פורום בית המדרש (עמוד 39)

לא קופצים מעל הפופיק

ומתחילים ללמוד סכום משניות סביר שאתה מסוגל לעמוד בו

עם הזמן תעלה את הקצב

ותעשה חזרות

ותתקדם

ותסיים את הש:ס כמה פעמים טובות

 

ואז זה כבר יהיה לך קל

 

יש לי חבר שסיים שס משנה בערך 30 פעמים, והוא לומד 9 פרקים ביום וזה לוקח לו בערך חצי שעה

הדברים האלה לא באים ברגל

מתחילים ללמוד בקצב שמאפשר הבנה.
חוזרים כמה פעמים ומגבירים את הקצב.
אחרי שמכירים את המשניות, זה יותר קל.
ואז אפשר להגיע לחי פרקים ביום.

בעלי עושה את זה.
נראה לי למד בהתחלה את כל הש"ס במשך שנתיים.
בהמשך סיים בשנה/ חצי שנה.
הוא כבר לומד הרבה שנים חי פרקים ביום.
סדר גודל של 150 פעמים.
זה לוקח לו כל יום בערך שעה.

עם 'קב ונקי'.
לא יודעת מה למד בהתחלה.

תלוי מאוד בסגנון הלימוד~

מכירה מי שהתחיל בללמוד עשרים פרקים ביום - ח"י לפי הסדר (ממשנה סדורה עם קב ונקי, הקטן), גם אם לא בהבנה מלאה (כן הבנה כללית, אבל לא לעומק. ברמה שאפשר לדבר בלימוד על זה, אבל לא להבחן עם משנה סגורה והכל) ועוד שני פרקים עם קהתי. שעה ועשר לחלק הראשון וחצי שעה לשני. אחרי ארבעה חודשים (חלק מהסדרים כבר הכיר) עבר ללימוד ח"י בשעה ביום, רבע שעה אחרי שחרית, עשר דקות לפני מנחה, שלושים וחמש דקות בערב לפני ואחרי ערבית.

 

זה ברשימת החלומות שלי ללעשות מתישהו, רוכשים בקיאות נהדרת ככה וזה עוזר מאוד בלימוד גמרא וראשונים וכו'. בלנ"ד בהזדמנות.

תריץ בגוגל..

פעם זה היה בכבישה חמה (גפת -הםסולץ של הזיתים -זה דבר שמוביל הבל) ולכן היה מתחמצן - ולא בריא.

היום הכל בכבישה קרה - ולכן זה לא מתחמצן - ובריא.

הוא טוב לשני הצדדים ולא גורם לחסרון אצל הצד הנותן.

אמנם, הרב לא כתב שבמקרים מסויימים שיש חסרון לא כדאי לתת. בטח שיתן מה שהוא יכול גם אם זה גורם לו חסרון! אבל זאת לא הנתינה השלימה מבחינה אידיאלית. זה מה שהוא אמר. נתינה שהיא לא שלימה היא גם שווה הרבה מאוד ובטח אין עניין להמנע ממנה.

 

אני יוצא ברושם כזה אחרי הפסקה של הרב - 

א. צריך להיות עם מוכנה לשלם את המחיר בעקבות המעשים הטובים

ב. אם לא משלמים מחיר בעקבות המעשים הטובים - זה הרבה יותר טוב לאיכות של המעשים.

 

(הדבר הראשון הוא הנחת יסוד שלא כתובה בדברי הרב בפסקה שהבאת, אך ידוע שפסקה אחת בדברי הרב עוסקת רק בעניין מסויים ולא תמיד פורסת מורכבות של יחס בין דברים שונים מנוגדים)

טרם יצא לי להתקל בה, אז תודה על הבאת הדברים.

לעניות דעתי הדלה, הרב לא אומר שלא צריך לפעול אם מלווה לזה צער, אלא הוא מדבר על כך שיש *מעלה יותר גדולה* לחסד שאין עימו הפסד (ויתכן שהוא אומר שזה אפילו האידיאל).
נדמה לי שיש מקום להקרבות, אלא שהרב אומר שפעולה שאין עימה הקרבה וצער היא עדיפה והיא מדרגה גבוה יותר (שהרי הוא משתמש בביטויים של הגמרא - "גדול מ.." ולא בביטויים חותכים יותר.)
זה מה שאני הבנתי מהפסקה בכל אופן..

עריכה: עכשיו ראיתי שadvfb כתב אותו דבר רק יותר טוב, אבל לא נורא, נשאיר בכל זאת 😅

המפרשים הגדולים שהזכרת ניסו לפרש את המשנה כדי שיהיה מובן, אז תדאג שיהיה לך מובן.

לגבי הקדשת זמן למשנה, לפי השלחן ערוך נכון שתקדיש שליש מזמן לימוד התורה שלך ללימוד משנה. לא מכיר מישהו שעושה זאת לאורך שנים רבות, אבל עצם ההשקעה בלימוד המשנה היא דבר מבורך להבנתי

שאם אתה כבחור ישיבה יכול ללמוד גמרא - למה לך ללכת לקיצורים..

זה חוסר הבנה ביהדות.
משפט כזה נזרק כשלומדים למבחן לאוניברסיטה אולי.
אם אתה בחור ישיבה, מאחל לך באהבה להגיע לדרגת לימוד לשמה. מרגיש כאילו היא חסרה דווקא לבעלי התואר הזה.

ולא מובן מאילו בכלל בכלל להגיע אליה

אך מה מפריע באיחול שלי, גם אם היא נדירה?
ואם ניסוח המשפט האחרון הפריע, מוזמן להוסיף 'יותר' לאחר 'חסרה'.

ראוי לציין שאני לא מסכים עם קביעתך, אבל זה לא רלוונטי כל כך לכאן.

לא באתי לדחות את דבריך

 

אם זה מובן מאליו מבחינתך, שכוייח

תודה על ההוספה

זו הדרך הנכונה ללמוד גמרא, מי שלא יודע משנה ורוצה ללמוד גמרא זה כמו אחד שיודע אותיות ולא ניקוד וכבר רוצה ללמוד לקרוא

בגמרא את מתעמק.. במשנה אתה מבין וממש הלאה כדי לתפוס רוחב.

לתפוס רוחב זה חשוב מאוד ועוזר מאוד מאוד ללימוד גמרא לטווח ארוך

מעריך.

לשאלה,
בהחלט חשוב והפך מבלבול.
רע"ב פרשן בסיסי וחשוב, זכורות לי כמה המלצות מגדולים ללמדו, רק לא זוכר מי.

לימוד משניות בצורה יסודית פעמים רבות משמעותי יותר מלימוד גמרא, הוא נותן את הדרך הישרה והנכונה ללימוד האמוראים ופותח פתח לעומק רב יותר בראשונים.
הבנת המשנה לעומק יחד עם מסקנות הגמרא ע"פ רוב מביא להבנת כיוון הסוגיה וסדר טוב יותר.

איזה פרשן עדיף? ממליץ על מי שתתחבר ביותר ללימוד דרכו. משם, לאחר שחביבות המשניות עולה, ניתן רק לעלות.
מצטרף לכל הנקודות שהעלו כאן.

