פורום בית המדרש (עמוד 41)

- האם אנחנו באמת מרגישים רצון עז לבניין בית המקדש?
- האם אנחנו באמת רוצים שמציאות החורבן תיפסק?

או אולי יותר חשוב לנו שהצום יעבור בקלות בלי שנרגיש צמאים?

אחת הבעיות הנפוצות של המון אנשים היא הרגשת או יותר נכון "חוסר הרגשת" חיבור עם ט' באב ועם חורבן הבית.

בשיעור זה שהועבר לבני נוער מגילאי 16-20 ומיועד אף לגילאים קטנים/גדולים יותר מדובר על הרגשת חוסר החיבור ואף מוצעות דרכים פרקטיות להתחבר ולהתקרב לקב''ה. מוזמנים באהבה גדולה ובשמחה!

שעליה נכתבו סגולות עצומות ונוראות,

ואם בערב פסח מעלתה עצומה כ"ש ביום ההילולא עצמו של בעל המאמר כידוע מעלת יום ההילולא,

אכן רבינו שמשון מאסטורופלי בא וביאר המאמר אך בעל המאמר היה רבנו האר"י.

משבח האר"י קדישא (שכפי שהעיד תלמידו מהרח"ו ז"ל שהיה משיח בן יוסף אף שהיה מזרע יהודה)

לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו,

כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד"ס,

ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים,

בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים.

והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע.

והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים.

ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו.

והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן.

והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה.

וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים.

והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם,

ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו.

והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת,

או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה"ר.

והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים.

והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה' ואהבת ה', ויראת חטאו,

וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו.

וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו.  ועיני ראו ולא זר.

וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו.

ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד. 

וכתב עליו מרן הבן איש חי

שמה שכתוב בשו"ת אבקת רוכל למרן ז"ל שהאר"י ז"ל התייעץ איתו בשאלה מסובכת

טעות דפוס הוא כי ידע את כל התורה כולה ברוח הקודש ולא נעלם ממנו דבר קטן וגדול בתורה הקדושה. נורא.

זיע"א

שיטה מקובצת על מסכת ב"מ - אשכנזי, בצלאל ב"ר אברהם (page 1 of 272)

האות ש' במילה 'ראשון' בכותרת הדף מופיעה הפוך.

להיות צדיק, להיות תלמיד חכם, 

להשתוקק מתי נהיה זהירים זריזים נקיים פרושים טהורים חסידים ענווים יראי חטא קדושים..

להשתוקק מתי נבוא לידי קיום כל מה שכתוב במשנה ברורה ובכף החיים אפילו במצוות חומרות ומנהגים שהם רק חסידות.

לצערי לי אין שאיפה לא להיות צדיק וכ"ש לא חסיד וכ"ש לא תלמיד חכם,

אני מרגיש רחוק כל כך כל כך עם כמה שאני מתאמץ.

ובפרט שאוטוטו צריך לבוא משיח וממילא אפילו אם יש בי פוטנציאל (ואין בי כלל) לא אצליח לממש אותו.

איפה אפשר לקנות תמונות של רבנים? ומה במחירים?

ואולי אשלח עוד מעט גם משהו...

אחרי זה, מתכנן לא להתחבר כלל...

שאלה/מחשבה שעלתה בראשי:

כתוב בגמרא בבא בתרא י"ז עמוד א' כך:

"תנו רבנן ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד"

זאת אומרת, רק ארבעה היו ראויים לחיות לנצח, אבל בגלל חטא אדם הראשון (מעניין באמת שכתוב עטיו של נחש, החטא היה בעיקרון של האדם עצמו, לא של הנחש...אבל אולי כי זה נגרם בגלל הנחש ואולי הנחש הוא דווקא הסמל לחטא, הכפירה בטובה, הניתוק מה' יתברך...שאלה...) הם מתו טרם זמנם.

שמעתי שיש הרבה רבנים גדולים, או תנאים וכיוצא בזה, שלעומת שאר בני האדם הם ראויים לחיות לנצח. למה...? כיוון שלרוב בני האדם אין שאיפות גדולות יותר מדי, השאיפות שלהם זה להסתדר בחיים, לפתח איזה משהו מסויים, ליהנות, להוליד ילדים וזהו. כמובן, כל אחד הוא עולם ומלואו ולכל אחד יש תפקיד בעולם וכו'...אך השאיפות שלנו בדר"כ, במיוחד כאנשים לא דתיים, הן שאיפות יחסית קטנות. לעומת זאת, השאיפות של אותם גדולי עולם היו עצומות, הם הספיקו כ"כ מעט ממה שהם רצו, היה להם חזונים גדולים ושאיפות מטורפות והם הספיקו גרגיר ממה שהם רצו, ומצד האמת הם היו יכולים לחיות לנצח ולא היו גומרים את מה שהם רצו.

