ירמיהו הנביא קונן תוך כדי החורבן ולאחריו, וכעבור מאות שנים, נוספו עוד קינות וסליחות הקשורים לחורבן, שחוברו ע"י הגאונים, והבאים אחריהם. בשלב מסוים נוספו גם קינות, בעקבות אסונות ומאורעות שפקדו את הקהילות היהודיות בפזורות ישראל השונות (על קהילות שו"ם, על שריפת ספרי התורה, ועוד). צרות אילו קיבלו מימד כלל ישראלי, על אף היותם מקומיים לכאורה. במספר קהילות נוהגים להוסיף בשנים האחרונות קינות על חורבן יהדות אירופה בשואה.

האמנם, עם כל הצער והכאב, שקול חורבן גוש קטיף לאותם צרות ואסונות שהיו לאורך כל שנות הגלות?

בהיבט האנושי: מדובר על חלוצים שמסרו נפשם בשליחויות ממשלות ישראל לדורותיהם, על פיתוח המקום עם קשיים רבים - ביטחוניים, כלכליים, חקלאיים ועוד, וב"ה הארץ האירה להם פנים והם הצליחו. והנה הכל חרב. מגורשי גוש קטיף מתמודדים כיום עם שאלות אישיות וקהילתיות קשות ומורכבות- פרנסה, חינוך ילדים, החלטה מחודשת היכן לגור, ועוד. אך זה כשלעצמו, עם כל הקושי והיגון, עדין לא שקול לתכני הקינות המקובלות.

מבחינה חברתית וציבורית: כואב מאד שהעקירה נעשתה ביוזמת ממשלת ישראל והכנסת תוך הונאה וכחש, ובוצעה ע"י חלק חשוב מעם ישראל- חיילים ושוטרים, שקיבלו גיבוי ותמיכה מסיבית מהתקשורת, מערכת המשפט ועוד, בנחישות רובוטית, וללא רגישות כלל. העזרה בשיקום וסיוע למגורשים, התמיכה והעידוד, הם ע"י קרוביהם וחבריהם. את רוב החברה הישראלית, זה לא מענין. גם מבחינה לאומית- המתיישבים ראו באחיזה במקומות אלה, מילוי יעד דתי- לאומי, והנה מסתבר שחלק גדול מהחברה הישראלית לא מעונין ביעד זה. שיקוליה הם ביטחוניים, גם במחיר הונאה עצמית. מאז ההתנתקות, הפך המקום למדינת טרור, הרבה יותר מהר מכל התחזיות השחורות שטענו מי שהתנגד למהלך הזה מבחינה פוליטית ובטחונית.

סיפור אישי - זמן קצר לאחר הגירוש פגשתי מכר, יהודי מבוגר ניצול שואה, שתמך מאד במאבק תושבי גוש קטיף, ומאד כאב לו הגירוש. הוא שאל שאלות שונות על שהיה, התענין היכן נמצאים כעת המגורשים, ולאחר חקירה רחבה בענין, תפס את ידי בחמימות ואמר לי: "מה אני אגיד לך. כשגירשו אותנו מהבית, לא לקחו אותנו לבתי המלון, אלא למחנות עבודה, או לאושוויץ". וכך נסתיימה השיחה. ללמדך מהו איזון.

מאידך אי אפשר בלא כלום, ובודאי מבין מי שחווה את הגירוש על בשרו, או כאלה שהגירוש נגע מאד לליבם, יש החשים צורך לתת ביטוי לרגשותיהם ולמחשבותיהם. באופן כללי, הציבור הדתי לאומי, בשונה מהציבור החרדי לגווניו, נח יותר לקבל תפילות חדשות שמתחברים ע"י בני דורנו, המתייחסים למצב ולמציאות הווית (תפילות יום העצמאות, תפילה לשלום המדינה [כולל שינויים בהתאם למציאות הפוליטית], תפילה לחיילי צה"ל, תפילה לצנחן ולפני היציאה לקרב, לשלום ההתיישבות, לשחרור שבויים, יזכור לחללי צה"ל ולקדושי השואה, ועוד). אעפ"כ בענין זה, נדמה שקהל היעד לומר קינה זו, בשלב זה ובנתונים הקיימים, הוא הציבור הקרוב יותר לענין.

הקינה צריכה לבטא געגועים כואבים בעיקר למה שהיה וחרב. למסירות הנפש לישוב הארץ, לחבל ארץ שנתן יבולו בעין יפה, למזכי הרבים מאיסור שרצים, למקום של תפילה ולימוד תורה, לגוש של חסד ועזרה לזולת בתוכו ומחוצה לו, במשלוח כמויות אדירות של תוצרת חקלאית לעמותות שונות, לציבור המורכב מחכמים ופשוטי עם, אנשי תורה עם אנשי עבודה, יוצאי קהילות שונות, החיים בהרמוניה מיוחדת במינה. קומות גבוהות של אמונה נבנו במהלך השנים ממכלול זה. הכל נעקר ממקומו הטבעי, ולכן יש מקום לקונן.

