בע"ה ובהשתלדלותנו
לפי עניות דעתי זה ממממש לא נכון, אבל ני אעתיק לכאן מאמר,של הרב אהרון טרופ. לא כולו קשור, אבל רובו, מהקטע של אין איחוד בכיפה, והסוף גם לא קשור.
אייר תשס"ו
מבחן הנאמנות
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל
גודלו של הציבור הדתי-לאומי ותוצאות הבחירות
קראנו רבות על האכזבה ממספר המצביעים לאיחוד הלאומי והמפד"ל בבחירות. מי שמאוכזב כי ציפה שחילוניים או מסורתיים יצביעו, ניחא. אך מי שמאוכזב מכך שהדתיים לא הצביעו לאיחוד זה, פשוט טועה. זה הציבור! זה, פלוס כמנדט של ברוך מרזל ותומכיו מצד אחד וכמנדט של מימד ושמאלנים ("מתונים" במכבסת המלים) אחרים שהצביעו לקדימה ולמפלגת העבודה מצד שני – זה, פחות או יותר, כל גודלו של הציבור הדתי-לאומי.
גם לו כל הדתיים-הלאומיים מימין ומשמאל היו מצביעים לאיחוד, דבר שאינו סביר כלל וכלל, לא היינו משיגים יותר מ-11-12 מנדטים. תחושת האכזבה נובעת מכך שבוחנים את התוצאות לאור נתוני החינוך הממלכתי-דתי, שהוא כפול בגודלו (החינוך הממלכתי-דתי, החמ"ד, מהווה כ-20% מכלל החינוך היהודי בארץ), אך שוכחים שכחציו של חינוך זה בנוי על ציבור שאינו מגדיר את עצמו כדתי אלא כמסורתי ומצביע בעיקר לש"ס ולליכוד. דרך אגב, מכאן גם נובעת הטעות הגדולה, שחוזרים עליה שוב ושוב, על האחוזים הגבוהים של הדתלשי"ם מתוך בוגרי החמ"ד, בלי לשים לב שבעצם המגמה היא הפוכה ויש בחמ"ד הגירה חיובית. אחוז הדתיים שיוצא מהחמ"ד גבוה הרבה יותר מאחוז הדתיים שנכנס אליו, כיוון שהרבה מאוד מסורתיים שאינם שומרי שבת שולחים את ילדיהם לחמ"ד. כאשר מבודדים את סוגי האוכלוסיות בחמ"ד, רואים שאחוז הדתלשי"ם בישיבות ובאולפנות, ללא מרכיב התיכונים והקיבוץ הדתי, נמוך בהרבה מהנתונים המתפרסמים חדשות לבקרים. האחוז הגבוה שנמנע מלהצביע בבחירות האחרונות, שייך בעיקר לציבור זה, שאמנם שולח את ילדיו לחינוך הדתי לאומי אך מעולם לא הגדיר את עצמו ככזה. בדרך כלל הוא מצביע לליכוד ולכן ההמנעות מהצבעה בבחירות פגע בעיקר בליכוד וכמעט ולא פגע באיחוד של המפד"ל והאיחוד הלאומי.
אין איחוד בכיפה
ציבור זה, הקטן יחסית, שנקרא דתי-לאומי, מורכב מקבוצות ותתי-קבוצות ובתוכו ישנם זרמים שונים ומגוונים. השבר שאנו חווים כתוצאה מאירועי גוש-קטיף ועמונה ומתכנוניו המרושעים של אולמרט, מעלה ומחדד, מברר ומגדיר את הכוחות השונים. שוב אין כיפה סרוגה אחת אחידה, אלא כמה סוגים. להלן ננסה לעמוד על זרמים אלו, בהקשר של גירוש יהודים ומסירת שטחי ארץ-ישראל (בהחלט ניתן לערוך סיווגים שונים בהקשרים אחרים).
