לפי הרמב''ם כל עניין הטומאה הוא להרחיק מהמקדש (למעט טומאת נידה שיש לה גם טעם של הרחקה ממיניות), ממילא כשאין מקדש אין עניין בטומאה וטהרה.
להרחיק כדי להרחיק (הקורבנות הם לא דבר חיובי בעיקרם אלא צורך אנושי בעבודה פיזית, שאריות של הפגאניות, לכן התורה משתדלת להרחיק מהם - רק מקום אחד, רק משפחה אחת מכל העם, רק בזמנים מסוימים ועם הרבה דברים שמונעים כניסה לשם שזו הטומאה).
כלומר שזו הגדרה מלאכותית ופורמלית ולא דבר בעל ממשות, וכל המטרה שלה היא למזער את הגישה למקדש.
למה אתה מתכוון ב'טומאת מאכל'?
כמו "לריח ניחוח אישה לה'" - כלומר שיש כאן נחת רוח לה', לא?
אבל רגע, ה' מריח? יש לו חוש ריח? או אף (ברור שכן, הרי כתוב בתורה חרון אף)?
אלא מה? יש במקרא מעבר לפשט.
וכמו שאין באמת אף או חוש ריח, ככה לא באמת הדם הוא זה שמכפר (אלא הקיום של המצווה, שהטעם שלה הוא מה שכתבתי בתגובה הקודמת).
אז לגבי הטומאה של חלק קטן מהאוכלים זה בדיוק העניין - להרחיק מהמקדש.
(ומסתבר שאת אותם דברים היו עובדי האלילים מקריבים, ולכן הקישור בין הרחקה מהם להרחקה מהמקדש)
זו גישת הרמב''ם, עליה שאלת בתחילת השרשור, כמובן שיש גישות אחרות.
גם לאיסורי אכילה הרמב''ם נותן טעמים, בעיקר נגד התאווה.
(לגבי עניין הטמטום יש פירושים שונים, אם זה בגלל ה'טומאה' או בגלל עצם העבירה, ולכן גם יש מחלוקת אם זה שייך במקרה של שוגג או אנוס למשל)
גם מרחיקה מהמקדש, גם כי כלים מטמאים אדם וגם כי כדי לאכול קדשים (או להיכנס לבוש למקדש) אדם צריך כלים - אלו תנאים והגבלות שמקשים להתקרב למקדש ולקדשים.
אבל הקישור בין טהרה למקדש קיים בשתיהן.
וכגון שיש שתי קבוצות והמשימה היא לקחת את הדגל מהאויב אל השטח שלנו וכשמישהו מהקבוצה שלי עושה זאת אני עוצר אותו רגע לפני שהוא מגיע ליעד ובינתיים חיל האויב משמידים אותו ואני לוקח את הדגל ומרוויח את הנקודות שלו,
או כגון במשימה שכל אחת מהקבוצות צריך לשמור על מקום מסוים מבלי שיתקרבו לשם חיל פרס ומדי ואני ברשעותי כביכול מעיף ודוחף מהשטח את בני הברית שלי בכדי שאני אקבל נקודות מרובות יותר שהרי אני לבדי השלמתי את המשימה,
או כגון שיש טנק מפלצת לכל קבוצה ואני בכוונה מעצבן ודוחף את המפלצת של הקבוצה שלי כדי שהוא ימות ואני אזכה בה אחרי התור שלו.
מלבד זה שהדבר לא יפה ולא מוסרי אני באמת רוצה לשאול האם יש כאן איסור של עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע
(וחייב חרם כמובא בבאר הגולה)
ושמא תאמרו שכל זה אמור בכסף אמיתי וברווח אמיתי, אז באותו המשחק כן אפשר לקנות כסף של המשחק בכסף אמיתי וממילא שיך פה הפסד ממוני לצד כלשהו.
וכל תנאי שבממון - קיים.
יש במקורותינו הרבה רגעים של הומור, תחכום, וקצת ציניות..
זרמו ותכניסו לשרשור מה שעולה לכם לראש.. שוטו..
במעמד שעורך עזרא להוקעת תופעת ההתבוללות (עזרא י) - "ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים... וישבו כל העם ברחוב בית הא-להים מרעידים על הדבר ומהגשמים" 
("מתייראים היו ממכשול של עבירה זאת.. ומן הגשמים היורדים עליהם" [רש"י]).
יש הומור נשכני, חותך, תוקף, כמו שהומור צריך להיות.