הרבה פעמים הוא מביא את הגדרות (בצורה בהירה ופשוטה) ומסכם מה ההלכה

אחרי הכל פרשני המשנה שאבו את פירושם מן הגמרא וכמו שאמרו כאן שלימוד משנה ומפרשיה זה כעין תפיסה כללית של הגמרא

חחח לא פוסקת או משהו כמובן
אבל צריך לפחות סעודה אחת ביום שתהיה משמחת
כי המבזה את המועדות זה שמתנהג מנהג חול באכילה שתיה ומלאכה

מצווה על כל אדם לשמוח עם בני משפחתו וכל הנלווים עימו בימי חול המועד, שנאמר (דברים טז, יד): “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” (רמב”ם יו”ט ו, יז).

מצוות השמחה צריכה לבוא לידי ביטוי בסעודות ובגדים, שכן הסעודות והבגדים הם דברים שאנשים רגילים לשמוח בהם. בנוסף לכך, מבחינה מסוימת גם חול המועד נחשב ‘מקראי קודש’, ולכן מצווה לקדשו “במאכל, במשתה ובכסות נקיה” (ספרא אמור יב, ד).

לפיכך, מצווה לקבוע בכל אחד מימי חול המועד שתי סעודות, אחת בערב ואחת ביום, ומצווה לאכול בכל סעודה לחם ומאכלים משמחים, ומצווה לשתות בסעודות אלו יין משמח כשיעור רביעית (75 מ”ל). וגם במשקה אלכוהולי אחר מקיימים את המצווה, אלא שמצווה מהמובחר לשתות יין, שהוא החשוב שבמשקים. ומי ששמח באכילת בשר, עדיף שיאכל בסעודות חול המועד בשר בהמה או עוף. וכל המהדר ומכבד את המועדות ומוציא הוצאות להתענג באכילה ושתייה לשם שמיים, זוכה בכפליים (האר”י). מי שאכילת שתי סעודות בשריות ביום מכבידה עליו, יאכל באחת משתי הסעודות מאכלים אחרים שמשמחים את ליבו. נוהגים לכסות את השולחן במפה במשך כל ימי חול המועד כמו ביום טוב (ערוה”ש תקל, ד).

אמנם, כיוון שימי חול המועד אינם חשובים כיום טוב, קביעת סעודות מכובדות על לחם היא מצווה ולא חובה, ומי שאינו מעוניין לאכול לחם בסעודות – רשאי. וכן מי שאינו רוצה להרבות במאכלים ואינו רוצה לשתות יין – רשאי. ובלבד שארוחתו בחול המועד תהיה משובחת מארוחתו ביום חול. ואם הוא משווה את אכילתו בחול המועד לאכילתו בחול, הרי הוא מבזה את המועד, ואמרו חכמים: “המבזה את המועדות – אין לו חלק לעולם הבא” (אבות ג, יא; רש”י ורע”ב).

כיוון שאין חובה לאכול לחם בסעודות חול המועד, מי שאכל לחם ושכח להזכיר בברכת המזון ‘יעלה ויבוא’ אינו חוזר. שכך הוא הכלל, בזמן שאין חובה לאכול לחם, השוכח להזכיר את היום, אינו צריך לחזור (שו”ע קפח, ז; לעיל ב, ו).

מצווה ללבוש בחול המועד בגדים יפים ומשמחים, ונהגו המהדרים ללבוש בחול המועד בגדים יפים כמו בשבת. אבל אין זו חובה, אלא חובה שיהיה ניכר הבדל מסוים בין בגדי חול המועד לבגדי חול.[2]

בכלל מצוות השמחה לעשות דברים שמשמחים את הלב, כדוגמת שירה, ריקוד וטיול, כל אדם לפי מה שמשמח אותו (לעיל א, יג).

---

[2]. מצוות שמחה שייכת בחוה”מ כמו בחג, וכדברי הרמב”ם הל’ יו”ט ו, יז. וכתב בשועה”ר תקכט, ה, שאין בו מצוות כבוד ועונג, הואיל ואינו מקראי קודש. אמנם מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בא (פרשה ט), שגם חוה”מ נקרא ‘מקרא קודש’, ולכן מצווה לקדשו “במאכל ובמשתה ובכסות נקיה”. ובאר בשעה”צ תקל, ד, שהוא מדרגת ביניים, מחד אין בו איסור מלאכה כמו ביו”ט, ולכן אין חובה לאכול בו לחם, ולכן אם שכח לומר ‘יעלה ויבוא’ בברכת המזון אינו חוזר (שו”ע קפח, ז). ומאידך, כיוון שיש בו צד של ‘מקראי קודש’, מצווה לאכול בו פת ולכבדו בבגדים נאים. עוד עיין בפ”ה פסח יב, א, שי”א שמצווה לאכול מצה בכל יום בשתי סעודות, ועיין מ”ב תרלט, כד, שיש מקישים מכך גם לסוכות.

פירות שביעית צריך לשמור עליו בקדושה שלו ולא לזלזל בו

מטרת פירות שביעית היא כדי שנאכל אותן. "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה"

לכן,

אסור לנו להפחית מהמצב שבהם הפירות נמצאים..

 

אוכל שאמור להיות מיועד לאדם, ובסוף אתה נותן אותו לבהמה, אתה מוריד מהערך שלו.

אבל נניח.. אוכל שלא ראוי למאכל אדם, מותר לתת אותו לבהמה כי לא ביזינו אותו ולא הפחתנו מקדושתו.

 

אני מניח שאוכל של ארנב זה חסה.. שזה מיועד גם לאדם..

 

הפתרון הפשוט ביותר הוא היתר מכירה (אם סומכים אצלכם..), ויבול שהוא לא שנה שישית. כמובן. שזה מותר.

לחבר שלי יש ארנב וזה מה שהוא אוכל בעיקר

וככה גם כתוב באתרים של וטרינרים 

וחציר זה באמת פתרון!

קדושת שביעית חלה רק אם זאת קרקע בארץ ישראל ששייכת ליהודי

כשהיא שייכת לגוי אין קדושת שביעית

העיקר להלכה

 

לא ידעת שכבר הפכתי לפוסק דגול?

ומה לגבי שאריות של ירקות עם קדושת שביעית? אותם מותר לתת?

יש מי שמחמיר ואומר שכל דבר כלשהו, יש בו קדושת שביעית ואסור לאבד אותו

שתית מיץ תפוזים של שביעית?

נשאר טיפה בכוס?

את חייבת לשתות אותה, אם תזרקי את זה אז יצא שאיבדת פירות שביעית.

 

דעת רוב הפוסקים להקל בזה, ולומר שהכל הולך אחר הרגילות

אדם ממוצע, שמקפיד על בל תשחית, יזרוק דבר כזה?

אם התשובה היא כן, זה כבר מותר לזרוק את זה, שאין בזה ביזוי של קדושת שביעית.

 

כדאי לבדוק מי הפוסק אצלכם ולדעת האם להחמיר או להקל בזה.

 

בכל מקרה, כל דבר שלא ראוי לאכילת אדם כרגע, ואפשר לתת אותו לחיה במקום לזרוק - זה ודאי מותר.

