פורום בראש צעיר (עמוד 355)

חבר'הה כבר אמצע החופש ואין לי עבודהה!!

אז החלטתי שכמו כל שנה ביביסיטר...

אבל הבעיה היא שאני ל איודעת באיזה צורה לכתוב את השלט...

אם הבנתם למה אני מתכוונת לדוג' מעונינת כך וכך, רוצה כך וכך וכו' וכו'

אז כל הצעה איך לכתוב את השלט ממש אבל ממש תעזוור ליי!!

אתם לא יודעים כממה!!!

אז בבקשה תעשו מצצצוווהה ותזכו למצווות עד 120!!!!!

אוהבתותכםם!!

אז על מה לדעתכם חושב הבחור?

מישו שמע על העצרת היום?

שעה? מקום?

אשמח אם מישו יודע פרטים, ויוכל לעלות אותם פה.

תודה. =]

תקשיבו (או יותר נכון-תקראו) כתבתי שני דברים לתחרות כתיבה בקטיף.נט-תכנסו ותגידו לי איך יצא.

בבקשה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

http://new.katif.net/blog.php?page=207

http://new.katif.net/blog.php?page=206

ותגיבו לי גם שם-פליזזזזזזזזזז!!!!!!!!!!!

אתמול אני וחברה שלי הכנו מתנת יומולדת למישהי. הכנו לה עוגיות מזל. אפינו 104 עוגיות שוקולד צ'יפס, שבכל אחת מהן היה פתק קטן עם ברכה של ילדים בגן, כמו:

"שלא תדרכי על קוצים"

"שתעלי לבית המקדש"

"שאבא שלך ינצח את כל הערבים"

"שתצליחי בכל מעשה ידייך ורגלייך"

ועוד פול כאלה. ציירנו לה גם אלבום של ילדים קטנים, שבעמוד האחרון היה כתוב:

אנחנו לא נשכח אותך לעולם, כמאמר האמרה הידועה: "את מי שזוכרים - לא שוכחים"

היום הבאנו לה את זה בבוקר הביתה, ומה התברר?

שהיומולדת שלה רק עוד 3 שבועות!!!!!!

שימו לב מהיום החברה לפיתוח מטה בנימין תפעיל אוטובוסים על ציר 60 מהגבעה הצורפתית לאריאיל וחזור.

חבר'ה באמת אם בא האוטובוס אז תעלו עליו אל תסמכו על הטרמפים.

להלן זמני האוטובוסים:מהגבעה הצורפתית לאריאל בימים א-ה: 15:30, 18:10, 23:00.

מאריאל לגבעה הצורפתית א-ה:14:30, 18:45 20:00.

לא יודע מה עם השומרון אולי החברה לפיתוח השומרון עושה להם אני לא יודע.

השעה 02.30 אחרי חצות. מוצש"ק קרח, אור ליום כ"ו סיוון. חודשים רבים חיכיתי לזמן זה. אחרי ה'קביעות', ה'תרגילים' וכעת הגיע הזמן – לכתוב!

מכתב זה אני כותב בעקבות 2 דברים שעברו עלי: 1. לפני כשנה בערך קראתי ב"פלא יועץ" ערך "צוואה", שם הוא אומר, שכדאי לו לאדם לכתוב צואה כי אין אדם יודע מתי "עיתו". ובפרט בזמננו, שרבו תאונות הדרכים, תאונות עבודה, פיגועים וכו' ה' ישמור. 2. מכתב שקיבלתי מאחותי הקטנה והצדיקה, א', [שאספר עליה בהמשך בלנ"ד] על "אודי חולה הסרטן", שרובכם ככולכם מכירים את הסיפור המרגש.

החלטתי, ואני ב"ה לא נמצא על ערש דווי, אלא נמצא במצב יציב ו"בריא", ללא מחלה וכד', לכתוב מכתב דומה, שאולי יעורר את האנשים [ובתוכם אותי] על מהות וחשיבות ה-חיים, הזמן והתורה.

אנסה לספר את סיפורי בקצרה שלא להלאותכם. אתחיל מגיל הילדות:

הייתי ילד שובב. אוהב לשחק, להשתולל, להרביץ ובעיקר – לצחוק. לצחוק עם חברים, משפחה, סרטים, ולצערי, אפילו על אנשים. המשפחה והדודים, אהבו אותי מאד. הייתי להם מן "ילד שעשועים". וכמו מאמר הפס' "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם" - גם אני אותם. חלק יותר, וחלק עוד יותר... בכל אופן, לי זה היה מספיק. הלימודים מאד משכו אותי, אבל – אל מחוץ לכיתה. את לימודיי הספורט על באמת אהבתי. לא היו צריכים לשכנע אותי "ללמוד" בשיעור זה, וגם הוא לא משך אותי, כי ממילא - הוא היה בחוץ. את הלימודים והציונים מעולם לא לקחתי קשה, בשבילי 70, זה היה מצוין +. קרה רק פעם אחת בכיתה ו' שקיבלתי ציון "גבוה" (86 כמדומני) במתמטיקה, שזה היה הכי גבוה בכיתה. ואז התרברבתי בפני התלמיד הכי מצטיין, (ראש גאון! היום לומד רפואה) שקיבלתי יותר ממנו. הדבר כמובן לא היה מתוך "גאוה" אלא מצחוק שאפילו אותו "עברתי". תפילה, התפללתי עד כיתה ב', מה שכבר מתפללים בגיל זה?! מעולם לא ברכתי על מאכל, צמח מריח טוב, ושלא נדבר על הברכות שאינן מצויות. זה פשוט לא היה בהכרתי. לצערי, לא חינכו אותי לכך... כך עברה לה פחות או יותר תקופת הבי"ס היסודי.

עברתי לתיכון. היה קשה מאד. לא הייתי רגיל לקום בשעה 6.30 כדי להספיק להסעה. ושלא נדבר על התפילות וה"ציצית", שהיו דבר חדש [ישן] בשבילי... כל יום ללמוד תורה (גמרא בין היתר שזה היה הדבר הכי קשה, ועדיין) על הבקר, לחזור בשעה "מאוחרת" (בערך 17.00 בערב) הביתה וכו'.

כאמור, את שיעורי הספורט אהבתי. הייתי מקום ראשון במחזור כמעט בכל תחומי הספורט. ולפעמים אפילו גם במחזורים אחרים... בקיצור, ילד "חזק". כל מה שהיה קשור ל"כח" קראו לי, ל- מ'. עפתי מהבי"ס לא מעט בגלל 'אלימות'. פשוט לא הבינו – זה מה שהיה חסר לי – "לפרוק", להוציא את הכח. אבל לצערי, פרקתי אותי על אנשים, על מה שנקרא: "צלם אלוקים". אנצל הזדמנות זו, ואבקש מכולכם, כל מי שפגעתי בו, בין בדיבור בין במעשה - סליחה! הייתי רע, אני יודע, אבל כשאני חושב על זה, 9 שנים אחורה, אני ממש מתבייש. אז שוב –סליחה, סליחה וסליחה! סליחה מהמורים, החברים, המשפחה, סליחה מכולם! הייתי "גיבור על חלשים", צחקתי, הרבצתי, פגעתי... ואני בסה"כ בן 12 וקצת, עד ש...

וכאן אספר את המעשה:

ליל הסדר, יום רביעי בלילה, אור לט"ו ניסן התשנ"ו. הסדר היה אצל הדודים בהרצליה. כמעט כל הדודים [מצד האבא] היו. היה שמח מאד, אך עדיין חיכיתי לחזור הביתה. אני מאד אוהב להיות עם המשפחה המורחבת, אבל יותר, כשזה אצלנו בבית. החג עבר מהר, יום חמישי בערב כבר יצאנו הביתה, כשהתכנון הוא, שבשבת חוה"מ, כולם יהיו אצלנו. וכך היה. היה נחמד מאד. היינו כמה משפחות ועוד משפחה של חברים... השבת עברה לה.

יום ראשון, י"ח ניסן התשנ"ו (7.4.96 לסה"נ). הטיול הקבוע של הישוב בחוה"מ פסח אמור להתקיים היום. אבל אני, מ', מסרב לקום. אחותי הגדולה, א', ניסתה לשכנע אותי לצאת. הייתי עייף מאד, מבולבל, עדיין במיטה, אך מסרב לקום. מסרב לצאת. לא עזרו השכנועים, לא שלה, ולא של דודה מ'. נשארתי בבית! קמתי בסביבות שמונה בבקר, אחרי שכבר לא היה טעם להמשיך לישון. מעולם לא הייתי מאלה שקמים בצהריים, גם אם הייתי הולך לישון מאוחר מאד. קמתי, שטפתי פנים וכו'. ומה עכשיו?! אין לי מושג!!! מה אעשה פה כל היום?! התקשרתי לכמה חברים, בתקווה שירצו לצאת איתי לבלות (שעכשיו אני מבין שזה: "להתבלות"). אף אחד לא הסכים. שתיתי קפה עם עוגיות כהרגלי. סליחה, עוגיות עם קפה. הלכתי למחשב, שיחקתי כמה זמן עד שיצא לי מכל החורים. הדלקתי ת'טלויזיה. "למזלי", היה לפחות סרט (שחקן) שאני אוהב – צ'ארלי צ'אפלין. שחקן יהודי מצליח, שניצל את כשרונו הטוב, לשטויות! למה שטויות?! כי אם היה משקיע את כישוריו ביהדות, בתורה, עולמנו היה נראה אחרת. הסרט נגמר. השעה עדיין מוקדמת, משעמם לי מאד. פותח את המקרר, וכלום. מחפש מה לעשות, וכלום. פשוט משעמם! אבל היה לי רעיון! הרי אני ילד לא?! וילד אוהב ממתקים. ואם כן, היכן הם נמצאים?! בחדר ההורים! רגע, עכשיו חוה"מ פסח, לא?! אלו ממתקים כבר אמצא?? אחפש בכל זאת. מה כבר יש לי להפסיד, זמן?! יש לי מספיק...

