אומרים שסוף האמת לצאת לאור, אבל כאשר כתב ישראלי 'נועז' חשף את זהותו של ד"ר דניאל בראון (שם בדוי) בפני הציבור, התוצאות היו טראומטיות. "תמיד הייתי גלוי לגבי זהותי עם המשפחה והחברים שלי," הוא אומר, "ואף פעם, אף אחד, לא הגיב בצורה שאינה תומכת ומעודדת. אבל העיתון המסוים הזה סילף את העובדות ושידר מסר מעוות. לא ידעתי שהוא מתכוון לפרסם או לעשות סנסציה מהראיון, כפי שבסופו של דבר נעשה. הסיפור הודפס במהדורת סוף השבוע בעיתון, ולאורך כל יום חמישי וששי פורסם ברדיו מדי רבע שעה: 'נכד אחיינו של היטלר - כאן בישראל - ויהודי!' התהודה הותירה את משפחתי מזועזעת."
תלמידים מכיתותיהם של בניו של בראון הכו אותם וקראו להם 'נאצים'. שכנים התעלמו מבראון במופגן כשפגשו אותו ברחוב, ובבית הכנסת בשבת לאחר פרסום הכתבה, כמה ידידים שבדרך כלל היו מברכים אותו בלחיצת יד חמה, הפנו לו את גבם.
 |
| איך יתכן שילדים של נאצים גרים כאן בישראל ואף אחד לא יודע מזה? | |
|
"בעיני האנשים האלה, שמכירים אותי כיהודי מזה 25 שנה, הפכתי - בן לילה - למנודה", אומר בראון. "חשבתי שאני וכל האחרים שותפים ללקח רב ערך: שאפשר לתקן את העבר, ושלאדם יש תמיד אפשרות לשנות. אבל עכשיו, אני זה שלמדתי לקח: יש אנשים שלעולם לא יניחו לך להשתנות!"
עם זאת, האירוע הזה היווה אינדיקציה לסוגים השונים של התנהגות אנושית: לא כל התגובות היו שליליות. "באותו בית כנסת, באותה שבת, זכיתי גם למעשה סימבולי של קבלה", מספר בראון. "קיבלתי את העלייה הראשונה לתורה. זה אמר לי באופן ברור שרוב חברי בית הכנסת רואים בי יהודי שלם וחבר מקובל בקהילה. לצערי, התנהגותו ההגונה של הרוב לא הקהתה את תגובתו הברוטאלית של המיעוט. נפגענו עמוקות ממה שקרה."
"תנועת התשובה"
"כעת אני מבין מדוע מסתירים רוב עמיתיי את זהותם", אומר בראון. "ישראלים רבים מרגישים לא נוח עם הייחוס הביולוגי שלנו; הם לא יודעים איך להגיב או מה לעשות איתנו."
אולי בגלל זה, במדינה שעדיין מפוחדת מהשואה - מדינה שעצם קיומה עדיין רוטט על יסודות האפר והעצמות של ששת המיליונים - רק מעט אנשים מודעים למה שאני אוהבת לכנות "תנועת התשובה"... מאות צאצאים של נאצים, אשר התמודדו עם העבר השחור שלהם בדרך הנפלאה ביותר. לא רק שהם הפכו לבני בריתה של אותה קבוצת אנשים שהוריהם ייעדו להשמדה, הם גם השליכו מאחורי גוום את זהויותיהם הקודמות והפכו בעצמם לחלק מאותה קבוצה. רוב האנשים באותה קבוצה מסוימת התגיירו על פי ההלכה היהודית, חיים כיהודים אורתודוכסים וגרים כאן בארץ. זהו, לדעתי, אחד מהפרקים הנהדרים הבלתי-מוכרים של התקופה שלאחר השואה. זהו סיפורה של אנושות המחפשת אחר המשמעות בחיים; זהו סיפורה של הפנימיות הטובה שלנו והפוטנציאל לעצב מחדש את אישיותנו וייעודנו.
