פורום בית המדרש (עמוד 87)

אבל @אניוהוא לא אוהב אותו. הוא מיקל יותר מידי.
יש את ספר הכשרות אבל בוא מחמיר לעולים עלמא

יש את חוברת "כשרות המטבח".
http://www.ateret4u.com/online/f_01822.html
(קישור)
אם אתה רוצה להרחיב לעומק הדינים, זה כבר עניין אחר.
בכל מקרה, זו אחלה חוברת.
(בשר חלב, וכו')

ואכלת ושבעת הוא מעולה ויש בו התייחסות לספרדים גם.

ברח לי השם שלו.
מסכם ומסודר ממש.
בנוגע לואכלת ושבעת, אשמח להפניות לעניינים בהם הוא מקל מידי, לא מצאתי כאלה בלימודי

אבל הפרקים על כשרות כלים, ובשר וחלב לטעמי ממש כתובים טוב , פשוטים ומובנים.
אין היצע גדול של ספרי כשרות מובנים וקריאים מספיק כדי להבין למעשה

היחס בין דין לחומרא

@אניוהוא חושב שזו קולא ולא דין. ואפילו קולא מפליגה

ועדיין, כמו שאתה אומר, ודאי אין קו ברור מה קולא, חומרא או עיקר הדין.
נראלי בפרמטר המשמעותי זה רוב בניין ומניין של הפוסקים

ואני ממליץ עליו.

לפעמים קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט
..

בהלכות תולעים אני מדבר...
להכשיר שמיר או בזיליקום לא גידול מפוקח רק ע''י שטיפה אחת. אפילו אני (שנחשב כתופס את הידיעה המילה כאן) לא מעיזים.
ללא קשר לקולות או חומרות אלא מתוך הכרת המציאות. שלדעתי מעט חסרה שם

רק הערה, יתכן שבזליקום דווקא קל לנקות, בגלל המרירות שלו יש בו פחות חרקים,
לכן לאחר שתי שטיפות יש שיקלו בזה רק אם טוחנים אותו.

בזיליקום אין כמעט מפוקח וכשיש זה יקר!

אריאל לגבי זה ותראה אם זה חוסר היכרות מציאותית או פסיקה אחרת

וניתן לשאול מדוע הם כותבים כך ולא אחרת, ואם זה עניין מציאותי?

בזילקום- הרב קנוהל אומר לקנות מפוקח או לסנן רק את המים או לבדוק קצת ואז לטחון לגמרי.

שמיר- הרב אומר לנער, לראות אם יוצא תולעים (אפילו אחת) ואז הוא נגוע ואין דרך טובה לנקות.
ובנוסף, גם אם אחרי הניעור לא יוצא אף תולעת, להסתכל טוב אם יש זבוב מנהרות.

לא נראה לי קולות מופלגות.

הטחינה וודאי בסדר. עיין כשרות למעשה שמביא שם את המקורות.

רשום לי בכריכה אתהץ הקולות שמצאתי בו. וזה משהו אחר.
זה היתר לאכול תירס בקלח ללא לשטוף כלל אם לא רואים סימן לחרק.
זה נגיד במחיוה מכבטדן ניתוק מהמציאות כי גם בנגוע מאוד לא רואים מבחוץ, זה בין הגרגירים. אז לפחות השריה ושטיפה טובה עם כיפוף...

בזיליקום הוא כן מתיר לא מפוקח ע''י שטיפה ובדיקה. רק מכיוון שזה קשה הוא מציע מפוקח.

לגבי השימור שיטתו עדיין קצת קשה. כי ראיתי כבר שמיר שניערתי ולא יצא חרקים ובשטיפה ראשונה ושמחה עדיין היה. שמיר זה ירק 'מסובך'

בשם 'יאכלו ענוים וישבעו' (ב' כרכים) של הרב משה כהן שליט"א, עם הסכמות מהרב יצחק יוסף ועוד. הספר מקיף את תחום הכשרות, מהמקורות בש''ס וראשונים ועד לפסיקת ההלכה

הרבה עמל הושקע בהנגשת הסוגיות השונות.

מבחינת הוצאה ממונית, ידועה הגמרא בסוכה שהידור מצווה עד שליש (יש שם מחלוקת אם שליש מלגו או מלבר, ואכמ''ל), ונראלי שה''ה בהשקעה על הדבר.

אבל סוקייטביית אדם צריך לראות בעצמו, לדוגמא אני קניתי חנוכיית כסף, בסכום גדול בהרבה מהידור בשליש,י ההשקעה הזו משפיעה עליו, מחברת אותי למצווה ומחזקת לי את היר''ש.

הראבי"ה והתוספות רא"ש אמרו שאין חיוב לרווקות לכסות את ראשם. (על מסכת ברכות דף כד, נראה לי עמוד א) ופוסקים רבים הולכים בעקבותיהם בזה, אם אין חיוב אז אין סיבה גם לכסות בשעת התפילה.

אם אתה סובר שמעיקר הדין יש חיוב, כפי שסברו חלק מהפוסקים אז גם בשעת התפילה. (או כי יש יותר סיכוי שיקשיבו לפוסק בזה או כי אין חיוב בבית אבל לתפילה כן וכד')

לא משנה. אבל לא לזה בדיוק התכוונתי.

שאלתי איך הוציאו את זה מתוך הכף החיים שהפנו לשם.

אם אמצא את כף החיים אחפש שם ואעדכן

(או אולי לגלות 2 אצבעות. לאמשנה.)

בשונה מכיסוי כזה.

עם כיסוי ראש, אבל שלא מכסה את כל השיער. מטפחת כזאת..

אם יהיה לך מקור לכך, אשמח לראות גם

ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש: פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה: תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים: תבנית כל רמש באדמה תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ:

יש לו נספח שלם על זה

ישמע חכם ויוסף לקח

(טרם עברתי על הכל, אבל זה נראה מרתק)

אלוהים בגוף זה מושג שיש בו סתירה לוגית מובנית. כמו 2+2=5, או צבע של מנגינה, וכן הלאה

 

כל מהות האלוהות היא אין סופיות, מופשטות מוחלטת.

