היא ישבה על הקתדרה, מביטה בבנות הממלאות בריכוז את הדפים שלפניהן, בוחנת את ההבעות, מנסה לחדור אל עולמן- להכיר אותו טוב יותר...
תחושה מוזרה עברה בה לפתע. מישהי מתבוננת בה- אין ספק בזאת! רפרוף מהיר על פני הבנות ומבטה נח על זוג עיניים גדולות וחומות, מושפלות במהירות אל דף המבחן...
'דבורה... משהו לא ברור עובר עליה, מעין צל המעיב על שמחתה התמידית השופעת, היא מסתגרת יותר מידי, ציוניה בירידה מתמדת, גם מצבה החברתי נסוג לאחרונה, אולי המצב בבית? עלי לברר זאת בהקדם!'.
דבי נשאה עיניה אל המורה, אין ספק- המורה הבחינה בה. שוב היא מושכת לעברה תשומת לב שלילית. היא הרי כ"כ ניסתה לחפות על הכול- להתערות בחברה, לשמוח, ללמוד... מעניין למה הבעיות מציפות אותה דרך קבע, למה כולן כמו אינן חשות בעול ורק עליה הוא מכביד כ"כ- למה?!
'עכשיו שעת מבחן'- הזכירה לעצמה, היא חייבת להתרכז- אחרת... זכר כישלונו הצורב של המבחן אתמול צף ועלה לנגד עיניה, היא חייבת להצליח!
חייבת?! היא בכלל מסוגלת?!
כל רגע פנוי שיש לה כבר אינו, הריכוז ממנה והלאה, כל אימת שהוא מנסה לתפוס פינה בליבה הוא נדחק. המחשבות ממלאות את כל כולה והיא כמו איננה חוששת, מנסה להתמודד... אך לא, היא אינה מחושלת דיה כדי לעמוד בפניו בהצלחה...
***
- סליחה, יש לך כרגע שיעור?
- לא, המורה צריכה משהו?
- כן, עלי בבקשה לכתה י'/ 3 ובקשי את דבורה מילר
- להגיד לה שהמורה קוראת לה? איך קוראים למורה?
- כן, המחנכת- המורה אינהורן, תודה לך.
נקישה הססנית על דלת חדר המורות...
- שלום המורה, המורה קראה לי?
- כן דבורה, הייתי מעוניינת לשוחח מספר דקות- היכנסי.
התיישבה על הכסא המוצע לה, אפופת תמיהה היטיבה את תלבושתה...
'בטח בעניין המבחן הריק- מה יכולתי לעשות? או אולי בעצם החצאית הארוכה מאתמול? אוי, רבש"ע- מה שוב רוצים ממני?'
תמיהותיה נקטעו באיבן...
- איך בסמינר? את מרוצה?
- כן, ב"ה מסתדרת טוב. 'אבל מה היא רוצה ממני?'
- אני שמחה לשמוע, איך המצב בחברה?
- ב"ה מצוין. 'למה היא לא ניגשת ישר לעניין?'
- טוב זה ברור, בת כמוך היא ממש דג במים בחברה. חיוך קליל נסתמן בזויות שפתיה.
- כן, ניתן לומר... המהום חרישי. 'הנה, תכף יבוא ה"אבל"'.
- דבורה, בעניין המבחן... שלחה לעברה מבט שואל, לאחרונה זה קורה יותר מידי פעמים, בת מוכשרת שקצרה מאיות דרך קבע ולפתע מקבלת 70 זה אומר דרשני- זו סתם ירידה או שיש דברים בגו?
- למה המורה מתכוונת? ניסתה להתחמק, פניה החליפו גוונים.
- התכוונתי לדברים במובן הפשוט, את יודעת... יש עוד מספר דברים שהשתנו אצלך לאחרונה, בשבוע הבא תעודות והייתי מעוניינת לברר עד אז...
- לברר מה? מה המורה ראתה שהשתנה אצלי? לכסנה לעברה מבט מיתמם...