שניהם לא קדושים בקדושת שביעית

כלומר חלק רוחני באדם, שנשאר אחרי מותו, היא אמונה שקיימת בעמ"י מראשיתו.
גן עדן וגיהנום הם מושגים שיש להם הרבה פירושים, אבל במובן הגיאוגרפי הם כמובן נזכרים כבר בתנ"ך.

האסף על עמך. על בשר אדם לא יסך. הכרת תיכרת. מלכים א פרק כב. רוח בני האדם העולה היא למעלה. זכריה ג.

יש גם הסבר של הרב קוק מדוע הנושא של העולם הבא ועולם הנשמות היה יחסית זניח בתקופת בית ראשון ופרץ יותר לתודעה לקראת סוף בית שני. בגדול ההסבר הוא שככל שנשמת כלל ישראל, כנסת ישראל, מאירה, אור הפרט נבלע בתוך האור העצום הזה כשרגא בטיהרא. רק כאשר הוא נכבה, יש מקום להתעסקות עם הפרט ואחריתו.

לא את הפסוקים ולא את הרב קוק.

לכן לא צריך להיות לו מקור. תסתכל ותראה במציאות שאנשים חיים.

נשמה זה נגזרת של המילה נשימה (האוויר שנכנס ויוצא מהאף והפה) שהיא מה שנותנת חיים לבנאדם.

עצם זה שאדם נושם וחי מסתבר שיש בו נשמה.

נשמה זה ההגדרה לחיות הבסיסית של האדם בתור בנאדם אידיוודואלי.

 

גן עדן מוזכר כמקום פיזי בתנך והרמב"ם בהקדמה לפרק חלק אומר שכך זה.

 

מסתבר מאוד לומר שעולם הנשמות וגיהנם וכולי הם דברים שעברו בדור לדור בגדר 'תורת הנסתר' שעברה ברוב הדורות בין יחידים ("מעשה בראשית" "מעשה מרכבה" וכאלה) 

 

לא כל דבר כתוב בתורה שבכתב. יש גם תורה שבעל פה.

'קץ' זה לשון מיוחדת בתאנים -הפירות שנקראים 'תאנים', הקטיפה שלהם נקראת 'קציה',

תאנה, זה דבר שמסמל הנאה גדולה, לכן זה צריך 'קציה' (גם המילה 'קיץ' - עונת החום והשמש של תמוז ואב, נקראת על שם קצית התאנים), כי זה כמו ש'מסיבה' כמו 'מועד', מה זה מועד, זה מלשון 'יעד', מייעדים זמן מיוחד לזה, אי אפשר אחרת.

'פאה' זה כמו 'פאי', 'פאי' זה חישוב של מספר על פי גדלים בתוך המעגל, וה'פאי', הוא מספר שאין לו קצה - הוא מספר אינסופי, כי 'פאי זה נושא שתלוי בהבנה, כמו הפנימיות של המועד, בשביל מה קובעים מועד? בשביל לעסוק בנושא של הבנה שדורש התבוננות, ולא מספיק פעולה של רגע כמו קטיפה. לכן האור החיים מסביר 'ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו' כמו שהבאת, כי למעגל גם כן אין זוית, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שהמספר פאי שאין לו קצה, הוא לא נמדד בזוויות, אלא רק במחשבה וכאילו הכל אומדן, והדבר היחידי שנותן תחושה של הבנה, זה ההשפעה וההאצלה של זיו השכל והוד הידיעה, ולכן במקום 'זווית' יש 'זיו',

ולכן 'קץ' או 'קציה', קשור יותר ל'קציר', כלומר שזה דבר שנמדד ועושים אותו בצורה מדוייקת,

אבל 'פאה' או 'פאי', זה קשור יותר ל'לא תשחית את פאת זקנך' (או 'לא תכלה פאת שדך'), כי זה דורש התבוננות ולא 'הגדרה' או תכונה של 'מסויימות' - דבר 'מוגדר' נקרא לפעמים, גם בימינו וגם בשפת הקדמונים - דבר 'מסויים', כלומר שיש לו התחלה וסיום, יודעים איפה הוא בדיוק, אבל פאי זה לא כך, וזה לא מסויים, אלא זה התבוננות,

ולכן 'פאי' נוגע דווקא ל'לא תשחית את פאת זקנך', כלומר, כי אם אתה נוהג ב'פאי' מנהג 'קציה', או שאתה נוהג בתאנה מנהג 'התבוננות', כלומר שאתה חושב של'קציה' יש ערך מהותי, ואז אתה עובר על 'בל תשחית', שהרי כתוב 'לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות', ומעבר לזה שאתה טועה בפירוש המשמעות של התאנה, וזה אומר שאתה 'מקצץ בנטיעות' שזה ביטוי לכפירה ועזיבת האמונה והרס הדת, אז אם אתה מחליף, כלומר כמו שנאמר לעיל, שאתה נוהג מנהג 'קציה' ב'פאי' ומנהג התבוננות בתאנה,

אז אתה עובר על דבר שדומה ושייך לענייני 'לא תשחית את פאת זקנך', שהרי האיסור 'לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה',

וזה מלבד שסגירת ה'פה', צריכה להיעשות מתוך התבוננות, מה ראוי לומר ומה לא ראוי לומר, ולא לסגור את הפה על ידי 'קציצה', וכך מעשה ב'תאנה' צריך להיות על ידי ידיעת ערך התאנה מצד זיו, ולא על ידי זוויות שידיעתם נעלמת על ידי קרוסלה,

ולכן זה נקרא 'היכל', כלומר, הי- כל, 'כל' זה מלשון 'להכיל' כמו במיכל=כלי שמכיל, אבל 'היכל', זה הי= איפה, כלומר יש תכולה שלא רואים כמו כלי שמחזיקים ביד, וצריך לחפש, לחשוב, להפעיל את הדעת, לא לחשוב שזה כמו משהו שיש לך כבר, אלא לזכור שאתה צריך לשים לב, להבין,

וזה מה שכתוב 'בנותינו כזוויות מחוטבות תבנית היכל'

אם המצאת את כל זה חבל.

פשפוש זה חיפוש

משמוש זה כמו למשש, לגעת כדי לבדוק

 

אז הראשון זה לחפש משהו שרוצים להיפטר ממנו

והשני זה לבדוק איכות של משהו שרוצים לשמור

 

כנראה רמח"ל הבין שכבר בדרגה של זהירות יש מה לטהר במעשים

זכור לי שהרמח"ל מסביר שמידת הזהירות עוסקת בדברים המפורסמים והעיקריים

ומידת הנקיות עוסקת בדברים שההמון נכשלים בו.

זהירות זה גם לשים לב

נקיות זה ממש לנקות להפטר בדברים

 

זה מה שעולה לי

אחר כך תתלונן שהיהדות מסובכת, ארבעת המינים זה אפילו לא כרת.

וכן על זה הדרך, אתה בסדר

ישראל קדושים הם, מן הסתם נהגו כשורה.

לגבי מה שקראת, תלוי כמה עלים נתלשו.