 

 

אלוהים הוא משהו שלא נמצא בנסיון שלנו.
אם הוא היה נמצא בנסיון שלנו (גוף) היה מתחייב שתהיה לו סיבה שגרמה להיווצרותו - מכוח הטיעון הקוסמולוגי שטוען שלכל דבר בנסיון שלנו יש סיבה. ולטעון שהוא בנסיון שלנו זה יוצר רגרסיה אינסופית - ואי אפשר לטעון כך לוגית. לכן חייבים לומר שהוא לא בנסיון שלנו ולכן גם אין לו סיבה.

אצל הרמב"ם יש כמה טיעונים שכמעט כולם יונקים מה(מטא)פיזיקה האריסטוטלית. עייני במורה נבוכים חלק ב בפרקים הראשונים - או בפרק א בהלכות יסודי התורה. (זו אחת מהביקורות של אחד מענקי המחשבה בימי הבניים - ר' חסדאי קשקש על הרמב"ם, שהטיעונים של הרמב"ם בנושא אלוהים יונקים מהפיזיקה האריסטוטלית שלא בהכרח נכונה - והוא צדק למפרע).

אם אני לא טועה שמעתי שיצאה מהדורה מדעית לספר. אני לא ראיתי אותה - כי לא חיפשתי יותר מדאי. אבל היו לי קבצים שמסבירים בפרוטרוט כל פרק ופרק באור ה', הוא כתוב מאוד מאוד אזוטרי ומסורבל, ויש בכמה וכמה נושאים מחלוקות בין פרשנים ובין חוקרים בשיטתו.

לדעתי התהילה הפופולרית שזכה לה הרמב"ם כהוגה דעות אמורה להיות פחותה או לפחות שווה לר' חסדאי. הוא אולי ההוגה דעות היחיד בימי הבניים שהטיב לחדור לעומק הקשר בין דת למדע האריסטוטלי. וכל זה בלי טיפה ומיליגרם של מיסטיקה - אלא רק בכח השכל הלוגי - אינטואיטיבי.

הגר"א כותב שיראת שמים מועילה לזכירת הלימוד, כי כשהלימוד חביב על האדם אז הוא זוכר אותו, וכל שכן אם מתוך יראת שמים ואמונה בערך הלימוד מתייגעים עליו, זה עוזר עוד יותר לזכירה.

 

 

לא סתם ליקוט הלכות - אלא כל הזמן לחבר איפה זה נוגע לי. מה המקרה שמתאים למציאות שליו וכו'

בנוסף, תראי איזה שאלות עולות לך ביום יום ותפתחי את הספרים עליהם. 'אין אדם עומד על דברי לורה אל אם כן נכשל בהם'.

אפשר ספרי הלכה מסוכמין כמובן, יותר פניני הלכה ופחות מ''ס לדוגמא.

לוקחת לתשומת ליבי את מה שכתבתם.
חלק מהדברים נעשים, כמו לימוד מחובר למעשה ולחיים (מה שכתבתי שהחלטתי ללמוד כרגע על הסדר זה הלכות ברכות ושבת, שאתן כולן צריך), העניין הוא שיש הרבה הלכות שנוגעות בכל יום ויום ואי אפשר ללמוד הכל ביום אחד. אני כן רוצה לזכור ולהוסיף עוד ידע הלכתי-מעשי בשאיפה ורצון לקיים בע"ה, ואם משהו נקרה על דרכי אני מבררת הלכה, אך מרגישה שזה לא מספיק כדי לזכור לאורך זמן.
לכן ביקשתי דרכים איך ללמוד נכון ויעיל כך שההלכות ופרטיהן יזכרו, ויוטמעו.

בכל אופן, תודה!

אילו הלכות ללמוד?

בעקרון, רוצה דרך לזכור מה שלומדת.
תודה!

1. לנסות לראות האם את זוכרת יותר טוב כשאת שומעת או קוראת, ולפעול בהתאם.
2. לנסות לצייר תמונה בראש (אולי מצחיקה) שמתקשרת למה שאת לומדת.
3. לחזור על זה אחרי זמן מה. (היו תקופות שחזרתי על מה שלמדתי כל דף או שניים, זה עזר לי לזכור אבל קשה להתמיד בחזרות כי פחות מרגישים התקדמות ולכן הפסקתי, לא יודע אם היה חכם להפסיק.

והערה כללית, לצערנו הזיכרון שלנו מוגבל ואישית אני חש שגם אין לי שליטה על מה אזכור ומה לא. קבלי את זה בהבנה שלא תזכרי הכל, אמנם אנחנו שואפים ליותר אבל עלינו לזכור את דברי חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה". מצד אחד, נבין שלא נצליח לגמרי וזה בסדר אבל מצד שני זו לא סיבה לא לנסות.

בהצלחה רבה

גם על ההערה הכללית, מודעת לזה.

1. ללמוד בקול - להוציא בשפתיו ולשמוע באוזניו
2. לכתוב (כדאמרתי אינדי מי שלא שותה (תורה) בפה שותה בווריד)
3. ללמוד בבית מדרש.

נחכה לראות אם יש למישהו מראי מקומות בזה.

לא עולה לי קצה חוט אפילו... אני רק זוכר משהו מעורפל בע"פ ויש לי נפק"מ בזה

יוצאי דופן ולכן בעייתיים, כדברי הפסוק "הקריבהו נא לפתחך, הירצך או הישא פניך".

מחילה, איכשהו לא ראיתי את זה עד עכשיו

אשמח לתגובות שיוסיפו או יסתרו את התיאוריה.