השעה שתיים עשרה בצהריים בקירוב.

היום אני בן 13, פחות 40 יום... נכנסתי לחדר ההורים. פתחתי ת'ארונות, מגירות, בתוך הבגדים (לפעמים שם הוריי החביאו את הממתקים)...  כלום! עברתי לארון השני, זה שליד המיטה. לא לקח הרבה זמן, מצאתי! שוקולד שאני ממש אוהב, אבל... הם לא ניקו מספיק טוב לפסח, הממתק היה חמץ! נרתעתי מלאכול. חיפשתי עוד קצת, ואז....

זה היה בתוך קופסא, פעם ראשונה שאני רואה אותה. הייתי סקרן מאד. פתחתי, ידיי רעדו, ניסיתי לחבר, להרכיב, הצלחתי. זה היה, לא פחות, מאשר – אקדח! לחצתי פה, לחצתי שם, ושום דבר לא קרה. את המחסנית כאמור כבר הכנסתי. אחרי כל הזזה של איזה כפתור באקדח, לחצתי על ההדק ו- כלום. כולי רועד. אני לבן. לבד בבית. החדר אטום לגמרי, (את הבית נעלתי כבר כמה שעות קודם). אין לי מושג מה ידיי עשו, אבל כנראה – טענתי את האקדח. משום מה, האצבע כעת לא לחצה על כלום. אבל עדיין, אני מגשש, ממשש ובוחן את האקדח מכל אבר. הסתכלתי עליו מלמעלה, הקנה לכיווני, האגודל במקום הלא נכון – על ההדק... אני מביט ובוחן מלמעלה בכל חלק וחלק של האקדח. לא הספקתי הרבה...

בום! אני בהכרה מלאה! לא היה לי ספק מהיכן הוא הגיע. אני שוכב על המיטה, הרגליים למטה, מריח אבק שריפה, מפחיד! מרגיש זמזום שעובר בגופי, לא שומע – מרגיש! הלם. דממה. זרמים בגוף. הבנתי... הכדור פגע בי! אבל היכן?! אני לא מרגיש שום כאב! חיכיתי קצת כדי שארגיש ואראה את הדם נוזל... לא היתה, ולו, טיפת דם אחת. אז היכן זה פגע בי אני שואל את עצמי?! הגוף ענה, – בגרון! אני מחרחר. שום איבר בגופי לא זז מלבד הראש, והידיים, שקצת זזו ונפלו על פניי, בכל פעם שניסיתי להרימן. הייתי חם, יותר נכון רותח. האצבעות לא זזו בכלל. אני פשוט שוכב, ואין לי מושג מה בכלל קרה לי. משותק?! אין סיכוי! הרי אני ה"חזק" במחזור... לא קרה לי כלום! כל זה זמני!

המתנתי כמה דקות שההלם יעבור. "חזרתי לעצמי". עכשיו, אחרי שההלם "עבר", אני אומר לעצמי, מ', תרים בבקשה את הרגל! בבקשה, נסה שוב! מ', אני מתחנן! תרים את הרגל!!! אבל הרגל לא זזה... אני צועק 'הצילו'. לא פעם, לא פעמיים, וגם לא מאה. ה'הצילו' שלי אז נשמע כמו ילדה קטנה וצרודה שמנסה לצעוק. אני צועק, צועק וצועק...

בין רגע, בין ה"חזק של המחזור", נעשיתי לשבר כלי, חסר אונים ומבוהל. את הפס' "שמע ישראל", אמרתי אין ספור פעמים. ועכשיו, בכוונה יתירה! להתפלל לא יכולתי, לא כי היה לי קשה, פשוט לא ידעתי. דיברתי עם אלהים ועם עצמי. בקשתי ממנו, ה', בבקשה, תוציא אותי מהצרה הזאת! או שתהרוג עכשיו, או שתתן לי להיות בריא כמו שהייתי, אבל ברגע זה! מה אומר להורים שיראו אותי כך?! איך הם יגיבו?! המחשבות רצות... הבנתי שאני תלוי בין חיים למוות...