אי אפשר להתעלם מהשאלה מי יזם ומי בצע את הגירוש הזה, ובאופן הביצוע, שהיה בו גם מימד משמעותי של רשעות וניכור. אך על זה אין לומר קינה. זה דבר שאפשר וצריך לתקן, כדי שהדבר לא יחזור על עצמו. תפילה וקינה שאחרים יחזרו בתשובה על מעשיהם השליליים, או קריאה "לא נסלח" לא תועיל, אם השותפים בעקירה לא יכירו ויפנימו מה פסול במעשיהם. יש מביניהם שבאמת לא מבינים מה הבעיה, יש ששטפו את מוחם, והם נבהלים מדיבורים על ארץ גדולה ורחבה, ומהכמיהה ובמיוחד בט' באב למקדש ולירושלים.

לשם הגילוי הנאות - ראיתי מספר קינות שנכתבו על חורבן גוש קטיף (רוב המחברים לא הזדהו בשמם). הם עוסקים בעיקר בהרס ובחורבן, ובמי שהחריב  - ראש הממשלה, צבא, משטרה וכד', תוך חיקוי ודמיון בולט לקינות על חורבן המקדש וירושלים. כמעט ואין בהם את ההדגשה הנדרשת, את הקינה על מה שהיה בגוש קטיף בתפארתו, וחרב. נסיון להעתיק מהקינות המצויות בידינו, ביטויים שנאמרו על גוים אויבים- זדים, טמאים, רשעים, ועוד, לא יקדם דבר, ולא ימנע לעשות זאת שוב במהדורה חדשה ח"ו, אלא אם נברר ונסביר לעצמנו ואח"כ גם לאחרים, להיכן אנו חותרים, ומדוע. ייעודה של קינה הוא לעורר את הרצון, להצביע על שחסר, וכדי שהכל או לפחות כמה שיותר, כולל המגרשים, שולחיהם ותומכיהם יפנימו וירגישו בזה, יש לפעול במישורים אחרים. להאיר ולהסביר פנים, ללמוד וללמד ביחד. אין לקונן במקום שניתן לעשות ולתקן.

הרב יהודה זולדן / קטיף.נט
התגורר בנוה דקלים, ושימש כרב בישיבת ההסדר בנוה דקלים.

קינה על חרבן עשרים וחמשה ישובים בארץ ישראל וגלות יושביהם על ידי אחיהם בית ישראל.

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן,

וְדָמַם רן בִּצְפוֹן הַשּׁמְרוֹן,

וְגרְשׁוּ יוֹשְׁבֵי עַזָּה בְּשִׁבָּרוֹן,

וְנָע מִמָּדוֹר אִיש כְּפַר-דָּרוֹם.

בָּכוֹ תִבְכֶּה, וְתִדְמַע עֵינִי,

כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבַּר עַמִּי,

זֶה חָזִיתִי, הַשָּׁבָץ אֲחָזַנִי,

הָשְׁלַכְתָּ מִבֵּיתְךָ, נֵצֶר-חַזָּנִי.

גָּלְתָה עַזָּה, עֲזוּבָה תִהְיֶה,

כָּלְתָה הָרָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה,

אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַּד שָׂדֶה,

כִּי תְכַלֶּה אֶת פְּאַת-שָׂדֶה.

דַּרְכֵי שׁמְרוֹן אֲבֵלִים שׁוֹמֵמִין,

וַיָּפָג לִבֵּנוּ, כִּי לא הֶאֱמִין,

יָגוֹן תִּמָּלֵא הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים,

כִּבְרוּחַ קָדִים נָפצוּ הַכַּדִּים.

הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ, איְבֶיהָ לַעֲנָה,

הֲפַכְתֶּם לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וַיִּגְדַּל עֲוֹנָהּ,

בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ,

לא יָרְאוּ לְשַׁחֵת אֶת כֶּרֶם-עַצְמוֹנָה.

וַיֵּצֵא מִמְּקמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לִקְצָפָה,

אֲחָזַתְנִי זַלְעָפָה, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה,

גֶּפֶן פרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה לִשְׂרֵפָה,

הָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה תֵּל-קָטִיפָה.

זָכְרָה יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים,

יְדוָד אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים,

בֵּרַךְ נְוֵה צַדִּיקִים יוֹשְׁבֵי אהָלִים,

עַתָּה יָצְאוּ מְבהָלִים מִנְּוֵה-דְקָלִים.

חֵטְא חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבַר בְּרִית,

לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית,

בַּעֲוֹן תָּכְנִית, הֵסַבּוּ אֶת לִבָּם אֲחרַנִּית,

הָלַכְנוּ קְדרַנִּית, כְּסָפוּ דוּגִית וְנִיסָנִית.

טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לא זָכְרָה פְּלָאָיו,

יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו,

רְאֵה כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב, חָרַק עָלַי שִׁנָּיו,

כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה אָבָד וְנֶאֱסַף הַשְּׂלָו.

יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, לֹא הֵשִׁיב אָחוֹר,

הֶחְשִׁיךְ לָאָרֶץ, הִקְדִיר מְאוֹרֵי אוֹר,

וַאֲיַחֲלָה כִּי יֵצֵא מִשְׁפָּטִי לָאוֹר,

וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בְּגַן-אוֹר.

כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָח, זָעֲקוּ אֶל טוֹב וְסַלָּח,

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רָשָׁע תִּצְלָח, מֵאֵן לְשַׁלַּח,

חֶפְצוֹ בְּיָדוֹ יִצְלָח, נָוֶה נֶעֱזָב ומְשֻׁלָּח,

רוֹדִי יָדוֹ הַחֲזָקָה שָׁלַח אֶל הַבְּדלַח.

לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ לָתוּר,

שָׂא קִינָה וָנֶהִי, כִּי נִצְּתוּ וּמִי יָסוּר,

עוֹרֵנוּ נִכְמָר כְּתַנּוּר, ולא רָאִיתִי אוּר,

כי לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לָגוּר בְּשָׂא-נוּר.

מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ, וְאָכְלָה אַרְמוֹן,

אָז נִבְהֲלוּ עֲצָמָי, נְתָנַנִי בְּשִׁמָּמוֹן,

בֵּין עֲצוּמִים יַפְרִיד, וְהֶגְלָה הָמוֹן,

כּחוֹ עָצַם, וְהִשְׁחִית בְּנֵי-עַצְמוֹן.

נִשְׂקַד עֹל בְּיָדוֹ, עַל צַוָּארִי יִשְׂתָּרַג,

עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי, אֵלֶיךָ תֶּעֱרָג,

עַל דּוּשׁוֹ בֶחָרוּץ, וּפַחְדּוֹ יְשֹׂרָג,

הִנֵּה כִּלָּיוֹן חָרוּץ שָׂם לְמוֹרָג.

סִלָּה כָל אַבִּירַי לִשְׁבֹּר בַּחוּרִים,

רדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים,

רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל גִּבּוֹרִים,

נֶהֶפְכוּ לְזָרִים נִטְעֵי נְצָרִים.

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה לַיְלָה וְיוֹמָם,

הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, יָצְאוּ וְאֵינָם,

נָדְדוּ וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם אַיָּם,

וְנָעוּ מִכְּפַר-יָם עַד רָפִיחַ-יָם.

ֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל,

מְבֹרֶכֶת אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל,

לֹא יִהְיֶה עוֹד הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טָל,

כִּי הֻשְׁלַךְ עַל הָאָרֶץ וְהוּטַל גַּנֵי-טָל.

צַדִּיק הוּא יְדוָד בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד,

וְלָנוּ הִגִּיד, כִּי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח יָדִיד,

וְעַתָּה לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד,

כִּי יָבֵשׁ תָּמָר, כָּלָה וְעָבַר גָּדִיד.

קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, הֵמָּה בָּגְדוּ בַּידֹוָד,

אֱלִי וְאַלְלַי, אֶרֶץ רָעָשָׁה מִפְּנֵי סִינָי,

כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי,

כִּי לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלת אֱלֵי-סִינָי.

רְאֵה יְדוָד וְהַבִּיטָה, מִמָּרוֹם תַּשְׁקִיף,

כִּי צַר יָדוֹ הֵנִיף, וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף,

בְּפֶשַׁע בָּא תַּקִּיף, עַל חַטָּאתוֹ הוֹסִיף,

וּמַרְשִׁיעַ הֶחֱנִיף, וְאָסַף אֶת קָטִיף.

שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מֵשִׁיב נָפֶשׁ,

בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי מְצָאֻנִי רָעוֹת חֹמֶשׁ,

עָלוּ חֲמֻשִׁים, הִשְׁחִיתוּ הָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ,

וְהִנֵּה הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ, וַיַּכֵּה אֶל הַחֹמֶשׁ.

תָּבא לְפָנֶיךָ אֶנְקָתֵנוּ, וּשְׁמַע שַׁוְעָתָם,

חוּסָה יְדוָד עַל עַמְּךָ, חוּשָׁה לִתְשׁוּעָתָם,

יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם,

וְאָז נָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה כְּשִׁירַת-הַיָּם.

כָּתַב בְּדִמּוּעַ

מְצַפֶּה לִישׁוּעָה

בּוּךְ  יְהוֹשֻׁעַ