יש חוק שימור האנרגיה וחוק שימור החומר שזה בעצם אותו דבר.
החומר הופך לאנרגיה והאנרגיה הופכת לחומר בכל מיני תהליכים כמו ביקוע גרעיני וכאלה...
האנרגיה המושקעת בשמש והחומר הנמצא בה, נניח, מוגבלים, ולכן בזמן מסויים (עוד מלאן זמן) היא תתמוטט ותפסיק להפיץ את האנרגיה שלה.
בעצם יש סוף לכמות החומר שביקום וכמות האנרגיה.

ההגדרה שלתיבת 'אטום' היא בילתי ניתן לחיתוך (א-מציינת שלילה, טומי - חיתוך), ככה שגם אם נוכל לומר שיש יסודות יותר קטנים שמרכיבים את מה שאנו מכנים כעת כיסודות, האטומים, הרי שהם יקראו אטומים.
בסופו שלדבר, תמיד נגיע לאטום אותו אי אפשר לחלק מבחינה פיזיקלית. כעת אנו מכירים את האטום.
האטום הוא חומר ולכן גם מספר האטומים מוגבלים.
וכשמדברים פיזיקה, מדברים בסופיות.
מה שהשוות למספרים, כמו כמות המספרים בין 1 ל2, זה בגלל שזה בתחום המתמטיקה התאורטית... שם אפשר לשחק עם האינסוף כמה שנרצה וליצור דברים שאינם קיימים במציאות.
לעניין דברים גופניים, יש להם סוף. כמו כסף ואוכל.
בדברים שהם מעבר לעולם כמו חכמה, באמת אין להם סוף. החכמה אינה מוגבלת בחומר.
ובאמת, מי ששואף לדבר ניצחי, עליו לעסוק בדברים הנצחיים כמו החכמה, האהבה שאינה תלויה בדבר וכן הלאה ולא בדברים המתכלים כמו תאוות האכילה והשינה והמין... אלה, על האדם לעסוק בהם רק בדיעבד ככלי מפני שהגוף הוא משכן הנפש וצריך לקיים את הגוף בשביל לקדם את הנפש...

שהמושגים "אין סוף" וכן "חומר" בפילוסופיה ובמדע לא מדברים על אותם הדברים?

זה פחות או יותר מה שכתבתי...

תודה, העשרת אותי בידע, אך חולק על הסייפא שגם אכילה ושינה וכו' הם לכתחילה הם גם חלק מעבודת ה' וממש לא בדיעבד, למשל שינה, אנו ישנים כשליש מחיינו ולא סתם, לשינה יש חלק חשוב מאוד בהחדרת מסרים למוח (תפעול התת מודע) שזה כלי אדיר להצלחה בחיים. כנ"ל באכילה יש משמעות אדירה למה אתה אוכל ובאיזה צורה אוכלים וכו'
גם בדברים המתכלים יש משמעות עמוקה, והמטרה היא לקדש ולהעלות אותם ולא רק להתעסק בחכמה עילאית ולהתנזר מן המציאות ה"מתכלה". כמובן שזה אפשרי רק על ידי לימוד תורה עמוק שע"י אתה יודע איך לקדש ולהעלות את הגשמיות...
מקווה שההסבר מובן.
תודה

רק שהגישה הזו המקובלת גם היא אומרת שהעולם הוא סופי.
כל דבר מורכב, יש לו התחלה.
וכל דבר שיש לו התחלה, יש לו סוף.
לפיכך, המציאות הרוחנית, הנצחית, שאינה מתכלה, אינה יכולה להוות אמצעי לעולם הארעי, המתכלה, שחיי האדם מוגבלים בו, ו"לקדש את הגשמיות".
הפוך דווקא כן אפשרי.

ולרעיון שהעולם אינו סופי - כיום, כפי שאנו מכירים את העולם, הוא סופי וזה הדבר המסתבר ביותר לומר.
תמיד אפשר לפקפק בכל דבר אפשרי. אבל אם לא נקבע לעצמינו משהו שממנו נוכל לפתח ולבסס את חיינו, אין לנו חיים ואין משמעות.
כמו שאפקפק כאשר אני עומד על גג בניין בכוח הכבידה אם יפעל בזמן הקרוב. יש מקום לפקפק. שום דבר אינו ודאי (חוק האי-ודאות), אבל אני לא יכול לסמוך על זה כשאני בא לבחור החלטות בניהול חיי (קרי, לקפוץ מהבניין ולומר שלא אפגע).

שולחן -> מיליארדי אטומים (למען האמת הרבה יותר מכך בסדרי גודל אבל זה עניין טכני) - אך זה ממש לא "בעצם אין סוף". טעות פטאלית. ואכן ביקום הנצפה יש (לפחות בהבנה האכסיומטית המדעית שלנו) מספר סופי של באריונים (חלקיקים המוכרים מהמודל הסטנדרטי בפיסיקה), ואנטרופיה סופית.

מעניין

זה רק מצד המבט שלנו (האנושי)
ומצד הנחות היסוד שהגענו אליהם עד כה.

לגבי הידיעה והמחקר, זה כמובן תלוי ביכולת ההישגית של המדע. אבל פילוסוף בשם קומט טען פעם שאי אפשר יהיה לדעת את הרכבם הכימי של כוכבים, ותוך כמה עשורים גילו שאפשר ועוד איך (מתוך קווי הבליעה של היסודות בספקטרום האור).

זה שאתה לא משיג את סופו זה לא אומר שהוא אין סוף.

 

האין סוף האמיתי הוא עצמותו ומהותו ית'

 

שאפשר לתפוס את האין סוף הזה על ידי התורה והמצוות.

 

לא חבל לבזבז את הזמן על דברים אחרים?

אפשר הסבר?

יעקב אבינו הבין שעשיו בא למלחמה לקראתו:
שלח מתנות
התפלל
אח"כ נערך למלחמה.

לא ברורה לי הסיטואציה שצריכה להיות אלימות? אם הוא לא מבין בהסברים אז פשוט מתרחקים ומנתקים קשר לכל היותר, איך אפשר להכריח מישהו לעשות עבירות?