הטלפון על השידה לידי. חצי מטר מפריד ביני לבינו. מדי פעם מצלצל. הצער והחוסר אונים גוברים בכל צלצול וצלצול שאני לא יכול לענות... בבקשה, רק מישהו לומר לו. מישהו שיחלץ אותי כבר מהסיוט הזה! אני מרגיש פשוט מקובע במקום. לא זז מילימטר. הזמן עובר... אני חושב על הכל... אם אמות, אם אחיה. על מה שעבר עלי במשך השנים האחרונות, ועל מה שיעבור – אולי. מה אומר להורים כשיחזרו, אם בכלל אזכה לראותם. על החברים, על המשפחה... בקיצור, על  ה כ ל !

אני כבר עייף. שוכב פה כמה שעות רצוף... נרדמתי. התעוררתי מהדיבורים של השכנים, חלק מהנוער שאף הוא לא נסע לטיול, והחליטו לעשות "על האש" ממש מתחת לביתי. התחלתי לצעוק 'הצילו' ברציפות כבר פעם שניה, בתקוה שישמעו. אחד מהם שמע אותי. שמעתי אותו אומר: "שמעתם?! מ' צועק הצילו!" התלהבתי מאד. כולי אושר! אני נחלץ עוד רגע! המשכתי לצעוק יותר חזק... אבל לא... הם ענו לו: "עזוב, בטח רואה סרט, זה לא הוא..." הקול נגמר. כבר לא היה לי כח יותר... שוב נרדמתי, ועכשיו, עד הלילה... בואם של הוריי מהטיול... השעה 22.30 בקירוב. התעוררתי מהרעש של הנכנסים. כל אותן 10 שעות, רק חשבתי איך ומה אומר לאמא או אבא מה קרה, במינימום מילים, מינימום הלחצה ומקסימום הבנת המצב. חשבתי, וכך אמרתי:

אימי נכנסה בלחץ היסטרי לחדר, ראתה אותי שוכב כמו מת, "מה קרה? מה קרה?" צרחה בהיסטריה... עניתי, מילה אחת: "יריתי!" המילה כבר אמרה הכל... שאלה היכן, הצבעתי לה לכיוון הגרון. (הקליע נכנס בדיוק בשקע שבגרון) משכה לי קצת את החולצה למטה, ו..... את ההמשך אתם יכולים לתאר לבד. הפרמדיק, השכן ממול, שהיה אף הוא בטיול וחזר ביחד עם הוריי, הגיע תוך שניות בעקבות צעקותיה של אימי... האמבולנס כבר היה בחוץ. העלו אותי לאלונקה, הכניסו אותי לאמבולנס, פילדפיה (קיבוע לצואר), עירוי וכו'. עכשיו אני מבין מה זה – חיים!

הגענו לבי"ח, דודיי כבר היו שם, דאגו "לעדכן" אותם כבר מהבית שלי... הריצו אותי לחדר הניתוח, שמעתי מבת דודה שלי: "מ', אנחנו אוהבים אותך!". אלו היו המילים האחרונות ששמעתי עד כמה ימים אח"כ... שניות ספורות אח"כ כבר הייתי בהרדמה... אני זוכר הכל!

טיפול נמרץ

אני מונשם. צפצופים של מכונות ההנשמה, סיוטים, חלומות נוראיים וכו'. הרופאים אמרו להוריי שאהיה עם המסכת חמצן כנראה כמה שבועות... הורידו לי אותה ביום חמישי. בשבת עברתי למחלקה, שם שהיתי שבוע וחצי (שזה היה בשבילי נ-צ-ח), ועברתי לשיקום. כשדודי, ח', הגיע לבקרני, אמר לי את המילים הבאות: "מ', זה לא שאני מאמין שאתה תהיה בריא, זה לא שאני חושב כך, אני יודע זאת בבירור! אתה תלך, תרוץ ותקפוץ ככשהיית!". אז לא הבנתי למה אמר לי כך. למה שלא?! למה מה כבר קרה לי?! אני אוטוטו יוצא מביה"ח ישר הביתה! הוא עודד אותי. אך טעה...

שיקום ילדים תל השומר

מדוכא, מאוכזב, מוגבל, לא רואה כלום מלבד תיקרה, וחדרי צילום. ה- 40 יום של שנת ה-13, הגיעו לקיצם. יש לי בר-מצוה היום! עשו לי הפתעה במוצ"ש, באו הרבה מהישוב... היה מרגש מאד. הוסיפי לי את השם "חיים" לשמי הפרטי. לאחר 5 חודשים, שינו לי מ- מ' ל- נ'. כך שמהיום, אני נ' (והשם הנוסף ח'). שמונה חודשים בתל השומר – התקדמתי מאד.