כשאני יוצרת קשר עם פקידים רשמיים, גופים רבניים וכתבים, ושואלת אותם אם התופעה מוכרת להם, הם מופתעים משאלותיי. "את בטוחה?" הם שואלים בפליאה. רבים מהם מתעקשים ש"זאת סתם שמועה לא מבוססת. איך יתכן שילדים של נאצים גרים כאן בישראל ואף אחד לא יודע מזה? לא יתכן!"
באופן מעניין, מספר חסר פרופורציה של אותם גרים ממוצא גרמני הם אנשי אקדמיה מכובדים - בייחוד בתחום לימודי היהדות. בראון עצמו עבר את המסלול הזה, ועומד כיום בראש אגף ללימודי יהדות באחת מהאוניברסיטאות המובילות בארץ. בעיסוקו בספרות רבנית ותלמודית, הצטרף בראון לרב ד"ר אהרון שאר-ישוב ששמו הגרמני-גויי היה וולפגאנג שמידט, (והוא אחד מהגֵרים הבודדים שהתירו לי להשתמש בשמם האמיתי) יו"ר לימודי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, ולרבים אחרים, כולל ראש מחלקה ללימודי יהדות בסאות'רן יוניברסיטי בארה"ב ופרופסור לספרות רבנית באייבי ליג קולג' שבארה"ב. אבל אין ספק שחייו הקודמים של בראון הם המרתקים ביותר.
מגרמני ליהודי
"שמה של סבתי היה ארנה פטרה היטלר", אומר בראון (לאחר המלחמה היא השמיטה את הט', ושנתה את שמה להילר). "האנס היטלר - בעלה השני - היה אחיינו של הפיהרר, אבל הוא לא דמה לו בשום דבר ניכר. הוא היה רך ועדין. עם זאת, מה שסבי החורג חסר בתעוזתו, הושלם בחיוניותה של סבתי שהייתה נאצית נלהבת. היא האמינה באידיאולוגיה הנאצית לפני המלחמה, במשך המלחמה ואפילו אחריה. היא הייתה גאה שחמיה הוא אחיו של היטלר, למרות שהוא התרחק מפוליטיקה. במקום זה הוא ניהל בית קפה בברלין, ומשום שכולם ידעו שהוא אחיו של הפיהרר, כל האליטות הנאציות התנהגו כפטרוני העסק שלו. מה שהפך את המשפחה ואותו - כולל הסבים שלי - ל'אצולה' המקומית.
|
| שמה של סבתי היה ארנה פטרה היטלר. האנס היטלר - בעלה השני - היה אחיינו של הפיהרר. | |
|
"כשהם [סבי וסבתי] ביקרו אותנו, הם הגיעו במרצדס שחורה, שהייתה אז סמל לאצילות ולמעמד. זה היה משהו מיוחד כשמרצדס הגיעה לשכונת הפועלים שבה חיינו אמי ואני."
בראון נולד בפרנקפורט בשנת 1952 להורים פרוטסטנטיים ששירתו שניהם בוורמאכט. אביו, תומך נלהב של המפלגה הנאצית, התגרש מאשתו זמן קצר לאחר הולדתו ונעלם מייד מחייהם. בראון גודל על ידי אמו, שעמלה להרוויח למחייתם בגרמניה שאחרי השואה. היא לא קיבלה שום תמיכה פיננסית או רגשית מארנה היטלר, שבראון מתאר כ"חסרת רגישות לכאב וסבל של אחרים". שנות ילדותו של בראון אופיינו בקושי ובמחסור, כשאמו עמוסת החובות מתאמצת 'לצוף על פני המים'. הם תמיד היו בתנועה. עוברים מדירה אחת לאחרת, עוזבים כשבעלי בית נזעמים מגרשים אותם משום שלא שילמו את שכר הדירה. עם זאת, בתחום אחד, שתהיינה לו השלכות עצומות בעתיד, בראון היה בר מזל. אמו תמיד אמרה לו את האמת.