לדעתי ניתן לחלק את הציבור הדתי-לאומי לארבעה זרמים עיקריים:
א. הציבור הדתי-הלאומי או התורני-הלאומי . בציבור זה ברורה המחויבות להלכה, הוא משתדל שכל מעשיו יהיו מתוך תחושה של עבדי ה'. נאמנותו למדינה ולחוקיה, לצבא ופקודותיו, באה רק מתוך אמונתו שזה חלק מעבודת ה'. הוא קודם כל דתי או תורני ורק אחר-כך, מתוך כך, לאומי. ברור לו שחוק או פקודה שסותרים הלכה אין לקיימם בשום פנים ואופן. שום התחכמות לא תועיל. ציבור זה אינו מנסה להסתיר את הסתירה בין נאמנות לה' לבין הנאמנות לחלק מחוקי המדינה, והוא מכריז בריש גלי על נאמנותו המוחלטת לדבר ה' ולהלכה. הציבור הזה מאמין שהוא הולך בדרכו של הרב צבי יהודה זצ"ל שהכריז: "אנחנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה" (ארץ הצבי כט-ל) ומתוך כך אמר מפורשות ביחס למסירת שטחים: "אין שום צד היתר לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו ולפיכך החיוב על כל אחד מישראל ועל כל גדול בישראל ועל כל חבר ממשלה בישראל ועל כל איש צבא בישראל למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז" (שם, "לא תגורו"). זה הציבור שנשמע לגדולי ישראל, הרב גורן זצ"ל, הגר"ש ישראלי זצ"ל, הרב נריה זצ"ל ויבלחט"א הגר"א שפירא הי"ו, שהורו בזמנו לסרב פקודה, כשעל הפרק עמד נושא גירוש יהודי חברון. זה הציבור שחזר ונשמע לפסקו של הגר"א שפירא שליט"א, על החובה לסרב לפקודה לגירוש יהודי גוש-קטיף. בציבור זה נכללים גם אנשים שאומנם אינם מקפידים על קלה כבחמורה, אך עם זאת נהיר להם שהתורה והמוסר הם מעל לחוק ולפקודה.
אגב, ציבור זה, ברובו המוחלט, שולל מאבק אלים עם הצבא והמשטרה, אלא שהוא סבור ומאמין שעליו להשתדל ולהקשות על הגירוש כמה שניתן, ללא הרמת יד או אבן על חייל. לצערנו, כמה מהחולקים על גישתו של ציבור זה מצטרפים אף הם לעלילת הדם המשטרתית-תקשורתית, שכביכול נוער עמונה היכה שוטרים בכוונה תחילה, ולא רק כהתגוננות וכתגובה לאכזריות השוטרים. הלב מסרב להאמין שהם שמעו וקיבלו את הוצאת השם הרע הזה, מבלי לבדוק ולברר מה באמת אירע שם, על אלפי בני הנוער והמבוגרים שהיו שם. אך העובדות, החוברות והמאמרים מדברים בעד עצמם.
ב. הציבור התורני-הממלכתי . אף הוא, בדומה לקבוצה הראשונה, חש מחויב להלכה. הוא ממלכתי ומביע נאמנות לחוקי המדינה אך ורק משום שהוא סבור שזה רצון ה'. הוא קודם כל תורני ורק מתוך כך הוא ממלכתי. ציבור זה, שנאמנותו למדינה נובעת, כאמור, מהבנתו כך את דבר ה' המתגלה בדורנו, לא הפנים עדיין את התובנה שמוסדות מדינת ישראל הכריזו מלחמה ביהדות. אומנם ביחס למשרד החינוך והמשפטים הם אולי דווקא הראשונים שהתריעו על כך, כפי שעשה זאת מו"ר הרצ"י זצ"ל ובחריפות מרובה. אך הם עדיין לא חשים שגם הצבא והמשטרה והאליטות האחרות מגויסות למלחמה זו. מכיוון שגם ציבור זה חש מחויב להלכה, גם הוא הורה להתחמק ממילוי פקודות הנוגדות את ההלכה, אך הורה לעשות כן בהיחבא, בשקט, בהתחמקות. לא לשאת זאת כדגל של בחירה בין נאמנויות סותרות. דבר זה הביא לבלבול אצל חלק מראשי המכינות ביחס למה להורות לתלמידיהם, שחלקם השתתפו בגירוש.
שני הזרמים הללו, למעשה, יונקים מאותו בית מדרש, של הרב זצ"ל ובנו הרצ"י זצ"ל. ההבדלים ביניהם באים לידי ביטוי בעיקר בנושאים אלו, של המאבק על ארץ-ישראל, שהוא נושא מרכזי ביותר במשנת הרב זצ"ל ובנו.
