פורום נסיונות פעילים (עמוד 1915)

עם ישראל לא רצה להיגאל. רצה ולא רצה. זה כתוב בכל הספרים, בעצם זה כתוב בתורה: ולֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. זה מתחיל מתוך קושי וזה ממשיך בגעגועים לאורך המדבר, נתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
הפלא שהתחדש לי השנה, שכך גם משה רבינו יודע ומבין. שגם עם בני ישראל, לא הולכים לעכל את הסיפור הזה. אז הוא לא ממש מדבר איתם על גאולה מפורשת במילים כמו אתם הולכים לצאת מפה לארץ ישראל, הלילה, תיפרדו. האמירה שאנחנו הולכים למדבר לחוג לה' על ההר, לא נאמרת רק לפרעה (שממילא לא מאמין), אלא גם כלפי פנים. זה מופיע בפסוקים. יש אמירות כלליות שברור מהן שיש כאן סיפור של פקידה וגאולה - אבל לא ברחל בתך הקטנה. 
קשה לצאת ממצרים.
ובפסח יש שני חגים, ראשון ושני. ואני חושב על שתי הלידות של מאהלר: הלידה הפיזית והלידה הפסיכולוגית. שאדם נולד מחדש בחייו, לאחר היפרדות תודעתית מהוריו וגילוי עצמיות מחודש.
והלידה הראשונה, בחיפזון. הכל חפוז, חצות לילה, חשוך, עם המקלות והתרמילים, אין מושג לאן הולכים. פתיחה עשר, צירים וכאבים. בסוף יש תוצאה - נולד משהו. זאת עובדה, יש חיים חדשים בעולם.
אבל כמו שר' צדוק אומר, זאת רק גאולת מצרים שככה חפוזה. היא לא יכולה להיות גאולה שלמה. משהו בה יישבר, וגם הלוחות, וגם משה לא יכנס לארץ. הבעיטה ושריפת הגשרים היא זו שמוציאה אותנו החוצה, אבל רק הדרך הארוכה תאסוף את שברי הבית שפזורים בדרך, הדרך הארוכה של ריפוי הלב, של האמונה שגם הוא יכול להיגאל. ויותר מכך, שהוא ראוי להיגאל.
ושביעי של פסח, על הים, הוא כמו לידה פסיכולוגית, בשלב הראשוני ביותר של ספרציה - המצרים ואנחנו כבר לא אותו דבר. משאירים בים העמוק והלא נודע את הרחם שכעת כבר הפך לקבר, כי הגיע זמן לעזוב. 
אבל זו רק ההתחלה של הלידה, ובאמת קשה להאמין. ונחמיץ עוד הרבה עד שנמצא את עצמנו ראויים, בגאולה שכבר אין בה מנוסה כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, רק בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם. 
גם לשם עוד יהיה בנו געגוע.