פורום נסיונות פעילים (עמוד 4968)

ולמרבה ההפתעה השופטים מעבירים אותם...

מסע מפל"ג מוצאי שבת

סמל יצירתי ישלנו.

אעדכן

מוגלי עם אחי הקטןנ

איפה שאני עובד אני לא סתם עוד אחד אלא 'הדתי'. לא קוראים לי ככה אבל זה כל מה שרואים בי, דתי, דתי, ועוד דתי.

נגיד סתם שיחת שיעמום רגילה של אנשים בזמנים פנויים, כמו שיחות משועממות על מזג אוויר ועל תיק 2000 של ביבי, אז כשאני באיזור זה רק על דתיים. הם לא נגד דת או משהו כזה, אבל זה פשוט הדבר היחיד שעולה בשיחות כשמישו עם גוזמבות באיזור.

 

אין פה מישו רגיל שבא לעבוד, מסיים, הולך הביתה, וחי כמו כולם. אלא רק 'דתי'.

 

 

וואלה חנן בן ארי צודק...

זה העוני,
הפנימי.
זה המסתיר,
את העושר.
בעולמי.
עולמי הדל הוא,
שנאה חסרת תכלית,
זעם, אימה.
לא תכלת שכולה טלית,
אשמה, דפוקה.
מסתיר את עולמי העשיר,
אהבה, חמלה,
גם כלפי עצמי.
קבלה, רגיעה.
אלו הרגשות העשירים,
החבויים היטב עמוק,
כאשר אחוז אמוק.
גילוי.
האני העני,
הופך לעשיר.
מסיר את הלוט,
כששחר עלות.
ומגלה,
כי לי בפנים,
יש.
גם עושר.
ו- אושר.

אולי פשוט נישאר מחר בבית ואז בצהריים ניסע לאזכרה וזהו.

מרגיש לפעמים,
לא קשור לכלום.

זאת גם הסיבה שאני אברח מהבית ואתחתן מוקדם.

חודש ארגון.
לא כיף.

אוף.

עולם אכזרי.

שייכחד.

אז פשוט נברח מהבית בראשון, ונראה אם יהיה לי איפה להיות בשלישי ונקווה שאמא לא תלד כי אז הם יחייבו אותי להיות בבית ולעזור.

מקסימום אם לא נמצא איפה להיות נהיה באולפנא.

וזהו. להיות קצת רחוקה מהבית יעשה טוב לכולם.

 

-"עוצי, איך היה בירושלים?"
-כיף.
-"איפה הייתן?"
-"היינו ..כן".
-שקט.

-"עוצי, שתפי חויות מהשבוע, משהו..לא דברת כלום כל השבוע"
-"מה יש לספר"?
-לא יודעת, משהו, מהמכללה וזה"
-שותקת.

את כזאת נוראית עוצי.
זאת אמא שלך, לעזאזל.

אבא:
"מה שלומך? ישנת טוב, אה"?
-"שלומי טוב וכן, ישנתי הרבה".
-שקט.
-ממשיכה ללגום מהקפה.

שוב,
את כזאת נוראית עוצי,
זה אבא שלך, לעזאזל.

יום שלם בירושלים. כאילו, מה צריך יותר מזה?
אז בוקר שהתחיל מאוחר משתכננתי. שיעור נהיגה.
התארגנות. והופ, יוצאים לדרך.
שעה במרכזית לבד- מטעינה, מתפללת.
אשתי מגיעה עם עוד אהבה, חותמים בדף ניקים ויוצאים להתחיל את היום המושלם בתבל.
הולכים ברגל דרך יפו. מילים, צחוקים וכיף.
בדרך איש מפתיע אותנו, ממשיך איתנו. הולכים לרובע.
אחח. תענוג.
האויר הזה של ירושלים, הקדושה שנכרת בכל מדרגה, הכל שמשכר.
פוגשים עוד איש שמובך ממני ברמות על חלל. שועשעתי על כך.
ממשיכים סיורנו ברובע, הולכיים לתצפית מדהימה. ואשתי שמסבירה לי על הר הבית והכל.
תהילים ויוצאים.
אחכ סוג של סיבוש
שער השלשלת, שער הכתנה, הכותל הקטן.
הו, בואו נדבר על הכתל הקטן.
התבוננו כמה מטרים לפני על חלק של הר הבית כזה..
ערבים חופשי משוטטים שם, משחקים, מדברים. כאילו זה לא המקום הכי קדוש בתבל כולו. הלב נצבט וכואב כשהוא מבין שמדינה יהודית לכאורה, ארץ ישראל, דווקא יהודי לא מורשה להכנס לאזורים קדושים. והערבים? חופשי נכנסים ויוצאים, מחללים במשחקים, דיבורים. אחח.
נכנסנו לכתל הקטן. התיישבנו על הרצפה ודיברנו על געגוע ובית מקדש. אמרנו מזמורים המדברים עלכך וכאן הבכי התפרץ. שמנו תתן אחרית והבכי רק ממשיך לגאות.
הרגשתי שדי במילים. שאין צורך בלדבר. הכל הועבר אל הקב"ה כבר. בלי הרבה מילים.
אשתי לקחה אותי למשקפות. הכל נגלה לנגד עינייך בצורה ממשית, ואתה רק מייחל שהכל יהיה כבר אמת ומציאות.
אחכ מנחה בכתל.
אחכ העניקו לי אחכ כבוד תעודה וסיכה. ככ הובכתי, וככ התרגשתי. יש אנשים קושקושים בייקום.
אחכ הלכנו לקנות שוקו חם וישבנו על הדשא. ומשם, דברנו עד אין קץ.
ואז חזרתי עם אשתי הביתה. זה היה ככ משמח.

אחח. הקב"ה. איזה יום.
כל רגע יותר עצמתי מהשני.
כל שניה מנוצלת עד תום.
כיף שיש אשה.