יש היום גרמנים שמתלוננים שכבר נמאס להם לשמוע את 'הלהג האינסופי' על השואה, אבל הם שוכחים, שבשנים הראשונות לאחר המלחמה היו רק שתיקה והכחשה, מסביר בראון. "בבית הספר, המורים להיסטוריה לימדו את ההיסטוריה הגרמנית רק עד למלחמת העולם הראשונה, בהתאם לחקיקה הממשלתית", הוא אומר. "הממשלה חששה שאם היה למורים האלה עבר נאצי או שהם תמכו בשלטון היטלר, הם לא יהיו אובייקטיביים בכיתה. החוק הזה נולד בעצם מתוך כוונות טובות. אבל כתוצאה ממנו, אנחנו נשארנו בורים בכל מה שהתרחש רק כמה שנים קודם לכן. אני זוכר שהייתה לי שיחה עם חברים לכיתה שסירבו להאמין באחריותה של גרמניה. ההורים שלהם ייפו את העובדות או שיקרו ממש. אבל אמא שלי לא."
במקום הבדותות שנרקחו על ידי הורי חבריו כדי להסתיר את האמת, הראתה לו אמו של בראון את המסמכים המוחבאים שלה (שכללו חותמות של הרייך עם צלבי קרס), מכתבים ותמונות של בני המשפחה - כולל היא עצמה - לבושים במדי וורמאכט, המעידים על שותפותם בפשע. היא סיפרה לו שהיא הוצבה בעיר הפולנית לודז', שם היו תולים יהודים בכיכר העיר. "זה היה נורא", אמרה לו אמו, "הייתי צריכה לעבור דרך מרכז העיר כל יום כדי להגיע מהבית שלי למִפקדות ובחזרה. אבל לא יכולתי לסבול את מראה היהודים תלויים ככה, אז הייתי צועדת בדרך הארוכה יותר שעוקפת את המרכז כל יום, כדי לא לראות את המחזה הנורא הזה. אף פעם לא התרגלתי לזה."
בראון הזדעזע מדבריה של אמו. הוא הרגיש שהחדר משחיר, כאילו העובדות מן העבר רוקנו אותו פיזית. אבל חרטתה הכנה של אמו ספקה לו מידה מסוימת של נחמה. "כששאלתי אותה למה היא המשיכה למלא פקודות, למה היא לא התנגדה, היא ענתה בפשטות, אבל מתוך בושה עמוקה, 'פחדתי'. ואני מאמין לה," אומר בראון.
למרות שבראון ניסה לחלוק את גילוייה של אמו עם חבריו בבית הספר, הם לא יכלו לקבל אותם כאמת; הם אמרו לו שהוא ממציא את הדברים. "אז ניסיתי למחוק את זה מהראש", אומר בראון.
|
| לא יכולתי להישאר אדיש למה שקראתי. אני יודע שהמפגש שלי איתו עיצב את עתידי במידה רבה. | |
|
אבל כשלמד בתיכון הוא חווה התעוררות נוספת, שבמידת מה באה הודות ל'מורשת' סבו הביולוגי -- בעלה הראשון של סבתו - שהוריש לו ארגז ספרים, ובתוכם העותק האישי שלו למיין קמפף. "מעולם לא ראיתי קודם את ספרו המפורסם של היטלר", אומר בראון. "קראתי אותו בעיון והתמלאתי כעס על מה שהוא כתב. כל הזמן כתבתי הערות בשולי הדפים, הערות שהגיבו על טענותיו של היטלר. הספר הזה עדיין נמצא בספרייה שלי, משום שהוא שימש כזרז עיקרי בחיי. לא יכולתי להישאר אדיש למה שקראתי. אני יודע שהמפגש שלי איתו עיצב את עתידי במידה רבה."
עתידו של כל גרמני צעיר בתקופה שלאחר המלחמה כלל שירות חובה בצבא, אבל בראון, בעיקר כתוצאה ממפגשו עם השואה, הפך לפציפיסט. "ציפו ממני להצטרף לצבא ברגע שסיימתי את התיכון, אז חיפשתי דרך להתחמק מהחובה האזרחית הזאת", הוא אומר. "למדתי ששתי הקבוצות שפטורות משירות צבאי הן כמרים ותלמידי הכנסייה הקתולית. הפנייה שלי ללימודי תיאולוגיה באה אפוא מתוך שיקולים אופורטוניסטיים בלבד, ולא מסיבות רוחניות. בכל זאת, צעד אחד מוביל לצעד הבא, וזה בדיוק מה שקרה לי.