בנושא של המאבק על ארץ-ישראל, ישנם שני הבדלים מעשיים יסודיים בהתייחסות המעשית של שתי הקבוצות: האחד, ההכרזה הגלויה והתקיפה בדבר הנאמנות להלכה ולא להוראות המדינה, כשיש ביניהן סתירה. בעוד הקבוצה הראשונה פעלה בריש גלי, בניסיון לשכנע חיילים לסרב לפקודת הגירוש, הקבוצה השנייה נמנעה מלעשות זאת, ורק הורתה בשקט להשתדל ולהתחמק מביצוע הפקודה עם מינימום התעמתות עם ראשי הצבא. הבדל נוסף הוא המוכנות להיאבק על מניעת הגירוש ועיכובו. ויכוח זה בא לידי ביטוי כבר בשנת תשמ"ב בגירוש תושבי חבל ימית. דגם עצמונה, שעלה על האוטובוסים מרצונו, מול דגם חצר-אדר, שהתבצר ונגרר לאוטובוסים. ויכוח זה חזר ונשנה עתה, עם גירוש תושבי גוש-קטיף. שוב, דגם עצמונה שפינה עצמו ללא הערמת קשיים, מול דגם כפר-דרום שהתבצר והערים קשיים על המגרשים. חצי שנה לאחר מכן ראינו את דגם עמונה, שהיה, ללא ספק, המשכו של דגם כפר-דרום (עלילות הדם, שהעלילו בשני המקרים, על אלימותם של המתיישבים כביכול, מראות שבדיוק מדגם כזה, של מאבק עיקש אך לא אלים, חוששים השלטונות. לכן ניסו, במקרים אלו, להעליל על המתנגדים לגירוש ולהבאיש את ריחם). משמעות ויכוח זה, להערכתי, פשוטה עד להחריד. לפי הדגם המוצע על-ידי הזרם התורני-הממלכתי, לממשלה לא תהיה שום בעיה לבצע את עקירת כל יישובי יש"ע תוך יממה אחת. לא יידרש שום מאמץ מיוחד וגיוס כוחות מיוחד, שכן, בכל מקרה, לא יהיו ניסיונות התנגדות בשטח. הדגם השני, של הדוגלים במאבק, אף הוא, כמובן, לא יכול להבטיח את הישארות היישובים, אך הוא כן יכול להקשות מאוד על ביצוע הגירוש. הוא יכול לעכבו באופן ממשי ולהצריך השקעת משאבים עצומה כדי לבצע את הגירוש. הערמת קשיים זו תוכל בוודאי להקשות ולעכב את הגירוש, ואולי אף למנוע חלק מביצועו.
יסוד ההבדל הרעיוני בין שתי הגישות אינו ברור לי דיו, אך אין ספק שהוא מבוסס גם על המוכנות, או חוסר המוכנות, להצביע, לפרסם ולהתמקד בסתירה בין הנאמנות לחוקי המדינה, בהנהגתה הנוכחית, לבין הנאמנות המוחלטת להלכה. הבדל זה בא לידי ביטוי גם בנושא שולי, אך סמלי: בעלי שתי הגישות ממשיכים לברך את המדינה, אך הקבוצה הראשונה שינתה את הניסוח ומבקשת מריבונו של עולם שיעמיד בראשות המדינה הנהגה חלופית יראת שמים. בכך היא מבטאת את המאיסה בהנהגה הנוכחית ואת הציפייה להנהגה חדשה. הקבוצה השנייה דבקה בניסוח הישן, המצפה עדיין שההנהגה הנוכחית תתעשת ותשנה דרכיה.
