פיזית חרדה בכל הגוף לשמוע בום.
{}אנונימי (פותח)
איך שאני אדישה וואו. כאילו זה בדיוק הזמן לתת פוש אחרון ומטורף בחודש הקרוב ואני הכי אאוט שיש. זה טוב? לוידעת.
ניתוקים. כבר אמרנו?
כולם חושבים שאני סטלנית בקטע טוב. כמה שכולם טועים.
עברו שבועיים. פאקיג שבועיים. כבר שתי שבתות שאני לא שם,וכל השבוע בורחת ממקום למקום. גם שבת הבאה כנראה לא אהיה. אשכרה. הכל,רק לא להיות. גאה בעצמי ככ שאני לא שותה ולא מעשנת. (מידיי פעם זה לא נחשב מה) אולי הבור העמוק שנפער בי נסתם לאט. ואולי שוב אני רק מדחיקה וזה יתפוצץ מתישו בקרוב או ברחוק.
אני עדיין לא מאמינה על עצמי שנשארתי. כמה שאני פחדנית אלוהים. כמה שאני פחדנית. אשכרה עד שהם לא יתנו לי תאישור הזה אני לא אלך. גם בטיסה זה יהיה ככה? אמן שלא.
זה מצב ככ מחורבן שבאמת הכל מעורער ומבולגן בלב ואין בי ידיעה על שום דבר.
אני באמת מאוהבת בה. היא האור של חיי ואני מודה עליה יום יום ושמחה ככ על קיומה בעולם שלי,אבל גם היא לא פיתרון.
הפיתרון נמצא אצלי בידיים. שנשארות קפוצות כל הזמן.
מתי נרפה אחיזה כבר אוף.
מתי הידיים הקפוצות יפתחו
והלב ששומר על עצמו לא להיפגע,יפעם בקצב רגיל.
לוידעת אם זה יבוא.
לוידעת אם זה יהיה שלם עם עצמו מתישו.
חיים מסובכים לעזאזל.
{}אנונימי (פותח)
בפורים התקלפתי מכל הקליפות האפשריות,לא יודעת אם זה היה טוב. נחשפתי,חשפתי. כל מי שהיה לידי יכל לדוג ממני את הנשמה שלי. בנס היא הצילה אותי מזה.
שבוע אחכ ביקשתי בהבזק של רגע ללמוד איתך,למדנו.הרב קוק דווקא.הרב שאני הכי מסתייגת ממנו..
וזה היה הלימוד הכי מדוייק שהיה לי בחיים.
אני לא חושבת שראית,אבל העיניים שלי הוצפו דמעות מרוב דיוק,מרוב שהרגתי איך הרב קוק כתב את זה עליי ממש.זה היה מדהים ומבהיל באותו רגע.
שבוע אחכ,אולי זה היה שבועיים אחכ,ריסקתי את האמון שלנו לחלקיקים קטנטנים,זכוכיות של לב שאין אפשרות לחבר שוב.ולא הרגשתי כלום,אתה כמעט בכית,ראיתי.ואני הדחקתי הכל בעוצמה.והלכתי,בסוף הלכתי,וגם יום למחרת הלכתי,וגם שבוע אחכ הלכתי.לא התחשבתי בכם יותר.
זה עשה לי טוב ומשחרר.
ואז חזרתי לכאן,האוויר היה חנוק מאשמה,אובך של צער ושל קשר שנקרע ברעש עצום,בדממה עמוקה. ובעיניים שלך היה ערפל סמיך ככ שעשוי מכאב. ולא הצלחתי לדבר איתך,לא הצלחתי לחשוב בבהירות ולהגיע למסקנות כמו שביקשת.
ראיתי שכואב לך.ראיתי שאתה מסתובב פה כבוי,שקט מידיי.
ניסיתי להתנהג רגיל כי לא היו לי מילים,ניסיתי לחפות על עצמי בידידות שביקשתי לתת לכם ללא הסברים.ניסיתי לאחות את הבקע הזה למרות שלא היה לי סיכוי.