"סטודנטים לתיאולוגיה צריכים לעבור כמה קורסים ביהדות ובעברית, ואני התפעלתי מאוד ממה שלמדתי", אומר בראון. "ככל שלמדתי יותר יהדות, מצאתי בנצרות יותר דברים שהפריעו לי. הנושא של 'השילוש הקדוש', למשל, הטריד אותי מאוד... איך האלוקים יכול להיות שלושה? דבר אחר שלא הבנתי היה הרעיון שנוצרי מוכרח לסבול כדי לכפר על מעשיו. הגישה היהודית המתבטאת ביום הכיפורים, כלומר, האפשרות לעשות תשובה, נשמעה לי הרבה יותר הגיונית.
"ההבדלים התיאולוגיים הנרחבים בין היהדות לנצרות יצרו בתוכי קרע, והתחלתי להרגיש מפוצל", ממשיך בראון. "בשנת 1977, החלטתי לבוא לישראל כדי להרחיב את לימודיי באוניברסיטה העברית. נרשמתי לקורסים בספרות עברית ופילוסופיה יהודית. התאהבתי בישראל והארכתי את שהותי כאן משנה לשנתיים." בסופו של דבר, הגיע בראון לישיבת "מרכז הרב".
בראון דוחה על הסף את תיאורית "תנועת התשובה" שלי - שצאצאים אלה של הנאצים, התגיירו מתוך רצון לכפר על מעשי אבותיהם - ועומד על כך שהוא התגייר מסיבות תיאולוגיות, לא מתוך חרטה על מעשי הוריו. "אולי יש סיבות פסיכולוגיות בלתי מודעות שדחפו אותי ליהדות," הוא מסכים, "אבל מכיוון שאני אדם רציונאלי שמעשיו מבוססים על מחשבה, מבחינה מודעת לכל הפחות, אני מאמין שהגעתי ליהדות מכיוון של אינטלקט טהור." בכל אופן, הוא מודה, "אני מאמין שכל מי שרוצה לעבור את הצעד הזה [גיור] עובר משבר אישיות עמוק ביותר קודם לגיור עצמו. הוא לא יכול לחזור לזהות שאליה הוא נולד. אני הבנתי שאני לא מאושר במקום בו נולדתי, החלטתי ללכת למקום אחר.
"עובדה היא שבמהלך שנות השבעים והשמונים, גרמנים צעירים רבים, שרצו לנתק את עצמם מהדור הקודם, הדור שלקח חלק בשואה, עזבו את גרמניה, ואחוז הגרים הגרמניים בישראל אינו מבוטל. אני התגיירתי בעיקר משום שהיה לי משבר תיאולוגי ביחס לנצרות. האם זאת רציונאליזציה שאני מספק לעצמי? מי יודע. לסבי לא היו השפעות חינוכיות או תרבותיות עלי, אבל עדיין יש לי הרגשה נוראית שזה הרקע שממנו אני בא. זה מדגיש את שאלות הזהות שבהן אני כל כך עסוק... הזהות אינה דבר מובן מאליו. זה משהו שאני חייב להתמודד עמו כל הזמן."
בראון התגייר בשנת 1979, ונישא לגיורת גרמנית אחרת, אקדמאית בעצמה. למרות שהורי אשתו בשטוטגרט ניתקו כל קשר עם בתם, אמו (שמתה לפני שבע שנים) קיבלה אותו כיהודי, וביקרה מספר פעמים בביתו בישראל. "אולי היא חששה שאם היא לא תקבל את הגיור שלי היא תאבד את בנה היחיד", אומר בראון. "תהא הסיבה אשר תהא, היא הסתדרה טוב עם היהדות שלי. היא הגיעה לשלוש מסיבות הבר-מצווה של בניי והשתתפה בלילות סדר פסח. פעם הצעתי לה אפילו לבוא לגור איתנו בירושלים ולא להישאר לבד בגרמניה, אבל היא אמרה, 'לא נוטעים עץ זקן במקום חדש'. עד למותה, נשארנו קרובים מאוד."
