פורום בית המדרש (עמוד 39)

כך אני מבין לפי הסיפור ששייך לתורה..

התורה נאמרה בעקבות חזן כלשהו שעלה לבמה ור' נחמן ידע שהוא מנסה להרשים עם הקול שלו את הנשים ששומעות אותו.

הראש שלו היה בנשים ולא במה שהוא אומר.

 

מפה אני יכול להסיק איך אמור להיות ההפך מכך

שמנגן כשר זה אדם שמחובר לקב"ה ומנגן לכבודו ומחובר למה שהוא אומר.

כנראה לא משנה הדרגה שלו אלא הכוונה

אבל אם ככה
אז איך יודעים מי מנגן כשר בלי נבואה?

כמו כתוב בעצות המבוארות:

שצריך להמנע מלשמוע מנגן רשע

אבל אם שמע בשוגג או באונס - הלימוד תורה בלילה יציל אותו מהנזק.

 

 

אני חושב שכדאי לזכור שהעצות האלה 'ללמוד תורה בלילה', הם עניין סגולי, ולכן יותר תלוי ברעיון שעומד מאחוריהם (לזכור שהתורה היא גם כשרחוקים). זה משנה, כי לא כל 'פיתרון' הוא קונקרטי ל'בעיה', ולכן עיקר העניין זה הרעיון. (כמו ש'מאה ברכות', למשל, לפי דעת הקדמונים התפילה של 'אין כאלוקינו', שיש בה בעצם 20 ברכות לה', נועדה 'להשלים' לכל מצב (ולכן בכל מקרה בעיקרון היו אומרים אותה בשבת))

הרב עובדיה יוסף נהג לשמוע את אום כולתום ימ"ש.
מי שרוצה להחמיר שלא ימציא הלכות.

והרב עובדיה זה דוגמא קלאסית לאדם שיכול לשמוע נגינה של אדם רשע

ולתקן אותה

ומה שאתה אומר הוא דוגמה קלאסית לאמונה שגויה שמה שמותר לרב אסור לי- אין דבר כזה עיין אליעזר ברלנד.

זה לא משהו שכתוב שאסור לכולם ופתאום לרב מותר. 

אבל כן זה מזיק, ויש דברים שבהם יש הבדל בין צדיק לאדם פשוט. וכנראה שזה לא הזיק לו בגלל מה שאמרתי

אבל יש על דיונים שלמים אם מותר לנגן ניגונים של רשעים.

האם מותר להשתמש במנגינות חילוניות וכנסייתיות בתפילות? (schechter.ac.il)

 

יש דברים שיורידו את האדם הפשוט אבל צדיק יתגבר עליהם ויתקן אותם..

ור' נחמן כתב לנו שניגון של אדם רשע זה אחד מהם

 

 

אצל הדבר מוקשה לגבי 'מודים'  האם:

צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא, לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ.

או

צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר, נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ.

וכמו שבעלי הטעמים פיסקו

(בתהילים הטעם שנמצא כאן מעל המילה אלוקים נקרא 'עולה ויורד', והוא יותר חזק מאתנחתא)

זה הבנה מאוד שטחית של תפקידי בטעמים התהילים

פשוט כשלמדתי תהילים קלטתי שמשהו לא מסתדר, אז בדקתי בהתחלה של דעת מקרא

ההבדל העיקרי בטעמים זה מה שכתבתי - שבתהילים יש גם טעם 'עולה ויורד' והוא המפסיק הכי חזק...

האחרון להבנתי הוא המדויק. וכדברי המלבי"ם.

ולעניין מודים ללא בדיקה, מרגיש שהראשון הוא הנכון, אבל אני מתחבר יותר לשני, אולי עם פסיק נוסף לאחר "מגן ישענו".

תיקנתי כמה טעויות אצלי בעבר בזכות מנגינות הספרדים...

יש לי את ספרי התיקונים להבן איש חי (לשון חכמים)

את התיקונים נתן האר"י (בשער רוה"ק) ולא הרש"ש. למה יחסת את זה אליו?

 

https://www.mechon-mamre.org/c/ct/c1058.htm

אם צמת בכוונה לא ראויה, הרי שאתה עלול להפסיד את כל המטרה, ועלול לצאת שכרך בהפסדך, כמו שכתוב בכל הספרים

ועדיין אני חושב שהתגובה שלי הייתה נכונה. גם עניינית וגם מבחינה טכנית

אבל לא בטוח שזה בא להביע משהו

 

זה ממה שהאיר את עיניי הנותן לאדם דעת. 

 

 

נכון. זה לא בטוח, אבל בין 2 האופציות, האופציה שזה כן בא להביע משהו היא יותר סבירה. אחרת, למה לעשות את זה ? למה ליצור דמיון בצורה אם זה לא נועד להצביע על דמיון בתוכן ?

 

אתה בעצם מושך את הקורא לשים לב למשהו, ואז שהוא שם לב והוא שואל ״אז מה זה אומר?״ אתה עונה לו ״סתם״. 

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

עכשיו מבין שהתכוונת לחזרה על מילים בפסוק אחרי פסוק. זה באמת מעניין.

האמצעי הזה הוא לשם יפוי הלשון והמליצה, כדי שיהיה נעים ויתפוס את עין הקורא ואוזן השומע, כמו האפקט של חרוז, וכמו האפקט של לשון נופל על לשון שמצוי בתנ"ך כמה וכמה פעמים.

וראה בפירוש הר"ן בנדרים (לז: ): "ועטור סופרים - תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראות עטור לפי שהן מעטרין את הלשון".

 

א״כ זה לא נראה שייך לדברי הר״ן על תיבות יתירות, הרי העניין פה הוא לא תיבות יתירות אלא חזרה סמוכה על אותם מטבעות לשון. 

בשביל העיקרון של 'יפוי הלשון' ולאו דווקא בשביל הדוגמא.

אתה מסתכל על דיני שמיים כאילו הם חשבון של "תן וקח" שאתה צריך לנהל איזה חשבון בנק, ששייך ל"שמיים", ואז אתה אומר - ברור שכדאי הולך לבנק, גם אם אני צוחק כל הדרך אל הבנק - אני עדיין רק בדרך. ו"אם אדם עלול לחטוא כי החטא הוא טבעי" זה נראה לך שזה אומר שמה ש"טבעי" זה מחוץ לחשבון בנק הזה.

אבל זה כמובן לא כך - החשבון של המצוות והעבירות, הזכויות והחובות - זה הכל חלק מהחיים.

בדיוק כמו בקשרים בין בני אדם - שבן אדם לא רק אומר אני עשיתי ככה וככה וככה, והוא עשה ככה וככה וככה, מגיש רשימה, ואז מחליטים מה מצב החברות שלהם. (יש כאלו שיעשו את זה כתרגיל, או משחק, או בדבר שקשור לאיזה שותפות - כמו כתובה שכותבים בנישואין), אבל ברור - ואמור להיות ברור מלכתחילה - שזה לא בנוי על רשימות, אלא על 'אובנתא דליבא' 'רחמנא ליבא בעי' (אתה אולי מפרש את 'רחמנא ליבא בעי' כ'שיטה' ליצירת החברות או בנמשל העבודת ה', אבל מצד האמת האמת הפוכה לחלוטין - 'רחמנא ליבא בעי' - זו לא שיטה - לא שיטה שכלית, ולא שיטה ארגונית - זה פתגם וחובת האדם - וכך זה נשאר. יצירת שיטה כזו, היא כלי בלבד לארגון מתאים, ולא מהות הפתגם)

מתוך ויקיפדיה:

הרב קוק מתאר את נושא התשובה כחלק עיקרי בהגותו המקורית.