1. נערך למלחמה

2. התפלל

3. שלח מתנות.

 

נראלי שזה משמעותי...

אבל זה מאוד נדיר.
ומאז רצח רבין גם נהגו שלא לעיין בהלכות הללו.

איך אדם מציל את עצמו או חברו מרודף.

יש איזה דיון שאני מעדיף לא לפתוח פה לגבי איזו עבירה מאוד מסויימת.

כמו @אריק מהדרום כתב, זה דיון בדין רודף. מאמין שמאמרים בדין רודף שאפשר למצוא בגוגל נוגעים בפרטים האלה.

 

 

לא מצליח להזכר בע"פ בדיון ההלכתי, אבל אם יש פה נפקא מינה להלכה פשוט שצריך לשאול רב.

מאוד משנה איזה עבירה ואיזו אלימות.
אבל אם בכל שאלה צריך זהירות מ'פסיקת פורום' - בשאלה כזאת על אחת כמה וכמה.
מי שיש לו שאלה שישאל פוסק הלכה מובהק.

דף כז: מאמצע העמוד עד כח. עיין עין מישפט נר מיצווה

כמדומני שהוא מדבר על איסורים

אם הוא מכריח אותך באלימות, אז צריך לשאול האם מותר להתגונן באלימות, גם אם הוא מכריח אותך לעשות משהו מותר.

אם יש פקקים לפני שבת

לא אתה...

הרי זה באונס גמור, אתה גם לא זה שעושה את העבירה בכחך, וגם אז ספק אם ההכבדה הזאת ניכרת... ולמה צריך אלימות? אפשר ללחוץ בכח על הכפתור של הירידה מהאוטובוס.

א. כדאי תמיד להיזהר מצאת לנסיעה סמוך לשבת.

ב. בדרך כלל, כשתקועים בפקק הרבה זמן, נהגים מסכימים לפתוח את הדלת, וכנראה שאם מבקשים בצורה מתאימה, יהיה אפשר לשכנע את הנהג בלי אלימות.

ג. כמו שכתבו פה, אפשר ללחוץ בכח על הכפתור.

יש איסור לנסוע בספינה כמה ימים לפני שבת מהסיבה הזאת. אז אתה צודק שבפועל המציאות הספציפית הזאת לא כל-כך מצויה.

למרות שמכביד על הספינה נחשב אנוס

הטעם שם הוא אחר, לא זוכר בע"פ

כוון שהאוטובוס מונע במנוע דיזל אין קשר בין היותך  עליו לבין כמות הניצוצות שיבעיר הנהג . 

השאלה לא נכונה, כך הייתי מגדיר.

וזה באופן שבועי שחוזר על עצמו עם אותו הנהג או הקו. 

הייתי מקבל על עצמי לא לעלות על קו לאחר 11:00 ביום שישי. כמעט היה לי מקרה כזה וזה מה שנהגתי בעצמי.

אם הנסיעה ארוכה יותר מ4 שעות גם בלי פקקים, הייתי אפילו יוצא הרבה יותר מוקדם בבוקר (אני יוצא לעתים בימי חמישי כי שבת הרבה יותר חשובה).

 

בכל מקרה אין אפשרות לרדת באופן אלים:

1. זה יזעיק שוטרים, וזה לחלוטין יגרום לעוד חילול שבת אם יעצרו אותך.

2. עצם משקלך זניח ולא ישפיע על פעולת המנוע אך התנהגות אלימה (אם כבר שקיעה) תגרום לנהג לבצע עוד פעולות שתשפיע על המנוע.

3. משעה שאתה אנוס פשוט רד מתי שהאוטובוס עוצר (דמיין מעלית שבת, הנהג היה ממשיך אתך או בלעדיך באותו האופן) אך מלכתחילה אין להגיע למצב זה, וזה לא שהנהג רוצה שתחטא (יש חריגים שבחריגים אך המקרה שצוין וודאי לא תוכנן מראש ע"י הנהג) וייתכן שהוא לא יהודי אז הנהיגה לא אסורה עבורו.

4. חילול ה', במיוחד אם יש אפשרות לאוטובוסים אחרים.

 

אם מדובר על מקרים אחרים נדירים, יש לפרט ולשאול פוסק ישירות. אם הכרח פסיכולוגי - דבר עם רב או עם מישהו שנראה לך שיעזור, אם הכרח פיזי לא חוקי - פנה למשטרה, כמובן שאל תיתן למישהו לפגוע בך לפני כן.

אם זה מקרה כמו שציינת - למד מהמקרה ועשה השתדלות שהתנאים להיווצרותו לא קיימים פעמים נוספות.

 

עריכה: לא ראיתי את תאריך השאלה, הגעתי מהעמוד הראשי ואני מניח שגם הגעתי באיחור, מקווה שלא סתם הקפצתי את ההודעה.

 

 

אני מרגיש ששאלה כזו יכולה להישאל ע"י בן אדם שמותקף בצורה כלשהיא (אולי מינית), או משהוא שרוצה להראות לכולם כמה הדת היא דבר אלים.

 

אם אתה האפשרות הראשונה- לך לטיפול. לא יעזור כלום חוץ מזה!!!

 

אם המקרה השני- על כל המגיבים לענות בחכמה.

 

אם לא זה ולא זה- יש כבר תשובות.

נטען שחרדים התנהגו באלימות

נ.ב. תודה על ההמלצה אני אבדוק אפשרויות 

ופעם

ובגלל זה להמציא מונח עירבוביסטי "אלימות דקדושה"?