נכון,לא הצלחתי.
אבל בשישי נפגעתי.הרגשתי שאתה רואה את עצמך מידיי,אם מותר לי לכתוב את זה,הרגשתי שהמכנסיים שלי זה הדבר היחיד שאתה רואה,שאתה לא רואה את הצביעות שמכסה אותי,את השקרים שאני מנסה להתנער מהם. הרגשתי שאתה לא רואה אותי. לא רואה אותי. אתה צועק עליי. ורק רציתי שתחבק אותי,שתאהב אותי גם כשאני כבר לא יכולה עוד לבוא לקראתכם.
כואב לי ככ על הכאב שלך,כואה לי שאני משקרת לכם המון כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע. כואב לי שאני לא מצליחה לדבר איתכם בפשטות,ברוגע.
כואב לי על הכאב שאני מכאיבה לכם.
על הצלקות שאני מצלקת בכם,באחרים.
ואני אבודה בתוך בליל מילים ורגשות ומעשים ושתיקות וידיים שלובות,מגינות..
הייתי רוצה שרק תושיט לי יד.
זה יכול לקרות?
|בוכה|
{}אנונימי (פותח)
באלי פשןט לטוס.לזרוק הכל לפינה,לעשות הפסקה מכל החיים האלה ולטוב לרבי שלי,הטוב שלי בעולם.
.והמקלדת מעצבנת עכשיו וסיוט לי לכתוב למה הפיסוק כזה מעצבןן.
ובכלזאת אני רק אכתוב שאני מתגעגעת ללהיות בנאדם פשוט,מתגעגעת לטבע ולשכב על דשא לח
בריח אדמה ולעצום עיניים ולשמוע ציפורים ולהרגיש דגדוג של נמלה על הרגל.ולהיות יחפה.ולחיות.
שונאת לריב.שונאתתתת
למה דוקא עכשיו אני רבה עם כל העולם ואשתו וילדיו.איכס חארות כולם
{פלא שמרגיע.}אנונימי (פותח)
"תפילה בשבילי היא דבר רחבוהפרשנות שלי לתפילה היא מאוד מאוד רחבהאני חושב שכל זמן שאתה מנסה לדייק את עצמך ולומר משהו בכנותעצם הניסיון שלך הוא תפילה
לא, זה לא משנה אם בסוף תצליח להגיד משהו בכנותאבל כל זמן שאתה מנסה להיות כן בתפילה שלך
לדייק את הכוונות שלךאתה נמצא בתפילהואז באמת פורץ ממך ממך הקול האמיתי שלך."
{}אנונימי (פותח)
פפפ אוקיי
|נושם עמוק|
|סיגרייה|
|צולל|
אני משתדלת כלכך להכניס לתוכי מילים חדשות ולתת להם לנגן אותי,[זה אשכרה היה לפני שבוע בערך שצרחתי את המילים האלה כמו פסיכית ביחד עם רוחמה בבכי שמבקע את הגוף לשניים ומנפץ את הלב לרסיסים.]ו,לא מצליח לי. אני עדיין עם הראש הפוך מעל האדמה,כמו באנקונדה בלונה פארק.עדיין עם אותן מילים ישנות ושסועות מפעם. ו,ו..אוף.קשה לי אפילו פה.
באלי שיהיה לי משהו אחד יציב בחיים האלה,סבבה?באלי להרגיש וודאות לפחות על משהו אחד. פאק איט. באמת שאחת לכמה ימים נשאבים לי הכוחות עד תום ואז אני בוכה ונכנסת למיטה ולא עושה כלום ממש והולכת לעשן ושוב בוכה ובורחת אליה כאילו שזה יעזור ואיכשהו מתמלא המיכל טיפין טיפין ויש עוד קצת דלק של כוח להמשיל לכמה ימים הבאים ושוב מתרסקת.כל פעם יותר חזק מהפעם הקודמת.ועד מתי,עד מתי יהיו לי כוחות לקום?עד מתי אצליח להתרסק ולהישאר שלמה?להתרסק בלי לרסק הכל?החיים האלה עדינים ככ,וכמה שאני עצמי עדינה מאוד,אני גסה רצח לעומת המורכבויות שיש פה בעולם. וחלאס אוף חלאס.