בהקדמה לספר הובאו דבריו על התלבטותו בנושא הכתיבה על התשובה,

כאשר מצד אחד דוחפת אותו חשיבות הנושא, ומאידך הוא חושש מפני עיסוק בנושא כה מרומם.

 

הרב קוק ראה חשיבות רבה בלימוד הספר ואמר עליו: "את אורות התשובה צריך ללמוד בלי גבול".

הוא עצמו היה משנן את ספרו בימי חודש אלול.

אני כל הזמן שומע על הספר הזה כאן ..

א. טבעיות, אין הכוונה 'תעשה מה שבא לך', אלא לחיות בצורה נורמלית. לא להגזים בחששות, לא לצאת מהשגרה, לא ליפול לדכאון, וכו'.

 

ב. כל חטא בפני עצמו הוא לא מוכרח, אבל סטטיסטית מוכרח שאי פעם יקרה משהו

בנוסף למה שכתב נראה לי שהאדם צריך לעדן את טבעו ככה שהוא יהיה ישר.
הרי אלוקים ברא את האדם ישר וכו' כלומר אנחנו בטבענו העליון רוצים קרבת ה' ומצוותיו. אבל טבענו החומרי עלול לחטא.
ע"י תשובה מאהבה אדם פועל לפי הטבע העליון ,הנשמתי , שלו. בניגוד לתשובה מיראת עונש בה אדם כופה על טבעו החומרי מה שאינו רוצה באמת .

כמו אתכפיה ואתהפכה הנפוץ בחסידות.

החיים טומנים בחובם גם את הסיכויים להצלחה וגם את הסכנה של הכישלון, וזה סוד הקסם. תחיה, תתחכך עם הרע, יש סכנה שתיפול, אבל השאיפה לטוב ולתיקון היא תכלית הכל.

אדם שעושה חשבון שטחי ואומר שמכיון שעלול ומוכן הוא לחטא במפגש עם החיים, הוא נוקט כדרך חיים או כגישה לכלל בדרך של בריחה מהחיים (לכן הרב הביא את הדוגמא של נזיר. ונהוג להזכיר בהקשר הזה גם את הנצרות וגם דתות מסויימות במזרח), ואזי אינו מקבל לא מדובשם ולא מעוקצם של החיים, הפסיד את ה'פואנטה' של הבריאה. כי זאת הפואנטה - תהיה בתוך כל הסבך, יכול להיות שתיפול, ובשביל זה הומצא ה'קלף המנצח' של התשובה, תשתמש בה, תתקדם הלאה, ומתוך זה תמצא את הטוב. אם הסיכוי לכישלון גורם לך להיות פסיבי קיצוני במינון המפגש עם החיים, משהו פה התפספס.

 

לגבי השאלה השניה:

הענישה היא כדי לגרום לנו לתחושת חוסר ההשלמה עם החסרון של החטא. זאת בדיוק הנקודה - האדם עלול לחטא, אך במקביל לזה אסור לו להשלים איתו, ודוקא המתח הזה בין שני הקטבים האלו יוצר את מנגנון השאיפה ההתקדמות. אם האדם לא היה עלול לחטא, או להיפך - היה משלים עם זה שהחטא הוא בלתי נמנע, בשני אלו אין דינמיות, יש סטטיות, ואין שום תנועה או שאיפה.

אבל סייגים שמבטלים את הטבע, אז סופו שאדם יפול בהם, כמו נזיר שנופל בטומאת מת.

*אפשר לענות על זה בכמה כיוונים. כיוון אחד שבעשה ולא תעשה אם אדם חוזר בתשובה לא יחול עליו עונש, רק כשיש כריתות ומיתות בית דין מוכרח שיבוא ייסורים. אז אפשר להגיד שטבע האדם לחטוא בעבירות קלות ואם הוא חוזר בתשובה לא מגיע לו עונש

כמובן השאלה היא מה זה יקוט ?

 

אפשר להסתכל כאן בפרשנים ולראות שאין פירוש ברור ומוסכם למשמעות המילה (בגדול הכיוון הוא ממשמעות קט או כריתות)

 

תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - איוב פרק ח פסוק יד

 

אני רוצה להציע כיוון אחר על סמך הערבית. בערבית יקוט זה אבן חן - אודם או ספיר (בפרסית ששאלה את המילה מערבית זה אודם)

 

ياقوت - Wiktionary

 

אם כן לפי זה פירוש הפסוק יהיה: אבן החן הזאת שהוא נשען עליה היא כמו קורי עכביש. 

 

היתרון בפירוש הזה על פני הפירושים האחרים הוא שלפי הפירוש הזה משמעות הפסוק מקבילה ודומה מאוד לפס׳ אחר מספר איוב:

 

אִם־שַׂ֣מְתִּי זָהָ֣ב כִּסְלִ֑י וְ֝לַכֶּ֗תֶם אָמַ֥רְתִּי מִבְטַחִֽי (איוב פרק לא פס׳ כד)

 

כלומר המקבילה של יקוט (אבן חן / אודם) בפס׳ הזה זה זהב! 

 

החסרון לטעמי בפירוש הזה הוא שלפי האטימולוגיה שם ב- wiktionary מקור המילה הוא לא ״שמי״ אלא מיוונית עתיקה. וצ״ע

פירוש יפה.

ההקבלה שאתה מציע היתה מועילה אם "בית עכביש" עצמו ג"כ היה דבר חשוב וכדו'. כעת, ובהתחשב בניסוח "אשר XX וYY" לא יתכן שזה המשך זה של זה, שאותו יקוט הוא בית עכביש, אלא שיש כאן כפילות על כסלו ומבטחו ששניהם אינם כלום.

למה ״לא יתכן שזה המשך זה של זה, שאותו יקוט הוא בית עכביש״ ?

 

זה בדיוק מה שהפס׳ רוצה לומר, אותו אדם חושב שהאבני חן שיש לו, העושר שיש לו, זה מהווה לו משענת ותמיכה (כסלו), אבל באמת זה לא יותר מאשר להשען על קורי עכביש. 

 

אדרבא, אם בית עכביש היה דבר חשוב, מה היה החידוש בפסוק ?

אתה באמת חולה נפש

הניסוח של הפסוק הוא כמו בכל מצב שיש שתי דוגמאות לאותו עיקרון, ו' החיבור לשיטתך ממש מיותרת ותקועה כאן.

 

לי דווקא זכור שכן נתקלתי במבנה דומה, לא מצליח למצוא כרגע דוגמא, אבל אחפש. 

ניסוח כזה הוא הכפלה של אותה דוגמה, כפי שראו כל המפרשים. זה לא תואם לפירוש של "הוא חושב שX בעוד האמת היא Y"

 

האם זה מקרי ששם החיבה המקובל לראובן הוא רובי (כאותו האיש שאיני רוצה להעלות את שמו על דל שפתי ולא רק הוא)

 

כאשר ruby באנגלית זה אודם שהיא האבן של ראובן באבני החושן ?

אבל לאטמה עשו על זה משהו קורע!

 

ואת זה:

https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%9912-07-2021-1454

 

(שמעתי את זה לפני כחודש ברכב).

 

ברוך שכיוונתי לדעת אבשלום קור

עיין ברמבם שמונה פרקים שהנבואה שורה רק על מי שהוא כמעט מושלם מבחינת מידות, במסילת ישרים שרק מי שהוא למד תורה, זהיר, נקי, פרוש, טהור, חסיד, עניו, ירא חטא וקדוש אז שורה עליו רוח הקודש אם משמיים מסייעים לו. קשה לראות איפה יש מקום לנטיות לא טהורות אצל אדם כזה

אלא שסופרי המלכים היו אינטרסנטים, כלומר יתכן ויש גרסאות נוספות לכל הסיפורים בנביא?

