פורום בית המדרש (עמוד 40)

בהתחלה זה היה ככה

יש כאלה שכשהם קוראים מילה עם מפיק בה' אתה לא שומע שום דבר במילה הזאת חוץ מהמפיק.

אתה שומע במקום "בלידתה" אתה שומע "בליתתההההה"

 

מי שמנוסה זה ממש לא מאמץ..

 

והגיה נאותה של המפיק כרוכה בפליטה של אוויר ובמאמץ קל של הריאות. ויש לך 3 מילים כאלה ברצף. מכיר עוד פסוק עם תופעה דומה ?

 

אולי קושי אין כאן למי שמנוסה אבל מאמץ (קל  מאוד ? סבבה) לדעתי יש. 

אפילו 4 בפסוק אחד

כא,ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ--וְהֶפְדָּהּ:  לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ-בָהּ.
כא,ט וְאִם-לִבְנוֹ, יִיעָדֶנָּה--כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת, יַעֲשֶׂה-לָּהּ.
כא,י אִם-אַחֶרֶת, יִקַּח-לוֹ--שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ, לֹא יִגְרָע.

ואז פשוט ניסיתי להיזכר ובסוף נפל האסימון

 

כאילו כבר חשבתי על זה בעבר שיש שם מלא כאלה, זה לא היה בשלוף כמובן

ואז ניסיתי להיזכר

ב"ה

וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃

באופן כללי כל הפרשיה שם זרועה במפיקים.

 

אולי כשאתה אומר מאמץ המילה הזאת כרוכה אצלך בקושי *מודע* כמו לעלות בעליה תלולה מאוד שהקושי נמצא כל הזמן במודעות, או בשילוב טעמים קשה שבעל קורא מתאמץ במיוחד להשתלט עליו, וכל הזמן במודעות שלו שכאשר הוא יגיע לקטע הזה יהיה לו אתגר קטן.  

 

אם כיוונתי לאמת, אז הכוונה שלי היתה שיש בפסוק הזה 2 אמצעים ספרותיים שמכוונים ל*תת מודע* בצורה עדינה ושקטה, הראשון נועד לדמות תחושה של לאות ומאמץ והשני תחושה של נחת ועונג. בדיוק השילוב של התחושות והרגשות המופיע בפסוק. 

 

את ההיריון של השיעמום

וכבר מתחילים צירים של לידה של השיעמום

כיוון שהגיע לפרשת דרכים, כל אחד יש לו את הדרך שלו

במלאכות דרבנן.

אם אתה מתכוון לעבוד (במלאכות דרבנן), לקיום הפירות ולא רק לקיום העץ, כן. ראה כאן-

חזון איש - זרעים - קרליץ, אברהם ישעיהו, 1878-1953 (page 1 of 455)

אבל אם אתה מתכוון שכל מלאכה דרבנן שבלעדיה יהיה פחות פירות מבשנה רגילה מותרת, נראה שלא. (עיי"ש, וגם בתחילת העמוד הבא).

יש מחלוקת אחרונים אם אפשר להזכיר שם ה' תוך כדי הלימוד

 

זה בערך אחרונים ספרדים מול אשכנזים..

 

וגם המיקלים מודים שבשם ה' מפורש ובשם י-ה מחמירים.

לא זוכר למה

 

יש עלזה תשובה ביבי"א חלק כלשהו סימן ו

ובשו"ת תורה לשמה סימן תצד

ופוסקים אשכנזים אני לא יודע מקור, אבל זה ידוע

לא שאני מבין למה . מה הקשר בין לא תשא , שזה הזכרת שם ה׳ סתם ככה באוויר לבין תפילה? בתקופת התנ״ך אנשים לא הזכירו את שם ה׳ ? אפשר לראות גם בפסוקים שהמלכים הזכירו שם ה׳ במפורש . לדוגמא: ״כי כאשר נשבעתי לך ביהוה אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי תחתי כי כן אעשה היום הזה ״

ויש עוד דוגמאות רבות.

לדעתי אנחנו עושים טעות חמורה שאנחנו לא מזכירים שם ה׳ , לכן אני מנסה להבין מה המקור לדבר .