- למשל הביגוד, את יודעת שהוא לא לרוח הסמינר בלשון המעטה...
- א... בערך... כלומר די, ניתן לומר שכן. גמגמה איכשהו. 'אוי אבא שבשמים, רק לא זה...'.
- יופי, רציתי רק לרדת לשורש העניין, כידוע דברים מעין אלו לא מגיעים סתם כך, רציתי רק לדעת אם השורש טמון בך או שזו תוצאה של משהו במשפחה, בחברה או במקום אחר...
- המורה אני מבקשת סליחה, אני לא יכולה להמשיך לדבר על זה. עיניה כבר לבשו גוון אדמדם.
- חבל, את יודעת כמה הדבר חשוב.
- כן, אני יודעת. 'אני יודעת טוב ממנה, אבל הגוש הזה בגרון תכף יפרוץ ועד אז אני רוצה להיות הרחק הרחק מכאן'.
- יודעת וזהו? אולי בכל זאת? ניסתה בפעם האחרונה.
- אני לא יכולה. קולה כבר נשנק.
- בסדר, הרבה הצלחה. להתראות.
לשיעור היא לא חוזרת כרגע- זה ברור. מקום שקט לשהות בו כעת גם אינו קיים- אז לאן?
בלא ששמה ליבה לדבר יצאה משער הסמינר, אוחזת ברפיון את התיק ומתקדמת לתחנת האוטובוסים, אינה יודעת עדיין לאן, רק דבר אחד- הרחק הרחק מכאן...
'עד כמה רחוק דבי? לאן את שואפת?
לאן?! לא משנה, העיקר רחוק...
את בורחת, את יודעת שזו דרך מנוגדת לעקרונות שלך...
כן, אני יודעת,
את יודעת ולא נלחמת? לא מתאים לך...
מה אפשר לעשות, גם לי יש נקודת שבירה, אחרי הכול אני רק בת אדם, נערה בת 15 וחצי...
את רצינית? משום מה נדמה לי שהפחתת 30 שנים.
רצינית מאוד- אולי סוף סוף אתה מבין אותי?
מתחיל...
שהחיינו- באמת הגיע הזמן.
אפשר עוד שאלה?
בכל מקרה תשאל בסוף...
את מרגישה בסדר עם זה שאת לא מתמודדת?
אולי בגלל זה אומרים שהמצפון לא נותן מנוח? אני מניחה שאת התשובה אתה יודע...
אני חושב שכן...
ואני חושבת שאתה חושב נכון...
ברצינות- לאן את רוצה להגיע?
אמרתי לך, ר-ח-ו-ק-!
את יודעת לאן רחוק?
לא, אבל כיוון יש לי.
והוא?
אולי לארץ אחרת.
לעזוב את הארץ? לא הגזמת?
בכלל לא, אני אסע לאמא.
אמא שלך לא בבית במקרה?
לא, מצפון שלי- אל תגיד לי שאתה לא יודע...
אולי אני סנילי- תועילי בטובך לעזור לי?
בסדר, אתה יודע שהאמא שבבית היא לא אמא שלי...
מה זאת אומרת?
היא אשתו של אבא, זה עדיין לא הופך אותה לאמא שלי...
אני מתחיל להיזכר...
סוף סוף...
נו תמשיכי- אז איפה האמא הביולוגית?
הרחק הרחק מכאן, בניו יורק, לשם אני רוצה ללכת...
את בטוחה? היא חרדית?
אני בטוחה, ולא- היא לא חרדית, אולי אפילו מעבר לכך.
את בסדר?
100% ב"ה הכול תקין...
זה נראה לך הגיוני לוותר על הדרך שלך?
לא ויתרתי. אבל היא אמא שלי, זה בראש שלי כמעט חצי שנה- מה אתה רוצה?
עדיין...
אתה מתחיל לעצבן...
למה- כי אני אומר דברים נכונים?
אולי תעזוב אותי? אני גם ככה במצב קשה...
אני רוצה את טובתך!