שהקבה בחר להנחיל לעם ישראל

אותו עם שהקבה מאוד רוצה שילמד תורה ואת דבר ה'

 

זה כזה מופרך להגיד שהקב"ה שמשגיח על העולם כולו

שמר על הדברים בדיוק איך שהוא רוצה שעם ישראל יקבל אותם?

אבל נניח קח את הסיפור של הריגת גוליית, מי באמת הרג אותו?
ישנם כל מיני מסרים סותרים שמראים שספרי הנבואות לא מכילים רק נבואות אלא גם סיפורים אינטרסנטים או מגמתיים.

שחכמי המשנה והגמרא היו מספיק חכמים כדי לדעת את זה אם ח''ו זה מה שהיה.. או זקנים, מסורת וכו' - קיצר, נראלי שקצת קשה שלא נדע על דבר כזה, ולא ממש סביר שיקרה בכלל..

ומברכות ההפטרה: "נאמן אתה הוא ה"א ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה.."

לא שהנביאים עצמם היו אינטרסנטים- בזה אין לי ספק. - בית המדרש

אחרי הכל לא תמיד הנביאים כתבו את הנבואות שלהם עצמם, לרוב אלו היו סופרים אחרים.
ולכן שאלתי האם יתכן שכאשר יחזרו עשרת השבטים אולי נגלה גרסאות אחרות?

גם נתתי דוגמא לסתירה (שאפשר ליישב בכל מיני דרכים, אבל זה רק מראה שלא תמיד הסופרים היו עקביים)

ועל הספרים אנו מברכים את הברכות, ועליהם נאמר העיקר. 

מנין ההנחה שאלו סופרים אחרים?

 

כאשר עיינתי בפסוקים ראיתי שהדעה הזה – שיהושע כתב ספרו – רחוק מאוד... בעבור הכתובים שיעידון יגידון שלא כתבם יהושע. אמר בהקמת האבנים בתוך הירדן (ד', ט): "והיו שם עד היום הזה"... ואמר (ט"ו, סג): "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה"... ואם יהושע כתב כל זה איך יאמר בהם "עד היום הזה"? והנה הכתיבה הייתה סמוכה לעשיית הדברים ההמה וכה מאמר "עד היום הזה" יורה בהכרח שנכתב זמן רב אחר שקרו הדברים...

אבל שוב, איך זה מסביר נניח את הריגת גולית בידי 2 אנשים שונים?

דברי הימים מיישב את הסתירה הזאת ספציפית:
ותהי עוד מלחמה את פלשתים ויך אלחנן בן יעור [יעיר] את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים (דברי הימים א כ ה)

זה אפילו לא קושיא
(ויכול להיות שגוליית אחד קיבל השראה מהשני, ולכן הוא גם היה לו כלי מלחמה זהים וכדומה)

צא וראה כמה צבי יהודה יש, כמה אברהם ישעיהו יש, כמה משה יש וכמה אהרון יש

מהרמב"ם בחלק משמע שזה נאמר דווקא על נבואות.
בנוגע לברכות אתה צודק -
ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה (כסף משנה).

נכתבו ברוח הקודש, אז לא נראה לי שאפשר לעוות שם את העובדות.
ספר מלכים הוא לא התיעוד של ספרי מלכי יהודה וישראל אלא ספר נבואי שנכתב אם אינני טועה על ידי ירמיהו בנבואה.

היו בעלי רוח הקודש. הם החליטו מה יכנס לתנ"ך, ובאיזה דרגת קדושה (למשל, שמואל בנביאים ורות בכתובים. למרות שלפי חז"ל את שניהם כתב שמואל הנביא). יכול להיות שספרים כמו "דברי הימים למלכי ישראל" וכד', לא נכנסו מהסיבות האלה.

אחרי שנות דור אצל אנשי כנסת הגדולה, שוד=אי לא הושפעו מאף אחד מהאישים של בית ראשון, אז לא.

באמת בספרים החיצונים זו הנחה מתקבלת על הדעת, לפחות לגבי חלקם. 

מוזמנת להקשות מפסוקים ספציפיים.

גם בימינו, יש המון צורות הסתכלות וניתוח, כל אחד מזוויתו בהתאם להשקפת עולמו ומטענו הקודם. כמעט כל צורות ההסתכלות אלוהיות, כי כולנו חלק אלוה ממעל, ואל דעות ה' - מכיל את הדעות כולן.

כך גם לגבי אירועים שקרו אז. סביר להניח שכל סופר כתב את הדברים מזווית ראייתו.

אלא מאי? שיד ההשגחה סיבבה שדווקא הגירסא שיש בידינו (מעצם זה שהיא בידינו ולא אחרת) היא זאת שיהיה בה את מימד הנצחיות, שיהיה בה את המסר הרלוונטי ביותר לעמ"י ולאנושות בכללה. או במילים אחרות - רוח הקודש. כל הגירסאות כנראה נכונות, כי באינטרס הפרטי של האדם יש גרעין של אמת. אבל זוהי אמת לשעתה. האמת לדורות נבחרה על ידי קורא הדורות מראש.

בתוספת זה שגם בכתיבה הראשונית, יש הבדל בין אדם פשוט לנביא.
אצל נביא החלק אלוה ממעל בא לידי ביטוי גדול יותר

הרבה פעמים חז"ל קוראים פשט לא פשוט בתוך הפסוק ולפעמים זה במשמעות שונה מהסופר.

"עזובה זו מרים ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה מתחילתה הוליד והלא מינסב הוה נסיב לה א"ר יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה יריעות שהיו פניה דומין ליריעות ואלה בניה אל תקרי בניה אלא בוניה ישר שישר את עצמו שובב ששיבב את יצרו וארדון שרדה את יצרו ואיכא דאמרי על שהיו פניה דומין לורד (דברי הימים א ד, ה) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה אשחור זה כלב ולמה נקרא שמו אשחור שהושחרו פניו בתעניות אבי שנעשה לה כאב תקוע שתקע את לבו לאביו שבשמים היו שתי נשים נעשה מרים כשתי נשים חלאה ונערה לא חלאה ונערה הואי אלא בתחילה חלאה ולבסוף נערה (דברי הימים א ד, ז) ובני חלאה צרת וצהר ואתנן צרת שנעשית צרה לחברותיה צהר שהיו פניה דומין כצהרים אתנן שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו".
חז"ל לגמרי מוציאים את הפסוקים מפשוטם, אז יוצא לפיהם שאנחנו לא חייבים להאמין ברשימות היחס כפשוטם. אפשר ללכת עוד צעד ולהגיד שחז"ל באו להביא מסורת אחרת ממה שכתוב בפשט.

עיין עוד פסחים סב ע"ב: "אמר רמי בר רב יודא א"ר מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמי' וכהה מאור עיניהם אמר מר זוטרא (דברי הימים א ח, לח) בין אצל לאצל טעינו ד' מאה גמלי דדרשא"
זאת אומרת שהיה עוד ספר חוץ מקראי שלא תמיד מסתדר עם פשט דברי הימים.

הרשי לי להגיב בחריפות שלא כדרכי- איפה האמונה? אינטרסים? איך אפשר לדבר על צדיקים כאלה שראו מראות אלוקים עין בעין והיו נקיים מתאוות בתכלית והיצר הרע שלהם היה משהו שאנחנו לא מבינים בכלל..