אליהו הבוער עם "קראו בקול גדול... אולי ישן הוא ויקץ..." או ישעיהו הנזעם עם "חציו שרף במו אש, על חציו בשר יאכל, יצלה צלי וישבע אף יחום... ושאריתו לאל עשה... וישתחו ויתפלל אליו..." הלוואי עלינו "הומור" שכזה.
"יעשן אפך" - כל הכועס נחיריו מוציאין עשן
חחחח לפעמים אני מנסה לדמיין איך רש"י היה נראה הוא בטח היה מזה חמוד
קפץ לי לראש "וכי חולדה נביאה היא" בפסחים יד
האחים זורקים את יוסף לבור - "נשליכהו באחד הבורות... ונראה מה יהיו חלומותיו"...
בפשט זה קצת ציני - "אי אפשר שיאמרו הם 'ונראה מה יהיו חלומותיו', שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו!", ולכן רש"י מפרש על דרך הדרש "הם אומרים 'ונהרגהו', והכתוב מסיים 'ונראה מה יהיו חלומותיו' - נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי".
עפ"י הכלבו בשם הירושלמי דמייתי בדרכי משה (יו"ד סי' שמד) שהמת שומע את הדברים שנאמרים לידו כמתוך החלום. וזוהי כוונת האחים: נשליכהו באחת הבורות, הוא כמובן ימות, אנחנו נאמר 'חיה רעה אכלתהו', ומעכשיו במקום לחלום, אלו יהיו החלומות שלו - הדיבורים שלנו. ונראה מה יהיו חלומותיו.
ניתן למצוא אותו בהודעה חוש הומור אצל גדולי ישראל - עמוד 2 - פורום אוצר החכמה
איפשהו (ואני זוכר עוד ספר או מאמר בעניין, כרגע לא עולה לי השם)
שמסבירה מה הדין שחמישה אנשים יושבים על ספספל ושוברים אותו.
הראשונים דנים בזה והמאירי סובר שמדובר בבדיחה חח
הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא
"וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים."
המשך הפרק פחות משעשע...
וד"ל
סימן משמים לקרוא יותר תהילים...🙊
לי ולחברותא זה קורה כמעט כל יום אנחנו כבר לא מתרגשים מזה
כאילו המלאכים שמסביבנו כל הזמן מנסים לשחק איתנו
צריך לבדוק אם דברים כאלו קורים גם לגויים (לא לחסידים שבהם)
כותב מרן החפץ חיים בספרו הלכות לשון הרע כלל ג הלכה ד
וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם בְּדִבְרֵי סִפּוּרוֹ לֹא הָיָה שׁוּם עִנְיַן גְּנַאי כְּלָל,
רַק שֶׁעַל יְדֵי דְּבָרָיו נִסְבַּב רָעָה אוֹ גְּנוּת לַחֲבֵרוֹ, וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה נִתְכַּוֵּן לָזֶה בְּרַמָּאוּתוֹ, גַּם זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא,
וְדָבָר זֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּשֵׁם לָשׁוֹן הָרָע בְּצִּנְעָא.
משתמע מדבריו שאפילו אם אני מתווכח עם מישהו ולמשל אומר לו 'תפסיק עם זה!'
בוודאי שכוונתי שהוא משגע אותי ושיפסיק עם ההטרדות שלו וה"ז בכלל לשון הרע.
כל דבר בעולם הזה זה לשון הרע אפילו דעה שונה אפילו שאני סתם אומר משפט או רעיון בסופו של יום יכול להיות שמישהו לא מסכים עם הרעיון הזה וזה שאני אומר רעיון אחר אני כאומר 'מי שלא חושב כמוני שגגה בידו וטעות'
מישהו יכול לומר לי עד היכן 'הגבול' של לשון הרע בצינעא כי נראה שע"פ ההגדרה שהובאה כאן אין שום דבר בעולם הזה שהוא לשון הרע אפילו דיבור פשוט - כי הרי כל דיבור יכול להיות שמישהו בעולם הזה לא מסכים איתו והריני כאומר שטעות מי שלא חושב ככה ודעה מוטעית היא ומעוותת.....
או למשל אני דורש הלכות בבית שלי ונניח חלילה שיש הלכה שאימי ח"ו לא מקיימת ואני מרגיש באותו רגע שאני לומד לא לשם שמיים אלא לגנות את אימי (וזה בא בדרך אגב ממש ולא היתה כוונתי לזה בתחילה) ה"ז בכלל מה שכתוב בהלכה הזו של החפץ חיים, ובקיצור מה לא כלול בלשון הרע.