תודה אחי. אבל כמו שכתבתי בצמ״ע .. ברגע שיש מאות פרטים בהלכות אתה הולך לאיבוד.. חבל שהכל לא פשוט יותר.

לא היה לי בעיה לדקדק וללמוד והכל. אבל יש קטעים שפשוט מייאשים אותי, טומאה וטהרה.. מושגים שקשה לי להבין . אם תרצה אפרט... ועוד מלא דברים כאלה.

הכי הכי קשה לי , זה עם המשפט של ״יצאת ידי חובה״ . איך זה יתכן, שהבורא הכל יכול, ידקדק איתי אם נתלשו העלים או לא. כלומר... אין לי בעיה שככה צריך לנהוג, ואני אפילו שמח לשמוע את הטעמים של המצוות.. אבל זה פשוט קשה. זה לדאוג עשרים וארבע שעות על כל צעד ושעל..

אם זה לא הגדרה של ״גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה״ אז מהי ההגדרה הזו?

למה אתה לא שואל את זה על לימודים גבוהים?

אני לא יענש, אני לא מחוייב לאף אחד חוץ מעצמי בעצם. והכי חשוב הוא, שכיהודי מאמין, כואב לי שיש מושג של יציאת ידי חובה. למה מי שעשה כמעט בסדר , לא יקבל שכר מצווה? ואני לא מדבר כמובן על דברים כמו צום כיפור שחייבים לצום מלא מלא עם כל העינויים. אני מדבר על דברים שלא עשו אותם באופן מושלם. כמו סוכה או ניענועים של ארבעת המינים וכדומה

יקבל משהו

 

אני מזדהה עם התחושה הלא טובה כלפי עונשים.

העונש הכי גדול זה להיות רחוק מה'. כל שאר זה קטן ביחס לכך.

שהשוגג צריך לקבל כאילו לא היה שוגג, אלא שקיים את המצווה נטו. וידוע לי מה שכתוב באבות, לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. זה לא הכוונה שלי לשכר של אחרי זה, אלא נטו להצליח לקיים את דבר ה׳ .

אולי מה שכתוב שמעלה עליו כאילו עשאה , זה שנאנס ולא עשה. על אחת כמה וכמה שעשה אבל טעה פה ושם, אז מאיפה הגיע המושג של ״לא יצא״ (?!)

לגבי העונש , עם העונש הייתי מסתדר.. לי נטו כואב אי קיום המצווה .

"תורה לא ניתנה למלאכי שרת"

ו"הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו"

 

אבל בגדול רוב הסיכויים שכן קיימת מצווה כהלכתה. 

ההלכות הן לא כאלה דקות אלא לרוב הן ברורות...  במקרה שאתה מדבר צריך שיפלו רוב העלים וכו' כדי שיהיה פסול.  ואם נפלה טעות אז מה ישר לגיהנום? הרצון שלך לא נחשב?

כדי שהברכה תהיה ברכה לבטלה ולא לקיים את המצווה זה באמת די קשה

כאילו

במידה ואתה קונה אתרוג עם כשרות, אפילו הכי בסיסית. ניצלת.

 

הדבר הנוסף שיותר נפוץ זה אם רוב עלי הערבה נשרו.

חוצמזה...

יוצאים ידח

"אדם לעמל יולד". אין אנו מפחדים מהפרטים.

אומות העולם, מחפשות את הרגש ואת ההתלהבות החיצונית נטו, ולא מסוגלים לקלוט לדוגמא איך יש תבנית קבועה לתפילה. דווקא ע"י הפרטים אפשר להתעלות אל הכלל ולהבין אותו. כמובן, צריך איזונים, לא מרוב פרטים לשכוח את הכלל ולא מרוב כלליות לא לרדת לפרטים, להיות גם בעולמות עליונים וגם להיות בקרקע, כל אחד והמינונים שלו.

לרב זצ"ל יש פסקה נפלאה (לצערי לא זוכר איפה בדיוק...) בדיוק על העניין הזה של דווקא מתוך הפרטים אפשר לראות את הכלל וכו'...(מי שמכיר אשמח שיביא את זה לפה....)

בכל אופן, הרבה אנשים אומרים: למה שלקב"ה יהיה אכפת אם אני אעשה ככה וככה?
זו שאלה בעצם על כל פרטי המצוות ותרי"ג מצוות, מדוע אין כמה ציווים כלליים, ללכת פעם בשבוע לבית-כנסת כמו אצל הנוצרים וזהו? למה שלוש פעמים ביום תפילה וכל שנייה האדם צריך לקיים מצוות, אפילו בשירותים?
ולא כמו הפילוסופים, שהם חושבים שמרוב שהאינסוף גדול ועצום, אין לו פגישה עם הסוף, ולכן הקב"ה אולי ברא את העולם אבל לא אכפת לו מהעולם, הוא לא מתעסק בו מרוב גדולתו, ואנחנו אומרים שלמרות שהוא כל כך גדול, א-ל עליון, הוא גם מתעסק עם בני האדם הקטנים כחגבים, ויש השגחה פרטית על כל אחד ואחד, וכן, אם לקב"ה בכלל אכפת ממני, שזה חידוש, אז גם הגיוני שהוא ירד איתי לרזלוציות של פרטים. ואחרי שהבנו קצת את הטעם, אפשר גם להבין שלא הכל אנחנו מבינים, ומי אנחנו שנכתיב לקב"ה את הרצונות שלו, הקב"ה כך רצה וזה מה שהוא רוצה, אפשר לנסות גם להבין מדוע, אבל בסופו של דבר צריכים לקבל שזה הרצון שלו. כמובן, כשאדם עובר בשוגג על מצווה, ולא רק בשוגג דהיינו שלא ידע שאסור, אלא אפילו אם ידע שאסור, אם לא צדיק וממש יודע את החומרה, לא ייענש על זה הרבה, ורק צדיקים שמבינים ויודעים כמה העבירות רעות ומאוסות הקב"ה מדקדק איתם כחוט השערה. כתוב כך: הבא ליטהר מסייעין בידו. וכן: "בדרך שבה אדם רוצה לילך מוליכין אותו". דהיינו, שאם אדם עושה את ההשתדלות שלו עוזרים לו מן השמים להיזהר ולהישמר ולא לעבור בשוגג, בתנאי שהוא עושה את ההשתדלות שלו, וכמו שמסופר על מרדכי אליהו זצוק"ל שהיה מקפיד מאוד על כשרות, כמובן, ואז הכינו לו תה בשיעור וכמה פעמים הוא בטעות שפך אותו בהנפת יד ובסוף התברר שגוי הכין את התה והוא היה לא כשר, יש סייעתא דשמיא למי שמוכן ומראה את הרצון שלו ע"י עשיית ההשתדלות שלו. עכשיו, בתור ילד קטן לדוגמא אין ציפייה מהאדם לשמור את כל התורה על כל דקדוקיה, אבל כשאדם יותר גודל יש ציפייה ממנו ללמוד הלכה וללמוד כיצד לנהוג ולהתנהג, וככל שהוא יותר גדל ונפגש עם המציאויות המורכבות שצריכות הדרכה ע"פ התורה הוא צריך לדעת את פרטי ההלכה, ובהחלט זה רצון ה' ומצווה וחלק מלימוד התורה הקדושה.