נביאי שקר היו. אבל נביאי האמת? הכל אמת ורוח הקודש ששייכת לכל אחד ואחד באופן פרטי ולאומה הישראלית בכל רבדיה ואופניה וגילגוליה וההיסטוריה שלה.

מה אנחנו רוצים? לעבוד את ה'! מה זה משנה אם השכל שלנו מבלבל אותנו לאמר- פה זה נראה דומה לשיקול אינטרסנטי פולטי כזה או אחר, תתעלם ממנו (בנקודה הזאת, יש הרבה דברים שמצווה להשתמש עם השכל..) אם המטרה היא לצבור ממון, ידע וגאווה ומקצועיות בעולם הזה שמייחס חשיבות עצומה לשכל ומקטין את האמונה עד לאשפות, אז באמת אולי את צודקת והיה מקום לדיון. אני מקווה שאת לו ככה ואף אחד לא ככה.

(ההמלצה שלי ללימוד תנ"ך- יש את המלבי"ם שהוא פירוש נפלא ואמוני מאוד וכן אם אדם יתחיל לעיין בתורות של רבי נחמן היכן שהוא מזכיר איזה פסוק, יראה שכל הפרק והסיפור מקבלים תפנית פנימית ומשמעותית שיש לה אמירה עמוקה ופנימית גם לגביך היום שמתיישבת גם לפי הפירוש הפשוט!)

שהתבררה כלא נכונה.
כי אם סופרים (לפי אסכולה ארכיאולוגית כלשהי) כתבו את הנביאים הרי תיתכן אינטרסנטיות, אבל אם זה כמו שהתברר לי- אז אז חזרתי בי אם ראית.

ספר דברים בכלל נכתב באזור תקופת חיזקיהו מלך יהודה

אבל לאותם כופרים של ביקורת המקרא אין מילגרם של אמונה ודעת תורה

ולכן הם מגיעים להשערות כוזבות וכל כך מגוחכות, שלעיתים קרובות נוגדות את השכל הישר ואף את הממצאים הארכיאולוגים של חבריהם לקולגה.

 

הארכיאולוג שידוע בזה לשמצה הוא ישראל פייקלשטיין כשמו כן הוא - פייק.

לכל ממצא שיתאים למקרא הוא יחפש תירוץ דחוק מתחת לסלע, כדי לדבוק בכל יכולתו לאמונה האיוולית של ביקורת המקרא.

שיהיה סנהדריות קטנות (=עשרים ושלוש דיינים, שיכולים לדון בדיני נפשות) - לכל שבט בנפרד

ואפילו יש עיר אחת שיש בה קהילות משני שבטים חובה לעשות בתי דין אחד לשבט הזה ואחד לשבט הזה.

כי צריך להתאים לכל אחד מה שמתאים לו.

זה לא סותר לכלל של האמת - אלא משלים, כיוון שאם לא מברכים את האמת לפי צדדים שונים - אי אפשר להגיע לאמת המלאה.

עיין משנה סנהדרין פרק ג' משנה א'
"דיני ממונות בשלושה - זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שני דיינין בוררים להן עוד אחד. זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחים - אינו יכול לפוסלן. זה פוסל עדין של זה וזה פוסל עדין של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים - אימתי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים - אינו יכול לפוסלם"

ועיין שם במפרשים. וכן במשניות הבאות.

כתוב הרבה פעמים " ושאר מעשי ____ וגברתו הלא הם כתובים על ספרי דברי הימים ל___"
ובהחלט הנביא מספר את הסיפור מהצד שלו כפי רצון ה' והשגחתו, כנבואה הנצרכת לדורות. לכן אנו לומדים אותם כדבר ה' אלינו ולא כספר הסטוריה נחמד.

מניח שאם היה לנו את ספרי דברי הימים האלו היינו שומעים את הסיפור אחרת. אבל זה לא חשוב לנו כלימוד תורה.
ואם למצרים יש סיפור על יצאת מצריים איך איזה מכשף דפק אותם . אז מה?

שיהיה רפואה שלמה, וכחות לה ולכל משפחתה

מה המקור לדבריך שהרב הוא ניצוץ מנשמת יהושע בן נון?

כשאמצא את המקור אומר לך ב"נ,

תמיד מוזכר שם מי אמר מה, כנארה אחד מבאי ביתו שמע זאת.

שבמחיצת גדולי תלמידיו (לכאורה כהנזיר, הרב חרל"פ, רבי אריה לוין וכו) אמר ששורה בו ניצוץ מיהושע בן נון,

השאלה באמת אם הרב קוק עצמו ממש נשמתו היתה מיהושע בן נון או שזה כעין עיבור..

 

https://www.siman-kria.co.il/product/%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A7%D7%95%D7%A7--%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%A1%D7%A7%D7%99

מביאים פסוק מהנביאים (מלאכי ג,י)

 

אין כאן משהו עמוק במיוחד, אבל כן משהו שצריך לשים לב אליו. זהו. ובשבילי זה היה חדש. 

שהוא דן לכף זכות את ישראל 

והשם מאוד אהב את זה

"לך בכחך זה והושעת את ישראל..."

 

מזכיר את הפעמים שמשה גם דן לכף זכות את ישראל

 

 

אני מאוד אוהב את גדעון 

שילוב של ענווה, גבורה, ואהבת ישראל גדולה

רק רוצה להבין: אתה מתכוון שיש כזאת מילה בעברית שהיא כמו/במקור בערבית?

כי לא נראלי שמשורר תהילים היה משתמש במילה ערבית..

 

כמובן שלא התכוונתי שמשורר תהילים השתמש במילה הערבית, אלא שהעברית והערבית הן קרובות מאוד מבחינה בלשנית וכנראה שבעברית באותה תקופה המילה ״סעף״ שימשה במובן של ״חולשה״ וברבות הימים בעקבות חוסר שימוש של דוברי השפה המשמעות הזאת נשתכחה מהעברית אבל השתמרה בערבית בה כן המשיכו להשתמש במילה הזאת במשמעות הזאת.

 

חשוב לציין שעצם הרעיון לגלות את המשמעות של מילים קשות וסתומות במקרא בעזרת שפות שכנות (ובפרט ערבית) הוא לא חידוש מודרני או חידוש שלי אלא כבר חז״ל עושים זאת לרוב וזאת שיטה מקובלת ולגיטימית אצלם (״שכן ב…צווחין ל…״) לפרש את המקרא. 

למשל ש-ס, ס-ש בין עברית לערבית

כמו ד-ז, ת-ש בארמית

 

שווה לבדוק אם יש החלפה בין שתי האותיות האלה

 

נכון. זה צריך עיון. כרגע לא עולות לי עוד דוגמאות לחילופים כאלה. אבל ص ו- ض בערבית הן די קרובות בהגייה שלהן אז זה די סביר. 

להתמקד בתורה.

א. מלבד הספרים שכתבת תוסיף גם את עזרא נחמיה. דניאל - יש תרגום. דברי הימים.

אתה יכול להתחיל בהם.. אבל לא בדברי הימים.. הוא מייאש..

תלמד עזרא נחמיה דניאל, אולי אחכ תעבור לירמיה ותזרום כבר

 

ב. מצודות קלאסי, למרות שרשי מאוד מרחיב. תהיה קליל עם הפרשנים ותקרא כל פעם פרשן שיותר מובן.. זה קליל ואתה תזרום עם זה.. אל תקבע בהכרח פרשן מסויים אלא תזרום. תגיד "בעיקר רד"ק", "בעיקר מצודות וכו'

 

ג. לא הבנתי את השאלה.. אבל אם זה מה שהבנתי זה לא משו שמגיע בשלב ראשוני. הפרשנים עוזרים בזה. אם לא כתוב בתנך מה הסיבה לתוכחה איך תדע?!