השאלה היא האם היה מותר להם או אפילו אולי הם היו חייבים 

או למה לחשוב שזה עשוי להיות רצוי, ועוד להמציא לזה מונח מיוחד 'אלימות דקדושה'

 

אם רוצים לשאול על מקרה יוצא דופן, אז מסבירים מה היה (או יהיה) המקרה, מה גורם לך לחשוב שכדאי לפעול בכוח, ואז ניתן לשאול אם זה נכון

1.השאלה לא מה אדם דתי חושב אלא מה ההשקפה הדתית הנכונה

2.המונח 'אלימות דקדושה'  בא ככותרת שאמורה לעורר תשומת לב[ואכן הצלחתי לעורר אפילו מישהו עם כ"כ קצת השתתפות בפורום כמוך]

3.כאשר פתחתי את השרשור זה היה ברור שזה בעקבות מה שקראה באל על.

1. אבל אתה מדבר פה עם אנשים דתיים (ואני מקווה שגם אתה דתי), ולכן "אזלת לקרתא זיל בנימוסייא"

2. תודה על הציון. השאלה אם ראוי לערבב בין אלימות לקדושה אפילו רק ככותרת למשוך את הקוראים. 

3. לי זה לא היה ברור, ונראה לי שלמעשה כמעט לאף אחד. בפרט שאף דתי לא חושב לעשות מעשי אלימות, ובודאי לא מתכנן אותם.

4. אין בדבריי משום קריאת תיגר, אלא להסביר מה עורר אנשים לתמוה - הכותרת של "אלימות דקדושה" ועוד ללא כל פירוט.

1.לא הבנתי(אני אכן דתי)

2.לדעתי הכותרת לא כ"כ נוראית 

3.בזמן שהשרשור נפתח זה היה ברור(הנושא של טיסת אל על היה מאוד מדובר)דווקא בגלל שהחרדים התגוננו בטענה שהם לא הפעילו אלימות פתחתי את הדיון בטענה שאולי היה מותר להם להתנהג באלימות

4.אין לי מה להגיב 

1.2. אנשים דתיים הם נגד "אלימות", ובהתאם - בעד "קדושה", לפיכך הכותרת נשמעת לא מתאימה

3. א. לא כל מי שנמצא בפורום "בית מדרש" מצוי ב"אקטואליה וחדשות". 

3.ב. אתה מוסיף טיעון שלא לגמרי מובן. אם החרדים התגוננו בטענה שלא הפעילו אלימות, הרי שזה טיעון מצויין, וסוף פסוק. עכשיו מה אתה שואל, אתה שואל שאולי הטיעון הזה לא טיעון הוגן? או שאתה מציע לעתיד אם כדאי כן להפעיל אלימות? עיניך הרואות שהדתיים לא אוהבים זאת, וכדי לטעון שזו טעות יהיה עליך להביא מקור מוסמך וברור. לפי התורה "המרים יד על חבירו נקרא רשע", טענתך כאמור נשמעת בלתי מובנת.

4. אז, אל תגיב

2.1.אנשים דתיים בד"כ נגד אלימות לפעמים בעד

3 א. אני לא חושב שהם עד כדי כך מנותקים

3.ב.השאלה מה הם היו צריכים לעשות ,מה שדתיים אוהבים לעשות לא רלוונטי אלא מה צריך לעשות לפי התורה ולא אמרתי שצריך אלא שאלתי האם צריך, המרים יד .. לא בהכרח  רלוונטי

4.  ...

 

 

1.2.3.אנשים דתיים הם נגד אלימות, ולכן כשאתה לא מסביר שזה קשור לאל על זה נשמע להם מנותק, ומה שדתיים אוהבים זה רלוונטי מכיוון שמנהג ישראל תורה והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם וכו', ואכן רוח התורה היא נגד אלימות, ואם אין חוק מיוחד למקרה מיוחד, אז אין יוצא דופן.

הדיון לי היה לגבי מה דעת התורה אם אתה רוצה אתה יכול לפתוח שרשור אם שאלה האם דתיים אוהבים אלימות ואני די בטוח שלא יהיה מישהו שיכתוב שכן ,מנהג ישראל תורה לא כשזה נוגד את ההלכה ,באמת צריך לבדוק מה הדין זה כל הדיון ,לא קבעתי שהדין הוא שמותר לפעול באלימות אלא רק שאלתי

מנהג ישראל תורה זה כל היכן שזה מתאים לרוח החוק, וכאן מנהג ישראל מתאים לרוח החוק. אני בסך הכל הסברתי את התמיהה. וכעת התמיהה מתגברת - לשאול האם דתיים אוהבים אלימות? זה רק מחזק את תמיהת התמה מי השואל? קורבן או שמאלן? - בית המדרש שפתחה את הדיון הזה. בית מדרש נועד לדון בדברי תורה. "אלימות" היא מונח שהגיע מחוץ לתורה, ולפיכך אינו חלק מלימוד תורה, ואהבת אלימות בודאי אינה חלק מדברי תורה. אתה יכול אם כבר לשאול: "מה יחס התורה לאלימות?" זיל קרי בי רב.

אני לא בטוח שאנחנו מדברים אותה שפה 

נ.ב. לא יפה להגיד שאני קורבן או שמאלן כי זה עושה לי אאוטינג 

אבל זה לא ממש ליד ירושלים, יותר ליד מודיעין...

אבל אני רק הייתי במקום (לא ראיתי איך לומדים וכד')

אתה יכול לברר עם אנשים שלומדים שם או מכירים את הישיבה

קרוב לירושלים אתה יכול לבדוק את ישיבת בני צבי, ישיבה קטנה-תיכונית בבית אל.

אחד המאריך ואחד המקצר ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

אתה יודע מה?

רוב גדולי ישראל לא האריכו מאוד.

סבבה?

ובד"כ מי שמאריך הולך ע"פ הסוד, למעט אולי חלק מסויים מהתימנים.

יש להם פאות עבות וארוכות. (חוץ מחב"ד)

יש לזה מקור באריז"ל. למה יש שנוהגים אחרת? לא יודע, כנראה מפרשים אחרת כמו בעניין הטלית קטן מעל הבגדים.

פאות הם נוי מצווה, כלומר מין הוכחה שאנחנו גאים בזה שה' אמר לנו לא לגלח את הפאות.