ועוד משהו, אפשר לעשות את המצוות בחשק ובשמחה, ומצד שני לשמור על ההלכה. אם האדם מרוב התלהבות ושמחה שכח לקיים מצווה אז מרוב כלליות ושמחה הוא ריחף ושכח לקיים את העיקר, המצווה עצמה, ואם אדם מרוב הפרטים שכח את הכלליות זה גם בעייתי, מרוב פרטים הוא שכח את הכלל, יש איזה משפט שאומרים שהחסידים אומרים לליטאים שהם עובדים את השו"ע, והם משיבים להם שהם מרוב חסידות שכחו את הפרטים. יש סוגי נפשות וכל אחד צריך את האיזונים שמתאימים לו, ולפעמים הוא צריך יותר דגש של רגש ודביקות בעבודת השם ויש כאלו שיותר מתאים להם ההלכה והעיון לגמרי ולא צריכים בכלל את הדברים האלו ובשבילם זה ביטול תורה, וגם בספרדים והאשכנזים יש הבדל, האשכנזים קצת יותר מתוסבכים, לטוב ולרע, בענייני ההלכות ויותר מדקדקים ויורדים לפרטים, והספרדים יותר פשוטים, כל אחד והסגנון שלו, רק לזכור שהכל דברי א-לוקים חיים. והגיוני שאם אתה מתאים בנשמתך לאחד מהשיטות האחרות זה קצת יכביד עליך.

ועוד עניין אחרון, כתוב שמי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו חייו (/מעיו). אין עניין של רחמים, רחמים זה רק אם אדם עשה חטא יכול להגיד שעשה כך וכך, אך מלכתחילה האדם צריך לנסות כמיטב יכולתו ללמוד הלכות וממילא פחות להיכשל, מידת הרחמים זה רק אם אדם עשה חטא. (כמובן, זו גם הנהגה רצונית של הקב"ה ואחת ממידותיו שצריך לדבוק בה, אבל בכל אופן לא אומרים שלכתחילה הקב"ה מוותר עוד לפני שאדם חטא, אדם צריך להשתדל להימנע מלחטוא....). אם אדם ניסה והשתדל ולמרות זאת לא עלה בידו, יש תשובה ויש כפרה לפני הקב"ה, אבל להגיד שהאדם לא ינסה כי יש רחמים, זה לא נכון. דווקא שיש פרטים זה מראה שזה דבר גדול שנוגע לכל החיים, ולזכור שזה דבר אמיתי, ולכל פרט יש חשיבות. לא להרגיש ח"ו שהפרט היה יכול להיות בדיוק ההיפך, לכל פרט הלכתי יש בסיס ומקורות ולרובם יש גם טעמים שניתן ללמוד אותם, וזה מראה עד כמה התורה חשובה ונכונה והיא תורת חיים שנוגעת לכל חיינו. אפשר להסתפק באיזה "וורט" נאה וגם איזה קידוש עם קיגל, אבל זה לא מספיק, זה לא רצון ה' מאיתנו, ה' מצפה מאיתנו ליותר. כמובן, אדם שלא זכה להיות מיושבי בית המדרש, וגם מי שזכה, צריך לעשות לעצמו רב ולהסתלק מן הספק, וכל פעם שהוא לא יודע מה לעשות להתקשר אליו ולשאול אותו, אבל לא הגיוני שישאל אותו על כל שאלה שיש בשו"ע, ולכן כל אדם צריך ללמוד הלכה. הלכה זה הכי אקטואליה שיש, זה לדעת מה לעשות בחיים, איך לנהוג בכל המצבים שנקלעים אליהם מתוך התורה, מה הדרכת התורה.

אתה אומר שכל הפרטים של המצוות זה כמו פאזל שמשלים את כל הפרטים הקטנים בחיים של האדם... אני יכול להבין את זה. הבעיה מתחילה שאולי לא כולם בנויים לזה נפשית.

העולם הזה כל כך מורכב בלי קשר למצוות, ואז אם אתה מוסיף את הנדבך הזה של המצוות והדיקדוקים, זה באמת יכול להוציא בנאדם מאיזון. אני חושב שהדרך היותר טובה במצב שלי היא לראות את הכלל יותר מהפרט ... להבין שכל מצווה יקרה ומה שאצליח להשיג אני ישיג.. ומה שלא לא..

מימלא כל השכר בעולם הבא נקבע מראש . (אני דוגל בשיטה הזו) אז לא משנה אם אתאמץ להשיג יותר.

ההיפך, זה לא שיש עולם ויש מצוות, כתוב שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא, זאת אומרת, הפרטים של המצוות הם גילויים של העולם באמת, של האידיאל של העולם, לאיפה העולם שואף ומה המשמעות שלו, לולי זה העולם המורכב ריק מתוכן, ומותר האדם מן הבהמה אין, אפילו שיש לו שכל קצת יותר משוכלל, אלא רק הנשמה, המצוות, התורה, אלו הדברים שנופחים נשמה בגוף המת, שנותנים סיבה אמיתית לקום בבוקר ולחיות, שהופכים כל מעשה קטן למשהו בעל ערך ומשמעות ולא שאנחנו סתם איזה גרגיר אבק מרחף בקוסמוס.

עכשיו, לגבי מה שאמרת, יש כמה שיטות חינוכיות בעבודת השם. יש רבנים שיותר מדריכים את הכלל, את העקרונות והדברים החשובים שהם דוגלים בהם, ורוצים שהתלמידים יבנו קומה בעצמם ויפעילו את השכל שלהם ויגיעו לפרטים לבד ולא ישאלו כל הזמן את הרב. זו שיטה מאוד עניפה שאני בעצמי מאוד אוהב אותה ומאמין בה, והיא דורשת הסתכלות רחבה וכוללת, ומצד שני, מי שאוהב אקטואליה ותכל'ס וקשה לו בלי זה לא יסתדר בשיטה הזאת.

לעומת זאת, יש רבנים שדוגלים בשיטה קצת אחרת, ששם הם אומרים הכל לתלמידים, את כל הפרטים, לא משאירים להם הרבה לגלות ולחפור, הם נותנים להם הכל, את כל מה שהם יודעים ורוצים להעביר, אולי בסיווג גילאים, אבל הם לא משאירים לתלמידים כמעט, ובכוונה, זו השיטה שלהם, מתוך הפרטים להגיע לכלל. זו שיטה שגם נכונה, אלו ואלו דברי א-לוקי חיים, אני אישית לא כ"כ מתחבר לשיטה הזאת, אבל אני מאוד מבין את מי שצריך את זה, לא כולם בנויים נפשית לשיטה הראשונה.

