואני יותר לבד,ואנחנו רחוקות אני יודעת,ולי יש את המגבלות שלי, ועדיין הייתי מצפה ממנה ליותר. יותר התעניינות בי,יותר רצון שניפגש,יותר דיבורים עמוקים, יותר יותר. וזה כבר לא כמו פעם,אני כבר לא יכולה לבוא ולהגיד לה "שומעת,ישלי המון דברים דוגריים לומר לך וטא טא טא טא בום". כי די. אנחנו לא בנות 15 כבר ממזמן.
(פתאום צף בי זיכרון צולף מהיום ההוא שהיינו בירושלים, והרגשתי איך אני מדשדשת מאחוריה, מחפשת עולם בהיר,אולי נטוס לשם,נטייל שם.. ואיך היא ככ בטוחה בעצמה, ככ פתאום רוצה להתחתן, ככ יציבה,ברורה,חדורת מטרה.
ואני? אני רחוק משם. ככ ככ ככ רחוק.)
נוכל פעם לגשר על כל הפערים בינינו? אני לא חושבת..כי ככל שהזמן עובר הפערים גדלים,ואני לא מרגישה ממנה איזה רוח נושבת שנלחמת עלינו. וזה עצוב לי בלב. עושה לי דמעות מלוחו יותר מים המלח. אני באמ אוהב אותה ברמה שאין לזה מילים שיתארו.
{}אנונימי (פותח)
ולגביי?
הו.
אני נמצאת במטוטלת,ככה מרגיש לי. כאילו מאניה דיפרסיה אבל זול כזה, בלי מאניה מוגזמת ובלי דיפרסיה שואבת. ועדיין,כאילו אין לי שליטה על המצבי רוח שלי,העולם מכתיב לי איך להרגיש,הסיטואציות שאני נקלעת אליהן. ואני לא רוצה לחיות ככה, לא רוצה לחיות מתוך תחושת תהייה כזאת. רוצה תחושת שליטה. במיוחד על הרגשות שלי.
ובסדר,עכשיו אני לא ממש בתקופה נוראית,אבל מידיי כמה ימים צץ בהבלחה רגעי משבר שתוקפים אותי ומשביתים אותי במיטה,חבוקה עם נהר של דמעות. ופאקינג אין לי שליטה על זה.
ו..ו,(אוף יש ככ הרבה לומר ולסדר תראש וככ הרבה מלחיץ שאולי ידעו מי אני. מטומטמת.) ו,אחרי המפגש השבוע,ירדה אצלי משמעותית מפלס הקנאה המטורף שקפץ פלאים כשראיתי תמונות שלה באינסטגרם. כי היא סך הכל,ילדה מסכנה בעולם. ואין לה אף אחד שדואג לה אז היא נראת ככה חופשייה ועושה מה באלה ועגילים בכל הגוף וקעקועים וחברים וסטלה כל היום. אבל תכלס? ריק לה.אני בטוחה. אני מכירה את ההרגשה הכי מקרוב שיש. ואני בטוחה שלבד לה וריק לה. וכמה סמים יכולים למלא חיים שלמים?הם רק מרחיקים לרגעים את הכאב השחור והמזעזע שבולע אותך כל החיים.מעלימים לרגעים ונעלמים בעצמם. משאירים חור בגוף ובלב ובראש. משאירים כאב עצום יותר משהיה.
אבל,יש לי בלב עדיין פיסה טהןרה ששמורה לה,שברגע שהיא רק תתייחס,היא תקבל את כולה ואולי אפילו תכבוש עוד פיסות לב. היא רק צריכה לרצות,כי נשבעת שהלב שלי פתוח בשבילה 24/7.
עכשיו,לעמים אני תוהה לעצמי,אם כל ההתחשבשות הזאת שלי עם עצמי בתוך ערימת מחברות לא נגמרת זה טוב. כי כתיבה זה הפלא הרפואי שלי,ואין לי חיים בלעדי זה כי שם אני במרגוע,ובפריקה,ובכאב,ובשבר,וזוהר,וזכות,וגעגועים,ועומקי עומקים. אבל 1-חרדות רציניות כל היום שבדוק אנשים קוראים לי אותי כשאני לא נמצאת. כי מה הבעיה לפתוח תמגרה ולקרוא הכל לפי הסדר? 2-לא עושה לי טוב ככ לקרוא אותי מפורקת מפעם,כאילו לפעמים כן,אבל לפעמים לא..לפעמים זה עושה או געגועים לכאב של פעם, או רצון לברוח ולחזור למי שהייתי, או בכי מטלטל כי...כי. 3-כשאני מתעסקת יותר מדיי בעצמי אני שוכחת הכל. אין תודעת זמן. אין טלפון. אין אוכל. ואני שוקעת לבפנים. אולי יש בשה מין התמכרות. אף פעם לא חשבתי על זה.
