פורום נסיונות פעילים (עמוד 4758)

לילה טוב לכולם

נערך. התוכן לא מתאים לפורום מעורב, אם תרצה לפרסם ב"שלא עשני אישה" או "ברוך שלא עשני אישה" (כתלות בגילך) הוא שמור אצלנו.

 

אולי נגיח יותר מאוחר.
מחר לימודים ומבחן שלא למדתי אליו.
לעזאזל. אני דפוקה.

ימות הספק
ואיתו הבלבול


בואו ונרגיע הכל, נוריד את מפלס הרגשנות הגועש, ננשום קודם כל.
נרגיש שאנחנו עדיין חיים, למרות הכל.
תטעמו את האוויר, תרגישו רגע את הגוף מתמלא בחיים.
הגעתי למסקנה שחיי כרגע הם בבחינת "טובל ושרץ בידו" (@פוסעת זה העניין).
אני נוגע בקודש כשאני עטוף בכל כך הרבה גועל.
אני לא מסוגל להתנתק, להרפות; מהפחד שהכל יברח ויעלם.

אני כל כך רחוק ממה שאני רוצה לרצות. זה הכל.

אין ספור תודות אני חייב לאנשים. התנצלויות אני כבר לא סופר.

עד כאן קשקושיי להערב.
וחוזרים להפוגה מנסיופ, נקווה שזה יקרב אותי למוטב.


שמישהו יגרום לי להאמין שאני עושה משהו טוב.
(לא מפה).

מערכה א'.

 

ואז הלכתי בזריזות על המסדרון הכמעט ריק בתחנה המרכזית.  שבין שאר התחנות לעמדת הרב קו. שקט שם. שומע כל צעד שלי.

חלקי החלילית שנמצאים אצלי בכיס מופרדים זה מזה נוקשים אחד בשני כל צעד.

מצד שמאל שלי- שני חבר'ה בשחנ"ש על הספסל הזה שנועד לשחנ"ש.

ממשיך ללכת.

אני עם עט בכיס.

פונה ימינה לכיוון ערכת העזרה הראשונה, כלומר לדף הניקים.

פותח את הדף. לא קורא בכלל מי נמצא.

מקפל מחזיר לרוח בין התיבה לקיר. חוזר לאחור. אני בכלל הייתי צריך לרדת בקריית משה. אבל הקדמתי תחנה אחת.

למה? טוב כן, בגללו...

הלכתי אחרוה מרוצה מעצמי.

לפעמים צריך לבוא לף הניקים ולא לקרוא ולא לחתום.

להזכיר לעצמי מה המקום של הדברים הללו.

כמו שמדי פעם צריך להתייג ולא להגיב.

(כמו שמדי פעם צריך לנסוע ליוסף ולא לגעת בציון)

כמו שמדי פעם שותקים.

 

אני יוצא מהבניין ונושם אויר אמיתי.

הולך ברגל אמיתית.

עם מחשבות אמיתיות.

כלומר תמיד הם אמיתיות.

אבל השאלה היא באיזה עולם אני חושב אותם. או לפחות מביע.

 

קר.

היי, תראו- עצבים!

 

(טוב, אחרי שתיים עשרה! אני כותב הודעה שהתחלתי לפני מליון שנה - נסיונות פעילים)

זה מסוכן.

אני אדם מנוון?
שלם?

לא. תעזבי את זה.
זה לא מועיל. ואסור לך.
גם לעבור עליהם עם היד זה לא טוב.
פשוט תזרקי אותם.
זה היה לך על היד. את קולטת מה זה??
זה.היה.לך.על.היד.
את מפגרת.

שונאת נוקיההה.
ושונאצ טקסט חסר.
ושכל ההודעות מתבלגנות אחת בשניה.

והוא בוכה.
כואב לי בשבילו.






גם לי משהו מציק.
ואני בוכה
חבל שלאף אחד זה בכלל לא מזיז.

איזה דבר עדין זה...
תראו איך כמה מילים שןברות נפש...
שבירה... כיף לי להיות שם...
לתת לעצמי להישבר כבר
לקלף את הציניות. הצחוקים.
לתת לדבר אמיתי לגעת בי.
גם אם הוא כואב
גוועלדדד
סופסוף זה אמיתי
איי זה כואב ככ
אבל אני מחייכת כי
יש! זה אמיתי...
תדברי כבר. נפש.
תוציאי החוצה את השחור..
תני למים טובים
תני לאמת לשטוף אותך
לטהר אותך
וטהר ליבי לעבדך
באמת!!

להתראות אנשים.
נשוב וניפגש? לא יודעת.

אתה מפריע לי להקליד עם זה שאתה לא רגוע

אני עדיין לא בטוח אם אני בעד או נגד- אבל קיבלנו כרטיסים חינם...

@נפש חיה.

שלומי טוב ב"ה.

 

בחתימה- פרוכ"ח= פרוזה וכתיבה חופשית. (הפורום פרוזה וכתיבה חופשית.)

 

נסענו כרגיל והיינו בשיעור, אחרי שכבר היה לנו חסך ממש רציני בשיעורים.

והוא החליט לעשות שיעור שיתופי למדי. אז בהתחלה שתקתי כמו שאני רק יודעת

כולם דיברו ושיתפו. והיינו רק שלוש אבל הרב ניגן והרחיב די הרבה על מה שכל

אחת אמרה. ולקראת הסוף הם נזכרו גם בי לא שהיתה אופציה שהם ישכחו

כי מתוך שלוש בנות אני חושבת שאני חלק די עיקרי. אז כביכול

זרקתי משהו קטן אבל המשהו הזה היה גדול אז היו כמה המהומים

של וואו וכלזה. אבל הייתי חייבת להגיד אתזה כי חוץ מהאור שנתנו 

וקיבלנו פה אני מרגישה שזה גם היה חלק מאוד עיקרי בחנוכה הזה.

נקודה שבעצם ציינה את הסוף שהוא בעצם ניצן להתחלה חדשה ופורחת.

אני חושבת שהיא אפילו לא מבינה עד כמה. כי בסופו של דבר

אני עברתי את התהליך הזה בעצמי וזה כ"כ כ"כ מספק. 

זה אמיתי אמיתי. וזה מראה עד כמה זה אפשרי ונכון ואי אפשר

בלי זה האדם לא יכול לחיות לבדו בלי לתקשר עם אנשים.

אבל לתקשר בצורה הכי אמיתית ונכונה זה לחיות בחמישה 

כוכבים ולא בשניים שלושה..אח"כ היה יומולדת עוגה בלונים

וכתר שיצא שרשרת בשל כך שהגזמנו עם הגודל של הכיסוי ראש..

ואז שיעור על הרמח"ל

שחודשו לי כל מיני דברים עליו והכרתי גם ספר חדש.

ולקינוח שיעור בייעוץ על התרחבותה והתכווצותה של הנפש.

יש אנשים שכ"כ מכווצים שאפילו לא רוצים לעלות,זורקים את

החבל הצלה של עצמם למיםולא משנה כמה ידברו איתם הם ישארו מכווצים.

ובמקום כזה צריך לשתול נקודה אחת קטנה של רצון ומשם להצמיח את השאר.

לאחרונה יצא לי הרבה לחשוב על הנק' הזאת של הרצון שממש

אי אפשר בלעדיו לא יעזור כלום פשוט כלום בלי הרצון

האדם לא יתקדם לשום מקום אף פעם.

זהו להיום.

 

@דסה

מי ער?

למה?

מה המספר שאתם הכי אוהבים?

איך יקראו לנכד שלכם?