מעניין את סבתא שלי, עכשיו לך מפה!
את מדחיקה אותי?! את המצפון שלך?!
כן- יש לך בעיה עם זה?
לפחות בזה את מודה...
אתה עף?
כן, להתראות.
ברוך שפטרני.'
***
הכול התחיל מהמכתב, הוא שעורר בה את הרגש שכבר קהה... בעצם לא, הוא תמיד היה שם עמוק בפנים, זמין בכל רגע. תמיד ניסה לעלות, כמו להזכיר את עובדת הימצאותו שם, אך היא הדחיקה בכל הכוח, סירבה לתת לו דרור, אך המכתב...
המכתב שנח לו בדממה חרישית על מיטתה באותו יום שחור, עת שבה מהסמינר דומעת...
היה זה בשיעור השבועי של המנהל- בראשון לינואר, ליל תחילת השנה הנוצרית. הוא תקף את הציונים מכניסי התרבות הנוצרית, דיבר בגנותם כאילו היו ממשיכי דרכו של היטלר ימ"ש, כאילו סיימו את אשר התחיל בגוף- בנפש. הבנות הנהנו בראשיהן בהסכמה, ורק בתוכה משהו התקומם, רק בתוכה ליבה בכה, רק היא רצתה לקום ולזעוק בכל גרונה: "די! אתה מדבר נגדי! אתה מדבר נגד חלק שבתוכי! על אמא שלי!..."
אך לא- היא רק ישבה בדממה בעיניים מצועפות. אף אחד לא יודע על אמא שלה, גם לא הסמינר, הם ראו את האמא שבבית, ואף אחד לא טרח לשאול...
כששבה הביתה לחדרה הקט הוא צד את מבטה, ורדרד עטוי לבבות- מכתב מאמא! מאמא שלה! אחרי 4 שנים ארוכות של דממה הוא קרא לה, עוטף אותה באהבה אימהית...
"דבי שלי, יקירתי!
איני יודעת במה להתחיל, אין בפי מילים לתאר את געגועי אליך, בתי יחידתי.
לא נזכרתי בך לפתע, תמיד חשבתי, תמיד שאפתי, תמיד רציתי אך גם פחדתי, ידעתי שאם אראה אותך ארצה לעמוד לצידך תמיד, כמו אמא...
אך לא יכולתי... בית המשפט קבע שמקום מגורייך יהיה עם אבא כי לא היו לי די אמצעים לגדלך ברווח...
דבי יקירה, בחופש הגדול תחגגי יום הולדת 16 בו תוכלי להחליט בעצמך על מקום מגוריך, כיום אני מנהלת מחלקה בחברה ידועה ומשכורתי מספיקה ברווח ותספיק אף לכל צרכיך. הייתי רוצה מאוד לראותך גדלה כאן, בכל דרך שתבחרי ללכת בה...
אוהבת מאוד מאוד;
אמא."
'אמא, אמא שלי קוראת לי אליה! אמא שלי מתגעגעת- היא לא שכחה!...'
הכול צף ועלה, העטיפה ההרמטית שסגרה על ליבה החלה להוליד סדקים, סדקים שעד מהרה הפכו לקרע גדול ורב משמעות, קרע ששאף אל האמא שמעבר לים...
***
- שלום חיה, הרב פנוי כרגע? יש לי בעיה דחופה עם תלמידה...
- כן הוא חזר לפני כמה דקות משיעור, את יכולה להיכנס.
- תודה לך.
הנהון ראש הזמין אותה להתיישב, הוא סגר את היומן בו עיין, מתפנה כולו להאזין...
- הרב, הייתי רוצה לברר בקשר לתלמידה דבורה מילר, הרב מכיר את המשפחה- אולי קרה שם משהו לאחרונה?
הרב, בדרכו השקטה- הניע בראשו לשלילה, תמה.
- לא, לא ידוע לי- קרה משהו?
