פורום נסיונות פעילים (עמוד 522)

 

 

צריך לעשות עמזה משו

 

 

אני לא אוכלת!!!

 

מישו מוכן להזכיר לי אתזה???

 

 

אני ממש אודה לו\ה

אבל..
זה גם מצחיק

ואז היא אמרה כזה "יאו! טיפות!"
אני שומעת אתזה ומתחילה לקפוץ, ואז רצה לבחוץ, אבל לא היה שום טיפות.
אז שאלתי את אמא והיא אמרה שזה בכלל היה "יאו! קיפוד!"
אוי זה היה מבאס

@בימאית דמיונות

שאתה מגלה שהדפסת דפים שכבר יש לך..
|יד פרצוף|

לילה ומיטה קרה רועדת
לילה שהזמן עוצר מלכת
שקט מחריש את האוזניים
לא מוצא דבר שינחם
איך אוכל להרדם..?

החורף הגיע, זה די ברור. התשוקה שלי לפשמיכה מדהימה אוי. יש בי מסקנות אור. איזה פלא.
אני מעוננת. כמו העולם. אבל הפעם יש בי עמוד שלם של יציבות. אני מאוהבת. אני מאוהבת בבורא. בעצמי. בעולם. באבא. ברבנו. מאוהבת ביכולת לאהוב. ביכולת לנשום ברור ונקי.
הנסיך הקטן אומר יפה שקיעת השמש ללב עצוב. וזאת השעה שבה הלב שלי מתרחב, לא משנה אם הוא בדיוק מורחב או מכווץ או על מצב שינה. הוא מתרחב. והלב מקבל טיפות של אהבה, שעה כזאת של אמא. של חיבוקים וסלט וגינה.
פתאום בבוקר ראיתי זריחה ונעצרתי במקום, השמש בדיוק עלתה והצבעים בשמיים, וואי. הצבעים בשמיים.
והים. וואוו. יפה שקיעת השמש ויפה זריחת השמש ויפה השמש בעצמה. ויפה השמש שהיא נחה או מסתתרת. בעצם כל דבר יותר יפה, כשמסתכלים עליו באהבה.
וכל מילה יותר נכונה כשאומרים אותה עם הלב.
וכל חיוך יותר אמיתי כשיש אבן ובור ופרח.
לי יש גינה, עם פרחים ואבנים ובורות. ויש לי חיוך שטוב ללב עצוב. ויש לי תמיד שמש, איפשהו.
אני מאוהבת.

יש למישו?

אז למה אני לא עושה את זה???
 

 

אולי כי קצת קשה לקום מהמחשב אחרי שעבדת קשה כל היום ועכשיו יש כמה דקות (שעות?) של שקט.....

מהסטוריה.

עכשיו נשאר 3 שיעורי מ"מ,

ללמוד למבחן בהלכה,

לעשות פרק ושלושת רבעי בתורה

ואת החצי השני של 3 השיעורים בהסטוריה הנ"ל.

 

וחוץ מזה יש לי 2 בוקריפורטים על הראש

 

וכל זה עם 3 אחים רעשניים ששניים מתוכם דורשים טיפול 24/7 ואמא בשיעורים בזום

אני-שונאת-שונאת-שונאת-שונאאאאתתת

להתרים אנשים!!!!!

 

במיוחד אם אני מכירה אותם!!!!

 

ולא,אל תגידו לי להתרים משפחה כי אני נראלי הפריקית ועשיתי לעצמי מספיק פדיחותת עם זה

יפה שקיעת שמש ללבבות בכללי.

 

יש לי דיוקן עצב, איך עצב אמור להראות.

כמה אופנתי לבכות במיטה, לנשוך את השפתיים בכאב, לחבק איזה חתיך שהוא במקרה החבר המושלם שלי. להיות יפה ולשתוק, ולהרהר בצער על איזו מטרה נעלה שלא הושגה.

 

כמה אופנתי ללכת צעד אחד רחוק מדי. לכיוון הנכון כמובן. לשבת עם כל האבודים, לראות ניצוץ עצוב בעיניים.