ואם כבר מדברים,אז ציפיתי משבוע שעבר להיות משמעותי יותר,שנמצא לנו איזה דקה וחצי לדיבור שהוא רק שלנו,שאולי נתבונן שתינו במה שהיה..במה שאולי יהיה.. והיא התחמקה אני חושבת. אז אולי אני צריכה להפסיק לרדוף אחריה ופשוט להניח לזה. אם היא תרצה שנדבר הרי אני אשמח מאוד. ואם לא,אז באסה.אבל לא.
ודבר אחרון,זאת הייתה הכתיבה הכי נחמדה שלי בזמן האחרון.אולי טיפ לחיים,לפלוט פשוט למקלדת מחשבות מעורפלות ולבדוק אם יצא מזה משו חוץ מלב נקי.. האמת,זה הרבה פחות סוחט כוחות מאשר דפים ועט ואותיות שלי,שאפשר לפענח בגרפולוגיה..
עכשיו טוב לי עם עצמי
אני הולכת להכין שוקו רותח ופוך ובקבוק חם וחיבוק לעצמי,מגיע לי מאוד
לנשום עמוק רגעאנונימי (פותח)
לעצום עיניים.
לדמיין.
יער ירוק ממש, וריח של אדמה רטובה שהרגע ירד עליה גשם.
אוויר קריר שעושה לי אף אדום,מעיף את השיער אחורה
מוקפת במיליון פרחים ודשא ושמיים של תכלת.
ורועה כבשים מנגן מולי עם איזה חליל עץ סדוק,
והכל נכנס לי ללב ומרפא לי אותו.
יום אחד, יהיה לי טוב גמור.
ועכשיו,אולי הידיעה ש,אני טוב גמור יכולה לעזור לי?
{~}אנונימי (פותח)
ואם נסכם, אני עייפה נפשית וגופנית.
אבל יצא לנו דיבור טוב היום, פתאום מרגישים את ההתקדמות..
בכמ, אני כמהה למרגוע. כי אני מרגישה שנכנסתי לסטרסים וזה רע. אני מתחרפנת בשיעורים, כאילו יש לי קוצים בתחת. מרגישה אי שקט מטורף. מוטרף. טורף אותי.
גם מרגיש לי עמוס בלב מידיי. אולי כן הייתי צריכה לחתוך לים..אולי מחר.
(געגועים לרוב זה דבר טוב, ששומר לך את האנשים שאתה אוהב. אז למה הגעגועים האלה מתפרצים לקנה מידה לא יאומן וגורמים לי למערבולות?)
אבל יצא לנו דיבור טוב היום, פתאום מרגישים את ההתקדמות..
בכמ, אני כמהה למרגוע. כי אני מרגישה שנכנסתי לסטרסים וזה רע. אני מתחרפנת בשיעורים, כאילו יש לי קוצים בתחת. מרגישה אי שקט מטורף. מוטרף. טורף אותי.
גם מרגיש לי עמוס בלב מידיי. אולי כן הייתי צריכה לחתוך לים..אולי מחר.
(געגועים לרוב זה דבר טוב, ששומר לך את האנשים שאתה אוהב. אז למה הגעגועים האלה מתפרצים לקנה מידה לא יאומן וגורמים לי למערבולות?)
{~}אנונימי (פותח)
אוף אוף חרא שלי. למה לעזאזל הייתי צריכה לעשות את זה למהה.
וגם אין לי כוחות לדיבור הזה שחופר עמוק מידיי בתןכי, ולעיניים החודרות שלו, שכאילו תמיד יש שם גוון של עצב. או אכזבה, לא יודעת לדייק. אבל תמיד. ותמיד אני צריכה למצוא מילים כדי לרצות אותו בע.
ובכלל אני מותשת אוקיי, אז לא להתנהג אליי חרא כי במילא אני מרגישה נורא.
אוף עם עצמי
וגם אין לי כוחות לדיבור הזה שחופר עמוק מידיי בתןכי, ולעיניים החודרות שלו, שכאילו תמיד יש שם גוון של עצב. או אכזבה, לא יודעת לדייק. אבל תמיד. ותמיד אני צריכה למצוא מילים כדי לרצות אותו בע.
ובכלל אני מותשת אוקיי, אז לא להתנהג אליי חרא כי במילא אני מרגישה נורא.
אוף עם עצמי