למרות שאני די בטוח שמותר סהכ..

 

הפסוקים האלה הם פסוקים. ויש בהם דברים עמוקים מאוד. גם בלימוד וכו' 

וודאי שיש איזשהו הבדל ביננו לבינהם

 

אבל נראלי שמותר. אתה יכול להגיד כל מיני יהי רצון מלפניך ה אלוקי וכו'.. אין בזה בעיה

שיש הבדל בנינו לבינם. זה להקטין את הערך שלנו בתור עם ה׳ שקיבל תורה ומחויב למצוות באופן דומה. אדרבה בדור הזה שהתורה כבר לא המרכז כמו בעבר, אפשר לומר שיש עוד יותר עניין בלהיות מחוברים ולהזכיר את שם ה׳ .

שאין הבדל ביננו לבינם.

וזה לא להקטין את הערך שלנו. זה להגדיל את הערך שלהם. וזה נכון.

 

כמו שלעולם לא תמדוד גורד שחקים בעזרת סרגל של 15 ס"מ

אז לעולם אל תמדוד מתקופת העבר אלינו בעזרת אמות המידה שלנו.

אבל לא צריך לקחת את גדולתם ולהשליך מכאן על דברים אחרים. וזה מה שעשית ..

כתוב, יש כמה סוגים של תפילה. והמקור לביטוי "נפילת אפיים" - זה מתפילה שהיו עושים בעבר - כמו "קידה" ו"השתחוויה", שזה ממש על הרצפה. והיום קוראים "נפילת אפיים" רק למשהו סמלי מהבחינה הזאת.

אבל בכל אופן כתוב לגבי ה"נפילת אפיים" שהיה בעבר. כתוב ש"אין שליח ציבור רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן מובטח שייענה כיהושע בן נון".

כלומר, גם שליח ציבור - כי לא כל אדם אמור ליפול על פניו - אבל אפילו שליח ציבור - במקרה שכן יהיה מותר לו ליפול על פניו - מותר לו רק אם מובטח שייענה כיהושע בן נון.

בתפילה של יהושע שנפל על פניו - אחרי החטא של עכן שמעל בחרם. ויהושע אפילו לא ידע מי עשה מה. אבל התפילה שלו הייתה שלימה. והוא ידע את היחס המלא בינו לקדוש ברוך הוא, שהכל היה באמונה שלמה וברורה.

ולכן יהושע אומר "בי אדו-ני". כלומר שרואים שזו תפילה בלב שלם.

גם יש מקום בחז"ל שכתוב, שתנא אחד התפלל ונענה מייד, ורבן יוחנן בן זכאי, שראה את זה, אמר "אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו אינו נענה". כלומר אפילו אם כל היום היה בוכה ומתפלל, לא היה נענה מהשמיים. כי זה לא תלוי בכמה הוא יודע. כי רבן יוחנן בן זכאי היה יותר בקי. ולא תלוי כמה הוא גדול בדורו. כי רבן יוחנן בן זכאי ודאי היה הגדול בדור.

אבל התפילה של אותו תנא הייתה בצורת יחס אישי לקדוש ברוך הוא, כמו שאדם שמקפיד על מצווה מסויימת, אז יש בזה עניין אפילו - דווקא להדר במצווה שחביבה עליו במיוחד לשם שמיים - והוא - הזכרת שם שמיים אצלו לא הייתה רק כדי לבצע סוג מיוחד של מצווה. אלא זה היה מתוך יחס אישי שהמצווה דורשת להתייחס בו לקדוש ברוך הוא. ולכן זה המקרים בהם נכון דברים כאלה.

ובימינו רוב האנשים לא מרגישים "יחס אישי" כשהם מזכירים את שם השם. ולכן נזהרים לא לעשות דבר שלא עושים אותו ביושר ובלב שלם.

מעניין מאוד.. אם יש לזה מקור שאפשר להסתמך עליו..
האמת היא שגם בקונטרסים עם תפילות כאלה שרבנים כתבו, לעיתים גם שם היה מופיע שם ה׳ ..