 

בכנות, אף פעם לא ראיתי עיניים של מישהו עצובות כשהוא צוחק, ואם ראיתי, זה היה מפני שהוא רצה שאני אראה, מפני שהאושר הכי גדול שלו זה להיות דיוקן עצב מהלך.

ובאמת קל יותר להביט אל העולם בעיניים עצובות, מיואשות, לזרוק הכל לפח, לתקוע כדור בראש ולסגור את הבסטה, כי הבסטה אמנם נסגרת. אבל יש בונוסים בצד.

 

בכנות , כשאני עצובה מאוד אני לא בוכה, כשאני עצובה מאוד אני כועסת על כולם, וכולם צועקים עלי, וכשמישהו מנסה לחבק אותי אני דוקרת, והוא בדרך כלל לא חבר ולא חתיך. וכשאני כן בוכה, למרבה הבושה, זה לא כי מישהו מת, ולא כי החיים קשים.

זה בגלל שחטפתי מכה בראש, או שמישהו שאני אוהבת פגע לי נורא באגו. ואז אני לא יפה ולא שותקת. יוצאות ממני מילים מכוערות. והאף שלי אדום.

 

...

 

דיברנו קצת, הקול שלו רעד, אבל מה בעצם אני יודעת עליו, אולי הקול שלו תמיד רועד.

ואביה אמרה תקשיבי איזה חמוד הוא, ולא רציתי שתחשוב שהוא חמוד, אבל בעצם איך אפשר שלא.

 

מצחיק שכותבים שירים דרמטים, שבכל הסדרות והסרטים הכל כל כך אינסטקטיבי.

ולי מספיק לראות אותו מחייך, מספיקה לי הודעה אחת , ולראות את השם שלו על המסך.

  

 

והיום כשדיברתי איתה פתאום הבנתי שאנחנו בוחרים את מי לאהוב, שהתאהבות זה דבר כל כך נפוץ, שאנחנו מפזרים הבהובים של אהבה בכל מקום שהיינו בו. אבל אהבה, אהבה באמת, זה לא זה.

אהבה בונים. לאט לאט, אהבה זה זמן, זה סבלנות, זה לכעוס, זה לנשק, זה לדבר עד מוות, ולשתוק עד מוות, זה לצחוק ולבכות, וזה כואב, וגם נעים., וזה כלום לפעמים, ימים ארוכים וריקים. אהבה זה לתת הרבה. המון. גם כשאתה מרגיש מרוקן. אהבה זה לחכות, זה למות ולחיות, זה להיסחט לגמרי ולא לוותר. בחיים לא לוותר. 

עת לאהוב.

ועת לא לאהוב.

 

עת לא לעשות.

עת ליפול. להתרוקן. להתאהב ולשנוא. עת לקנא. את לקרוע את החוט, ואז לקשור אותו מחדש ולגלות שהוא קטן יותר, שאנחנו קרובים יותר.

עת ליפול, עד הסוף, כשכבר כואב להחזיק ,עת להרפות. עת להישמט למטה למטה, רק כדי שנוכל לטפס את כל זה שוב, עת להבין שהיום רע. רע באמת. בלי דילוגים. ושלטוב אנחנו צריכים לחתור גם כשהזרוע כואבת, לפעמים את הטוב מרגישים דווקא כשהזרוע כואבת.

 

היום הבנתי שהתמכרנו לעשייה. שכל רע שאלוהים שולח לנו הופך אצלנו בידיים ללימונדה, לדרך חיים של תיקון. 

אבל התמכרנו.

ולכן קשה לי לראות בעיניים גאולה, קשה לי לראות בעיניים שלמות. קשה לראות את כל העבודה הקשה שלנו מתממשת פתאום, כי מה נעשה אז. בבית. מה נעשה בלי לדעת שצריכים אותנו , בלי לדעת שקשה בלעדינו, איך נצליח לכופף את עצמנו מתחת לענני הכבוד כמו גבעולים רכים ולומר, וואלה, זה לא אני עכשיו. 

 

לפעמים קשה יותר באור, לפעמים קשה שלא נדחקים לפינה, לפעמים קשה כשיש הרבה זמן. מה לפעמים. תמיד

ברשמי אפשר כבר לשמוע שירי חנוכה?