חזרתי לתיכון. אדלג על שלב זה, משום חוסר חשיבותו במכתב. הייתי בישיבה שנה. התחזקתי מאד.

עם השנים הבנתי, "נ', אתה תישאר נכה על כסא גלגלים כל חייך!" – לא לקחתי את זה קשה. "אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו". ואני עומד בו. משתדל...

היום, 9 שנים אחרי המקרה. משפחה תומכת ב"ה. בכל זאת, נפל עליהם "תיק" לא קטן... אחותי, א', הילדה הקטנה [כבר לא כ"כ בעצם] והצדיקה, תומכת ועוזרת לי בכל מה שאני צריך. אין לאף אחד אחות כזאת! לא אחות, לא אישה ולא ילדה!!! פשוט - צדיקה! מכל האחים (4 אחים ו-2 אחיות. כולל אני), אני הכי קשור אליה... ולומר ת'אמת?! לא מגיע לי את היחס שלה! אני לא מתייחס אליה בהתאם. ה"אגו" שלי לא נותן לי... 4 שנים הפרש בנינו, ואני מחזיק מעצמי כאילו אני "שוה" הרבה יותר ממנה. בושה לי!

א', גם ממך, ואולי הכי הרבה, אני צריך לבקש סליחה! כמעט אף פעם לא הקשבתי לבעיותייך ברצינות. זה לא היה מספיק "חשוב" בשבילי... בפעמים שהקשבתי, זה היה ממש מלאכותי. רציתי להרגיש "הוגן", שגם אני מקשיב לך כמו שאת לי... תרמת לי הרבה! לא רק בעזרתך, גם באישיותך!!! א', בא לי לבכות עכשיו, אני מרגיש ממש מבויש. 9 שנים את עוזרת, תומכת וסובלת את אחיך המעצבן, ועדיין ממשיכה. איך?! אם יצא לך לקרוא את המכתב הזה מתישהו, תדעי לך שזה לא משחק! אני מתנצל! מבקש סליחה, על הכל! את עכשיו ישנה, אחרי שעזרת לי פה בערך רבע שעה כשחזרת מהשבת בגוש עציון. קראתם בראש המכתב?! לא פחות ולא יותר – עד 2.15 היא עזרה לי פה במה שביקשתי ממנה... אחרי שבאה סחוטה מנסיעה ארוכה... שוב א', אחותי הטובה, תביני אותי למה אני כותב את זה ולא אומר, את יודעת, את מכירה אותי, זה מגאוה. כן, רק מגאוה... אבל בבקשה, תסלחי לי טוב? אני חושב עלייך הרבה כשאת לא פה. לא רק כשאני צריך עזרה ואין מי שיעזור, (וגם שיש, תמיד את זאת שמוכנה לבוא ראשונה. לכן תמיד נח לי לקרוא לך, מאשר לאחר) אלא אפילו סתם כך מידי פעם... א', בקיצור את חשובה לי, ולמרות שאני לא מראה, ולא אומר זאת, אני אוהב אותך!

היום, אני מודה לקב"ה שנתן לי חיים במתנה. לימד אותי את ערך הזמן, ועד כמה צריך לנצל אותו ל- תורה!

אני משתדל להיות תמיד עם ספרים, כדי שאנצל את הזמן ה"פנוי" ללימוד התורה. למדתי משהו חשוב בחיים מהדוד היקר שלי, ח': "הדבר היחיד שאין לו זמן – זה הזמן". יש דבר שאינו מפסיק לזוז אף פעם – הזמן! כדאי לנצל אותו! לְמה?! לתורה! "... כי הם חיינו ואורך ימינו...!!!"

כיום אני בן 22, מרגיש היום בנאדם מאושר ושמח, שקיבל את חייו – במתנה! אמנם אני יושב על כסא גלגלים, ותלוי באחרים לפעמים, אבל אני יודע, שכך הוא רצון הבורא יתברך. מקבל עלי את הדין בשמחה, למרות הייסורים היומיומיים... לא חסר לי כלום ב"ה. יש לי בית, משפחה, רכב, מצב כלכלי ב"ה – אין לי תלונות. פעמים עוד שלוקחים אותי לדבר מול קהל ולספר על עצמי... אני לא מדבר על ללכת "לעודד" אנשים שנפצעו... ואני עושה זאת בשמחה!!!

אני פונה אליכם קוראים נכבדים! בין אם אתם דתיים, בין חילונים. אנא, קיבלתם חיים במתנה, תעריכו מתנה חשובה זו! יש כאלה שחייהם נלקחים בגיל צעיר, יש שהם תינוקות, יש שנולדים נכים, יש שעיוורים, שאילמים, שנפצעים... אתם חיים! בריאים! תנו תודה לבורא עולם.

