פורום נסיונות פעילים (עמוד 1063)

תתפללו שהכל ילך טוב ושמח
ושגם אם לא שהכל יהיה ברוח טובה ושמחה

הלכתי לנחם. 

 

 

 

אבא, בקשה אחת יש לי- תן להם כח להתמודד. ושמחה.

היה ממש כיף עכשיו בישבצ.
הם מתוקות.

(אין זמן וצריך לעשות מלא דברים)

זהו..אין לי שום דבר יותר לגבי זה..
זה מדהים איך אבא מתכנן הכל...

נקודה טובה בחייכם?

החיים ממשיכים כנצח

ולא גמרתי ללמוד!

So i always act like i'm the best

עד שאני תוהה לעצמי מהו האופי האמיתי שלי
או יותר נכון, אם הוא קיים בכלל

אני פשוט יודעת מה קורה לבנות חכמות מדי.
ואני לא רוצה שזה יקרה לי,
לעולם לא.

ולפתוח במילים "הרגע הזה ש..."

@השאלה.

ברגע הזה - נסיונות פעילים 

 

היה ממש כיף עכשיו עם אמא.

בכל זאת,

יש מקום בטוח.

 

 

מבוגר היה ממני בשלוש שנים, ומנהגו למשוך בצמתי לא מצא חן בעיני. גם בבית הספר העל יסודי למדנו ביחד, אחרי מספר שנים בהן ביליתי בבית הספר היסודי בלי לסבול מהצקותיו. הייתי בת חמש עשרה כשהכריז כי יום אחד נתחתן.
חברותיי הטובות עדינה ויפה ישבו משני צדדי וצחקקו בלהט אדמדם. לא הבטתי בהן. נעצתי בו עיניים דוקרות. אולי כך קיויתי.
לא אהבתי אותו גם כשחזר מן הצבא בימי חמישי, שיערו מגולח ופיו מפיק אמרי שפר שגזל מאחרים. סיפורי גבורתו לא מצאו חן בעיני. היתה בהם התרוממות רוח שאינה במקומה.
ימי הקיץ שלפני שנתי האחרונה בבית הספר חלפו לאט. חברתי עדינה ישבה בביתה כל הימים על מנת לעזור לאמה התשושה, וחברתי יפה נסעה עם אביה לפריס לשבועות אחדים.
יהודה חזר מן הצבא ביום רביעי. תמהתי על שיבתו המוקדמת אך לא אמרתי על כך דבר. כהרגלו, ישב החייל המתנשא לגובה על גדר האבן שמתחת לבית בו גרתי עם הוריי. לא נעניתי לקריאות הדממה המפצירות שלו.
אותו ערב הייתה חגיגה בבית שכנתנו, הגברת בלום. בתה הקטנה מצאה את חתנה המיועד. אני ישבתי בשולחן הנשים. כשבירכתי את הגברת בלום, ראיתי את יהודה מביט בי מקצהו השני של החדר. על פניו היה אותו חיוך שליו. ידעתי כי הוא חושב על היום בו אמצא אותו אני. חום רחב התפשט בליבי, ולא ידעתי על שום מה. אבל חום זה היה נעים יותר מן החום שבחוץ.

אני צריך רעיון לכתבה
מה לדעתכם חשוב או כדאי לסקר?

אם הוא יודע להכין אורז אחד אחד סימן שהוא יודע לבשל.

פיעמה בי תשוקה להתמוטטות בניינים, לחורבן מאובק בשמי סתו אפורים. להעמיק את התייבשות העצמות. להתפוררות.
בקיץ של שנת שישים ושבע קנינו שולחן. היה זה שולחן עץ יציב וכהה, שולחן של שישה מקומות: לאבא, אמא, שלושה ילדים ומישהו שתמיד חסר. שני הסבלים המיוזעים הכניסו פנימה את אריזת הקרטון, קרעוה לגזרים וחיברו את הרגליים הרבועות אל משטח העץ החלק.
הייתה בי שתיקה. הנחתי לסבלים לעזוב מבלי להודות להם, בני הבכור נתן בידם את הכסף והוביל את שני אחיו הצעירים אל חדר השינה המשותף להם.
כששב בעלי מן המשרד הביט בי בשתיקת תוכחה. שתקתי באדישות. לא חשתי את מה שהייתי אמורה לחוש, את זרם האשמה שציפה ממני בעלי להרגיש. קמתי מן הספה הצרה אל המטבח.
בעלי יהודה הניח בחדר העבודה הקטן את תיקו הישן ונפנה אל חדר הילדים. פסיעותיו הכבדות במסדרון החשוך היכו בליבי כמו תופי קרקס. נפעמתי מן הבהלה שחשתי. לא הייתה זו בהלה של אשמה, כי אם בהלה של התרגשות. תיכף תתחולל כאן מהומה שאינה כוללת אותי. משחק של אב ובניו, שאני לא הוזמנתי אליו.
בקיץ של שנת שישים ושמונה נסענו לחופשה. בעלי יהודה סידר לנו שני חדרים בקיבוץ על יד הכינרת. אני ארזתי מזוודה אחת ובני הבכור קנה כרטיסים לאוטובוס. היטלטלנו בדרך מירושלים צפונה. אני הבטתי בחלון. בעלי יהודה שעשע את שני בנינו הקטנים בחידות. בני הבכור רפאל שקע בספר שקיבל מתנה ליום ההולדת. לא רחצתי בכינרת באותה שנה, תקף אותי כאב בטן שכמו הורה לי להישאר במיטה ולא לנוע. מבוקר עד ערב שכבתי לבד.
הייתה בי תהום פעורה ריקנית. אחותי שלחה לי מכתב. מילותיה גערו בי על שאני מבודדת את עצמי. בעלי יהודה שלח לה מכתב, הפציר בה לעודדני. לא התעודדתי. המשכתי לשכב במיטה. התקרה הלבנה נראתה לי כמו שמיים אחרונים, כמו אור של סוף. אולי כך קיויתי.
יש רגעים חולפת בי מחשבה שעליי לתקן דבר שנשבר. ערימת הגרביים והמכנסיים המצפים לטלאים שעליי לחבר אליהם לא מספקת אותי. אין בי רצון לתקן בגדים של אחרים. גם את קערת הזכוכית הכחולה שקיבלתי ביום חתונתי ונשברה לפני שבועות אחדים לא מצאתי בי כוח להדביק בחזרה.
הייתה בי היפרדות מהיתדות האחרונים שחיברו יריעותיי אל הארץ: שמלות שקניתי בשוק, ואחר כך ידיים ורגליים. לראשונה חשתי כי האור מתקרב.
לא ביקשתי רחמים. לוואי והייתה בי יכולת להסביר מדוע הלכתי. מדוע באתי מלכתחילה. על מדרגות בית המשפט ביקשתי חנינה. מילת אהבה אחרונה. היפרדות שאינה מתוך כעס.
והאל הגדול נענה לי.