|
| עמדתי במחנות וחשבתי איך הסבים של כל החברים שלי היו בפנים, בעוד שהסבא שלי היה בחוץ. | |
|
כגר גרמני, יש לבראון כמה תחומים שגורמים לו לעצור את שטף החיים. כך, למשל, השתתפות בטקסי יום השואה; מבחינה רגשית זה מאוד קשה לו. "אני בדרך כלל נשאר בבית." בראון ואשתו עמלו קשות כדי ליצור בית חם, אוהב ותומך. "רציתי לוודא שלילדים שלי יהיו דרך, כיוון, מערכת ערכים, ולא את החיים המבולבלים והמורכבים בהם התנסיתי בעצמי בתור ילד," הוא אומר, "אבל, ככל שניסיתי להגן עליהם מהמורשת הסכיזופרנית שלהם, יש דברים שאינם בשליטתי. לדוגמא, כשבנִי ישראל נסע לפולין עם בית הספר שלו לפני כמה שנים, התגובה שלו הייתה שונה לגמרי משל חבריו לכיתה. 'הכל היה מוזר,' הוא אמר לי, 'עמדתי במחנות וחשבתי איך הסבים של כל החברים שלי היו בפנים, בעוד שהסבא שלי היה בחוץ. החברים שלי הגיעו למחנות האלה עם העבר שלהם; אני הגעתי רק כדי להסתכל. הייתי תקוע באמצע - הרגשתי גרוע.'
"אני מרגיש גם חסר אונים כשהחברים של הבנים שלי אומרים להם דברים אכזריים ופוגעים - הערות שהתגברו מאז אותו ראיון שפורסם לראשונה בעיתון ההוא", אומר בראון. "בשנה שעברה, למשל, במהלך טקס יום הזיכרון, כמה תלמידים לחשו לבן הקטן שלי שהם הולכים להרביץ לו כי הוא נאצי. סירבתי לשלוח אותו לבית הספר במשך שבוע, עד שהמנהל טיפל בבעיה."
בראון עצמו מתנסה אף הוא בהתמודדויות דומות. "תמיד ניסיתי להיות פתוח וישר לגבי שורשיי; מעולם לא הסתרתי את הרקע שלי כמו גרים רבים אחרים בעלי רקע נאצי", הוא אומר. "בדרך כלל האנשים מקבלים וסובלניים. מדי פעם, מישהו אומר משהו פוגע. לאחרונה, לאחר שגיליתי כמה פרטים ביוגראפיים לתלמידיי באוניברסיטה, אחד מהם אמר לי: 'אתה יכול להבין: אולי הסבא שלך עשה מהסבתא שלי סבון.' "
בראון משער שיש כ-300 גרים גרמניים בישראל, אבל רובם נרתעים מפרסום ונשארים בבדידות כואבת. עם זאת, ככל שהשואה מתרחקת אל תוך ההיסטוריה, מתגלה מספר גדל והולך של הגרים האלה, עם הסיפורים שלהם. כתבות עיתונות שפורסמו בתקופה האחרונה בקנדה ובאירופה, חשפו שתיהן את המטמורפוזה הבלתי רגילה של אנשים כמו קתרין הימלר, אחיינית שנייה של מפקד האס.אס היינריך הימלר, שנישאה לישראלי, ואוסקר אדא, חבר לשעבר בלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) ששינה את שמו לאשר, נישא לניצולת שואה ועובד בישראל כמדריך תיירים.
מסלוליהן המדהימים של הדמויות המיוחדות האלה, ושל אנשים שדומים להן מאוד, מוכיחים לבראון את המסר העוצמתי ש"אין דבר שאי אפשר לשנות. משמעותו של הסיפור שלי, וסיפוריהם של אלה הדומים לי, היא שאפשר לשנות את המצב: אתה יכול לשנות את ההתנהגות שלך, את המיקום שלך, את האמונה שלך. להשתנות ולהיות - זה מה שאנחנו עושים מדי יום."