דברים נעלמים ממני.נאלמים איתי. גם כבר אין לי כוח להתלונן.ואני מפחדת להתקרב שוב לקצה הזה של חוסר כוחות שמביא לחוסר רצון שמביא לחוסר חיים.וכמה שאני מנסה להסביר במילים זה נהיה מפגר יותר ואף אחד לא מצליח להבין אותי.גם הוא,בסוף אנחנו נמצאים בשני מקומות שונים ממש.כשאני מגיעה למצב של אפיסת כוחות לפני האלכוהול אני ארצה רק חיבוק ארוך ומחמם וידיעה בהירה שמישהו איתי בכל החרא שאני עוברת ולא עוזב בשום סיטואציה,והוא גיחך כזה,מה מקשור חיבוק אני לא צריך תמיכה במצבים האלה. בלהבלה. בנים.
וגם הגבול הדק הזה,הגבול השקוף שנמתח ביני לבינם שבוע שעבר,בכלל סוחט אותי ודורש אובר מחשבה על כל צעד וכל דיבור שלי.וזה מתיש אותי ככ,ומעייף,וגורם לי לרצות להתחפף מפה שוב,כמה שיותר מהר.ולא טוב לי בקצוות האלה.לא טוב לי ובכל זאת אני מבלה שם את רוב חיי.
מה יהיה איתי מה.בע. נשבעת שהכי קשה בעולם הזה להיות אני.נשבעת.
{}אנונימי (פותח)
אני הופכת להיות תלותית בה?בסיטואציה הזאת ובכתובת הזאת?
אולי.
אבל טוב לי עם זה. ועד שיש לי בתחום הזה משו פיצפון שהוא טוב אני לא אוותר עליו ככ מהר.
ואיכ,למה בכיתי ככה בהפסקה.ואיך היא חיבקה אותי כמו איזה חבר שלי וזה היה מביך..אבל אני אוהבת אותה מאוד ותודה עליה,אלוהים.
{הלוואי שנצליח להשיג מימון מלא!!אפילו אם אצטרך לחזור לעבוד לא אכפת לי... אני חייבת שזה לא ייעלם.}
{מה זה האור הפלאי פלאים הזה.}אנונימי (פותח)
ויש סיפור עתיק על הר
ועל ההר עומד אבן
ומן האבן יוצא מעיין
וכל דבר יש לו לב
וזה הלב של העולם עומד לו בקצה אחד של העולם
וזה ההר עם האבן והמעיין עומד הרחק אי שם
וזה הלב, עומד כנגד המעיין ומשתוקק
הלב של העולם והמעיין
והם אומרים שירים זה לזה
באהבה
הלב רוצה להתקרב
ללכת אל המעיין
הוא עולה אך לרגע הוא איננו רואה
את האבן שם על קצה ההר
ואם לא יראה את המעיין
תצא נפשו של לב העולם
חוזר לו הלב של העולם עומד לו בקצה אחד של העולם
וזה ההר עם האבן והמעיין עומד הרחק אי שם
וזה הלב, עומד כנגד המעיין ומשתוקק
הלב של העולם אל המעיין,
והם אומרים שירים זה לזה
באהבה.
ייזכר לנצח בליבנו רבנו רבי נחמן מתבודד בין קני הסוף ליד הנהר בברסלב.
כשרבי נחמן סיפר 'סיפורי מעשיות' הוא הסתיר את כל סודותיו ותורותיו במסווה של משל ומעשיה עממית.
כמה מתיקות עמוקה כמה.