בכל אופן, גם בשיטה הראשונה, צריך להתאמץ. ההיפך, בשיטה הראשונה צריך להתאמץ בעצמך הרבה יותר, הרב לא מאכיל אותך בכפית, אתה צריך להפעיל את השכל שלך ולבנות קומה רוחנית בעצמך עם כוחות הנפש שלך. צריך להבין שני דברים: א. המצוות והתורה הם המהות והמשמעות של האדם פה בעולם. ב. מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. יש בחירה חופשית והאדם יכול לבחור לא לקיים מצוות ולעשות עבירות.אינני יודע מאיפה הבאת שהשכר בעולם הבא נקבע מראש, השכר בעולם הבא לא נקבע מראש, הוא נקבע ע"פ מעשיו של האדם, ההיפך, כל שאר הדברים נקבעים, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אם אדם יהיה ירא שמים ויקיים את המצוות- יקבל שכר, ואם לאו-לאו, זה תלוי בו, אין הדבר תלוי אלא בו. בוודאי שזה משנה, אברהם אבינו התאמץ מאוד לשנות את רוע הגזירה ולא קיבל אף פעם את המציאות כפי שהיא, מלבד ציווי א-לוקי ישיר (כמו בעקידת יצחק, לדוגמא), כי זה שהמציאות היא ככה לא אומר שצריך שתהיה ככה, אולי ריבונו של עולם רוצה שאקום ואשנה אותה, וכתוב שישראל מעל המזל, וגם אם נקבע לאדם מזל מסויים הוא תמיד יכול לשנות אותו אם יעשה מאמצים, כמובן, יש גבולות לאדם, הוא אנושי בסופו של דבר ולא כל אחד אם יחליט הוא יהיה גדול הדור, אבל בוודאי שהרבה דברים נשענים על המאמץ והעמל של האדם, וזה מתבטא כמובן גם בירידה לפרטים. אגב, אף אדם לא יכול לקיים תרי"ג מצוות, יש מלא מצוות ששייכות רק בבית המקדש, ועוד מצוות ששייכות רק כשרוב ישראל בארץ, ויש מצוות כשיש סנהדרין, ויש מצוות רק לכהנים ורק ללווים, ורק לישראל וכו'...המטרה היא שכאשר אדם מתחבר אל הכלל יוצא שהוא מקיים את כל המצוות, כי בעצמו הוא לא יכול לקיים את כל המצוות לבדו, אבל הוא צריך לעשות את מה שהוא כן יכול וללמוד על מה שהוא לא יכול (כתוב שמי שקורא קרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות, שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו").

ולסיום, אתן משל. משל לכלי. יש גבול לכמה הכלי יכול להכיל. ברגע שהאדם עושה יותר מצוות ועושה יותר את רצונו כרגיל, בשגרה, כמו שאתה תיארת, הכלי מקבל יותר שפע. אבל, מתישהו הנוזל גולש כי אין יותר מקום בכלי. במצב כזה האדם צריך להשתנות, להתעלות, ולהגדיל את הכלי שיהיה יותר מקום לשפע. זה דורש מאמץ ובנייה רוחנית ולא להישאר איך שאני ולהתעצל, צריך להתרומם ולהשתנות, אין מה לעשות.

מעבר משלב ההתיישבות בארץ

לשלב ההשתכנות בארץ הקודש ,

לחוש שכינה ורוח קודש (מתוך הזדככות פנימית ולא כזכייה חיצונית)

ועם זה מצוות הארץ יהפכו לדאוריתא 

יש עוד עשרות מיליונים שאפילו לא יודעים שהם יהודים

המאווווד מאד דלה חחח

העניין הזה עם צאצאי האנוסים וכל מיני יהודים שלא מודעים ליהדותם

זה פחות פאקטור מבחינה הלכתית

כי הלכה קובעים ע"פ חזקה, לא ע"פ וודאות.

וודאות בעניין הזה לא תהיה לנו עד שאליהו יגיע ויסדר את העיניינים האלה

 

כמדומני שתמצא שלא כך

אבל מאמין שגם אמצא הרבה שחולקים על העניין שהבאת

מחלוקת במשנה האחרונה במסכת עדויות:

"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי,
שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר,
לְרַחֵק וּלְקָרֵב,
אֶלָּא לְרַחֵק הַמְּקוֹרָבִין בִּזְרוֹעַ,
וּלְקָרֵב הַמְּרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ.
מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן,
וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ;
וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם,
וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ.
כְּגוֹן אֵלּוּ,
אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר,
לְרַחֵק וּלְקָרֵב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב,
אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" וְגוֹ',
"וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד):"
(עדויות פרק ח משנה ז)

בכפר שאול.

הייתי לפני שנתיים בעיר מאוד נידחת במזרח אירופה והתארחתי אצל הרב המקומי שהוא חבדניק אמריקאי.
אז שאלתי אותו כמה יהודים יש בקהילה שלו אז הוא אמר לי ככה ״יש 800 שאני יודע עליהם ועוד אלפיים שאני עוד צריך למצוא״

אז שאלתי לפשר התשובה המוזרה , אז הוא אמר לי שהייתה לרבי מלובביץ׳ שיחה שבה הוא נקב במספר היהודים בברית המועצות , שהיה , אני לא זוכר כמה, אבל משהו בסביבות שמונה מיליון או עשרה מיליון.
אז הם , החבדניקים , עשו חשבון של כמה יהודים אמורים להיות בכל ארץ ובכל עיר וכל אחד מהם אמור להשתדל לאתר את אותם היהודים , מעבר לכל הדברים האחרים שהוא צריך לעשות בתור שליח חב״ד.

כמה חודשים לאחר מכן הגעתי לעיר אחרת , הרבה פחות נידחת עם הרבה יותר יהודים בקהילה, חמשת אלפים או משהו.
גם שם הרב הזמין אותי אליו ואני שאלתי אותו אם גם הוא מכיר את העבודה הזאת, אז הוא אישר ואמר לי שהוא צריך למצוא עשרים או שלושים אלף יהודים ולא רק זה, אלא שהוא באמת מוצא יהודים כאלו כל הזמן.
דרך שמות משפחה לדוגמא, או אנשים שיודעים שסבא שלהם ברח מגרמניה לרוסיה.
כאילו , מי בורח מגרמניה לרוסיה בשם אלוהים? רוב האנשים היו בורחים ההפך.

או כאלו שנראים יהודים.
בקיצור , הוא מוצא ברצינות וכבר הוא איתר הרבה יהודים כאלו אבל הוא יודע שישנם עוד אלפים רק אצלו בעיר.

בקיצור , כנראה שלא רוב היהודים חיים בישראל.

גם מי שאוהב גשם לא רוצה לישון כשהוא המזרון והסמיכה רטובים..

הכוונה שאם לרוב האנשים הדבר מפריע, אז הוא פטור

אז האם זה רק שהוא 'פטור' או אף אסור לו אף שנהנה מכך

לכאורה לא לישון, כתוב שגשמים סימן קללה בחג, דהיינו שהקב"ה רומז לנו להסתלק מן הסוכה.

אם המלך מעיף אותך מעל פניו ומסלק אותך מהארמון, גם אם הוא לא אומר מפורשות אלא רומז לכך, לא יאה ולא מנומס להישאר עדיין, זו קצת חוצפה. סוכה זה מפגש עם השכינה, צילא דמהמנותא, וזה שאדם יחידי ראוי לקבל את אור השכינה או רוצה להישאר בסוכה, לא אומר שהוא יכול, כיוון שעכשיו יש סימן קללה בחג. (אולי יש שאלה במקרה שיורד גשם דווקא במקום ספציפי ולא במקומות אחרים, אבל נראה שגם לא יהיה ראוי לישון בסוכה כיוון שפשוט סימן הקללה הוא על אותו מקום...).