ציבור זה, התורני-הממלכתי, לא יוכל לאורך זמן להתמיד בהליכתו בין הטיפות, להכחיש את הסתירה בין הנאמנויות, ולצפות שהיא תיעלם. הד לגישה זו ניתן לראות בראיון שנערך ב"עולם קטן" (פרשת צו) עם הרב רונצקי: "שאלה: איך הרב נערך לקראת האפשרות של גירוש נוסף? תשובה: החלטתי שלא יכול להיות שהחלטתי (אם לקבל את המינוי של הרבצ"ר) תושפע מהאפשרות של מהלך תיאורטי, שלמרות החשש היא עדיין בגדר אמירה פוליטית, לא מגובשת. הנושא הזה מורכב כל כך שכל עוד אינו לפתחנו, אני לא חושב שצריך לעסוק בו. שאלה: האם יש לגבי הצבא קו אדום שבו אומרים עד כאן – אני את זה לא עושה? תשובה: ודאי, כל מה שבניגוד לתורה אסור על הצבא לפקוד לעשות ולך ודאי שאסור לבצע, אבל אין כיום מציאות כזו". בראיון זה רואים את הניסיון לומר, שאין סתירה. אין פקודות נגד התורה, הגירוש הוא בכלל תיאורטי כרגע. אך אם וכאשר לא ניתן יהיה עוד להתחמק מהכרעה ברורה, אם וכאשר הציבור הזה יידחק לפינה, לכשייווכח שהמלחמה היא על ה' ועל משיחו, הוא לא יוכל להחשות עוד ויכריז אף הוא, ובריש גלי, על אי נאמנותו לכל מה שבא מצד מוסדות המדינה והצבא כשהוא סותר את ההלכה.
ג. הציבור הלאומי-הדתי או הממלכתי-הדתי . ציבור זה מאופיין בכך שהוא קודם כל ממלכתי ורק אחר-כך דתי. הוא חש מחויב למדינה, לחוקיה ולמוסדותיה יותר מאשר לתורה ולהלכה. יחס זה, על-פי רוב, אינו נובע מבירור מעמיק, אלא מהיסחפות אחרי המקובל בתקשורת ובאווירה השלטת. זה קודם כל יחס רגשי. אין מי שלא מכיר את התופעה של יהודים דתיים, המאחרים לתפילה, מפטפטים בחזרת הש"ץ ובקריאת התורה, אך מיד כשמתחיל החזן את ה"מי שבירך" למדינה ולחיילי צה"ל, הם נעמדים ומשתתקים. חלקם אף נוזפים במי שמעז לשבת או לפטפט בקטעים אלו. אין כמו מחזה זה, החוזר על עצמו מדי שבת, כדי להמחיש מה עומד מעל מה ומה סדר העדיפויות במקרה של התנגשות בין התורה למוסדות המדינה. ציבור זה מאופיין, בדרך כלל, בתחושת מחויבות נמוכה, יחסית, להלכה. עם זאת, ודאי שיש בקרבו גם כאלו שמשתדלים בכל מאודם לשמור תורה ומצוות. ובמאמר מוסגר, תופעה זו, של אנשים המקפידים על שמירת ההלכה ואעפ"כ, במקום של סתירה, יעדיפו את הנאמנות לחוקי המדינה, קובעת מקום לעצמה ודורשת תשומת לב מיוחדת. כיצד ייתכן שאדם המקפיד על שמירת ההלכה יעדיף את השמירה על חוקי המדינה או פקודותיה במקרה של סתירה?! ברור שאי-אפשר לחיות בסתירה פנימית כזו, על כן הם עושים כל מאמץ למצוא נימוקים תורניים לכך.
מאלף הוא הטיעון המרכזי נגד הסירוב לפקודת הגירוש: "הסירוב יפרק את הצבא ויגרום בכך לפיקוח-נפש". מנין הביטחון שזה יפרק את הצבא? אולי ההיפך? אולי הוא יגדיר מחדש את תפקידו של הצבא, להגן על עם ישראל, ובכך דווקא יחזק אותו? דבר שני, כבר קבע מו"ר הגר"א שפירא שליט"א, שסכנה זו של פירוק הצבא, אם היא בכלל קיימת, צריכה לעמוד דווקא נגד עיניהם של נותני הפקודות וראשי הצבא ולא של החיילים עצמם. והנקודה העיקרית, בשם טיעון זה, של פירוק הצבא ופיקוח-נפש, ניתן לבטל את כל התורה כולה. לפעמים העניין הוא ארץ-ישראל ולפעמים הוא חילול שבת (ראה ערך "חוות גלעד"). פעמים זו פריצות וחוסר צניעות, של שירות עם בנות, ופעמים זו סכנת שפיכות דמים, בפיצוח גולגלות באלות בעמונה, שבנס לא הסתיימה במוות. אם לא נדע לעצור כאן ועכשיו, להכריז בקול ברור וצלול שהנאמנות להלכה היא מעל כל התחכמות ופלפולי סרק, נחזה במהרה בעוד ביצוע פקודות המנוגדות להלכה, המבוססות על טיעון המחץ של פירוק הצבא ופיקוח-נפש. ייתכן שזהו עומק הפשט במושג ובצורך "לטהר את השרץ בקן טעמים". מסתבר שזה נעשה בתום לב, כפי שהיה אצל אליהו שפנה אל העם ואמר לו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא הא-לוהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". כלומר, הם לא עבדו רק את הבעל, אלא גם את ה'. נאמנותם היתה נתונה לזה כמו לזה, הכיצד?! הרי זו סתירה? התורה הרי אוסרת לעבוד עבודה זרה? אלא מסתבר שהם מצאו תירוצים דחוקים וכל מיני סברות ופלפולים מדוע אין זה סותר, ובאמת האמינו בכך שהצדק עימם עד שהעמידם אליהו על טעותם.