- ובכן, ציוניה ירדו באופן משמעותי, סגנון הלבוש שלה התהפך ב180 מעלות. ניסיתי לשוחח איתה אתמול, היא נשמעה מאוד לחוצה ובסופו של דבר סיימה את השיחה בפתאומיות. לא מדובר בסתם משבר, לדעתי זה משהו הרבה יותר רציני...
- יתכן, צריך לברר את זה לעומק ועדיף בשיחה איתה, תשלחי לקרוא לה אלי בתחילת שיעור הבא.
- בסדר הרב, תודה רבה.
אך דבי לא הגיעה באותו יום לשיחה, דבי לא הגיעה כלל באותו יום לסמינר, דבי כבר נפרדה מהסמינר, לנצח...
***
- דבי- את כאן?
היא ציפתה לשמוע את הקול החינני מאשר את עובדת קיומו שם, אך רק הקירות קבלו את פניה בזעקה אילמת... פיסת נייר זרחני נחה על השולחן, היא התקרבה לעברה, עוברת במהירות על פני השורות, מגישה אותה לבעלה החיוור...
"לאבא היקר שלי!
מאז שאני זוכרת את עצמי, עם כל חיוכי שנותיי הראשונות אני זוכרת עוד כמה דברים...
תמיד הייתי יושבת לאכול כשאני נודדת בין המטבח לסלון, פעם אליך ופעם לאמא. אף פעם לא הייתם יחד כשאני הייתי…
מעט יותר מאוחר אני כבר זוכרת את התחרות של מי יתפוס אותי לשבת. מי שהגיע הכי מוקדם ביום שישי 'נצח', עד שהעובדת הסוציאלית קבעה הסכם על השבתות שעד לגט...
אז אני כבר זוכרת את עצמי במצב שכל ילדה מצפה לו; אוסף המדבקות שלי הכי גדול בכיתה, גם מבחר הבובות שלי כלל אז הרבה מאוד, בובות שגובהן עלה על שלי ועד ברביות. אבא שטס לחו"ל וחוזר עם מזוודות שלמות מלאות כל טוב רק בשבילי, ממתי יכולה ילדה קטנה שכזו לטרטר את אביה מהפגישות הרבות? רק בעת נפלאה שכזו! בקיצור שפע מכל הבא ליד... וכמובן לאחר כל זרם מתנות חדש נשאלת השאלה בעדינות מחויכת: "נו- עכשיו תגידי לאישה מהעירייה שאת רוצה לגור...", הייתי מהנהנת אז באושר ואין ספק שגם עומדת בהבטחה... הפעלת עלי קסמים ותענוגות, כל מה שילדה יכולה לדמיין, באמת- תודה רבה, אך יש לי שאלה חשובה;
האם פעם באת ושאלת אותי: "דבי חמודה, עם מי את רוצה לגור?".
העזת? או שאולי הוא פחדת לקבל תשובה שלילית? רגע, אולי אני סנילית וכן שאלת? מעניין שאת שאר הדברים מהתקופה הזו אני זוכרת חד וברור, דברים שאז הבטחתי לעצמי לא לשכוח לעולם...
בשכלי הקטן של אז הבנתי שאני לא חכמה די הצורך לעניינים של גדולים אז החלטתי לספר לאישה ההיא מהעירייה כל מה שבאמת חשבתי, מכל כיוון וזווית אפשרית, ואם היא הגיעה למסקנה שאני אהיה אצלך אז כנראה שהיא ידעה מה היא קבעה...
היא ידעה… אבל היום אני יודעת שאמא הייתה חסרה לי, אני מרגישה חלל גדול במקום ההוא שם בלב…
אז אבא שלי- אני נפרדת, אני עוזבת, אני מוכרחה את אמא!
באהבה:
דבי."
ודבי... דבי כבר הייתה ישובה בתוך ציפור הפלדה, עושה דרכה אל אמא שלה, הרחק הרחק...