השאלה שלי היא האם זה אכן קשור לשאיפות, או שיש משהו נוסף. כי אם זה קשור רק לשאיפות, זה סותר את הגמרא שאומרת שרק ארבעה מתו בעטיו של נחש. ואפשר אולי לתרץ, אם נאמר כך, שבאמת יש להם שאיפות, אך עדיין יש להם חטא, ולכן זה לא רק עניין של שאיפות.

אמנם אפשר להגיד שמצד הדור שלא ראוי, הם מתו, כמו שארבעה שמתו בעטיו של נחש, שהרי כוח גדולי הדור מגיע מכלל הציבור ולא תמיד עוזר שהם עצמם ראויים וגדולים, כמו לדוגמא שנבואתו של משה רבינו הופסקה למשך 38 שנה רק מכיוון שהדור לא היה ראוי, אך להגיד שהם עצמם לא ראויים ובגלל החטא הם מסתלקים מן העולם, קשה באמת להגיד כך. וגם יש את הסיפור המפורסם על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שמכיוון שהיו ראויים למות עם רב מישראל ל"ע רח"ל, מכוח זכויותיו הרבות הוא הסתלק טרם זמנו והציל נפשות מעם ישראל.

גם עוד משהו תמוה בעיניי, זה איך דווקא האבות של הצדיקים (ישי ועמרם) מתו בעטיו של נחש, הייתי מצפה שהצדיקים עצמם ימותו בעטיו של נחש, לא אביהם. התורה ראתה לנכון לכתוב את צדקתם של בניהם וכמה הם גדולים, לא שלהם, אז מוזר שהם דווקא מתו בעטיו של נחש. אולי אפשר להגיד כך:

הצדיקים צריך שיהיו מחוברים אל העם, צריך שיהיו קשורים אליהם ויהיה איזשהו קשר ביניהם. אותם אבות היו קדושי עליון ואפילו מתו רק בעטיו של נחש, אבל הם לא היו גדולי דור כיוון שהיה יכול להיווצר מרחק, "דיסטנס", בינם לבין הדור, שהרי הם מחוברים לאינסוף, הם אינם מבינים בבני אדם שחוטאים, והם לא יכולים ללמד עליהם זכות או להבין אותם. דווקא אותם צדיקים שחטאו, והיה בהם חטא, שהרי הם לא מתו בעטיו של נחש, גרם לגדולתם ולכך שהפכו לגדולי דור. אמנם, הם עדיין היו צדיקי עליון, ואחד מפירושי חז"ל (לא יודע בדיוק איזה, סורי...) אומר שהסיבה שהתורה הזכירה את חטאם של הגדולים, זה כדי להראות שאלו כל חטאם, שהם ספורים ובודדים, וזה דווקא מראה על גדולתם. (זה אחד מהפירושים שעונה על השאלה מדוע יש הזכרת חטאים של גדולים בתורה, הרי הרבה פעמים דווקא יש לימוד זכות על הגדולים, ומפרשים עליהם דברים טובים, ומדוע מוזכרים חטאם והדברים הגרועים שהם עשו, זה כביכול המגמה ההפוכה...יש הרבה פירושים, זה אחד מהם...).

בקיצור, זה דווקא מראה על גדולתם, על כוחם האדיר, שהרי שבע יפול צדיק וקם, ואילו בן אדם שאין לו יצר הרע גדול כמוהם דווקא לא תמיד יוכל להגיע לגדולות, כיוון שלא יהיה לו את הכוח האדיר הזה לרתום לדברים טובים.

עוד פעם שמופיע עניין חטא אדם הראשון, זה במעמד הר סיני. כתוב בפסוק: "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, וידועה הגמרא שאומרת על זה: "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" מסכת שבת (קמו, א), דהיינו, שפסקה זֻהמתו של נחש ותיקנו חטאו של אדם הראשון ובטלה מיתה מן העולם, עד שחטאו בעגל וחזרה מיתה לעולם. אך דווקא משה רבינו, אב הנביאים, "לא קם בישראל כמשה עוד", "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא : פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט וכו'...", מכיוון שהוא מחובר לעם ישראל, למרות החטא הנורא הזה, הוא עומד לפני הקב"ה ומסנגר על עם ישראל ואומר לקב"ה שימחל לעם ישראל "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", במסירות נפש עצומה, למרות שיכל לקבל את ההצעה של הקב"ה שהוא וזרעו ימשיכו ועם ישראל ימחק. דווקא בן אדם כזה יכול לקבל את התורה, שכתוב עליה כך: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה- תבלין". התורה לא ניתנה למלאכי השרת, כידוע, אלא ניתנה דווקא לאנשים שעשויים מעפר ואפר, אנשים שבאים מהעולם הזה, שהם לא רק קודש אלא גם חול, דווקא הם יכולים לקבל את התורה. אבל, זו אחריות רבה, הם צריכים לקדש את החול ולרומם אותו כדי להגיע למדרגות עליונות, הם צריכים לרתום את יצר הרע ליצר הטוב ולכוחות טובים, ולהיזהר ולהימנע מכל הסכנות בדרך, אך בסופו של דבר, הם הכי ראויים.