זאת אומרת, אגיד יותר מזה, בן אדם שלא אכפת לו לישון בסוכה כשיש גשם, העיקר להיות קרוב לקב"ה ולקבל קדושה מהשהייה בסוכה ולקבל מצווה על כל רגע ורגע שהוא נמצא שם, אפילו כשרק ישן שם, לא יכול להישאר, אלא צריך להיכנס הביתה, כך חז"ל אמרו, ומסתמא גם לגבי המקרה שציירת.

ובקיצור, נראה שגדר השינה בסוכה אינו תלוי ברצונו של האדם הפרטי והאם הוא נהנה או לא נהנה, אלא מצד הקב"ה.

*זה לא פסק הלכה, אלא הבעת דעה, שנזכה לכוון לדעתה של תורה.

 

לא מצליח...

@נשמה כללית

 

 

 

של מצטער פטור מן הסוכה.. הרי הוא לא מצטער

צודק.

לא יודע, צ"ע במקורות.

לפי הרמב''ם כל עניין הטומאה הוא להרחיק מהמקדש (למעט טומאת נידה שיש לה גם טעם של הרחקה ממיניות), ממילא כשאין מקדש אין עניין בטומאה וטהרה.

או שאין ממשות ויש סיבה אחרת להרחקה?

ואם כך, מה טעם בטומאת מאכל? משמע שיש ממשות לטומאה

להרחיק כדי להרחיק (הקורבנות הם לא דבר חיובי בעיקרם אלא צורך אנושי בעבודה פיזית, שאריות של הפגאניות, לכן התורה משתדלת להרחיק מהם - רק מקום אחד, רק משפחה אחת מכל העם, רק בזמנים מסוימים ועם הרבה דברים שמונעים כניסה לשם שזו הטומאה).

כלומר שזו הגדרה מלאכותית ופורמלית ולא דבר בעל ממשות, וכל המטרה שלה היא למזער את הגישה למקדש.

 

למה אתה מתכוון ב'טומאת מאכל'?

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. ויקרא יז יא. משמע זה לא רק למלא צורך אנושי, אלא שיש כאן עניין אמיתי ורוחני שמתבצע בהקרבת הקורבנות.

לגבי המאכלים, רציתי להגיד שהאוכל שרצים וכדומה מטמא לעצמו (כלומר את נפשו) ולכן יש מכאן הוכחה לממשות של הטומאה. וזה כביכול גם סותר את הרעיון שהטומאה זה רק בכדי להרחיק מהמקדש.

כמו "לריח ניחוח אישה לה'" - כלומר שיש כאן נחת רוח לה', לא?

אבל רגע, ה' מריח? יש לו חוש ריח? או אף (ברור שכן, הרי כתוב בתורה חרון אף)?

 

אלא מה? יש במקרא מעבר לפשט.

וכמו שאין באמת אף או חוש ריח, ככה לא באמת הדם הוא זה שמכפר (אלא הקיום של המצווה, שהטעם שלה הוא מה שכתבתי בתגובה הקודמת).

 

אז לגבי הטומאה של חלק קטן מהאוכלים זה בדיוק העניין - להרחיק מהמקדש.

(ומסתבר שאת אותם דברים היו עובדי האלילים מקריבים, ולכן הקישור בין הרחקה מהם להרחקה מהמקדש)

למרות שהשרשור מדבר על טומאה וטהרה, גלשנו לנושא של הקורבנות והאם יש בזה משהו נסתר או שזה רק עבודה שנועדה לצורך אנושי.

למעשה אני נוטה להאמין שיש חלק ורובד פנימי בכל הנושא, אני מבין שאתה דוגל בשיטה אחרת, אוקי. מה שכתבת לא הוכיח לי בעניין הזה כלום..כתבת שיש מעבר לפשט, וזה מחזק את הטענה שלי שעבודת הקורבנות נועדה לתיקון רוחני ולא (רק) לצורך מילוי צורך אנושי.

והבנתי היטב שהבאת את עניין הקורבנות לבסס את השיטה שכל הטומאה זה בכדי להרחיק אנשים מהמקדש, אבל לא הוכחת את הטענה הזו. מה שכתבת זו תיאוריה ללא הוכחה ..

ולעניין הטומאה במאכלים, אם כך וכיום שאין מקדש, תאכל את כל הדברים שהתורה אסרה. מה מונע?

כל עניין הטומאה והטהרה, כמו גם המקדש, הוא *בגלל* הקורבנות.

ולא באתי להוכיח, רק להסביר מה הרמב''ם כותב.

לגבי השאלה בסוף - היא נכונה לעוד המון המון מצוות, והתשובה היא שמה שהתורה אסרה אסור גם אם כיום הטעם כבר לא רלוונטי (כמו כן, יש הבדל בין טומאת אוכלים לבין איסורי אכילה. אלו עניינים שונים וגם החפיפה המעשית ביניהם היא חלקית מאוד, מי שאוכל חזיר למשל לא נטמא בכלל).

אם כתבת שמה שהתורה אסרה אסור גם היום (והדגשת שזה רלוונטי לעוד המון מצוות, משמע גם בלי קשר לטומאה וטהרה) אף על פי שהטעם לא רלוונטי, טומאה וטהרה נמי על כל פרטיהם. (כי כולנו טמאי מתים בכל מקרה? אז מה. התורה אסרה אז אסור)

ברור שההלכות של טומאה וטהרה תקפות גם היום, הן רק לא נוהגות היום. גם הלכות הקורבנות תקפות היום, למרות שרובן לא נוהגות בפועל (למשל בכור בהמה עדיין קדוש, למרות שאין קורבנות בפועל).

אבל זה מסוג המצוות שהן לא חובה אלא רשות - אם רוצים להיכנס למקדש אז חייבים להיות טהורים (כמו שאין מצווה ואין עניין לשחוט, אבל אם אתה רוצה לאכול בשר אז אתה צריך לשחוט), רק שהיום אין שום סיבה להיות טהורים.

עכשיו מובן?

השאלה אם זה לכולי עלמא? או שזה רק לדעת הרמב״ם שכל זה תלוי במקדש? כלומר-אין בזה ממשות לכל הדעות?

וגם מעניין מה שכתבת למעלה על החילוק בין טומאת אוכלים לבין איסורי אכילה, מעניין אבל בהחלט לא הבנתי את זה. למה אסור לאכול לשיטתך אם אין השפעה רוחנית ישירה? בגמרא כתוב ונטמטם בם, לא?

הנושא הזה מאוד מבלבל ויתכן שאני כבר מדבר ממש שטויות מבלי לשים לב, עמך הסליחה. (אולי זה קשור לעובדה שמהבוקר לא אכלתי ואפילו לא שתיתי קפה 😌)

זו גישת הרמב''ם, עליה שאלת בתחילת השרשור, כמובן שיש גישות אחרות.