הקב"ה נתן לנו זמן, 24 שעות. למה שלא נחזיר לו קצת ממה שנתן לנו במתנה?! כמה שעות ביום להחזיר לאבא שבשמים על כל הטובות שעושה עמנו... כדי שננצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. אנא, בואו וננצל אותו לדבר החשוב בעולם. מה שהחזיק את עם ישראל בגלות אלפי שנים. פרעות, גירוש, אינקוויזיציה, מסעי הצלב, שואה, פיגועים, אנטישמיות בכל העולם ובכל הזמנים... לא אחר, אלא, ה - ת ו ר ה !

תודה לכם שקראתם את מכתבי, אני עדיין ביניכם. חלקכם יקרא את המכתב וידע מי הוא הכותב. חלקכם יתכן אפילו שמכיר אותי ולא יודע כלל על שכתבתי מכתב זה. ויש, שלא יכירו אותי לעולם...

המצפה לישועה קרובה במהרה -

נ.ח.ש.

תגובות, הערות, הארות ושאלות יתקבלו בברכה וברצון!

ניתן לשלוח ל- ntn21@zahav.net.il

אודה לכם מאד אם תפיצו מכתב זה!

תודה!

ב"ה

אני רוצה לארגן "נוער נגד מצעד הגאווה" ע"י אסיפת חתימות ועצומה כנגד המצעד. מי שיכול בבקשה בבקשה בבקשה לעזור לי שיפנה אלי במסר אישי. זה לא כ"כ קשה אני בסה"כ רוצה שתחתימו כמה שיותר חבר'ה נגד המצעד ולהעביר אלי ואני כבר אעביר את החתימות הלאה. בבקשה חבר'ה אל תשארו אדישים לזה זה דחוף!!!!!

הרי לכם הסיפור המלא של "עליבבא וארבעים השודדים":

לפני שנים רבות, בעיר בגדד הרחוקה, חיו שני אחים. אביהם מת והוריש להם את כל רכושו. בצוואתו של האב נכתב, כי הוא מחלק את הרכוש בין שניהם שווה בשווה. אך האח הבכור, קאסים, לא הסכים, לקח לעצמו את כל הרכוש ולאחיו הצעיר, עליבבא, לא הותיר דבר. קאסים התחתן עם אישה עשירה, שרוחב לב ונדיבות לא היו תכונותיה הבולטות. הוא פתח חנות לשמנים ובשמים והתפרנס בעושר. עליבבא לעומת זאת, התחתן עם אישה ענייה אך נדיבה, ישרה וטובה, והיה מתפרנס בדוחק מחטיבת עצים. לאחר שבת השכנים שלהם, מורגיאנה, התייתמה מאביה ומאמה, לקחו אותה עליבבא ואשתו, ואימצו אותה כבת. 

יום אחד, לא הצליח עלי בבא להרוויח פרוטה, והוא הלך אל אחיו, בבקשת עזרה. אחיו קאסים הביט בו בזלזול ואמר: "איזה טיפש אתה, אחי! גם עובד כחוטב עצים עלוב, וגם התחתנת עם אישה חסרת רכוש! צא מביתי!"

עלי בבא יצא מביתו של אחיו בצער, והלך עם חמורו לחטוב עצים. בעודו חוטב, שמע קול דהרות. הוא מיהר להחביא את חמורו בין השיחים והוא עצמו טיפס על עץ גבוה, והשקיף מלמעלה על המתרחש. מבין העצים, ראה עליבבא את כנופיית ארבעים השודדים הנוראה. הם דהרו אל תוך היער, ואז נעצרו מול סלע גדול. מנהיג השודדים, אדם בעל פנים מצולקות וקול צרוד, צעק: "סומסום היפתח! סומסום היפתח!". ואז, ראה עליבבא לתדהמתו שהסלע זז, ומאחוריו מתגלה מערה. השודדים מיהרו להיכנס עם שללם לתוך המערה, ואחר כך הסתלקו משם בדהרה.

עליבבא ירד מהעץ, הסתכל סביבו, ואז החליט שלא יזיק לנסות. הוא ניגש את הסלע הגדול, וצעק: "סומסום היפתח! סומסום היפתח!", והסלע זז בדרך פלא. עליבבא נכנס אל המערה, וכמעט התעלף. כל אוצרותיהם של השודדים היו שם. הרים על הרים של זהב, תכשיטים, אבנים טובות ויהלומים. חשב עליבבא: "רק חופן מכל מה שיש כאן, יעשה אותי עשיר אף יותר מאחי. ואיני צריך להרגיש אשמה, כי הגונב מגנב פטור!". לקח עליבבא את חמורו, העמיס עליו זהב ואבנים טובות, ומיהר לחזור אל ביתו.

