פורום נסיונות פעילים (עמוד 6078)

להתעלם או להתמודד?

 

נראה לי שאני יתעלם, זו הדרך שלי להתמודד

שיקשקש בזנב

מצאתי!

יש לי את כל המאמרים חוץ מאחד.

ורק הבנת הנקרא

וזהו.

 

תודה אלוקים, תודה.

בגללי.

עושה לי טוב

"איך שהזמן טס", אני ממלמלת לעצמי בלחישה כואבת.
שוכבת במיטה, נושאת עיניי למעלה, ומדברת עם אבא הכי קרוב בעולם:
"אבא שלי, למה. אבא, כואב לנו. אבא, זה מעבר לכוחות שלנו. אבאאא."
אבל אבא שותק. מביט בי בעיניי המוצפות דמעות חמות, ושותק.
אני יודעת שהכל מלמעלה, והכל לטובה, וגם שנחטפו ונרצחו בדם קר ילדים בני 16,19, זה סימן מה'. זה הדרך של הקב"ה לדבר איתנו, עמ"י. דרך מוזרה אולי, דרך כואבת, מטלטלת.
החטיפה של שלשת הנערים היוותה טלטלה עצומה לכולנו. אין אחד שזה לא נגע בו. קצת, משהו.
הם איחדו אותנו.
אני נזכרת בתפילות, בעצרות. זה חצה דעות ומגזרים.
זה תפר את כולנו ללב אחד. לעם אחד. לחיבוק אחד.

אני מתגעגעת אליכם נורא, אפילו שלא הכרתי אתכם.
אני רוצה לראות את החיוכים הקורנים לא רק מתוך תמונות. או סיפורים.
אני רוצה לראות אתכם ראיה מוחשית, לספר לכם כמה בכינו, כמה כאבנו. וגם כמה האמנו.
18 ימים חיכנו לכם; כמו ישבנו בחלון, בעיניים אדומות מכאב, ולב כחוש מדאגה. וחיכנו. חיכנו לשמוע שאתם בחיים ואז לרוץ אליכם בחיבוק חם ועוטף, עד שהייתם אומרים-"איזה מגזימים, כולה 18 ימים". אבל לא.
לא נשמע קולכם שוב. לא נשמע קול נגינתכם.
נשמע רק את מילות הגעגוע, נסניף את הכאב ואת הצפייה לתחיית המתים. והכי חשוב, נפעל!
אנחנו עם הנצח. אנחנו לא נכנעים. אנחנו חזקים.
אנחנו ממשיכים את המורשת שלכם, יקרים.
את האחדות המטורפת, את הנתינה, המאור פנים.
אנחנו מחיים אתכם במותכם.
אתם קיימים בעוצמות אדירות יותר.

"איכה היו השלשה לאחד".

אני מתגעגעת, מאוד.

ההקלטה של החטיפה עוד מהדהדת בי,
הלחישה הכה רמה מבחינתי של גיל-עד :"חטפו אותי".
בום. "ראש למטה". בום.
ואין גיל-עד אמיץ יותר, ואין אייל שמנגן כ"כ יפה, ואין נפתלי עם חיוך קורן.
יש עמ"י שבור. המום. בוכה, בוכה.
משפחות עם חלל. חלל בלב. חלל בכל פינה בבית.
חלל.
וגעגוע.

שיש לי גוש נורא גדול ונורא חוסם בגרון.
ואני לא בוכה.
אז אני נורא עצבנית
ונורא צינית
וחם לי.

אוי החום הזה יהרוג אותי בסוף.
ובאמת כבר נמאס לי.






אולי שירים יעזרו

חח בטטות שכמונוו

שהייתי קטן ושיגעתי את כולם
לא היה חמוד ממני ופתאום עכשיו נדמה לי
שלהיות קטן זה הכי כיף בעולם!!!!!!

(אני לא השפלתי אף אחד. מבטיחה)

להגיד לה?

 

אני יודעת שפתחו על זה בנוג"ה אבל הניק הזה ספציפית לא ענה

 

ניק, היית רוצה שאני אגיד לך?

המון מתנות.
ואני בועטת בכולן

ואז חשבתי שנייה
ואמרתי לי"ב.
אומייגאד. זה פסיכי. ממש. ממש ממש ממש.
עוד שנה שנתיים שלוש ארבע אני כבר לא פה. זאת אומרת גרה באיזה חור עם בעל וילדים או משהו כזה. או באיזו אוניברסיטה אליטיסטית בדירת שותפות.
אבל אבל אבל. אני כן רוצה לגדול וכו. מאמינה בזה.
ולא צריך להישאר בתיכון לנצח. יש גבול לזה.
אבל איך ככ מהר?! זה באמת בא מהר. בטיל!!!
רק לפני יומיים הגעתי לאולפנה מפוחדת, צריכה לישון עם עוד 6 בנות באותו החדר בפנימיה. זאת עושה רעש בלילה וזאת רק רוצה לישון עוד ועוד. זאת מלוכלכת וזאת חולת ניקיון.
והאמת. עברו שלוש שנים מאז אותו היום בערך.
שלוש שנים. ואלפי חוויות. אלפי רגעים ומילים כתובות וגם כאלה שרק נאמרו לחלל האוויר ומיד אחר כך התביישתי שאמרתי אותן או שדווקא שמחתי או שרק רציתי להיעלם ולקבור את עצמי בתוך החיוך הנבוך שלה.
והחברות. גם הן השתנו עם השנים. בחמישית זו הייתה רוני וטליה וגם קצת נעמה, ואחר כך היה לי קשר תלותי עם יעל, ואז גם נטע נכנסה לרשימת החברות שלי.
ואז בחופש בין החמישית לשישית ניתקתי קשר לחלוטין עם יעל ואז גם היא עברה כיתה וגם טליה עברה כיתה. ואני ורוני ונטע ושיראל נהיינו החברות הכי טובות. מין רביעייה שכזו והיה לנו מדהים ובכל הסמינריונים היינו ביחד בחדר והיה פשוט מדהים.
ואז רציתי לעבור אולפנה ולא אמרתי להן כלום ואז כשהן גילו בסוף שנה הן ממש כעסו והכל די התפרק אבל לא בגללי כי שיראל נהייתה דביקית ומציקה.
ונטע מצאה חברות אחרות בכיתה שאני לא אוהבת כי הן ממש ילדותיות.
ורוני הלכה לפתור לשחר ולאמונה את כל הבעיות שלהן כי יש להן הרבה והן צריכות עזרה וזה היה מגניב לרוני לפגוש בנות פתאום שיש להן חיים מסובכים ומורכבים והן הולכות לאיבוד בתוכם.
ואני נשארתי עם עצמי. ובסוף לא עברתי אולפנה וקצת התעצבתי אבל במבט לאחור טוב שכך.
ומצאתי את נעה המדהימה ועוד בנות נפלאות
ואני עוברת אולפנה שנה הבאה
ושיראל שהיא קצת דביקית תישאר לבד
וכל אחת מצאה מקום משלה
אני מקווה

ואני באמת לא מאמינה איך אפשר כל כך להשתנות ולהתבגר.
ואני מודה על כל שנייה בתהליך הזה