ובנימין, אפשר להרחיב עליו הרבה, אבל בקצרה, הוא זה שלא היה במכירת יוסף, ששיכן שלום בין האחים, שזכה לכך שהאבן שלו תהיה האבן הצבעונית, שמכילה את כל הצבעים של כל השבטים כולם, וזכה שבנחלתו יהיה בית קודשי הקודשים. שבכה על שני בתי המקדש שעתידים להיחרב. דווקא הוא, אותו אחד אחדותי שבעצם די "ניטרלי", לא במובן שלילי, אלא במובן שהוא "כללי" ולא משהו נקודתי וספציפי, דווקא הוא הכי ראוי שבחלקו יהיה בית קודשי הקודשים. אך זה כאשר מדובר על המקום הכי מקודש, הכי קשור לא-לוקות, אך ממנו לא יצא המשיח, המשיח יצא דווקא מדוד המלך, שהוא לא אחד מהאלו שמתו בעטיו של נחש, שמוזכרים חטאים שלו בתנ"ך (ואני לא מדבר על חטא בת שבע, אם כי גם זה חטא, אמנם לא חטא אשת איש, אבל כן חטא...לא משנה, לא ניכנס לסוגייה, זו סוגייה ענפה שבאמת יש לי הרבה מה לכתוב עליה, אבל לא כאן המקום והזמן לעשות את זה...מי שרוצה מוזמן לעיין בתירוץ של הרב נבנצל על זה, זה מאוד יפה, יש עוד כמה פירושים בעניין וזו סוגייה גדולה), שהוא זה שמצד אחד לוחם ויוצא ראשון בקרב ונמצא בחזית וכותב בתהילים "ארדוף אוייבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (אגב, מעניין מה השמאלנים אומרים על הפסוק הזה, או שהם עדיין מתעקשים לתאר את דוד המלך כיפה נפש שלא פוגע בזבוב וכותב את ספר תהילים...), ומצד שני פוסק הלכות ענק, ומלמד תורה עצום, בעל ענווה גדולה, דווקא הוא ראוי. הוא מסמל דווקא את החזרה בתשובה, הוא החוזר בתשובה הכי גדול שיש ושיש הכי הרבה ללמוד ממנו, ודווקא הוא ראוי לגאול את עם ישראל. כי שוב, כמו משה רבינו, שבזכותו הייתה כפרה לעם ישראל, וניתנו לוחות שניים ביום הכיפורים, שעד היום הוא יום של כפרה לעם ישראל מכל חטאינו, כך גם דוד, שחוזר בתשובה, הוא יכול לגאול את ישראל. אבל הוא בעצמו לא גואל, הוא בעצמו לא המשיח, אלא הזרע שלו. מוזכר בגמרא שאחד מהאלו שמתו בעטיו של נחש הוא דווקא בנו של דוד, ואם נגיד שמכלאב יצא המשיח זה באמת לא מסתדר, אולי בניו של כלאב לא כמוהו שמתו בעטיו של נחש, כמו עוד בנים של כאלו שמתו בעטיו של נחש והם עצמם לא מתו, ואז הם ראויים ויכולים לגאול.

טוב, יכול להיות שכתבתי מלא שטויות, אשמח לביקורת ולתשובות לשאלות הבאות:

א. מה העניין של החיים לנצח...? שאיפות או משהו אחר...? חטאים...? אם כן, הסבר, נמק, פרט והדגם.

ב. האם המצב שתיארתי לגבי האנשים שלא מתו בעטיו של נחש והם ראויים לגאול, זה דווקא כאשר עם ישראל לא במצב אידיאלי...? האם המצב האידיאלי זה רק כאשר הדור יהיה בדרגה כזאת להיות גם אתה ואם לא לא...? אשמח לפירוטים ולהסברים של העניין...

ג. לגבי עמרם, באמת שאין לי צל של שמץ של מושג איך להתחיל לפענח מדוע הוא נכנס לרשימה של אלו שמתו בעטיו של נחש. לא מסופר עליו כלום בכתוב כמעט...אשמח לביאורים...