אז לפעמים לפי תקופות או משהו אתה יכול לשער, או אולי אם תשווה למקום אחר בתנך ותראה שזה תואם אולי תוכל לטעון טענה, אבל.. אתה לא יכול לדעת לבד..

ושתדע שעם הזמן אתה מקבל את הסגנון של כל נביא וצורת הדיבור פחות או יותר

אולי ה9 פרקים הראשונים של הייחוס טיפטיפה משעממים

אבל השאר מעניין זה כמו הרחבה של ספר מלכים

כסדר.
2. כשלא הבנתי הסתכלתי במפרשים וגם הסתכלתי להרחבה
3. צריך להבין את ההקשר של הפרק

יש לאורך התנך המון נבואות תוכחה למשל על ע"ז. השאלה היא איך אפשר ולו מעט להבין קצת יותר מה הנביא אומר מאשר ההבנה הכללית שמתוארת כאן תוחכה של הנביא בעקבות חטא ע"ז?

ותאתגר אותנו למצוא משהו מעבר להבנה הכללית של נושא הנבואה.

מישעיהו א, הפטרת חזון-

אפשר לשים לב, שיש שם נימוקים למה מצופה מעם ישראל לא לחטוא-

1. "בנים גדלתי ורוממתי.."

2. "על מה תכו עוד תוסיפו סרה.."

 

אפשר לשים לב לחטאים ספציפיים שמופיעים שם(מעבר להגדרה הכללית "בין אדם לחברו).

יש שם גם אמירה לגבי הקרבנות שמביאים במצב הזה.

ויש שם גם נבואה עתידית על תיקון המצב.

למשל יש את זה דף הבית | תנ"ך יומי

 

1 נביאים ראשונים כמובן... כמה שהספר ארוך יותר, יותר קשה לזכור

אבל למה להתחיל לפי מה שקל אם המטרה להקיף הכל?

2 רש"י הוא טוב. על ישעיה הוא מאריך

יש עוד הרבה מפרשים, כמו מצודות

רד"ק הוא טוב ומעניין אבל מאריך

3 בהחלט שאלה רלוונטית לגבי נביאים אחרונים

א - יש נבואות שאכן חוזרות על עצמן. אז הן כן אותו דבר

ב - לפני שמכירים ומעמיקים, באמת קשה לזהות. אז הדרישה לדעת מראש היא אולי לא נכונה

המקור שגלית היה בנו של שמשון הגיבור | דין - שאל את הרב (din.org.il)

הוא כותב שם שזה מובא בחתם סופר.

 

לגבי השאלה השניה

(סוטה דף י')  וא"ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה שנאמר (במדבר כג, ג) וילך שפי

שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר (בראשית מט, יז) שפיפן עלי ארח:

איך יכול להיות שהוא נלחם עם כל הרבה אנשים אם משתמע שהוא אפילו לא יכל לעמוד..?

לא פעם יש אלמנטים מציאותיים שקשורים להרגשה כזו או אחרת, ורק בקיאות עמוקה יכולה לגלות את הדבר או לברר

ששמשון צלע כדי להראות שהכוח שלו זה לא בגלל שהוא התאמן ושרירי וחזק אלא הכל מגיע מהקב"ה.

מאה אבות ואב כלב.

המסורת ששמשון הוא האב של גלית, מופיע בתוספתא לתרגום, בספר 'חמדת הימים' לרב שבזי ובחתם סופר.

שהם לא אבות ביולוגיים?

אז באיזה מובן הם כן אבות?

הפרו אותה בזמן קצר.

אך התוספות טעו, לא? זה נגד הביולוגיה האנושית

הכוונה היא לומר השורש שלו הוא שורש של פריצות נוראה ועמוקה , ואפילו לא יודעים מי מה100 הוא האבא שלו

)פרק י'

וַיֵּ֥לֶךְ רְחַבְעָ֖ם שְׁכֶ֑מָה כִּ֥י שְׁכֶ֛ם בָּ֥אוּ כׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַמְלִ֥יךְ אֹתֽוֹ׃
(ב) וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֨עַ יָרׇבְעָ֤ם בֶּן־נְבָט֙ וְה֣וּא בְמִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֔ח מִפְּנֵ֖י שְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיָּ֥שׇׁב יָרׇבְעָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃
(ג) וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ וַיִּקְרְאוּ־ל֔וֹ וַיָּבֹ֥א יָרׇבְעָ֖ם וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־רְחַבְעָ֖ם לֵאמֹֽר׃
(ד) אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְעַתָּ֡ה הָקֵל֩ מֵעֲבוֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ׃
(ה) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ע֛וֹד שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים וְשׁ֣וּבוּ אֵלָ֑י וַיֵּ֖לֶךְ הָעָֽם׃
(ו) וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים לִפְנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב לָעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃
(ז) וַיְדַבְּר֨וּ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־תִּהְיֶ֨ה לְט֜וֹב לְהָעָ֤ם הַזֶּה֙ וּרְצִיתָ֔ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כׇּל־הַיָּמִֽים׃
(ח) וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃
(ט) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃
(י) וַיְדַבְּר֣וּ אִתּ֗וֹ הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּה־תֹאמַ֡ר לָעָם֩ אֲשֶׁר־דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תֹּאמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם קָטׇנִּ֥י עָבָ֖ה מִמׇּתְנֵ֥י אָבִֽי׃
(יא) וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֖י בָּעַקְרַבִּֽים׃
(יב) וַיָּבֹ֨א יָרׇבְעָ֧ם וְכׇל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִשִֽׁי׃
(יג) וַיַּעֲנֵ֥ם הַמֶּ֖לֶךְ קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹב֙ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֔ם אֵ֖ת עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִֽים׃
(יד) וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אַכְבִּיד֙ אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עָלָ֑יו אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֖י בָּעַקְרַבִּֽים׃
(טו) וְלֹא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה נְסִבָּה֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים לְמַ֩עַן֩ הָקִ֨ים יְהֹוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣הוּ הַשִּׁלוֹנִ֔י אֶל־יָרׇבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃
(טז) וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּ֘לֶךְ֮ לָהֶם֒ וַיָּשִׁ֣יבוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּ֩נוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜יד וְלֹא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י אִ֤ישׁ לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑יד וַיֵּ֥לֶךְ כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃
(יז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃
(יח) וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הֲדֹרָם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמַּ֔ס וַיִּרְגְּמוּ־ב֧וֹ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶ֖בֶן וַיָּמֹ֑ת וְהַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם הִתְאַמֵּץ֙ לַעֲל֣וֹת בַּמֶּרְכָּבָ֔ה לָנ֖וּס יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
(יט) וַיִּפְשְׁע֤וּ יִשְׂרָאֵל֙ בְּבֵ֣ית דָּוִ֔יד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃


א֣
אָ
(א




א֣
אָ

פרק י"א

(א) וַיָּבֹ֣א רְחַבְעָם֮ יְרוּשָׁלַ֒͏ִם֒ וַיַּקְהֵל֩ אֶת־בֵּ֨ית יְהוּדָ֜ה וּבִנְיָמִ֗ן מֵאָ֨ה וּשְׁמוֹנִ֥ים אֶ֛לֶף בָּח֖וּר עֹשֵׂ֣ה מִלְחָמָ֑ה לְהִלָּחֵם֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמַּמְלָכָ֖ה לִרְחַבְעָֽם׃
(ב) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־שְׁמַעְיָ֥הוּ אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃
(ג) אֱמֹ֕ר אֶל־רְחַבְעָ֥ם בֶּן־שְׁלֹמֹ֖ה מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וְאֶל֙ כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בִּיהוּדָ֥ה וּבִנְיָמִ֖ן לֵאמֹֽר׃
(ד) כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֡ה לֹא־תַעֲלוּ֩ וְלֹא־תִלָּ֨חֲמ֜וּ עִם־אֲחֵיכֶ֗ם שׁ֚וּבוּ אִ֣ישׁ לְבֵית֔וֹ כִּ֧י מֵאִתִּ֛י נִֽהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיָּשֻׁ֖בוּ מִלֶּ֥כֶת אֶל־יָרׇבְעָֽם׃
(ה) וַיֵּ֥שֶׁב רְחַבְעָ֖ם בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וַיִּ֧בֶן עָרִ֛ים לְמָצ֖וֹר בִּיהוּדָֽה׃
(ו) וַיִּ֧בֶן אֶת־בֵּֽית־לֶ֛חֶם וְאֶת־עֵיטָ֖ם וְאֶת־תְּקֽוֹעַ׃
(ז) וְאֶת־בֵּֽית־צ֥וּר וְאֶת־שׂוֹכ֖וֹ וְאֶת־עֲדֻלָּֽם׃
(ח) וְאֶת־גַּ֥ת וְאֶת־מָרֵשָׁ֖ה וְאֶת־זִֽיף׃
(ט) וְאֶת־אֲדוֹרַ֥יִם וְאֶת־לָכִ֖ישׁ וְאֶת־עֲזֵקָֽה׃
(י) וְאֶת־צׇרְעָה֙ וְאֶת־אַיָּל֔וֹן וְאֶ֨ת־חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁ֥ר בִּֽיהוּדָ֖ה וּבְבִנְיָמִ֑ן עָרֵ֖י מְצֻרֽוֹת׃
(יא) וַיְחַזֵּ֖ק אֶת־הַמְּצוּר֑וֹת וַיִּתֵּ֤ן בָּהֶם֙ נְגִידִ֔ים וְאֹצְר֥וֹת מַאֲכָ֖ל וְשֶׁ֥מֶן וָיָֽיִן׃
(יב) וּבְכׇל־עִ֤יר וָעִיר֙ צִנּ֣וֹת וּרְמָחִ֔ים וַֽיְחַזְּקֵ֖ם לְהַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־ל֖וֹ יְהוּדָ֥ה וּבִנְיָמִֽן׃
(יג) וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּכׇל־יִשְׂרָאֵ֑ל הִֽתְיַצְּב֥וּ עָלָ֖יו מִכׇּל־גְּבוּלָֽם׃
(יד) כִּֽי־עָזְב֣וּ הַלְוִיִּ֗ם אֶת־מִגְרְשֵׁיהֶם֙ וַאֲחֻזָּתָ֔ם וַיֵּלְכ֥וּ לִֽיהוּדָ֖ה וְלִירוּשָׁלָ֑͏ִם כִּֽי־הִזְנִיחָ֤ם יָֽרׇבְעָם֙ וּבָנָ֔יו מִכַּהֵ֖ן לַיהֹוָֽה׃
(טו) וַיַּֽעֲמֶד־לוֹ֙ כֹּֽהֲנִ֔ים לַבָּמ֖וֹת וְלַשְּׂעִירִ֑ים וְלָעֲגָלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
(טז) וְאַֽחֲרֵיהֶ֗ם מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַנֹּֽתְנִים֙ אֶת־לְבָבָ֔ם לְבַקֵּ֕שׁ אֶת־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בָּ֚אוּ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לִזְבּ֕וֹחַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃
(

מלחמת אחים [לא =] שנאת חינם

שנאת חינם זה אומר שדוחים את השני מסיבות אישיות, מנימוקים אישיים.

כמו שאתה יכול לראות כאן בכתובים - היו להם נימוקים - לכל צד היו נימוקים למלחמה לא מצד הרצונות האישיים, אלא מצד הדרך הנכונה להנהגה.

דווקא מי שהולך בשנאת חינם - מי שמתקטנן - בדרך כלל לא הולך במלחמה גלויה. כמו שיודע מי שלומד גמרא ברצינות, ולא למטרות אישיות. (והשאלה שלך "האם חז"ל התייחסו לזה" היא מיותרת לחלוטין)

על זה בדיוק אמרו חז"ל - ראשונים [בית ראשון] שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם. אחרונים [בית שני] - שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם.

ישעיה מ"ב

---------

הַחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה׃
(ב) מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ׃
(ג) יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא׃
(ד) מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי־הֽוּא׃
(ה) רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִרָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן׃

**********


כא) קָרְב֥וּ רִֽיבְכֶ֖ם יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה הַגִּ֙ישׁוּ֙ עֲצֻמ֣וֹתֵיכֶ֔ם יֹאמַ֖ר מֶ֥לֶךְ יַעֲקֹֽב׃
(כב) יַגִּ֙ישׁוּ֙ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֔נוּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר תִּקְרֶ֑ינָה הָרִאשֹׁנ֣וֹת׀ מָ֣ה הֵ֗נָּה הַגִּ֜ידוּ וְנָשִׂ֤ימָה לִבֵּ֙נוּ֙ וְנֵדְעָ֣ה אַחֲרִיתָ֔ן א֥וֹ הַבָּא֖וֹת הַשְׁמִיעֻֽנוּ׃
(כג) הַגִּ֙ידוּ֙ הָאֹתִיּ֣וֹת לְאָח֔וֹר וְנֵ֣דְעָ֔ה כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים אַתֶּ֑ם אַף־תֵּיטִ֣יבוּ וְתָרֵ֔עוּ וְנִשְׁתָּ֖עָה [וְנִרְאֶ֥ה] (ונרא) יַחְדָּֽו׃
(כד) הֵן־אַתֶּ֣ם מֵאַ֔יִן וּפׇֽעׇלְכֶ֖ם מֵאָ֑פַע תּוֹעֵבָ֖ה יִבְחַ֥ר בָּכֶֽם׃
(כה) הַעִיר֤וֹתִי מִצָּפוֹן֙ וַיַּ֔את מִמִּזְרַח־שֶׁ֖מֶשׁ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֑י וְיָבֹ֤א סְגָנִים֙ כְּמוֹ־חֹ֔מֶר וּכְמ֥וֹ יוֹצֵ֖ר יִרְמָס־טִֽיט׃
(כו) מִֽי־הִגִּ֤יד מֵרֹאשׁ֙ וְנֵדָ֔עָה וּמִלְּפָנִ֖ים וְנֹאמַ֣ר צַדִּ֑יק אַ֣ף אֵין־מַגִּ֗יד אַ֚ף אֵ֣ין מַשְׁמִ֔יעַ אַ֥ף אֵין־שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵיכֶֽם׃
(כז) רִאשׁ֥וֹן לְצִיּ֖וֹן הִנֵּ֣ה הִנָּ֑ם וְלִירוּשָׁלַ֖͏ִם מְבַשֵּׂ֥ר אֶתֵּֽן׃
(כח) וְאֵ֙רֶא֙ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ וּמֵאֵ֖לֶּה וְאֵ֣ין יוֹעֵ֑ץ וְאֶשְׁאָלֵ֖ם וְיָשִׁ֥יבוּ דָבָֽר׃
(כט) הֵ֣ן כֻּלָּ֔ם אָ֥וֶן אֶ֖פֶס מַעֲשֵׂיהֶ֑ם ר֥וּחַ וָתֹ֖הוּ נִסְכֵּיהֶֽם׃