אשמח לשמוע ממכם עד היכן הגבול של לשון הרע.
מה הגן עדן שלי בעולם הזה אתם שואלים?
שיבוא לי מלאך וילמד אותי את כל הלכות לשון הרע והלבנת פנים.
וכן, זכויות ועבירות מתחלפות.
תודה רבה על זה שכתבת את זה.
זה כ"כ חשוב. אי. כמה.
ומקנאה (קנאת סופרים) על השאיפות בתחום הזה.
זה מדהים הרצון להתקדם בזה.
הלכה למעשה, קטונתי...
אני יודעת שיש רבנים שממש עוסקים בהלכות האלו וכדאי להתייעץ איתם.
או בכללי עם הרב שלך.
נראה לי שככל שלומדים יותר, אפשר ממש להיות בקיאים בסוגיות,
וגם להבין את רוח ההלכה, שזה גם מאד חשוב.
ולהתפלל על זה.
בהצלחה רבה.
משפט שבא בהשראת הרב קוק?
האמת שלגמרי מתחבר לזה
ממ לא זכיתי שבהשראתו.
פשוט כמחשבה מהניסיון שלי בלימוד.
ומשמח לשמוע
יש רצון להזיק לזולת, אחרת נשמע שזה לא נכלל בדברי הח"ח הנ"ל.
אז מה לא נדבר מחשש שיכנס בנו הרהור של נסיון לגנות?
שאדם עושה מעשה קשה שהוא כל כולו יהיה לשם מטרה נעלה,
יש נגיעות... ככה זה החיים.
ואם יש נגיעה - עדיין מותר לדבר.
אם ניכר שהדבר הוא בצורה מובהקת למען מטרה שלילית - אז אסור. אחרת - מותר.
שהרי ודאי כוונתי לגנותו ובוודאי שאין פה את כל התנאים המובאים בחפץ חיים שמותר לדבר לשון הרע
אלא אם כן - אין ברירה והוא לא מבין בצורה אחרת. ואז זה כברל רק כדי להזיק לו אלא לצורך קריטי.
אבל אתה מבין את דברי הח"ח שמדברים על מישהו בצורה ישירה?
אני יותר תפסתי את זה שמדברים על מישהו
ובכלל לא מצינו שאסור לאדם לצעוק על חבר שלו שיפסיק להציק לו ואם כך לא שבקת חיי לכל בריה
הח"ח לא כתב בצורה כזאת ולכן אין סיבה ממשית להבין את זה ככה.
איך אתה מדייק את זה ממילותיו?
כך משמע מדבריו שהעתקתי
כוונה זה דבר ברור ונגלה, זה לא כל נגיעה קטנה שהיא שאפשר לראות רק במיקרוסקופ
ברור שזאת הכוונה. התורה לא נתנה למלאכי השרת.
רק כשיהיו 7 תנאים זה דבר קשה מאוד לעשות,
זה כמו שרשע גמור רגע לפני פטירתו יבוא לאיזה בנאדם ברחוב ויתחיל להרביץ לו והמוכה יגיד לו איזה משפט של 'תהיה רגוע' שפירושו כמו שאמרנו - אתה חולה רוח רק בלשון נקיה, וזהו נמחקו כל עוונותיו והוא עולה לשמיים זך ונקי
וגם מה הבעיה להשתמש בלשון יפה -
במקום לומר "תפסיק להציק לי"
אפשר לומר "אשמח בבקשה שתפסיק"??
ברור שכדאי לדבר לשון יפה ומכבדת מאשר בלשון שלא מכבדת.
כמדומה שבכלל י ישנם את הפרטים שרק בהם מותר לספר לשון הרע
אם אני מבקש יפה שיפסיק הכל סבבה
אין לי שום עניין להראות שהוא טועה
אין לי שום עניין לגנות אותו
אני רוצה רוצה שיפסיק מבקש זאת בצורה מכובדת.
מה רע בזה??? למה שיהיה אסור?
איפה הח"ח כותב שאסור לדבר בצורה מכובדת?
זה גנאי,
ולפי מה שכתוב בכלל י מותר להעיר לאדם רק ב7 התנאים המבוארים שם
http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01604.html#HtmpReportNum0129_L2
וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה נִתְכַּוֵּן לָזֶה בְּרַמָּאוּתוֹ
מעבר לכך שזה גנאי, כדי שזה יהיה אסור צריך כוונה של אדם רמאי.