ציבור זה, על כל גווניו, הוא עדיין רוב מניינו של הציבור הדתי-הלאומי. אך תחושתי היא, שעקב מעשי הגירוש והאכזריות של שליחי הממשלה, כמו גם צביעות מערכת המשפט והתקשורת, רבים בתוכו מתחילים להתפכח, ובנאמנותם הבלתי מסויגת למוסדות המדינה חלים סדקים מבורכים. תסמונת האישה המוכה, שבעלה שב ומכה אותה והיא חוזרת וסולחת, מתעלמת ממצבה, מרמה את עצמה שהכל בסדר וממשיכה בנאמנותה העיוורת לבעלה – תסמונת זו, הקיימת בציבור זה, הולכת ומתפוגגת.
ד. הציבור השמאלני הדתי . השקפת עולמו של ציבור זה בענייני יישוב ארץ-ישראל ומדינת ישראל שונה מהמקובל ברוב הציבור הדתי-הלאומי. חלקו תולה את השקפת עולמו ברבנים שכך חושבים, חלקו חושב כך מסיבות שונות. מכל מקום, ציבור זה הינו קטן מאוד. הוא מעולם לא הצליח להביא אפילו לבחירה של נציג אחד לכנסת ואף הוא מורכב מזרמים שונים.
מנאמנות למדינה לנאמנות לדבר ה'
לאחר ניתוח הקבוצות בציבור הדתי-לאומי, ניתן לברר את דרכנו המעשית לפעול עם המציאות. בראש ובראשונה נדרש לשנות את התודעה בתוך הציבור שלנו עצמנו. כל שלוש הקבוצות הראשונות מתנגדות לגירוש יהודים ומסירת שטחי ארץ-ישראל למחבלים (זאת, כמובן, בנוסף לדברים משותפים אחרים, שאין כאן מקומם), אך אם רוב הציבור הזה, בפועל, משתף פעולה עם הגירוש, הוא לא יכול וגם לא יוכל להשפיע מאומה. אי-אפשר לשכנע אדם שמדובר במעשה לא מוסרי שאסור לעשותו, אם אתה בעצמך עושה אותו. כלומר, אם אתה כציבור מתנגד לגירוש אך תלמידיך ובניך נראים על המרקע כשהם מגרשים יהודים מבתיהם, מוכח שלא מדובר במשהו מאוד בלתי מוסרי. הרי האדם הסביר אומר לעצמו: "לו הייתי מצטווה להרוג אדם חף מפשע, הייתי בוודאי מסרב פקודה (כפי שאכן הורו מנהיגי השמאל, לשיטתם, במקרה של גירוש ערבים). אם הם, הדתיים בעצמם, המתנגדים לפינוי, מבצעים זאת בעצמם, אות וסימן הוא לכך, שאין זה כל כך נורא". לכן אם רצוננו לפעול בקרב העם שיבין את חוסר הצדק, חוסר ההגיון והרשעות שבגירוש יהודים וויתור על חלקי הארץ הקדושה, תנאי בסיסי לכך הוא, שנימנע מלשתף פעולה עם גירוש זה. ברגע שקמו רבנים וחלקו על פסקו של הגר"א שפירא, הם במו ידיהם הכשירו ציבורית את הגירוש שהיה ואת הגירושים הבאים המתוכננים חלילה, גם אם ודאי שלא התכוונו לכך.