המנהג שלא להזכיר מחמת הפחד שבדבר שזה עוון נורא מאוד "כי לא ינקה השם את אשר ישא את שמו לשווא"

אחר הבדיקה בכמה אתרי שו"ת מצאתי שהדבר מותר ואף לא נמצא מקור לאסור,

הפסקי תשובות כתב שהמנהג לא להזכיר בתפילה פרטית שם השם אך מעיקר הדין מותר.

 

בפשטות? מותר.

 

 

לי אישית זכור שהחזון איש בקובץ איגרות כתב במפורש שמותר לאדם לומר תפילה פרטית בעצמו ולכלול בה שם השם (הזכיר זאת לגבי תפילת יהי רצון מלפניך השם)

 

 

ישר כח. השאלה אם ההיתר זה רק אם יש הקדמה של יהי רצון או ההיתר הוא כללי .. כי בתפילה פרטית ואישית של איש פשוט מהשורה לפעמיים לא נכללות הקדמות כאלה..

כי יכול להיות ש'יהי רצון מלפניך השם אלוקינו' זה דפוס קבוע לתפילה כמו פסוק,

עכ"פ כפי שכתבתי הדבר מותר ע"פ דין ויש לנהוג בסילודין בזה

 

ויש לזכור שעצם הזכרת שם שמיים זה נורא שמזעזע את כל העולמות

וראי ביסוד ושורש העבודה שער האשמורת שכתב דברים נוראים שצריך האדם לשים על ליבו לפני שמזכיר שם שמיים.

אני רוצה להשתמש בזה. מי יודע אם כל התפילות שלנו לא נענות דווקא בגלל זה . למרות שבמחשבה שניה אנחנו מתפללים על הקמת המקדש וחזרת מלכות בית דוד שלוש פעמים ביום במשך אלפי שנים ולא התקיים. צריך עיון ..

ממה שאני עושה היום, וכיום אני מתיר לעצמי בהרבה מקומות להשתמש בשם ה' (לא בתפילה פרטית, אבל בהחלט מזכיר אותו יותר, כמובן בהסתמך על היתרים הלכתיים מבוססים והגיוניים). ואני מרגיש שכיום יש לי הרבה פחות יראה כשאני מזכיר את השם. 

ברמה מסוימת אני מתלבט אם זה היה שוה את זה.

תודה רבה על התגובה הזו. העלת לי נקודה מעניינת למחשבה . האמת שהחשש הזה צץ אצלי אבל באיזה שהוא מקום ההרגשה אומרת לי שזה דווקא מוסיף יראת שמיים כשעושים את זה במינון הנכון .

יתכן שאולי קצת הגזמת עם המגמה הזו ולכן ההרגשה? הרעיון שלי הוא ביני לבין בוראי, בתוך החדר, פשוט להתפלל תפילה פרטית ופשוט להגיד את שם ה׳ ולא יותר. ואפילו אפשר להגביל את זה לזמן מסוים בשבוע לפעם אחת.

ומה אסור וכו' כל פרטי הדינים.

דבר ראשון, צריך להבין שאסור להגיד דברים רעים, ואסור לפרש דברים בצורה רעה (למשל, אם יש מישהו שחולקו על הדעה שלך, או אתה חולק על הדעה שלו, ואתה מניח ששניכם אמורים להניח, שאם דעה אחת צודקת, אז מי שהביע את הדעה השנייה הוא "חושב בצורה שגויה ועקומה, ויש לו שכל עקום בדבר בהקשר בזה" - זו גישה בעייתית מאוד, כי אתה אמור פשוט להניח שלכל אחד מכם יש דעה וזה לגיטימי, ובהתחלה של לשון הרע מתחילה מזה שאתה מניח שמותר לך להתבונן על דברים ועל אנשים בצורה שלילית וגרועה.

כמובן גם ההתפתלות שלך ביחס בין "חכמה" ל"התנהגות ראויה", וביחס בין "מחלוקת בדעות", לבין "כבוד", כל אלו רק מראים על כך שעוד לפני השאלה הזאת, כמו שאומרים פה בפורומים - לך תלמד טוב טוב מוסר, תלמד איך מדבר בן אדם, איך מתנהגים - אחר כך תתעסק בשאלות פרטניות.