יש כמה עדויות ארכאולוגיות שחלק הארי, לפחות, מעם ישראל היו הולכים ככה כל הזמן.

 

זה השתמר בחלק מעדות המזרח ובחלק מעדות אשכנז.

חובה אין, חיבוב מצווה יש.

כמו של חלק מהנוער גבעות

של לא לגעת בפאות הראש בכלל.
לגבי העובי יש גם שיטות שונות שהמהודרת היא להשאיר עובי שיראו.

ויש גם שיטות אחרות

יש זוהר מפורש - לא צריך לגדל פאות בכלל.

יש בעיה עם פאות מלפני האוזן, וכן עם שפם שמכסה את חלל הפה

הארי נהג לגדל מאחורי האוזן ועד סופה (לא משתלשל, כי זה לא מועיל בכלל. וכן יש בעיה כשהן מגיעות לאיזור הזקן)

ולכן הספרדים לא נהגו בזה.

 

תימנים נהגו לעשות "סימנים",

אשכנזים גם נהגו.

מה המקור של החסידים לגדל פאות מלפני האוזן?! לאיודע. ודאי לא קבלה.

יש עדויות ארכאולוגיות שמתבססות על פאות מאורכות אצל יהודים.

איפה הזוהר המפורש הזה?

 

איך יש בעיה בפאות שמגיעות אל הזקן? מספיק שהשיער יהיה קצת ארוך והפאה מתערבבת עם הזקן. הגבול ביניהם קטן.

שיסמנו אותם ויבדילו אותם מהגוים.

 

ספרדים מעולם לא נהגו. מעולם. לפי דברי הזוהר.

 

חכה כמה דק, חיפוש באינטרנט ואני מוצא לך בלנ"ד.

גידלו כי ככה נהגו בעבר הקדום. אח"כ נתנו בזה שמות ותירוצים למה...

הספרדים לא היו קיימים בזמן ביהמ"ק אז אין לזה נפק"מ לעניין.

עניין הפאות דבר ידוע אצל ארכאולוגים כשרוצים להבין בין ממצאים של צלמים יהודיים לשל גויים.

פאות מהסוג שמצוי בממצאים כאלה יש אצל כל מיני גדולי ישראל (לא מסולסלות ולא מאחורי האוזן).

סימנים ב-ג ביו"ד

 

הנה השו"ת סרוק באתר שלו:

הרב יצחק ברדא - מוסדות יצחק ירנן

בלי שכתוב את החלק בטוש"ע שדנים בו

או שתתמצת לי מה הוא אומר. שאין חיוב? אף אחד לא טוען שיש חיוב.

עמוד רלב

ברור שאין סתירה בין הקבלה לעיקר הדין.

אגב, לשיטתו מה הוא אומר בזקן? הוא סובר כמו הרב שריה?

מה? שהרב שריה התגלח?

הוא אמר לתלמידיו לא לחקות אותו..

פשוט השאיר רק את עיקרי השיער.

שאלתי אם מה שהוא אומר על הפאות, שזה כמו רבנו יונה (ולא עיקר הדין שצריך אורך מסויים) תקף אצלו גם לגבי הזקן

כל לימוד גמרא מצריך רקע בסיס כלשהו, אבל יש ביאורים שיותר ויש שפחות. מבין אלו שהזכרת הסדר כזה:

1. שוטנשטיין (דורש הכי פחות רקע)

2. ושיננתם

3. שטיינזלץ

 

 

מה שהוא כתב

ולמה הוצרכתי להוסיף תגובה מיותרת לכאורה?

כדי לכתוב, "בהצלחה רבה וישר כוחך".

שוטנשטיין/מתיבתא וגמור מהסוג הזה הן הסברים בבדידים. במתיבתא גם התוספות ורש"י מבוארים.

זה מועיל במיוחד אם רוצים קצת להכנס לעיון.

ושננתם, לא מכיר. אבל מניח שזה כמו שוטנשטיין.

 

האהובה עלי היא השטיינזלץ, היא לא מונעת את העמל הבסיסי של הלימוד והיא מביאה גם ידע מקיף לסוגיה, כולל ההלכה. דבר מאוד חשוב לענ"ד.

כל השאר נופלים מהעבודה של השטיינזלץ לדעתי.

שנגיד יש את הרמב"ם ואת הראב"ד ואת רבינו יונה וכנ"ל פוסקים גדולים

 

לפעמים רבנים כותבים תשובה הלכתית, פעם סומכים על הרב האחד, פעם מצרפים את הרב השני להתיר או לאסור, וכשמישהו בשעת הדחק אומרים לו לסמוך על הרב השלישי וכו'

לא מסתדר לי עם מה שאתה אומר...

זה נראה שכולם צודקים איפשהו...אחרת איך אפשר "לשחק" עם זה.

 

אני זוכר גם שכתוב בגמרא (חגיגה? כמדומני) על האוסרים והמתירים וכו' שכולם דברי אלוקים חיים

אדרבה, בגלל שאין הכרעה, מחמירים כשמתאים להחמיר ומקלים כשמתאים להקל, לפי כללי הפסיקה.

ו'דברי אלהים חיים' זה ברובד אחר, לא ברובד ההלכתי הפשוט

זה קצת מוזר...

אז בעצם מי שבטעות הלך לפי הפוסק הלא נכון יצטרכו בשמים לרחם עליו או לא יודע מה.

חגיגה ג ע"ב:

 

"'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' (קהלת יב).

למה נמשלו דברי תורה לדרבן?

לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם,

אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

 

אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין?

ת"ל מסמרות.

אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין?

ת"ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין.

 

'בעלי אסופות' אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה;

הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

 

שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה?

תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד;

אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן

מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב:

'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' (שמות כ).

 

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין

לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים,

את דברי אוסרין ואת דברי מתירין,

את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".