רק שינוי בתודעה שלנו; רק תודעה של נאמנות אך ורק לדבר ה' וממילא אי נאמנות לכל חוק או פקודה למה שנוגד את דבר ה'; רק חלחול התובנה שיש לנתק בין עצם העצמאות שעליה אנו שמחים ומודים לה', לבין ההנהגה הבוגדנית והמושחתת, שעמה אין אנו חשים שום הזדהות, וכלפי חוקיה, לפחות אלו שמנוגדים לתורה, אין לנו שום נאמנות – רק שינוי זה בתודעה יאפשר מצד אחד יצירת מסה קריטית של סרבני גירוש, וממילא קושי טכני לצבא לבצע את הפשע, ומצד שני יוכל גם ליצור שינוי בתודעת העם, שיבין שמתרחש כאן משהו שהוא משמעותי ויש לצאת מהאדישות ולשים לב אליו. ללא שינוי בתודעה של הציבור שלנו, לא נוכל לשנות את תודעת העם ולמקד את תשומת לבו לדברים החשובים באמת. זאת משום שכל דברינו עתה, על תורת ישראל וארץ-ישראל, נתפסים כלא רציניים. זו הרי הסיבה העיקרית לכך שרוב בעלי התשובה מצטרפים לזרם החרדי, כי שם התחושה היא שאנשים באמת מאמינים במה שהם אומרים ונאמנותם לתורה ולדבר ה' היא מוחלטת . שינוי התודעה, הן בתוך הציבור הדתי-הלאומי והן בציבור הכללי (אני מתכוון לעם, לא להנהגה ולראשי האליטות, שחלקם פשוט אנשים רעים ומושחתים), לא יוכל להיעשות בחרפות וגידופים או בהשמצות. לא מצד האמת, שכן דרכינו היא להגביר בתוכנו את מידת אהבת ישראל, ובאמת העם מרומה ומוסת ונגרר אחרי מנהיגיו, ולא מצד האפשרות הטכנית לשוחח להקשיב ולנהל שיח פורה וענייני. עלינו ליצור כינוסים, לכתוב מאמרים, ללמד, לא לטשטש הבדלים, אך גם לא להיגרר למחלוקות אישיות ולא ענייניות. זו אמנם דרך ארוכה, אך אין קצרה ממנה.
מלחמת השחרור מהתקשורת
לאור כל זאת, נדמה לי שאכן יש להמשיך ולהקשות על הצבא והמשטרה בביצוע פקודות של גירוש יהודים ולהמשיך להגיע למאחזים וליישובים שרוצים לעוקרם, וזאת מתוך מגמה של היאחזות בארץ-ישראל, השתדלות כלפי שמיא, להרוויח זמן והבנה שאולי הנחישות שלנו תפגע במוטיבציה של החיילים והשוטרים ותגרור יותר ויותר סרבנות אפורה. יש כמובן להרבות בצילומים ולהביא כמה שיותר אנשי תקשורת כדי שיצלמו ובנוכחותם ירתיעו את אותם שוטרים אלימים. לפחות מסיבה זו שטות גמורה היא לפגוע באנשי התקשורת או ברכבם. סביר להניח שלו היה צלם תקשורת בתוך כל בית בעמונה, האלימות החייתית של השוטרים הייתה מופחתת. מי שקילל עיתונאים או ניקב את צמיגיהם סייע בכך למשטרה, מלבד נזקים נוספים שגרם במעשה זה. יש לעשות הכול כדי למנוע את אלימות השוטרים, יש להרבות בכמה שיותר תביעות אזרחיות כנגד אותם אכזרים. עם זאת, אין טעם להיעצר ואין טעם להשקיע את מירב הכוחות בחזית זו, כל זמן שלא משתנית תודעת הציבור הדתי-הלאומי. עם כל הצער, עלינו להיות מודעים למציאות: ללא שינוי בתודעת הציבור הדתי-הלאומי, לא נוכל ליצור התנגדות ממשית לגירוש, אלא רק לעכבו.
