"איך שהזמן טס", אני ממלמלת לעצמי בלחישה כואבת.
שוכבת במיטה, נושאת עיניי למעלה, ומדברת עם אבא הכי קרוב בעולם:
"אבא שלי, למה. אבא, כואב לנו. אבא, זה מעבר לכוחות שלנו. אבאאא."
אבל אבא שותק. מביט בי בעיניי המוצפות דמעות חמות, ושותק.
אני יודעת שהכל מלמעלה, והכל לטובה, וגם שנחטפו ונרצחו בדם קר ילדים בני 16,19, זה סימן מה'. זה הדרך של הקב"ה לדבר איתנו, עמ"י. דרך מוזרה אולי, דרך כואבת, מטלטלת.
החטיפה של שלשת הנערים היוותה טלטלה עצומה לכולנו. אין אחד שזה לא נגע בו. קצת, משהו.
הם איחדו אותנו.
אני נזכרת בתפילות, בעצרות. זה חצה דעות ומגזרים.
זה תפר את כולנו ללב אחד. לעם אחד. לחיבוק אחד.

אני מתגעגעת אליכם נורא, אפילו שלא הכרתי אתכם.
אני רוצה לראות את החיוכים הקורנים לא רק מתוך תמונות. או סיפורים.
אני רוצה לראות אתכם ראיה מוחשית, לספר לכם כמה בכינו, כמה כאבנו. וגם כמה האמנו.
18 ימים חיכנו לכם; כמו ישבנו בחלון, בעיניים אדומות מכאב, ולב כחוש מדאגה. וחיכנו. חיכנו לשמוע שאתם בחיים ואז לרוץ אליכם בחיבוק חם ועוטף, עד שהייתם אומרים-"איזה מגזימים, כולה 18 ימים". אבל לא.
לא נשמע קולכם שוב. לא נשמע קול נגינתכם.
נשמע רק את מילות הגעגוע, נסניף את הכאב ואת הצפייה לתחיית המתים. והכי חשוב, נפעל!
אנחנו עם הנצח. אנחנו לא נכנעים. אנחנו חזקים.
אנחנו ממשיכים את המורשת שלכם, יקרים.
את האחדות המטורפת, את הנתינה, המאור פנים.
אנחנו מחיים אתכם במותכם.
אתם קיימים בעוצמות אדירות יותר.

"איכה היו השלשה לאחד".

אני מתגעגעת, מאוד.

ההקלטה של החטיפה עוד מהדהדת בי,
הלחישה הכה רמה מבחינתי של גיל-עד :"חטפו אותי".
בום. "ראש למטה". בום.
ואין גיל-עד אמיץ יותר, ואין אייל שמנגן כ"כ יפה, ואין נפתלי עם חיוך קורן.
יש עמ"י שבור. המום. בוכה, בוכה.
משפחות עם חלל. חלל בלב. חלל בכל פינה בבית.
חלל.
וגעגוע.