כשהגיע הביתה, אשתו התלהבה כל כך מן הסיפור ומן הזהב, עד שרצתה לספור את כל המטבעות. עליבבא מנע זאת ממנה באומרו שייקח להם ימים שלמים לספור את הכל. "ובכן, לפחות טוב יהיה לדעת מה משקלו של האוצר", אמרה אשתו. ומכיוון שבביתם לא היו מאזניים לשקילה, אצה היא אל אשת קאסים, וביקשה ממנה להשאיל את המאזניים שלה. אשת קאסים לא הבינה מדוע היא זקוקה למאזניים בשעה כה מאוחרת, לכן מרחה דבש על המאזניים, בתקווה שמשהו ממה שיישקל, ידבק, וכך היא תוכל לדעת לשם מה הם הושאלו ממנה.

אשתו של עליבבא חזרה לביתה, ובמשך כל הלילה הם שקלו את הזהב, וראו שהאוצר שווה יותר ממה שהעזו לחלום. בבוקר החזירה אשת עליבבא את המאזניים לאשתו של קאסים, וזאת רצה לראות מה נשאר עליהם. היא הופתעה לגלות שלא דבוק שם גרגר אורז או חיטה, אל מטבע זהב. היא רצה לחנותו של קאסים וצעקה: "ראה איזה אח יש לך! כל הימים מבקש מאיתנו הלוואות, ומתברר שיש לו אוצר כה גדול, עד שבמקום לספור אותו, הוא שוקל את הזהב!". רץ קאסים אל אחיו, ואמר: "איזה מן אח אתה, שלא מתחלק איתי בזהב? היכן מצאת אותו?" ועליבבא סיפר לו את כל הסיפור. מכיוון שקאסים היה אוהב ממון, הוא יצא באותו לילה עם שיירת חמורים אל עבר המערה. כשהגיע לשם הוא נדהם לראות את האוצר, והעמיס על חמוריו ככל שיכלו לשאת. אז פנה לצאת, אבל שכח את מילת הקסמים שבעזרתה זז הסלע. הוא ניסה כל מה שעלה בדעתו אך ללא הצלחה. לפתע שמע קול קורא: "סומסום היפתח! סומסום היפתח!", והסלע זז. מולו ראה קאסים את ראש השודדים, וזה ערף מיד את ראשו.

לאחר זמן מה, ראתה אשת קאסים שבעלה מאחר לבוא, ורצה בבכי אל עליבבא. עליבבא הרגיע אותה באומרו שיצא לחפש אחר אחיו. הוא הגיע למערה, צעק: "סומסום היפתח! סומסום היפתח!", והסלע זז. שם, על הרצפה, ראה עליבבא את אחיו המת, והצטער צער רב על חמדנותו של קאסים. לאחר מכן הוא העלה את הגופה על חמורו, והלך הביתה. הוא הניח את גופתו של קאסים על המיטה, ומורגיאנה הלכה לקרוא לחייט זקן שהיה גם קוסם, ששמעה עליו בילדותה. החייט הזקן שמח מאוד להוכיח שוב את קסמיו, והסכים ברצון לבוא, תמורת תשלום הולם. מורגיאנה לא רצתה שהחייט ידע לאן היא מובילה אותו, ולכן קשרה את עיניו והוליכה אותו אל ביתו של עליבבא. כשהגיעו, תפר החייט את ראשו של קאסים לגופו, לקח נשימה עמוקה, אמר כמה מילות קסם, והגופה קמה לתחייה. קאסים היה נרגש ממעשי אחיו, וביקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו. "הייתי איש רע, ואני רוצה לפתוח בחיים חדשים. לכן, עליבבא אחי, אני נותן לך במתנה את חנות השמן והבשמים שלי ואני ואשתי נפליג מכאן אל ארץ אחרת".

ארבעים השודדים הגיעו למערה, וראו לתדהמתם שהגופה נעלמה. הם הבינו מיד שעוד מישהו גילה את סודם, והחליטו שלא ישקטו עד שיהרגו אותו. הם דהרו לעירו של עליבבא, ושאלו אדם היכן גר האיש העשיר בעיר. האדם כיוון אותם לביתו של עליבבא והמשיך בדרכו. כשהגיעו לשם השודדים, סימן מנהיגם בצבע לבן איקס גדול על דלת הבית, והסתלק משם, כשבמוחו תוכנית. למחרת ישובו לשם השודדים, ויהרגו את עליבבא ואת כל משפחתו.