 

ועיין מהר"ל באר הגולה הבאר הראשון בביאור הדברים.

 

אוסיף כאן ציטוט מדברי הרב אליעזר מלמד:

"צריך להפנים שהעמדה התורנית היא לא קו, היא שדה,

אנחנו לא צריכים ללכת לאורך קו דק, אלא בשדה אשר בירכו ה'".

(מקור: שולה הפנינים - עולם קטן).

 

ממילא אין דעה אחת נכונה. יש כמה דעות במרחב.

כמובן, יש גם דעות שנמצאות מחוץ למרחב ואכמ"ל.

דברי הרב מלמד הם שיטה בפני עצמה, הוא מנסה ליצור שיטה שכוללת את כל העדות וכל המנהגים ופה ושם גם מנסה לשלב ביניהם. כמעט כמו שהרב עובדיה עשה... רק עם הרבה פחות כח ציבורי.

לרוב השיטות יש קווים, לכל אחד יש את התחום המגודר שלו. גם אם זה שדה הלכתי. ורק במקרים מסויימים יוצאים מהגדר הפרטית שלך.

 

@מבקש אמונה לגבי השאלה שלך עצמה, איך סומכים פה על פוסק אחד ואיך שם על פוסק אחר, אלה עניינים שניתנים להכרעה ע"פ כללי הפסיקה. אם נשאו ונתנו הפוסקים ורובם קיבלו את הרמב"ם במקום אחד, אומרים אחרי רבים להטות. ואם במקום אחר את הראב"ד, אחרי רבים להטות. ובהשגות הראב"ד בד"כ הולכים אחרי המפרשים שהם הבתראי. אם זה רק השגת הראב"ד, למרות שהוא היה מבוגר מהרמב"ם, הוא חי אחריו והוא נחשב כבתראי כי הוא ראה את דבריו והשיג עליהם.

אבל היא לא קשורה לציטוט הזה.

 

בציטוט כאן הוא אומר שיש מרחב שבו נמצאות העמדות ההלכתיות הלגיטימיות.

 

חוץ מזה יש לו שיטת פסיקה מאוד לא שמרנית ואכמ"ל.

 

לרוב השיטות יש קווים אבל הן מכירות גם בדעות האחרות.

בסך-הכל נוצר כאן שדה.

 

הרב עובדיה לא ניסה ליצור שיטה שכוללת את כולם,

אלא לבטל את הפסיקות הספרדיות השונות

ולאחד את הספרדים תחת פסיקה אחת: השו"ע.

הוא די הצליח...

אבל משתמעת שיטתו בין השורות.

 

לא יודע אם הרב עובדיה כזה הצליח. יש המון ספרדים שהולכים אחרי הבן איש חי שהמשיך את החיד"א שהספרדים קיבלו את הוראותיו. נכון שבדורנו זה מאוד פופולרי, אבל יש כמה מעדות המזרח שלא שתו ליבם לשנות את שיטת פסיקתם למשל הג'רבאים, התימנים וחלק מהמרוקאים, חלק מהעיראקים ובכלל תלמידי הרב בן ציון והרב אליהו.

יותר מזה, היום יש התעוררות אצל המרוקאים לחזור לשיטה המקורית שלהם.

כבעלות משקל כבד

הפסיקה ההלכתית היא לפי הדעה המתאימה לדור או לקהל.
אפנה אתכם לספר 'חיי עולם נטע בתוכנו' של הרב מישאל רובין, בפרקים מחלוקות חז''ל ופסיקת ההלכה

לדוגמא מחלוקת חזון איש וגר"ח נאה ביחס למידות, לא יתכן שטפח הוא גם 8 ס"מ וגם 9.6 ס"מ (כמובן שאני מתעלם מהאמות בשושן הבירה)

דעות סותרות בהלכה לא קובעות שיש דעה שגויה, הנושא ארוך ומוסבר בהרחבה בהפנייה שלי

אבי ורבא? ר''ל ור' יוחנן?
זה שהלכה נפסקת כדעה אחת, לא אומר שהדעה השנייה היא טעות.
חייבים לסלק את ההבנה הזו מהראש, עיין עוד הקדמת הרמב''ם למשנה, ועוד מקורות בספר חיי עולם פרק י''ד.

והלכות שנפסקו בצורה הזו, יש להם תוקף דאורייתר (הקדמת הרמב''ם למשנה), וודאי שאלו דרכי לימוד שנתנים לפרשנויות שונות (קל וחומר וכו'), וכן בתקנות וגזרות חכמים. הלכה שנלמדת בדרכי הפסיקה וסברות חכמים יש לה מקום בהלכה.
תורה שבעל פה באה מתוך האומה והשתלשלותה

הוא חשב שמותר.

כמה שנאמר 'אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש

בין מקום שמוסכם שאסור למחלוקת.

ולו רק מטעמו של הלל:
אם לא נביאין הם בני נביאים הם.
ואף אחד לא אמר שם בגמרא שאולי לא ידעו שצריך להביא את הסכין לפני השבת

א. לפי חלק מהשיטות, מותר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אפילו בדאורייתא.

אז נראה לי מוזר שבדיעבד (לפי השיטות האלו) העושה יהיה חייב חטאת.




ב. הגמרא בשבת קל. מספרת:

"ת"ר, במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת (לצורך מילה, כדעת ר"א)".

ואילו לדעת חכמים (שאנחנו פוסקים כמותם), חייבים על כך סקילה.

והגמרא ממשיכה ואומרת:

"א"ר יצחק, עיר אחת היתה בא"י שהיו עושין כר"א והיו מתים בזמנן (ולא לפני). ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה".




ג. תמיד תפסתי שההלכה נקבעת כאן, לא בשמים.

"כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם." (ריטב"א בשם חכמי צרפת)

אז אתה אומר שאין לך הכרעה? 

 

אולי אתה מכיר איזה מקום שכתוב על זה?

