פורום נסיונות פעילים (עמוד 5530)

@אלגאוי, אתה באמת מבטא את זה נופ ולא נואופ?

אחרי @אלגאוי
ו@Masterpiece

@כוסף ליוסף!!
@@אלגאוי

@ריעות. 

כדאי לי לראות את פול האוס? מויקיפדיה זה נראה נחמד. 

עד כמה זה נקי? 

אני לא באמת הופך את זה לפינה, סתם משעמם לי.
רשתות חברתיות מגדילות את מספרי המתאבדים וגורמות לדיכאון. ההבדל הגדול בינם לבין המציאות הוא שבעוד שבמציאות אתה בדרך כלל נחשף גם לחלקים העצובים החיים שלך חבריך ברשת אף אחד לא משתף אותם מה שיוצר אשליה שלכולם מסביבך יש חיים נהדרים ורק שלך בזבל.

תאחלו לי בהצלחה!!

כאילו שהזמן זה משו שאפשר להעביר.

בטעות השארתי את האפליקציה של הערוץ פתוחה ברקע.
מה שאומר שנשאר לי 16 דקות בווטצאפ מחר

(חיפשתי את המקום במסלש שצריך להיות כחיילים ולא מצאתי.. כנראה אני עייף.. מוזמנים למצוא..)
אז כחלק מזה אני מאמין שאהיה פה פחות (טרם החלטתי על הגבלות מסוימות) אשתדל לשמור על קשר מדי פעם..
ותעזרו לי להיגמל אם נראה לכם שאני פה יותר מדי..

זמן א-ל-ו-ל בראבק!!

הרופא שיניים אמר לי שהוא שם לי פלואוריד ולא "משחה בטעם בזוקה"

 

@פיצית!!! עכשיו אני נזכרת ששאלו אותי כמה פעמים אם אני רוצה להדריך ביישוב שלך.. אמרתי שלא. רחוק מדי..

לא הצלחתי להבין מה הלך פה.. פותחים פורום או משהו? 

@יהדות=דרך חיים תייגת אותי שם ולא הצלחתי להבין..

היה עוד משו?(:

איזה כיף לי, אה?

לגמרי...

החלטתי

וזה דווקא לא כ''כ מבאס

אבל קשה

אוף

זה היה נכון?

אני מתוסכל כי אני לעולם לא אדע

תודה אלוקים שעזרת לי לבחור

שיהיה לי בהצלחה

שנה ראשונה שאני מרגישה משהו. שנה ראשונה שלי כדתיה אמיתית. אני באמת מחכה כבר לתפילות של ראש השנה ויום כיפור, לקושי להתפלל ולתפילה בכל זאת. לצום לא כי אני עצובה, אלא כי אני מתפללת.
אבל קודם כל- אלול. סליחות אני לא מצליחה, מה כן?
אז קודם כל, תשובה, ברור. ויש לי הרבה על מה. כאדם שחי שבוע כמאמין ושבוע ככופר, זה נחוץ.
אבל גם למידה תורנית, על מנת להרגיש את החיבור.
והקפדה על תפילה.
ולדעת שלא משנה מה כולם סביבי אומרים לי- אני מאמינה אמיתית! ואני לא אתפשר על כיסוי ראש, על חצאית בסיס או על שפה נקיה. לא משנה כמה קשה לי.
ולבכות, כי יומיים אחרי אני הולכת להופעה או לאיזו תל אביב, ומשהו בי אומר לי- ריעות, את לא צריכה את כל זה. את לא רוצה את כל זה. תשתחררי.
אבל אני כן, אני רוצה להיות קרובה אל אבא שלי, אל המלך שלי, אל מי שמכיר אותי הכי טוב ביקום הזה.
ואני כבר לא מדברת על הנקודה שלי, אבל מה זה משנה, כל עוד אני מדברת על נקודה כלשהי. כי באמת, באמת, באמת- קשה לי. זו לא איזו קלישאה. אני הולכת בתל אביב ורואה את הבימה והלב שלי משתוקק להציג שם את עצמי, בתנועות רחבות ובגדים חשופים.
ואני מסתובבת בחנויות בגדים, ואין בגדים צנועים ויפים, תאמינו לי הייתי בכולן, אני יש לי סטייל מיוחד, והלב שלי משתוקק לקנות את השמלה הזו, במחיר הנפלא הזה, בלי חצאית בסיס, אבל לא.
ואני מתה לאכול במסעדה הזו שכולם מדברים עליה, שהיא נראית כל כך חמה וביתית, שאתה זוכה לראות שם מפורסמים. ולא, כי היא כשרה, אבל בלי תעודה.
אבל אז בא אלוהים שלי ואומר לי: תראי, ריעות, הבימה הזו שאת כל כך משתוקקת אליה? את יודעת מה יקרה. את תציגי, וזה לא ייגמר שם. ובסוף אולי תהיי איזו קרן פלס, אבל זה כולל הכול, את יודעת.
והשמלה ההיא? הנה תראי איך חצאית בסיס מייפה אותה. לא כי ככה יאמרו בפריז, אלא כי ככה את מרגישה בלב. בת שלי באמת.
והמסעדה. המתחמקת, הפשרנית, הוותרנית. את לא רוצה להיות שם.
ואלו לא רק תירוצים, אני באמת מרגישה את זה. אני לא רק חושבת או יודעת את האמונה שלי, אני באמת מרגישה אותה.
אז הנה, אמרתי את זה. קשה לי, אבא, בלי מידת הרחמים שלך. אבל זה החודש הזה, שכולו מידת הרחמים, ואני מתכוונת לנצל את זה. אני מתכוונת להתפלל חזק, לבקר את ירושלים במקומות שהכי מסובכים לי, לבכות לא כי רע לי אלא כי אני רוצה אותך, אלוהים, בכל מאודי.

אני בת 18 וארבעה חודשים הערב. כבר לא ילדה. אני יודעת, יש לי קווים אישיותיים לא בשלים. אני יודעת, דרכי ההתמודדות שלי לא בוגרות ואני לא באמת "כבר לא ילדה".
אבל אני מתכוונת, באמת, להשתנות, להתגבר, ולהיות אדם דגול.