אדם יודע את נפשו. במידה והוא עושה את מתוך רמאות - אסור. במידה והגנאי הוא לא המטרה - מותר
כדי שאסיים באמת את ספר חפץ חיים בעיון לפני שאשאל שאלות
כדי שלא נציע לך מה שכבר למדת [אם כי חזרות זה מאוד חשוב].
כמו בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא
הביא ראיות שמכות וסנהדרין הן מסכת אחת (או במרגליות הים או בסדר המשנה ועריכתה), ומעניין שהרמב"ם בהקדמות הדגיש שלא כן.
בכל מקרה, אני ממליץ על סנהדרין, שאר המסכתות בסדר נזיקין הרבה יותר קשות. (אם כי גם בסנהדרין יש כמה דפים לא פשוטים ,אבל רובה לאו).
ש, ובכן, הן מסכת אחת מכל בחינה אפשרית בערך. מכות היא המסכת היחידה שבנויה כמו סנהדרין, ובמקרה היא גם ממשיכה בדיוק את מה שהיה לנו חסר בסנהדרין ואפילו ממשיכה את הסוגיה האחרונה של סנהדרין. (בערך)
הרמב"ם לא מביא טיעון ללמה זה לא ביחד, הוא פשוט מציין את זה כעובדה.
ואין סתירה
אחר שזכור לי שמפורשות מכות היא באה כהמשך למשנה האחרונה ובכל זאת הרמב"ם ז"ל כתב שהן שתי מסכתייס
בין כל שתי מסכתות אחרות, כולל כאלו שדי זהות אחת לשניה.
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן
דבר ברור שבפן הרוחני-קבלי יש כאן משהו,
אך הרמב"ם לא אמר שאין כאן כלום הוא רק אמר שזה דבר מעל לשכל שלנו אך יש ודאי שיש
אשמח שמי שיש לו מקורות הלכתיים בנושא ישלח אותם כאן, בלי קשר לעמדה שלו בנושא.
פשוט יש לי עבודה בנושא.. [וגם סתם מתעניין] תודה מראש.
נ"ב: אם יש כבר שרשור כזה, אשמח שיפנו אותי אליו.
כמו שאתם יודעים אני מכין פירושים לתפילות, עכשיו הכנתי לתפילת ערבית של ראש השנה, מוזמנים לקחת, להדפיס, להשתמש ולהעביר לאחרים!
אשמח ממש להערות והארות.
שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת! כתיבה וחתימה טובה.
מצרף כאן את הפירוש לערבית של ראש השנה, את שאר הפירושים העלתי בעבר, אם משהו רוצה שיפנה אותם בפרטי.
הפירוש- 20210905151525.docx
מתי כמה איך
יש הרבה מקורות ומאמרי חכמים בעניין כך שארצה לחלוק מחכמתם בדבר.
נאמר מצד אחד שאפילו הפירות של המצוות המה רק במצוות מסויימות (משנת אלו דברים)
ובמקום אחד כתוב 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא'
ובמקומות אחרים כתוב שכמה שהאדם יהנה כאן מנקים לו שם למעלה בגן עדן
מקום אחד כתוב הנעשה לו נס מנקים לו מזכויותיו
ממקום אחד כתוב קיבל עולמו בחייו
מקום אחד כתוב מצוות לאו להינות ניתנו
מקום אחד כתוב שזכות מצוותיו עומדת לבניו
ועוד ללא סוף בחז"ל בראשונים ובאחרונים והמקובלים
מישהו יכול לעשות לי סדר בעניין הזה? או מאידך לשלוח אותי לשו"ת או ספר כלשהו שחקר את הנושא.
במסכת מכות (יט למשל: האי מיבעי ליה לכדרבי אליעזר וכו'.
וכן כיוצ"ב עוד מאות פעמים בש"ס.
והתוס' בכל מקום אכן רגילים לתרץ דתרתי שמעינן מינה.
וכשיש תירוץ כזה בגמרא, לרוב היא מסבירה גם מדוע אפשר לשמוע תרתי, בד"כ בסגנון של: א"כ לימא קרא וכו', מאי וכו', ש"מ תרתי.
'בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' (מסכת אבות)
'אמר רבי אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה' (סוכה נה עמוד ב)
[רש"י: בוכיא - עכביש. ולבסוף - משאדם נמשך אחריו מעט, מתגבר והולך בו]
'מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים' (דברים יט יא)
עבר השם יתברך על פני משה ואמר 'השם השם' שמרחם השם על האדם קודם שיחטא (ולא הורגו מחמת שיחטא) ומרחם אחרי שחטא ולא מענישו, אל רחום - מרחם, וחנון לשון חנינה (שפירושה נתינה בחינת שלא מגיע לאדם) ארך אפים - מאריך אפו ולא מעניש מיד אלא מחכה שישוב בתשובה, ורב חסד כפשוטו, ואמת (בכל, לכאורה כאן להעניש לרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים) נוצר חסד לאלפי של אדם לאלפי דורות אחריו, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה - הקב"ה נושא את העוון על עצמו ולא מעניש את האדם וכשחוזר בתשובה ממילא מנקה את המלאכים הרעים.
אם הם יודעים שהוא הביא ילדים מגומר בת דבליים?
כביכול לא מצליח לקיים.
זה כמו שמשה לא יכל להוכיח את זמרי כי הוא היה נשוי לציפורה.
כמובן שמצד האמת אין מה להשוות חס ושלום בין מה שעשה זמרי ובין ציפורה, אבל עדיין זה מריח לא טוב.
יש עוד הרבה דוגמאות כאלו
אבל בשורה תחתונה כל העם יודעים מי היא אשתו.
בין אם הם לא יודעים שזה בציווי השם או בין אם יודעים.
(תנסה להיכנס לראש של נפתלי בן יהוא) שכל חייו זה עבודת אלילים וחיי פריצות, איך הוא ירגיש כאשר הנביא הדוס יתחיל להטיף לו על חזרה בתשובה מחיי הפריצות ביודעין שהוא עצמו התחתן עם האישה הפרוצה ביותר באותו דור כדברי חז"ל.
לא לחינם פרשנים רציונאלים כגון הרמב"ם והרד"ק ניסו לפרש את העניין הזה בדרך משל.
כמובן שמצד האמת הנביא לא עשה שום דבר חמור..הרי זה היה ציווי השם אליו.
הנקודה שלי היא שאותם אנשים שהוא ניסה להוכיח לא יודעים את זה בבירור, וגם אם יודעים, זה עדיין מריח רע מאוד.
ולכן נראה לי קצת מוזר שהוא יוכיח אותם בעיניינים של פריצות.
עיקר התוכחות שלו הופנו כלפי הממלכה הצפונית, קרי ממלכת ישראל.
והם לא חזרו בתשובה (ומכאן "המצאתי" את הנקודה למאי נפקא מינה אם המצאתי או שמעתי עליה?)
עדיין צריך להתייחס לזה
שא תפילה אל אלוקיך שיעזור לך להתמיד בלימוד
מישהו מכיר מועמד טוב יותר לתואר מאשר הפסוק: מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה (שמות פרק כב פסוק יז) ?
יש בו 3 מילים ו- 11 אותיות.
בכל מקרה כנראה בתורה הפס׳ של נוגע לא נוגע הכי קצר.
כך אני מבין לפי הסיפור ששייך לתורה..
התורה נאמרה בעקבות חזן כלשהו שעלה לבמה ור' נחמן ידע שהוא מנסה להרשים עם הקול שלו את הנשים ששומעות אותו.
הראש שלו היה בנשים ולא במה שהוא אומר.
מפה אני יכול להסיק איך אמור להיות ההפך מכך
שמנגן כשר זה אדם שמחובר לקב"ה ומנגן לכבודו ומחובר למה שהוא אומר.
כנראה לא משנה הדרגה שלו אלא הכוונה
כמו כתוב בעצות המבוארות:
שצריך להמנע מלשמוע מנגן רשע
אבל אם שמע בשוגג או באונס - הלימוד תורה בלילה יציל אותו מהנזק.
והרב עובדיה זה דוגמא קלאסית לאדם שיכול לשמוע נגינה של אדם רשע
ולתקן אותה
זה לא משהו שכתוב שאסור לכולם ופתאום לרב מותר.
אבל כן זה מזיק, ויש דברים שבהם יש הבדל בין צדיק לאדם פשוט. וכנראה שזה לא הזיק לו בגלל מה שאמרתי
אבל יש על דיונים שלמים אם מותר לנגן ניגונים של רשעים.
האם מותר להשתמש במנגינות חילוניות וכנסייתיות בתפילות? (schechter.ac.il)
יש דברים שיורידו את האדם הפשוט אבל צדיק יתגבר עליהם ויתקן אותם..
ור' נחמן כתב לנו שניגון של אדם רשע זה אחד מהם