***
אמריקה האירה לדבי את פניה. קלטה אותה אל תוכה עטופה בחום, אהבה ודאגה מאמה. הגם שהיא הדפה בכוח את התרבות הקלוקלת חלחלה זו אל תוכה טיפין טיפין, פורצת את כל המחיצות, חודרת עמוק אל תוך ליבה.
דבי נטמעה בחברה האמריקאית, גדלה, נישאה והקימה משפחה, שוכחת כמעט כליל את מקורותיה...
***
פקקי תנועה ניו יורקים קדמו את פניה מיד בהשתלבה בתנועה הסואנת. ים של מכוניות זרם מכל עבר, רומס את השלג הרך והצחור שנערם על הכביש. הכביש החלק תבע מהנהגים את מלא הריכוז והזהירות. כולם נשמעו לו, כולם- פרט לאחד...
משאית הובלה ענקית ניסתה להרוויח את הרמזור ברגע האחרון. תוך כך היא לא שמה ליבה למכונית הקטנה שחצתה באותה עת את הצומת, היא התנגשה בה חזיתית והנהגת הובאה במצב קשה לבית החולים...
גופה היה מרוטש כולו, שרוע בצורה כלשהי על מיטתה בבית החולים. מבעד לכל התחבושות עוד ניתן היה להבחין בזוג עיניים פקוחות, הסממן היחיד שהעיד על רוח חיים שעוד קיימת בשברי העצמות והעור.
- דבי?!
היא הניעה מעט את ראשה לראות את פני הדובר- בעלה. בקושי רב הגתה את שתי המילים שכה ניקרו בראשה,
- מייקל... ג'רי...
בקושי רב אישרו הרופאים את כניסתם של שני הבנים למחלקה שכזו. לאחר שהבקשה חזרה על עצמה הובאו שני הבנים לפתח החדר, נדהמים ומפוחדים...
- מייקל... ג'רי...
היא התנשמה, שואפת עוד מעט אוויר אל ריאותיה.
הם עמדו נבוכים, בולעים באימה את רוקם, מצפים להמשך דבריה.
- קשה... לי לד...בר...
תב...טיחו לי..., א...תם תגידו י...פה קד...יש על א...מא, א...תם יוד...עים שאתם יהו...דים, א...ני רוצ...ה שתה...יו יהוד...ים טו...ב...
קולה כבר נדם, רק מבטה עדיין ריחף בחלל האוויר...
מייקל בן ה12 קרב מספר צעדים, דמעות רותחות זלגו מעיניו;
- אמא, אני מבטיח, אני מבטיח להיות יהודי כמו שאת רוצה! אני מבטיח אמא שגם ג'רי יהיה כזה- אבל תעזרי לי, אל תעזבי אותי לבד עם אבא וג'רי, תחזרי איתנו עכשיו הביתה... בבקשה...
המכשיר שהיה מחובר לזרועה חדל להשמיע את קולו המונוטוני, השקט מילא את חלל החדר, שלווה נפרשה על פניה, עיניה נעצמו לנצח...
***
רגבי אדמה טריים נחו סביב הקבר הפתוח. דקות מספר קודם לכן הורדה לאי שם גופתה של דבורה מילר ע"ה... ג'רי קרב אל הקבר בקול חנוק;
"אמא- אפילו שמייקל דיבר איתך אחרון כי הוא גדול, ואני רק בן 7, אז אפילו שלא יכולתי כי פחדתי מאוד... אפילו אמא- אני אומר לך עכשיו, אני אוהב אותך! אני שומע לכל מה שאת רוצה ממנו... אני יגיד קדיש הכי יפה שאפשר, כי אני אוהב אותך אמא שלי!..."
הוא נתן ידו ביד מייקל ושניהם קראו, עטורי כיפות שחורות וגדולות, כשציציותיהם מתבדרות במשב רוח חרישי ופניהם שטופות דמע;
"אמא, אנחנו אוהבים אותך! יתגדל ויתקדש שמיא רבא..."
ע"ז ה,ב) ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרבה גויים, מאשר בחוצה לארץ אפילו בעיר שכולה ישראל".