...
|ישיבה|

אני חושב שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו ולא יענישו, אבל אני לא יודע.
(האמת שקשה לי להאמין שמישהו יכול לדעת)

ואני לא מכיר, סורי

א. חלק מכובד אפילו

רק בשביל זה צריך לדעת את כל הדעות ומתי אפשר לומר....

בלי כוונה מסויימת..

ראיתי דיון על זה פעם, לא זוכר את המקור כרגע. כמדומני שזה בחושן משפט באחד מפוסקי זמנינו.

שאר הפרטים בעייתיים. צריך לדעת מי פוסק ועל פי מה פוסק.

ויש איזו סברה שיהיה חילוק בין בן אדם שלפחות ניסה ללמוד פוסקים לבין מי שהתהלך בשרירות ליבו.

ואין צריך לומר שלא דנים לכף זכות את מי שהוא מאלה שנאמר עליהם "מורידין" וכו'...

לא ראיתי תגובות

איך נקראת צורת/ דרך הלימוד של החולק ובמה היר שונה מבלכה למשה מסיני??

הלכה למשה מסיני = קבלה מסיני בלי מקור בפסוק

דאורייתא = דבר שנלמד מהתורה על דרך הפשט או בדרשה

 

ההבדל ביניהם הוא שעל הלכה למשה מסיני אין ויכוח - "אם הלכה נקבל" אבל אם מדובר בלימוד מהפסוק אז אפשר ללמוד אחרת.

 

יש דבר שלישי שנקרא 'דברי קבלה' שהוא פירוש מקובל (כלומר מקובל מסיני שכך פירוש הפסוק).

ויש דבר רביעי שהוא אסמכתא, כלומר שמקור הדבר הוא הלכה למשה מסיני (כמו לשיטת ר"י לגבי המידות) או בכלל דרבנן ורק הוסמך על לשון הפסוק לצורך זיכרון אבל לא באמת נלמד ממנו.

הדבר השלישי נשמע כמו הלכה למשה מסיני כמו הראשון.
(מה ההבדל בין דברי קבלה להלכה למשה..)

וגם הרביעי .. את זה שיש אסמכתא בעלמא את זה אני יודע..

אבל גם בו כתבת את המושג הלכה למשה מסיני.. 🙄

הדבר השלישי הוא פירוש מסיני לפסוק כתוב, בניגוד להלכה מסיני שאין לה שום קשר לפסוק (למשל שרצועות התפילין צריכות להיות שחורות - אין לזה שום מקור בפסוק).

 

הדבר הרביעי הוא שמכניסים דבר שהמקור שלו הוא לא מהתורה לתוך לשון הפסוק רק בשביל זיכרון אבל זה לא באמת המקור, זו יכולה להיות גזירה דרבנן וזה גם יכול להיות דבר שהמקור שלו הוא מהלכה למשה מסיני.

אני מזכיר דברנו על 4 דברים.
1. הלכה למשה מסיני ללא פסוק. 2. "דאורייתא" 3. דברי קבלה. 4. אסמכתא.

א.
אם דברי קבלה זה פירוש מקובל מסיני לפסוק בתורה. אז ההבדל בין זה לבין הדבר השני (ראה את התשובה הראשונה שכתבת) הוא שבדבר השני על הפירוש שניתן לפסוק ניתן לחלוק כי אינו מסיני. אלא דעת אחד מגדולי ישראל?

וכתבת שלפעמים הלכה למשה מסיני מתלבשת על פסוק אעפ שאיננה הפירוש שלו אלא רק נשענת עליו.. אבל סוף סוף זה כמו 1 רק שב1 אין כלל פסוק וב4 יש אסמכתא (אבל בשני המקרים לא אומרים שזה הפירוש כמו ב3?

מקווה שברור. שבת שלום.

א. דברי קבלה (פירוש שניתן בסיני בע''פ לפסוק) הם כמו הלכה למשה מסיני מהבחינה הזו שאין עליהם מחלוקת.

 

ב. אסמכתא שהיא הלכה למשה מסיני היא כמו כל הלכה למשה מסיני שאין עליה מחלוקת (האסמכתא היא רק לצורך זיכרון).

לפעמים מותר לא להאריך חייו של אדם ולפעמים נדירות אף מותר להתאבד ממש.
שנית, אז מה אם לא טוב לו בחיים? מי אמר שאדם בא לעולם כדי שיהיה לו טוב?

איסור רצח מפורש בעשרת הדיברות. ולמדו שגם ההורג את עצמו נחשב רוצח ובכלל האיסור שכן כתוב "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

 

זה בגדול.

על פי ההלכה היהודית אסור לאדם לחבול בעצמו, למה? משום שעל פי ההלכה היהודית הגוף והקיום לא שייך לאדם (אלא לאל). אין לו סמכות לגרום לו נזק, בדיוק כמו העיקרון של "לא תשחית את עצה".

וזה שטוב לנו זה יפה, אבל לא העילה להיות קיימים.
וכבר אמר גנדלף:
"ראויים הרבה מן המתים להיות חיים, כלום בידך לתתה להם? אם לא, אל תמהר לקחת מן החיים." (משהו כזה, לא זוכר את המילים המדויקות.

אני תוהה אם זה שאלה היפותטית או כי משהו מציק לך, אם זה כי משהו מציק לך:
1. מוזמן לפנות לסה"ר, תחפש באינטרנט, הם אמורים לסייע אם תרצה.
2. אשמח לתמוך אם אוכל, אז מוזמן בשמחה לאישי.

התורה מתחילה מיום ראשון ומסיימת בשבת.

התחלה - זאת זווית מעניינת, אבל אני לא רואה סיבה לחשוב ככה.

אמצע? למה? איך?

לב''י והמשנ''ב בסימן רמח באו''ח...
שבת זה אמצע שבוע

תורה אחרי צבא - דף בית

 

או "קרוב אלי":

קרוב אלי - חברותא ושיעורי תורה ממש לידך!