********


ישעיה מ"ה
------

(יז) יִשְׂרָאֵל֙ נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהֹוָ֔ה תְּשׁוּעַ֖ת עוֹלָמִ֑ים לֹֽא־תֵבֹ֥שׁוּ וְלֹא־תִכָּלְמ֖וּ עַד־ע֥וֹלְמֵי עַֽד׃
(יח) כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־יְ֠הֹוָה בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔הּ לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃
(יט) לֹ֧א בַסֵּ֣תֶר דִּבַּ֗רְתִּי בִּמְקוֹם֙ אֶ֣רֶץ חֹ֔שֶׁךְ לֹ֥א אָמַ֛רְתִּי לְזֶ֥רַע יַעֲקֹ֖ב תֹּ֣הוּ בַקְּשׁ֑וּנִי אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ דֹּבֵ֣ר צֶ֔דֶק מַגִּ֖יד מֵישָׁרִֽים׃
(כ) הִקָּבְצ֥וּ וָבֹ֛אוּ הִֽתְנַגְּשׁ֥וּ יַחְדָּ֖ו פְּלִיטֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם לֹ֣א יָדְע֗וּ הַנֹּֽשְׂאִים֙ אֶת־עֵ֣ץ פִּסְלָ֔ם וּמִֽתְפַּלְלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ׃
(כא) הַגִּ֣ידוּ וְהַגִּ֔ישׁוּ אַ֥ף יִֽוָּעֲצ֖וּ יַחְדָּ֑ו מִ֣י הִשְׁמִ֩יעַ֩ זֹ֨את מִקֶּ֜דֶם מֵאָ֣ז הִגִּידָ֗הּ הֲל֨וֹא אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ וְאֵֽין־ע֤וֹד אֱלֹהִים֙ מִבַּלְעָדַ֔י אֵל־צַדִּ֣יק וּמוֹשִׁ֔יעַ אַ֖יִן זוּלָתִֽי׃
(כב) פְּנוּ־אֵלַ֥י וְהִוָּשְׁע֖וּ כׇּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ כִּ֥י אֲנִי־אֵ֖ל וְאֵ֥ין עֽוֹד׃
(כג) בִּ֣י נִשְׁבַּ֔עְתִּי יָצָ֨א מִפִּ֧י צְדָקָ֛ה דָּבָ֖ר וְלֹ֣א יָשׁ֑וּב כִּי־לִי֙ תִּכְרַ֣ע כׇּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כׇּל־לָשֽׁוֹן׃
(כד) אַ֧ךְ בַּיהֹוָ֛ה לִ֥י אָמַ֖ר צְדָק֣וֹת וָעֹ֑ז עָדָיו֙ יָב֣וֹא וְיֵבֹ֔שׁוּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֥ים בּֽוֹ׃
(כה) בַּיהֹוָ֛ה יִצְדְּק֥וּ וְיִֽתְהַלְל֖וּ כׇּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃

"הלוא את הדברים
אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים
בהיות ירושלים יושבת ושלווה והנגב והשפלה יושב"

"וימאנו לשמוע, ויתנו כתף סוררת, ועורפם הקשו ולא שמעו"