 

גם לאיסורי אכילה הרמב''ם נותן טעמים, בעיקר נגד התאווה. 
(לגבי עניין הטמטום יש פירושים שונים, אם זה בגלל ה'טומאה' או בגלל עצם העבירה, ולכן גם יש מחלוקת אם זה שייך במקרה של שוגג או אנוס למשל)

החכמת אותי ועלתה לי עוד שאלה. אם אמרת שלדעת הרמב״ם כל עניין טומאה וטהרה נובע מהצורך להרחיק מהמקדש. אז מה נאמר על טומאת כלים? הרי כאן לא שייך עצם האדם. אלא הכלי שהוא דבר חיצוני?

גם מרחיקה מהמקדש, גם כי כלים מטמאים אדם וגם כי כדי לאכול קדשים (או להיכנס לבוש למקדש) אדם צריך כלים - אלו תנאים והגבלות שמקשים להתקרב למקדש ולקדשים.

טוב.. מעניין מאוד הנושא הזה.

מה שלא מובן לי, האם מי שמשייך לטומאה שיוך של ממשות בהכרח סותר את דעת הרמב״ם או שאפשר לומר שזה לא בהכרח סותר. ואז מכאן גם ההיגיון שגם אלו שסוברים שיש ממשות, עדין לא נוהגים בימינו את ההלכות שקשורים לזה.

אבל הקישור בין טהרה למקדש קיים בשתיהן.

וכל תנאי שבממון - קיים.

במעמד שעורך עזרא להוקעת תופעת ההתבוללות (עזרא י) - "ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים... וישבו כל העם ברחוב בית הא-להים מרעידים על הדבר ומהגשמים"  ("מתייראים היו ממכשול של עבירה זאת.. ומן הגשמים היורדים עליהם" [רש"י]).

יש הומור נשכני, חותך, תוקף, כמו שהומור צריך להיות.
אליהו הבוער עם "קראו בקול גדול... אולי ישן הוא ויקץ..." או ישעיהו הנזעם עם "חציו שרף במו אש, על חציו בשר יאכל, יצלה צלי וישבע אף יחום... ושאריתו לאל עשה... וישתחו ויתפלל אליו..." הלוואי עלינו "הומור" שכזה.

"יעשן אפך" - כל הכועס נחיריו מוציאין עשן

 

 

 

חחחח לפעמים אני מנסה לדמיין איך רש"י היה נראה הוא בטח היה מזה חמוד

קפץ לי לראש "וכי חולדה נביאה היא" בפסחים יד

"העושה סוכתו בראש הספינה רבן גמליאל פוסל ור"ע מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ור"ע שהיו באין בספינה, עמד ר"ע ועשה סוכה בראש הספינה, למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא היכן סוכתך?"

"רב פפא איקלע לתואך, אמר: אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה. אמרה ליה ההיא סבתא: איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעוא דתהוי כוותיה. אמר: מדקמברכי לי בגוויה, ש"מ ירא שמים הוא. אזל לגביה, רמא ליה תורא. רמא ליה מתני' אהדדי, תנן... ורמינהי... אמר רב פפא: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא, הכא במאי עסקינן בכותי חבר. כותי חבר בועל נדה משוית ליה?! שבקיה ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי...".

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה, אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה, אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו פלוגו. א"ל כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות. א"ל מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא. א"ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא.

ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה (ואמר) תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון.

ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי שקל בהדיה חייתא וגלגלתא אמר גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה כי היכי דליחול אדמיה יומא בתרא אמרו ליה מאי ניחא לך אמר להו בעינא אקמטינכו ואותבינכו וכל חד מינייכו אמחי' חייתא ופלגא קמטינהו ואותבינהו כל חד מינייהו כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה חרקיניה לשיניה א"ל אחוכי קא מחייכת בי אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא קטלינהו כולהו נפק ואתא יתיב קאכיל ושתי אמרה ליה ברתיה לא בעית מידי למזגא עליה אמר לה בתי כריסי כרי כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם

האחים זורקים את יוסף לבור - "נשליכהו באחד הבורות... ונראה מה יהיו חלומותיו"...

 

בפשט זה קצת ציני - "אי אפשר שיאמרו הם 'ונראה מה יהיו חלומותיו', שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו!", ולכן רש"י מפרש על דרך הדרש "הם אומרים 'ונהרגהו', והכתוב מסיים 'ונראה מה יהיו חלומותיו' - נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי".

עפ"י הכלבו בשם הירושלמי דמייתי בדרכי משה (יו"ד  סי' שמד) שהמת שומע את הדברים שנאמרים לידו כמתוך החלום. וזוהי כוונת האחים: נשליכהו באחת הבורות, הוא כמובן ימות, אנחנו נאמר 'חיה רעה אכלתהו', ומעכשיו במקום לחלום, אלו יהיו החלומות שלו - הדיבורים שלנו. ונראה מה יהיו חלומותיו.

ניתן למצוא אותו בהודעה חוש הומור אצל גדולי ישראל - עמוד 2 - פורום אוצר החכמה

איפשהו (ואני זוכר עוד ספר או מאמר בעניין, כרגע לא עולה לי השם)

שמסבירה מה הדין שחמישה אנשים יושבים על ספספל ושוברים אותו.

הראשונים דנים בזה והמאירי סובר שמדובר בבדיחה חח

הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא

ת"ר שור חרש שוטה וקטן שנגח, רבי יעקב משלם ח"נ. ר' יעקב מאי עבידתיה? אלא אימא רבי יעקב אומר משלם ח"נ.

עיין משנה סוף קידושין ובגמרא שם
ויש אומרים, עיין מקורות שונים, שהוא מבני או מתלמידי אלישע בן אבויה

"וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים."

 

המשך הפרק פחות משעשע...

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

וד"ל

דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר, אמר ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. קם, גחין עליה, ולא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר:
"הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרב" (חבקוק)

"ויאמר:לא!
כי - אני - שר צבא ה' - עתה באתי"
"ויען יהושע אליו ויאמר לו :
מה אדוני מדבר אל עבדו!"

אמשיך מחר ככל שיהיה צורך.

איזה הקשרים עשית סימן משמים לקרוא יותר תהילים...🙊

חובה לגמור את התהילים השבת .. אחרת לכי תדעי

רוצה ושתמיד לא יחסר לה.
ויהי רצון שגם לא יחסר לך ולכל שוכני הפורום ומשפחותינו

אתה בטוח שהשתמשת במילה הזו עכשיו בנאדם?
טוב שלא אמרת שוכני עפר וזהו חחח

אממ..את הקטע עם הארון קלטתי רק אחרי זה 😌
הקטע העיקרי היה שזה היה אותו פרק.

זו מילה יפה.

אני מקווה שייקח עוד הרבה מאוד שנים עד שנהיה שוכני עפר.

לי ולחברותא זה קורה כמעט כל יום אנחנו כבר לא מתרגשים מזה

 

כאילו המלאכים שמסביבנו כל הזמן מנסים לשחק איתנו 

 

צריך לבדוק אם דברים כאלו קורים גם לגויים (לא לחסידים שבהם)