אם לשם הויה יש ניקוד של "אֶלוֹקִים" - ככה: הֶוֹיִה  ֶ ֹ ִ (לצורך העניין) אז ככה קוראים אותו
ואם יש לו ניקוד של הָוֹיַה  ָ ֹ ַ   אז קוראים אותו אדנ-י

פרשטייסט?

נראלי יצא לך לא ברור בניקוד..
אבל הבנתי אותך,

וכאילו אם כתוב א-דני זה תמיד א-דני ?

לדוגמא בעמידה בברכת אבות יש פתח בכל האותיות ( ַ) ובברכת הרוצה בתשובה יש צירה בכל האותיות

הרב חיים נבון, רב קהילה במודיעין כתב פוסט בפייסבוק בו התייחס להודעה. לדבריו: "אצלנו זה לא מנהג, ובטח לא פשוט. השאלה היחידה היא מאיפה נובע הצורך הפסיכולוגי של אנשים לחטט אחרי סגולות נושנות".

בשיחה עם nrg אמר הרב נבון כי "מבחינה הלכתית, הרמב"ם השמיט מספרו הגדול את כל הסגולות המיסטיות המופיעות בגמרא. בנוגע לסגולה הזו הוא לא היה צריך להשמיט דבר, משום שאין מקורה בתלמוד. הרמ"א ציין זאת כ'מנהג פשוט', כלומר: מנהג עממי רווח. בימינו זה לא מנהג, ובטח לא רווח. אנחנו מכבדים מנהגים, אבל מנהגים שנמצאים בחיים הממשיים של קהילות יהודיות, ולא מנהגים שמוצאים בספרים נושנים. כוחו של מנהג נובע מכך שנוהגים בו בפועל. כיוון שלסגולה הזו אין מקור הלכתי תלמודי, והיא אינה נוכחת במנהגים הממשיים של קהילות ישראל בימינו, אינני חושב שצריך לחשוש לה. אם מישהו מחפש ממה להיזהר בתקופת "בין המצרים", שייזהר, למשל, משנאת חינם".

הרב הוסיף: "יש לאנשים בזמננו נטייה לחפש סגולות וישועות מיסטיות. שמא בעידן של חוסר מנוחה וחוסר ביטחון, אנשים מחפשים עוגן מוצק בדמות חוקיות מיסטית, שאינה כפופה לתמונת העולם המשתנה".

אגב, לשיטת הרציונלים לא מדובר כאן בדבר מיסטי כלל וכלל,

ולשיטתם אפילו האבן עזרא שלא חשש למנהג זה התכוון לחשש המיסטי בלבד.

כך שגם לדעת האבן עזרא יש להיזהר.

אם לא היה וואצאפ וכו', תוך דור אחד זה כבר היה נעלם לחלוטין.

בלי הודעות שרשרת מפחידות על סכנת מוות, שמגיעות לתלמידי ישיבה שאוהבים להתעסק בסגולות וכשפים, האיסור החדש וחסר המקורות הזה היה גווע.

ואם זה שרד ארבע מאות שנה (מרמ"א עד הגרע"י) אז אולי תשקול שוב את ההכרזה בנוגע לוואטסאפ?

 

 

ולרב נבון ופוסטיו עצמו, ניתן למסור שהצורך הזה נובע בראש ובראשונה מכבוד לדברי רבותינו הקדמונים, וטיפטיפונת זהירות לפני שאנחנו מגדפים אותם בצרור מילים לטיניות גבוהות על פסיכולוגיה.

אני הגבתי כאן כי זה קפץ

אני נקי מאשמה

ולגופו של ענין?

כאילו

על ציבור כזה גדול

ועוד בפורום ציבורי

 

וואו.

 

 

טוב זה פשוט לא נכון..