א) בִּשְׁנַ֛ת שְׁמוֹנֶ֥ה עֶשְׂרֵ֖ה לַמֶּ֣לֶךְ יָרׇבְעָ֑ם וַיִּמְלֹ֥ךְ אֲבִיָּ֖ה עַל־יְהוּדָֽה׃
(ב) שָׁל֣וֹשׁ שָׁנִ֗ים מָלַךְ֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ מִיכָיָ֥הוּ בַת־אוּרִיאֵ֖ל מִן־גִּבְעָ֑ה וּמִלְחָמָ֥ה הָֽיְתָ֛ה בֵּ֥ין אֲבִיָּ֖ה וּבֵ֥ין יָרׇבְעָֽם׃
(ג) וַיֶּאְסֹ֨ר אֲבִיָּ֜ה אֶת־הַמִּלְחָמָ֗ה בְּחַ֙יִל֙ גִּבּוֹרֵ֣י מִלְחָמָ֔ה אַרְבַּע־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִ֣ישׁ בָּח֑וּר וְיָרׇבְעָ֗ם עָרַ֤ךְ עִמּוֹ֙ מִלְחָמָ֔ה בִּשְׁמוֹנֶ֨ה מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֥ישׁ בָּח֖וּר גִּבּ֥וֹר חָֽיִל׃
(ד) וַיָּ֣קׇם אֲבִיָּ֗ה מֵעַל֙ לְהַ֣ר צְמָרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֹּ֕אמֶר שְׁמָע֖וּנִי יָרׇבְעָ֥ם וְכׇל־יִשְׂרָאֵֽל׃
(ה) הֲלֹ֤א לָכֶם֙ לָדַ֔עַת כִּ֞י יְהֹוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָתַ֨ן מַמְלָכָ֧ה לְדָוִ֛יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם ל֥וֹ וּלְבָנָ֖יו בְּרִ֥ית מֶֽלַח׃
(ו) וַיָּ֙קׇם֙ יָרׇבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט עֶ֖בֶד שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑יד וַיִּמְרֹ֖ד עַל־אֲדֹנָֽיו׃
(ז) וַיִּקָּבְצ֣וּ עָלָ֗יו אֲנָשִׁ֤ים רֵקִים֙ בְּנֵ֣י בְלִיַּ֔עַל וַיִּֽתְאַמְּצ֖וּ עַל־רְחַבְעָ֣ם בֶּן־שְׁלֹמֹ֑ה וּרְחַבְעָ֗ם הָ֤יָֽה נַ֙עַר֙ וְרַךְ־לֵבָ֔ב וְלֹ֥א הִתְחַזַּ֖ק לִפְנֵיהֶֽם׃
(ח) וְעַתָּ֣ה׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים לְהִתְחַזֵּק֙ לִפְנֵי֙ מַמְלֶ֣כֶת יְהֹוָ֔ה בְּיַ֖ד בְּנֵ֣י דָוִ֑יד וְאַתֶּם֙ הָמ֣וֹן רָ֔ב וְעִמָּכֶם֙ עֶגְלֵ֣י זָהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה לָכֶ֛ם יָרׇבְעָ֖ם לֵאלֹהִֽים׃
(ט) הֲלֹ֤א הִדַּחְתֶּם֙ אֶת־כֹּהֲנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶת־בְּנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְהַלְוִיִּ֑ם וַתַּעֲשׂ֨וּ לָכֶ֤ם כֹּֽהֲנִים֙ כְּעַמֵּ֣י הָאֲרָצ֔וֹת כׇּל־הַבָּ֗א לְמַלֵּ֨א יָד֜וֹ בְּפַ֤ר בֶּן־בָּקָר֙ וְאֵילִ֣ם שִׁבְעָ֔ה וְהָיָ֥ה כֹהֵ֖ן לְלֹ֥א אֱלֹהִֽים׃
(י) וַאֲנַ֛חְנוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ וְלֹ֣א עֲזַבְנֻ֑הוּ וְכֹ֨הֲנִ֜ים מְשָׁרְתִ֤ים לַֽיהֹוָה֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן וְהַלְוִיִּ֖ם בַּמְלָֽאכֶת׃
(יא) וּמַקְטִרִ֣ים לַיהֹוָ֡ה עֹל֣וֹת בַּבֹּֽקֶר־בַּבֹּ֣קֶר וּבָעֶֽרֶב־בָּעֶ֣רֶב וּקְטֹֽרֶת־סַמִּים֩ וּמַעֲרֶ֨כֶת לֶ֜חֶם עַל־הַשֻּׁלְחָ֣ן הַטָּה֗וֹר וּמְנוֹרַ֨ת הַזָּהָ֤ב וְנֵרֹתֶ֙יהָ֙ לְבָעֵר֙ בָּעֶ֣רֶב בָּעֶ֔רֶב כִּֽי־שֹׁמְרִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַתֶּ֖ם עֲזַבְתֶּ֥ם אֹתֽוֹ׃
(יב) וְהִנֵּה֩ עִמָּ֨נוּ בָרֹ֜אשׁ הָאֱלֹהִ֧ים ׀ וְכֹהֲנָ֛יו וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה לְהָרִ֣יעַ עֲלֵיכֶ֑ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אַל־תִּלָּ֥חֲמ֛וּ עִם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֵיכֶ֖ם כִּי־לֹ֥א תַצְלִֽיחוּ׃
(יג) וְיָרׇבְעָ֗ם הֵסֵב֙ אֶת־הַמַּאְרָ֔ב לָב֖וֹא מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּֽהְיוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְהַמַּאְרָ֖ב מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃
(יד) וַיִּפְנ֣וּ יְהוּדָ֗ה וְהִנֵּ֨ה לָהֶ֤ם הַמִּלְחָמָה֙ פָּנִ֣ים וְאָח֔וֹר וַֽיִּצְעֲק֖וּ לַיהֹוָ֑ה וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים [מַחְצְרִ֖ים] (מחצצרים) בַּחֲצֹצְרֽוֹת׃
(טו) וַיָּרִ֖יעוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה וַיְהִ֗י בְּהָרִ֙יעַ֙ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֗ים נָגַ֤ף אֶת־יָרׇבְעָם֙ וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֥י אֲבִיָּ֖ה וִיהוּדָֽה׃
(טז) וַיָּנ֥וּסוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִפְּנֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּתְּנֵ֥ם אֱלֹהִ֖ים בְּיָדָֽם׃
(יז) וַיַּכּ֥וּ בָהֶ֛ם אֲבִיָּ֥ה וְעַמּ֖וֹ מַכָּ֣ה רַבָּ֑ה וַיִּפְּל֤וּ חֲלָלִים֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל חֲמֵשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִ֥ישׁ בָּחֽוּר׃
(יח) וַיִּכָּנְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וַיֶּֽאֶמְצוּ֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה כִּ֣י נִשְׁעֲנ֔וּ עַל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃
(יט) וַיִּרְדֹּ֣ף אֲבִיָּה֮ אַחֲרֵ֣י יָרׇבְעָם֒ וַיִּלְכֹּ֤ד מִמֶּ֙נּוּ֙ עָרִ֔ים אֶת־בֵּֽית־אֵל֙ וְאֶת־בְּנוֹתֶ֔יהָ וְאֶת־יְשָׁנָ֖ה וְאֶת־בְּנוֹתֶ֑יהָ וְאֶת־[עֶפְרַ֖יִן] (עפרון) וּבְנֹתֶֽיהָ׃
(כ) וְלֹֽא־עָצַ֧ר כֹּֽחַ־יָרׇבְעָ֛ם ע֖וֹד בִּימֵ֣י אֲבִיָּ֑הוּ וַיִּגְּפֵ֥הוּ יְהֹוָ֖ה וַיָּמֹֽת׃
(כא) וַיִּתְחַזֵּ֣ק אֲבִיָּ֔הוּ וַיִּ֨שָּׂא־ל֔וֹ נָשִׁ֖ים אַרְבַּ֣ע עֶשְׂרֵ֑ה וַיּ֗וֹלֶד עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ בָּנִ֔ים וְשֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה בָּנֽוֹת׃
(כב) וְיֶ֙תֶר֙ דִּבְרֵ֣י אֲבִיָּ֔ה וּדְרָכָ֖יו וּדְבָרָ֑יו כְּתוּבִ֕ים בְּמִדְרַ֖שׁ הַנָּבִ֥יא עִדּֽוֹ׃
(כג) וַיִּשְׁכַּ֨ב אֲבִיָּ֜ה עִם־אֲבֹתָ֗יו וַיִּקְבְּר֤וּ אֹתוֹ֙ בְּעִ֣יר דָּוִ֔יד וַיִּמְלֹ֛ךְ אָסָ֥א בְנ֖וֹ תַּחְתָּ֑יו בְּיָמָ֛יו שָׁקְטָ֥ה הָאָ֖רֶץ עֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃

פרקים
פרק י' פרק י"א פרק י"ג

אבל לא מצאתי מקור כלשהו

אגב, בכללי מעניין להסתכל על גודל הצבא של המלכים. לאחד המלכים היו מעל מליון חיילים (כשמחברים את המספרים) וכתוב שם שזה מלבד חיילים אחרים שהיו לו. הקטע המעניין הוא שזה בדיוק פי שניים ממה שהיה למלך אחר.
לא זוכר שמות.

תולדות סה.
הדעה של ריש לקיש כי אביה בייש את ירבעם ברבים כשהוכיח אותו על עגלי הזהב

גם יש הבדל בין שונא לאויב. שונא זה בלב. אויב אתה נלחם בו בגלל אינטרס והמלחמה הייתה כי אביה רצה להחזיר את ממלכתו על כל ישראל וישראל התנגדו.

אתה מניח ששנאת חינם = חורבן

 

וזה ממש לא נכון

 

יש הרבה עבירות

עבירות = חורבן

 

שנאת חינם היא עבירה שחז"ל זיהו שהיתה נפוצה בתקופה שלפני החורבן השני

בזיון קדשים וגילוי עריות (שילה), ע"ז, ג"ע ושפיכות דמים (מקדש ראשון), שנאת חינם (בית שני).

כל סיבה אחרת דרוש ביסוס.

יכול להיות שיש עבירות "קלות" שבאמת לא גורמות לחורבן

 

אבל ככלל, המשותף לכל החורבנות הוא העבירה ולא תוכן המעשה שנעשה

 

 

בחומרה כע"ז, ג"ע ושפיכית דמים.
לפי דבריך, זה לא שקול בחומרה ורק העבירה גרמה.

ואילו אחת משלש עבירות לא

 

איך ידעו שזה היה על כל שלש עבירות ולא רק על ע"ז, רק על שפיכות דמים, רק על ג"ע?

לא יודע אבל זאת לא שאלה עלי

 

יכול להיות שגם עבירות אחרות הן לא חמורות מספיק

 

אבל העקרון שכן רואים הוא שיש עבירות חוץ משנאת חינם שמספיקות

אני זוכר רק אחד מהם

שזה כשיש טעם מפסיק

 

יש 4

מפיק, מפסיק, דחיק, אתי מרחיק

אני אבדוק את השאר

לצערי אני לא מספיק בקיא...

בעז"ה בלנ"ד מתכנן להשקיע וללמוד את העניינים הללו יותר בהרחבה...

מתייג מישהו שאולי ידע להשיב...

@שפיר כאמרתי

 

אני לומד אצל רב כלשהו טעמי המקרא והוא כן מומחה לדקדוק. אי״ה יום שני כנראה אלך אליו ואז אוכל לברר לך את זה. אם זה יהיה רלוונטי לך עד אז. 

הסבר על ה4 האלו