ד. מדוע כתוב בעטיו של נחש דווקא, מהו העניין של זֻהמתו של נחש וכו'...ולא פשוט חטא אדם הראשון.

ה. בירור וחידוד העניין של כוח היחיד של גדולי הדור לעומת הכוח הכללי והציבורי שמגיע מהדור עצמו, לא ברור לי עד הסוף העניין של זה.

תודה רבה, אשריכם ישראל...!!

תזכו למצוות ולאורך ימים ושנים עד מאה ועשרים...!!

@נשמה כללית

@חסדי הים

״וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם״ (בראשית מה פס׳ א-ג)

״וירדו אחי יוסף בני ישראל צריך המקרא לומר אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו ולסוף מתחרטין ואומרים אימתי נרד למצרים נחזיר את אחינו לאביו וכשאמר להם אביהם לירד למצרים נתנו כולם דעת אחת להחזירו אמר רבי יהודה בר סימון אף יוסף יודע היה שאחיו יורדין למצרים לשבר אוכל מה עשה הושיב שומרים על כל הפתחים ואמר להם ראו כל מי שנכנס לשבור אוכל כתבו שמו ושם אביו לערב הביאו פתקים ועשו כך כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם לערב הביאו לו הפתקים זה קורא ראובן בן יעקב ואחד קורא שמעון בן יעקב ואחד לוי וכן השוערים כל אחד שלו מיד אמר להם יוסף סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד ונתן שמותם לבעל האוצר ואמר לו ראה כשיבואו האנשים אלו לידך תפוש אותם ושגר אותם לפני עברו שלשת ימים ולא באו מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות ומה טיבן בשוק של זונות אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה שמא בקובא הוא ותפשו אותן והביאום לפני יוסף״ (בראשית רבה פרשה צא פיסקה ו). 

לכאורה אין לסיפור הזה רמז במקרא. האם חז״ל קיבלו אותו במסורת ? אני רוצה לטעון שגם אם כן וגם אם לא, דווקא כן יש לסיפור הזה  רמז בכתוב ורואים ממנו את האופן שבו חז״ל קראו ולמדו את התורה תוך שימת לב לפרטים הקטנים. 

המדרש מתחיל בהערה עדינה על כך שעשרת השבטים נקראים בפס׳ ״אחי יוסף״ בעוד שהכינוי המציין אותם הוא כמעט תמיד בני יעקב / בני ישראל והמדרש תופס את השינוי הזה במונח כרומז על שינוי שחל בהם. 

עכשיו. אם נעיין קצת בתורה נראה שיש עוד מקום שהשבטים נקראים במקום בני יעקב כ- ״אחי X” וזה במקרה של דינה: 

״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. 

וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ״ (בראשית לד כה-כו). 

ואיך מתבטאת האחווה במקרה הזה ? שהם ערכו למענה מבצע חילוץ על מנת להוציא אותה מהגויים. אם כן אפשר להסיק שחז״ל הבינו

שגם במקרה של יוסף השימוש במונח ״אחי יוסף״ רומז על כך שהם חיפשו אותו על מנת לחלץ אותו. 

(לצערי אין לי בראשית רבה זמין ראיתי את המדרש הזה בכלי שני, אז לא הילה לי הזדמנות לראות אם כבר העירו על כך). 

איזה תחבולה אוכל לאמץ עד שאהיה בטוח במאה ואחד שלא אגיע לעולם ועד לא לדיבור לשון הרע ולא לשמיעה ולא לאבק לשון הרע לעולם ואפילו לא בשגגה ואונס כל עוד אחזיק בתחבולה הזו!

הפרנואידיות גורמת לי להיכנס לדיכאון כל פעם אחרי שאני מגיע לסרך של סרך שלשון הרע

חז"ל ע"ה אמרו 'משנכנס אב ממעטים בשמחה' ולדיברהם צריך לייחס חשיבות יתרה ולהתבונן, הכיצד נמעט בשמחה בימים אלו?

(נקטתי שישה בדווקא אחרי שהורדתי את ר"ח ושתי שבתות שבהם ודאי לא אמרינן שממעטים בשמחה)

בזמן האחרון אין לי חשק.. מוזר כזה, מתחילה להתעייף רק מלחשוב על לפתוח ספר וכו'..

וחבל כי דווקא ההיתי בשיא;).. 

ואם יש לכם טיפים להתרכז יותר, אשמח ממש

אפשר קצת מקורות יהודיים עליו? יש?
התייחסות אולי של חז"ל? משהו?

הוא היה נחשב ל"בוגד" בסופו של דבר?

אשמח להצעות