האמת היא שרוב תלמידי הרב עובדיה מקפידים בזה

אולי הם לא זוכרים מתי התקופה

אבל אם הם ידעו ודאי שהם לא ישתו

לא להוציא שם רע בבקשה. תודה

רק שמים ברזל, וכי בחלקי הבית מהגגות ודלתות וחלונות היו שמים ברזל זה מגן נגד התקופה. (מיפי נינו)

זיע"א

ספרים מדהימים

לא הייתי מספיק ברור. אני מדבר כרגע על החילוק שכנראה קיים בין זרם השייך לישיבת מרכז הרב,בית אל קרית ארבע ועוד...

לבין ישיבת הר המור וזרם המכונה "ישיבות הקו". עכשיו עבור מי שמעוניין להכיר את ההבדלים בניהם האם יש ספרות שמסיר לא על המחלוקת אלא על עיקר השיטות 

כי באמת יש בישבת הר המור -המון ספרים שמסבירים היטב את השיטה ומה הנקודה העיקרית בדור.

כל הספרים של הגאון הרב צבי טאו...ויש של  הרב עודד..הרב ג'אמי....ועוד כמו שיש אם אני לא טועה בישיבה בהר המור עמודוה בשם ספרי רבותינו .אבל מצד שני אין כמעט ספרים, מה קיים? ספר פה וספר. ראיתי ספרים של הרב דרוקמן אבל האם זה הכיוון?   

לא הייתי מספיק ברור. אני מדבר כרגע על החילוק שכנראה קיים בין זרם השייך לישיבת מרכז הרב,בית אל קרית ארבע ועוד...

לבין ישיבת הר המור וזרם המכונה "ישיבות הקו". עכשיו עבור מי שמעוניין להכיר את ההבדלים בניהם האם יש ספרות שמסיר לא על המחלוקת אלא על עיקר השיטות 

כי באמת יש בישבת הר המור -המון ספרים שמסבירים היטב את השיטה ומה הנקודה העיקרית בדור.

כל הספרים של הגאון הרב צבי טאו...ויש של  הרב עודד..הרב ג'אמי....ועוד כמו שיש אם אני לא טועה בישיבה בהר המור עמודוה בשם ספרי רבותינו .אבל מצד שני אין כמעט ספרים, מה קיים? ספר פה וספר. ראיתי ספרים של הרב דרוקמן אבל האם זה הכיוון?   

שהרבנים בבית אל יוציאו חוברות להסביר את ההבדל בינם לבין הר המור.
אולי מפעם לפעם שואלים ואולי הרב זלמן או רב אחר נתן שיחה בישיבה או ענה בצורה פרטית..

אגב, אני יודע שיש חוברת שנקררת לדרך הקודש.
אבל האם גם לאומנת עתנו הם ספרים שמסבירים את ההבדל בין הישיבות? זה חדש לי..

אם תדע פעם מה ההבדל (ותגיע למסקנה שהוא משמעותי ומהותי) אשמח שתגיד לי...

אחד שאנחנו דוגלים בה ואין כל כך בישיבות הקו, זה לטרוח ולהבין את מקורות הרב קוק.

תודה, לרב צוריאל יש ספרים מעולים, אני יודע שהוא לוקח שיטה כמו הנצי"ב והוא מסביר אותה וכך  בכל ספריו. 

האם הוא הוא יסביר לי מה נקודות המחלוקת בין שתי הזרמים ??

האם לדעתך הוא לא רק  יסביר לי איך ללמוד את הראי"ה קוק זצ"ל בצורה נכונה כי  מעבר לזה שהרב צוריאל הוא  פרשן ממדרגה ראשונה בכל מה שהוא נוגע, האם לדעתך הוא ילמד אותי להעביר את הלימוד הזה לדרך חיים או לשיטה? 

זה פשוט למצוא לזה מקורות.

עדיף שתלמד בזמן הזה. וגם אין לך כח וחשק, עדיף שתשוטט פה בפורומים.