מורגיאנה, ביתם המאומצת של עליבבא ואשתו, הכירה את מעשה השודדים, והחליטה לעשות מעשה. היא לקחה צבע לבן, וצבעה איקסים לבנים וגדולים על כל בתי העיר. למחרת באו כנופיית השודדים, ונדהמו לגלות שכל דלתות העיר מסומנות. כעס ראש השודדים, והסתלק משם. ארבעים השודדים נכנסו למערתם, שם ישבו וחשבו איך לבצע את זממם. לאחר מחשבות ארוכות מצא ראש השודדים פתרון. הוא יתחפש לסוחר שמן, ובשלושים ותשעה כדים הוא יחביא את אנשיו. ואז, כשייתן להם סימן, ישחטו את עליבבא ואת כל בני ביתו.

למחרת הגיע ראש השודדים עם שיירת חמורים שעליהם שלושים ותשעה כדים אל העיר. הוא חיפש אדם שיוכל להראות לו את ביתו של עליבבא, ופגש בחייט הזקן, ששר לו שיר ונראה מרוצה מאוד. "מדוע אתה כל כך שמח, איש זקן?" שאל ראש השודדים. "אוהו! הרווחתי המון כסף ממעשי קסמים. תפרתי ראש של גופה והחייתי אותה". הבין ראש השודדים מדבריו, שהאדם שגילה את סוד מערתם הוא האדם שהוא מחפש, ולכן שאל את החייט האם הוא יוכל להוביל אותו אל אותו הבית. "אינני יכול מפני שעיני לא ראו את הדרך. הלכתי בעוד עיני עצומות". ראש השודדים הבטיח לתת לו חמישים שקלי זהב, והחייט אמר שיסכים לנסות. הוא קשר את עיניו, והתברר שדווקא זכר טוב את הדרך.

השודדים הגיעו אל ביתו של עליבבא, והוא הכניסם במאור פנים, ואף הציע לראש השודדים להישאר ללון בביתו. ראש השודדים הסכים ברצון, ולאחר שהכניס את כל כדיו למחסן, ישבו הוא ועליבבא לסעוד. מורגיאנה בישלה את המאכלים, ולאחר זמן מה חסר לה שמן. היא החליטה לקחת מן אחד הכדים של הסוחר החביב, מפני שבוודאי יסכים לתת להם מעט. היא נכנסה למחסן, ואז שמעה את קולות השודדים מן הכדים, והבינה מה קרה. אחד השודדים שמע את צעדיה ושאל: "המפקד, עכשיו?". "עוד לא" העוותה מורגיאנה את קולה, ויצאה החוצה. היא נכנסה למטבח, הרתיחה שמן, ואז נכנסה למחסן, ושפכה את השמן על ראשי השודדים שמתו בזה אחר זה.

עליבבא וראש השודדים סעדו אל ליבם, כשלפתע נשמעו קולות חלילים, ואל החדר נכנסה רקדנית יפיפייה. היא רקדה לצלילי המוסיקה, וראש השודדים הביט בה בהערצה. עליבבא, שזיהה את מורגיאנה, חש שהילדה השתגעה. לרקוד כך לפני האורח? ועוד באמצע הסעודה?  ראש השודדים הביט כה הרבה במורגיאנה הרוקדת, עד שהתהפנט מן הריקוד, והושיט לה מטבע זהב גדול. מורגיאנה התקרבה כאילו כדי לקחת את המטבע, ואז תקעה סכין חדה בליבו. עליבבא כמעט התעלף, ושאל אותה מה פשר המעשה הזה. "הרי רצחת אורח יקר שלא עשה לך מאומה! אין פשע חמור מזה!". "זהו אינו אורח יקר" אמרה מורגיאנה, והיא הובילה את עליבבא אל המחסן, שם הראתה לו את שלושים ותשעת הכדים עם השודדים המתים.

עליבבא היה נרגש מאוד מן המעשה של מורגיאנה, ואז אמר: "את יודעת, כבר מספר חודשים שאני רואה שאת מוצאת חן בעיני בני. אני מציע חתונה", והבן אמר: "נכון. אם היית מסכימה להתחתן איתי לא היה מאושר ממני". מורגיאנה הסכימה ושמחה הייתה רבה. החתונה הייתה מפוארת מאוד וכל נכבדי העיר הגיעו. "כמתנת חתונה, אני נותן לבני ולמורגיאנה את חנות השמן והבשמים" אמר עליבבא, וכולם הריעו לכבוד האב הנדיב. והם חיים להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.

יצחק למפרט.........

צחקן..........

ללא תולעים........

אין בניהם שום קשר......

חעחעחעעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעח

אם תשים אותי אני חונק אותך!!!!!