כדי לשנות את תודעת הציבור הדתי-הלאומי יש להפסיק את ההשתעבדות החולנית לתקשורת החילונית. זה הרי לא יאומן, אתה מסתובב ביישובים (גם בגוש-קטיף של ערב הגירוש) ורואה אנטנה כמעט מעל כל בית. ברוב מוחלט של היישובים נמכרים במכולת עיתוני התועבה וההסתה. אנחנו במו ידינו מממנים את הלוחמים בנו ואת המסיתים כנגד כל הקדוש והיקר לנו. זאת, בנוסף להרעלת נפשנו ונפש ילדינו. רוב הבעיות בציבור הדתי-הלאומי נובעות מההשתעבדות לתקשורת זו – תופעות החילון, הקושי בהקמת משפחה הנובע בעיקר מתפיסה מעוותת של זוגיות וחיי משפחה, קשיים בלימוד גמרא, הנובעים רבות מטומאה וחוסר טהרה, ההיגררות אחרי עולם הערכים והמושגים המעוות של עולם התקשורת הישראלי, ההשתעבדות לשלטון החוק (במידה שהחוק מוצא חן בעיני האליטות, כמובן). אף אדם סביר לא היה קונה אוכל שמזיק לבריאותו ולבריאות משפחתו, ואילו את המזון הרוחני הזה, המזיק כל כך לבריאות נפשנו, אנו קונים ומכניסים לבתינו יום-יום. כל זמן שלא נכריז מלחמה על הכנסת התקשורת החילונית לבתינו, אין כמעט סיכוי לשנות את תודעת הציבור לנאמנות לדבר ה' ולהזדהות עם ההלכה במקום נאמנות והזדהות עם הממסד ותרבותו וכל הלך רוחו. ואולם אין זה סותר כלל את הצורך שלנו להשתמש בתקשורת זו כדי לפנות באמצעותה לעם ישראל, כפי שנאמר לעיל. אבל אין די במאבק שלילי, חייבים ליצור אלטרנטיבות, כפי שיזם מו"ר הרב מלמד שליט"א, הקמת ערוצי רדיו, אינטרנט ועיתונות חלופיים. זאת בנוסף ליצירת ספרות ותרבות חלופית.
התקווה
המשך תכנון מעשי הגירוש והפשע, במקביל לשחיתות השלטון וההידרדרות הערכית והמוסרית במדינה מצד אחד, ומיקוד עיקר מאמצינו לשינוי דרסטי של רמת החשיפה לתקשורת החילונית ושינוי תודעת הנאמנות וההזדהות עם מוסדות המדינה, בתוך הציבור הדתי-הלאומי, מצד שני, ייתכן שיחוללו בסופו של דבר תהליך של סרבנות המונית ומשמעותית של ילדינו ותלמידינו בהשתתפות בפשעים אלו, של גירוש יהודים מאדמתם ונחלתם ומסירתם לאויב. סרבנות משמעותית כזו, אם תהיה, תאפשר חשיפת הציבור החילוני לרצינות כוונותינו וטענותינו ומתוך כך להקשבתו לדברינו. פתיחות, אשר תביא, בעזרת ה', גם לנכונות לשינוי בתודעה שלהם ולהתקרבות לתורה ומתוך כך לארץ-ישראל. התקווה היא שתיקון זה יהיה לא רק בשיפור בפרטים אלו או אחרים, אלא בשאיפה להקמת הקומה השנייה של מדינת ישראל, הקומה הרוחנית. הקמת מדינה יהודית בכל אורחותיה, הפועלת על-פי התורה. דבר זה יבוא אך ורק לאחר התבססות התובנה, שמוסדות מדינת ישראל החילוניים מיצו את עצמם ואת תפקידם ההיסטורי, והגיע הזמן לבניית הקומה השנייה של משיח בן דוד (על-פי "המספד בירושלים", מאמרי הראי"ה).
יום העצמאות המחשבתית
ביום העצמאות הקרוב נמשיך להודות לה' על חזרתנו לארצנו, על עצמאותנו ופדות נפשנו, אך נדע לעשות את ההבחנה הברורה, שלא תמיד הקפדנו לעשותה, בין עצם העצמאות שנתן לנו ה', לבין הממשלה, מערכת המשפט, ראשי הצבא, התקשורת והממסד, שאותם, את החלטותיהם ואת מעשיהם ביקר וביטל מו"ר הרצ"י זצ"ל לא אחת, בביטויים קשים וחריפים. נקבל על עצמנו להיות נאמנים אך ורק לדבר ה'. נפעל לריכוז מאמץ להשתחררות מההשתעבדות לתקשורת ונשאף לעצמאות מחשבתית שאינה משועבדת ואינה מושפעת ממעצבי דעת הקהל בישראל.
----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
kumiori@gmail.com
לגירסת הדפסה
שלח לחבר
סגור תשובה