יש כאלה שלצערי לא מבינים שיש אנשים שמחפים להבין ולברר שיטות. מה מהות המחלוקת. לכן שאלתי האם יש ספרים שדנים ומסבירים איך כל שיטה צמחה ואני לא רק רוצה לשמוע תורת שבעל פה, אלא לעיין בפנים ולנסות להכניס את ראשי הקטן ולברר לעצמי כיוון.( נכון שיש עוד כיוונים אבל אני בתחילת הדרך, לכן אתחיל בזה ועוד אחר כך אתמודד עם זרמים חשובים אחרים כמו שיטת הר עציון או נרחיק לכת כמו חסידות ועוד ... )   

מצד אחד יש שיטה שמסבירה ומבררת את הבנתם בדברי הרב צבי יהודה זצ"ל וגם השלכות הקיימות להיום ממה שהם למדו בדברי מרן הרב קוק זצ"ל, לדוגמה בעיות תרבותיות וארס מדדים תרבותיים מערביים הנכנסים בעקיפים לשיח ישראלי שנראה מזיק יותר מאי כבישה גבעה חדשה שבלאו הכי תחת שלטון ישראל.

מבחינתי, נראה שיש שיטה שניה שלא התייאשת ורואה בעין טובה את המציאות למרות הערפילים על תרבות ישראל ויחד עם זאת יודעת לבקר ולא להזניח את הנקודה העיקרית שהיא ארץ ישראל בתקופתנו גם את השיטה הזאת אני מעוניין להבין מהכתובים.

לכן שאלתי האם יש ספרים לדומה אם בעז"ה אקרא את כל ספרי  "אמונת עתנו" מן הסתם אגבש לעצמי כיוון מסויים ,האם יש ספרים שמסבירים גם את הצד השני.

ייתכן שאין שני כיוונים וכולם מסכימים רק הסגנון שונה או הדרך להגיע להמטרה הסופית זהה.

בשביל לענות לי אני זקוק למשהו שמכיר.

לא יחשוש המגיב שאני מזניח גפ"ת, אלא אני מחפש כיוון מחשבה וכיוון אמונה, זה יועיל לי בעתיד (אחרי שאבדוק  איך מלמדים עיון או מהי רמת עיון  ובקיאות של אותה ישיבות) איזו ישיבה עלי לבחור, איזו ישיבה גבוהה או איזו ישיבת  הסדר . זה הכל 

השאלה שלי נשאלה לטובת בין הזמנים כך שזה זמן מתאים לשאול אותה.ושוב תודה על המגיב שחשש לבזבוז זמן שלי. 

 

 

 

מהמקור, ומה שתבין - זה מה שנכון בשבילך.

חבל על כל הדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים.

יש כל מיני ספרים שכל ישיבה מוציאה
תקנה תלמד היטב ומשם תראה את ההבדלים

יש הרבה רבנים ב"ה והרבה ספרים .

אם אני רוצה למשל ללמוד על גישות ללימוד תנך
אני אלמד ספרים של רבנים מהגוש לדוגמא הרב יואל בן נון ואלמד ספרים מהקו למשל פרקים רלוונטים מאמןנת עיתנו חוברות שיצאו בנושא או את הספרים של הרב קשתיאל .

על גישות ביחס למדינה יש ספרים אחרים. (לא יודע שמות צריך לחפש) ועוד על זו הדרך

של "בעין טובה" שאם אני לא טועה מתייחסת להבדלים ההשקפה ישירות.

):

וגם מפרשי האוצר המקוון:

mefo.otzar.org

תחפש הרב לוי סודרי באינטרנט

תודה

יש גם באתר של כסא רחמים הם קוראים תהילים עם המנגינה ואתה יכול לשמוע ולהבין

זה מנגינות של תוניסאים ככה הם למדו בג'רבא

 

אני גם מכיר משלי ותהילים

זה אותם כללים, פשוט המנגינה אחרת

והכללים די פשוטים

לטעם מוליך אין מנגינה, טעם מפסיק מתחלק ל3

יש את רוב הטעמים המפסיקים עם מנגינה מסויימת

דחי, זה בערך כמו פסק בטעמי המקרא אבל לא במדוייק

לרביע מוגרש יש מנגינה טיפ'לה שונה משאר הטעמים המפסיקים

וזהו

 

אני אוכל לעזור לך קצת אם תרצה

אני יודע אבל שגם בזה יש הבדל בין הספרדים, והטעמים שונים בין עדה לעדה (איפה שלא התשכח)